פרויקט הסיפור הקצר

search

לוסי מוד מונטגומרי | מקור:אנגלית

אמילי בת מולד הירח

תרגום : שלי קרן

Aeppol

Introduction by שלי קרן

"אמילי בת מולד הירח" היא פרויקט אישי שלי, כבר כמה וכמה שנים. חקרתי ספרות ילדים ופנטזיה גותית ומאוימת, ובאופן טבעי דמותה עלתה והופיעה. במהרה המרחק הלמדני בינינו הצטמצם באופן חסר אירוניה לחלוטין, נכבשתי בשבי קסמה ומצאתי עצמי חיה מחדש את הילדות באמצעות שיטוטיה בנופים המרהיבים של אי הנסיך אדוארד, מבעד לעיניה הנפעמות מהטבע ומתוך נפשה הרומנטית, הכמהה כל כך ליופי.
לומר שהזדהית מאוד עם דמות בידיונית, או כי ספר מסוים נגע בך, זה לא בדיוק חדשות. למעשה, אם היצירה הספרותית נכשלה בכך אנו בבעיה. ובכל זאת, כשדומה כי ספר מסוים פשוט נכתב בשבילך, וניתן להרגיש את היוצרת מקריאה את יצירתה למען אוזנייך בלבד קשה שלא להתמלא בדחף מיסיונרי לחתור להפיץ את הבשורה. לרוב הדחף הקדוש הזה מתברר כמוצדק, ועל המסר האישי-כביכול הזה מצליח להיתפס כל מי שליבו במקום הנכון. ובאמת, תוך מלאכת התרגום הזהירה והסיזיפית, נפרשת מלאכת המחשבת הספרותית המוקפדת של ל. מ. מונטגומרי, שמטמינה כאילו-באגביות אך בתחכום רב במהלך היצירתי הקליל שנקרא בהנאה וביעף רמזים מטרימים, מהלכים פיקחים ונרטיבים נעלמים שמפכים מתחת לפני השטח עד שמגיעה שעתם המדויקת לעלות.
כיום, ולאחר לא מעט מהמורות בדרך, אני גאה וגם נרגשת להציג בפניכם את "אמילי בת מולד הירח" - בעברית שבתקווה תימצא ראויה לה.

קראו עוד

הבית שבעמק הרפאים

הבית שבעמק הרפאים היה "במרחק מַיְל מכל מקום" – כך היו אומרים במאייווּד. הוא שכן בגיא קטן ומוריק, ולא נראה כמו דבר שמישהו בנה, אלא כמו פטרייה חומה וגדולה שפשוט צמחה שם. שביל ארוך וירוק הוביל אליו, וטבעת סבוכה של עצי לִבְנֶה הסתירה אותו מהעין כמעט לחלוטין. אי אפשר היה לראות אף בית אחר ממנו, אף על פי שהכפר שכן ממש מעבר לגבעה. אלן גרין אמרה שזהו המקום הנידח ביותר עלי אדמות ונשבעה שלא הייתה נשארת שם יום אחד לולא ריחמה על הילדה.

אמילי לא הייתה מודעת לכך שמרחמים עליה ולא ידעה מה זה "נידח". חברה הייתה לה בשפע. היה לה את אבא – ומייק – וסאל-פִּלְפָּל. אשת הרוחות תמיד הייתה בסביבה; והיו גם העצים – אדם-וחווה, והאורן התרנגולי, וכל עלמות הלִבְנֶה הידידותיות.

והיה גם "ההבזק". היא לא ידעה מתי הוא עשוי להופיע, אך עצם האפשרות עוררה בה ציפייה והתרגשות.

אמילי חמקה החוצה בצינת הדמדומים לטיול קצר. היא זכרה את הטיול הזה בבהירות עזה בכל ימי חייה – אולי בגלל איזה יופי מצמרר שהיה בו – אולי משום ש"ההבזק" הופיע לראשונה מזה שבועות רבים – אבל ככל הנראה, בגלל מה שקרה כשחזרה ממנו.

