לו מנפרדו | מקור:אנגלית

אנטומיה של נשמה

תרגום : אביתר אורן

במקומות מסוימים, החיים חדורים בחוסר תוחלת תהומי ונושאים הילת ייאוש כה חמורה, עד שתושביהם מפסיקים לפחד, או לכל הפחות נהיים אדישים לנוכח הוודאיות של המוות. קמדן סיטי היא מקום כזה בדיוק.

קמדן היא רוח רפאים מרוטה ומוכה של עיר, שהעוני והשחיתות, האלימות, הסמים והמחלות החריבו אותה. תושביה מתבוססים בריקבון, שרובץ עליהם כמו חיה גוססת וחולנית מוטלת בחום השמש.

בעיר הזאת, בניגוד חד ואירוני, ניצב בגאון מתחם הזכוכית והפלדה המודרני של בית החולים האוניברסיטאי קופר, שטוף אור מלאכותי בהיר, אנדרטה מפוארת לרצון החיים העז של חלקה העיקרי של האנושות. בית החולים ניצב בלב שטחים נרחבים של