זה היה יום קר ואפור של תחילת מאי, הגשם איים לרדת אך לא עשה זאת. אבא נח בטרקלין כל היום. הוא השתעל הרבה ולא דיבר עם אמילי כמעט, וזה היה יוצא דופן מאוד עבורו. רוב הזמן שכב כשזרועותיו שלובות תחת ראשו ועיניו הגדולות, השקועות, הכחולות-כהות נעוצות בחולמנות, ומבלי להביט באמת, בקרעי השמיים המעוננים שנשקפו בין ענפיהן של זוג האשוחיות הגדולות שבחצר הקדמית – אדם-וחווה, כך נהגו לקרוא לאשוחיות הללו, בגלל דמיון שובב שאמילי זיהתה בין היציבה שלהן, וביחס לעץ תפוחים קטן שצמח ביניהן, לאלה של אדם וחווה ועץ הדעת באיור עתיק שהופיע באחד מספריה של אלן גרין. עץ הדעת נראה בדיוק כמו עץ התפוחים הגוץ, ואדם וחווה ניצבו משני עבריו באותה קשיחות נוקשה בה צמחו האשוחיות.

אמילי תהתה על מה אבא חושב, אבל היא לא הציקה לו בשאלות כשהשיעול שלו היה מחמיר כל כך. היא רק חשבה שהלוואי והיה לה עם מי לדבר. גם אלן גרין לא דיברה באותו יום. היא רק חרקה שיניה, וחריקות שיניים העידו שמשהו מפריע לאלן. היא חרקה שיניה אתמול בלילה כשהרופא דיבר איתה בלחש במטבח, והיא חרקה שיניה כשנתנה לאמילי ארוחת לילה של לחם ודבשה. אמילי לא אהבה לחם ודבשה, אבל היא בכל זאת אכלה אותם כי לא רצתה לפגוע ברגשותיה של אלן. אלן לא נהגה להרשות לה לאכול לפני השינה, וכשעשתה זאת ניתן היה להבין שהיא רוצה להעניק לה חסד מיוחד, מסיבה זו או אחרת.

אמילי ציפתה שמתקפת חריקות השיניים תשכך במהלך לילה, כפי שארע בדרך כלל; אבל זה לא קרה, כך שאי אפשר היה למצוא באלן אשת שיחה. זה לא שהיה הרבה מה למצוא גם בזמנים אחרים. דאגלס סטאר אמר פעם לאמילי, בהתקף זעם מר, כי "אלן גרין היא זקנה שמנה, עצלנית וחסרת כל חשיבות" ואמילי, בכל פעם שהביטה באלן לאחר מכן, חשבה שהתיאור הזה התאים לה ממש בדיוק.

כך שאמילי התכרבלה בכורסא הנוחה והמרופטת וקראה את מסעות ההלך כל אחר הצהריים. אמילי אהבה את מסעות ההלך.1 פעמים כה רבות הלכה בדרך המלך אל העיר השמימית עם כריסטיאן וכריסטיאנה – אף על פי שהרפתקאותיה של כריסיטיאנה מצאו חן בעיניה הרבה פחות מאלה של כריסטיאן. בין היתר, כריסטיאנה תמיד הייתה מוקפת בכזה המון. היא חסרה את הקסם של הדמות הבודדה והנועזת, שנאבקה לגמרי לבדה באפלת גיא צלמוות ובשד אבדון. צללים ומפלצת ענקיות לא משאירים רושם רב כשיש לך שפע של חברה. אבל להיות לבד – הא, אמילי רטטה מן האימה המענגת הזאת!

כשאלן הכריזה כי ארוחת הערב מוכנה דאגלס סטאר אמר לאמילי לצאת אליה.

"אני לא רוצה כלום הערב. פשוט אשכב כאן ואנוח. וכשתחזרי ננהל שיחה אמיתית, עֲלָפִית".

הוא חייך לעברה את חיוכו המוכר, היפהפה, מלא האהבה, שאמילי תמיד חשבה שהוא נחמד כל כך. היא אכלה את ארוחת הערב שלה בשמחה, אף על פי שזו לא הייתה ארוחת ערב משובחת. הלחם היה רטוב והביצה לא הייתה מבושלת דיה, אך בדרך נס הרשו לה להושיב עמה, אחד מכל צד, גם את סאל-פִּלְפָּל וגם את מייק, ואלן רק חרקה שיניה כשאמילי כיבדה אותם בפירורים של לחם וחמאה.

למייק היה הרגל חמוד כל כך להישען על רגליו האחוריות ולתפוס את הפירורים בכפותיו הקדמיות, ולסאל-פִּלְפָּל היה את התרגיל שלה, שכלל לגעת בקרסולה של אמילי נגיעה אנושית כמעט כאשר תורה התעכב יתר על המידה. אמילי אהבה את שניהם, אבל מייק היה החביב עליה. הוא היה חתול אפור כהה יפה בעל עיניי ינשוף ענקיות, והוא היה כל כך רך ושמנמן ושעיר. סאל תמיד הייתה רזה; כל כמה שהאכילו אותה, היא לא העלתה בשר על עצמותיה. אמילי חיבבה אותה, אך לא נטתה ללטף או לחבק אותה בגלל הרזון הזה. עם זאת היה בה מעין יופי מוזר שנעם לאמילי. היא הייתה אפורה ולבנה – מאוד לבנה ומאוד מִשְׁיִית, והיו לה פנים ארוכים ומחודדים, אוזניים ארוכות מאוד ועיניים ירוקות מאוד. היא הייתה לוחמת אימתנית, והביסה חתולים זרים בסיבוב הראשון. הדרקונית חסרת הפחד אפילו נהגה לתקוף כלבים, והניסה אותם כליל.

אמילי אהבה את חתוליה. היא גידלה אותם בעצמה, כפי שנהגה לומר בגאווה. מורה בית הספר של יום ראשון שלה העניק לה אותם כשעוד היו קטנים.

"מתנה חיה היא נחמדה כל כך", אמרה לאלן, "כי היא הולכת ונהיית נחמדה יותר כל הזמן".

אבל היא דאגה מאוד מכך שלסאל-פִּלְפָּל לא היו גורים.

"אני לא יודעת למה אין לה", היא התלוננה באוזניה של אלן גרין. "נראה שלרוב החתולות יש יותר גורים משהן יודעות מה לעשות איתם". 

אחרי ארוחת הערב נכנסה אמילי לטרקלין וגילתה שאביה נרדם. זה מאוד שימח אותה; היא ידעה שהוא לא ישן הרבה בשני הלילות האחרונים; אך היא התאכזבה קצת מכך שהם שלא ינהלו את "השיחה האמיתית". שיחות "אמיתיות" עם אבא תמיד היו נעימות כל כך. אבל הדבר השני שיהיה טוב כמעט בה במידה זה לצאת לטיול – טיול חביב בחברת-עצמך-בלבד לעת ערב מאפיר של אביב צעיר. עבר זמן רב כל כך מאז טיילה בפעם האחרונה.

"שימי ת'ברדס ורוצי מהר פנימה אם יתחיל לרדת גשם", הזהירה אלן. "את לא יכולה לי'שתולל עם הקור כמו ילדים אחרים".

"למה לא?" שאלה אמילי, בהתרסה לא מבוטלת. מדוע ממנה מונעים "לי'שתולל עם הקור" אם לילדים אחרים מותר? זה לא היה הוגן.

אבל אלן רק חרקה שיניה. אמילי המהמה בשקט ולמען שביעות רצונה "את זקנה שמנה וחסרת כל חשיבות!" וחמקה במעלה המדרגות להביא את הברדס – בהסתייגות-מה, כי אהבה להתרוצץ כשראשה גלוי. היא קשרה את הכובע שצבעו הכחול כבר דהה מעל לצמותיה הארוכות, הכבדות, הקלועות משיער מבריק שחור כלַיְלָה, וחייכה בידידות לבבואה שנשקפה אליה מהמראה הירוקה הקטנה. חיוכה החל בזוויות שפתיה והתפשט לרוחב פניה באופן איטי, עדין ומופלא ביותר, כפי שדאגלס סטאר חשב לעצמו לעיתים קרובות. היה זה חיוכה של אימה המתה – שלכד אותו בשבי קסמו לפני שנים רבות, כאשר ראה את ג'ולייט מוּרֵיי לראשונה. דומה היה כי זו הירושה החיצונית היחידה של אמילי מאימה. בכל השאר, חשב, היא הייתה כמו הסטארים – בעיניה הגדולות, הסגולות-אפורות על ריסיהן הארוכים והגבות השחורות, במצחה הגבוה, הלבן – גבוה מדי בכדי שיחשב יפה – בתבנית המעודנת של פניה החיוורים בצורת הביצה והפה הרגיש, באוזניים הקטנות שהיו מעט מחודדות וחשפו את עובדת היותה נצר לשבטי ארץ העֲלָפִים.

"אני יוצאת לטייל עם אשת הרוחות, יקירה," אמרה אמילי. "הלוואי שיכולתי לקחת גם אותך. האם את אי פעם עוזבת את החדר הזה, אני שואלת את עצמי. אשת הרוחות תהיה בשדות הלילה. היא גבוהה וערפילית, יש לה בגד דק ואפור ממשי שמתנפנף סביבה – וכנפיים כמו של עטלף – אבל אפשר לראות דרכן – ועיניים נוצצות כמו כוכבים שמציצות דרך שיערה הארוך, הפזור. היא יכולה לעוף – אבל הלילה היא תלך איתי בשדות. היא חברה טובה שלי – אשת הרוחות. אני מכירה אותה מאז שהייתי בת שש. אנחנו חברות ממזמן, מזמן – אבל לא כזה מזמן כמוני וכמוך, אמילי-הקטנה-שבמראה. אנחנו היינו חברות מאז ומתמיד, נכון?"

ואחרי ששלחה נשיקה לאמילי-הקטנה-שבמראה, אמילי-שמחוץ-למראה יצאה לדרכה.

אשת הרוחות ציפתה לה בחוץ – פורעת את גבעולי העשב הקטנים והדוקרניים שהזדקרו בנוקשות מהערוגה שמתחת לחלון הטרקלין – מנענעת את הענפים הגדולים של אדם-וחווה – לוחשת בינות לענפי הערפל הירוקים של עצי הלבנה – מציקה ל"אורן התרנגולי" מאחורי הבית – הוא באמת נראה כמו תרנגול ענקי, מטופש, בעל זנב גדול וסבוך, וצמרת שנזרקה אחורה כמו בקרקור.

עבר זמן רב כל כך מאז שאמילי טיילה שהיא יצאה מדעתה כמעט מרוב אושר. החורף היה סוער מאוד והשלג עמוק כל כך, עד שלא הרשו לה לצאת בכלל; אפריל היה חודש של גשמים ורוחות; כך שבערב זה של חודש מאי היא הרגישה כאסירה שיצאה לחופשי. לאן כדאי לה ללכת? במורד הפלג – או מעבר לשדות אל חורש האשוחיות? אמילי בחרה באפשרות השנייה.

היא אהבה את חורש האשוחיות, הרחק בעברו השני של האחו רחב הידיים, המשתפל במדרון. זה היה מקום שבו התרחש קסם. שם התגשמה בה זכותה המולדת לארץ הפיות יותר מבכל מקום אחר. איש לא היה מקנא למראה אמילי החומקת מבעד לשדה החשוף. היא הייתה קטנה וחיוורת ולבושה לא טוב; מפעם לפעם רעדה במעילה הדק; אך אפילו מלכה עשויה הייתה לוותר בשמחה על כתרה בעבור חזיונותיה – חלומותיה הפלאיים. העשב החום והקפוא שתחת כפות רגליה היה מפלים של קטיפה; האשוחית הזקנה והמיובלת, מלאת חזזית ונבולה כמעט, שתחתיה התעכבה רגע כדי להביט מעלה אל השמיים, הייתה עמוד שיש בארמונם של אלים; גבעות הערפל המרוחקות היו חומותיה של עיר פלאים. וכבנות-לוויה שימשו לה כל פיות הכפר – כי כאן היא יכלה להאמין בקיומן – פיות התלתנים הלבנים ואשכולות-הסאטן הפורחים, גמדוני העשב הירוקים, עֲלָפי עצי האשוח הצעירים, נשמות הרוחות ושרכי-הפרא ואבקני-הסביונים. הכול יכול לקרות שם – אין דבר שלא יתגשם.

והחורש היה מקום מצוין למשחק מחבואים עם אשת הרוחות. היא הייתה כל כך אמיתית שם; לו רק יכולת לרוץ מהר מספיק מסביב לסבך האשוחיות – רק שלעולם לא הצלחת למעשה – היית רואה אותה ממש כפי שחשת בה ושמעת אותה. הנה היא שם – זה היה סחף גלימתה האפורה – לא, היא צחקה ממרום הצמרת של העצים הגבוהים יותר – והמרדף התחדש – עד אשר, בבת אחת, נדמה היה שאשת הרוחות נעלמה – והערב רחץ בשקט נהדר – וקרע פתאומי נפער בענני הנוצה שבמערב, חושף אגם מופלא של שמים בגוני וורוד וירוק חיוורים, ומולד הירח בליבו.

אמילי עמדה והביטה בו כשידיה אחוזות בחוזקה וראשה השחור והקטן מופנה מעלה. היא חייבת לחזור הביתה ולכתוב תיאור שלו בספר החשבונות הצהוב, שהרשומה האחרונה בו הייתה, "סיפור חייב של מייק". הוא יכאיב לה ביופיו עד שתכתוב אותו על דף. ואז תקריא אותו לאבא. אסור לה לשכוח כיצד בלטו צמרות העצים שעל הגבעה כתחרה שחורה ומעודנת על רקע אופק השמים שצבעם ירוק-ורדרד.

ואז, לרגע אחד, עילאי ומלא הוד, הגיע "ההבזק".

אמילי קראה לו כך, אף על פי שהרגישה שהשם הזה לא תיאר אותו במדויק. אי אפשר היה לתאר אותו – אפילו לא לאבא, שתמיד נראה קצת מבולבל ממנו. חוץ ממנו, אמילי מעולם לא דיברה עליו עם איש.

תמיד נדמה היה לאמילי, מאז שזכרה את עצמה, שהיא קרובה מאוד, מאוד לעולם של יופי מופלא. בינו לבינה הפריד רק וילון דק; היא לעולם לא תוכל להסיט את הווילון הצידה – אבל לפעמים, רק לרגע, רוח תועה הרעידה אותו והיא ראתה להרף עין את הממלכה המכושפת שמעבר – רק מבט חטוף – ושמעה תו בודד של מוזיקה שמימית.

הרגע הזה הגיע לעתים נדירות – חלף במהירות, כשהוא מותיר אותה חסרת נשימה מתחושת העונג שלו, הבלתי אפשרית לתיאור. היא מעולם לא הצליחה לשחזר אותו – לא לזמן אותו – לא להעמיד פנים; אך פלאותיו נותרו בליבה ימים רבים. הוא לא הגיע עם אותו דבר בדיוק פעמיים. הלילה היו אלה הענפים האפלים כנגד השמים הרחוקים ההם שהביאו אותו. הוא הגיע עם צליל יללה פראי של רוח לילית, ועם צל ענן משייט מעל לשדה תבואה שהבשיל, עם נֹגַהּ אור אפור כיונה על אדן חלונה בעת סערה, עם שירת ה"קדוש, קדוש, קדוש" בכנסייה, עם נצנוץ חטוף של אור כירת המטבח כששבה הביתה בערב סתווי אפל אחד, עם כחול-הרפאים של נטיפי קרח על החלון באור דמדומים, עם מילה חדשה והולמת כשכתבה "תיאור" של משהו. ותמיד כשהגיע אליה ההבזק אמילי הרגישה שהחיים היו עניין מסתורי ומופלא של יופי בלתי-מתפשר.

היא רצה חזרה אל הבית שבעמק הרפאים, מבעד לדמדומי הערב המתקבצים, להוטה כולה להגיע הביתה ולכתוב את ה"תיאור" שלה לפני שתמונת הזיכרון של מה שראתה תאבד לה. היא ידעה בדיוק איך תתחיל בו – המשפט כאילו יצר את עצמו במוחה: "הגבעה קראה אלי ומשהו בי קרא אליה חזרה".

היא מצאה את אלן גרין ממתינה לה על מדרגות דלת הכניסה השקועות. אמילי הייתה כל כך מלאה באושר, שהיא אהבה הכול ברגע ההוא, אפילו דברים שמנים נטולי כל חשיבות. היא הטילה את זרועותיה סביב ברכיה של אלן וחבקה אותן. אלן הביטה מטה בעגמומיות אל הפנים הקטנים והמשולהבים, שההתרגשות הציתה בהם סומק שושני-פרא עמום, ואמרה, באנחה כבדה:

"את יודעת שלאבא ש'ך נשאר רק עוד שבוע-שבועיים לחיות?"


1. הספר מסעות ההלך (1678, 1684) (לעיתים יופיע גם כמסעות הצליין או עולה הרגל) הוא אלגוריה נוצרית מאת המטיף האנגלי ג'ון באניין. מתוארת בו דרך החתחתים שעובר הגיבור מעולם ההרס (העולם הזה) ועד לעיר השמימית. הספר נמנה עם החשובות שביצירות הספרות באנגלית, ומוזכר גם ברומן נשים קטנות (הערת המתרגמת).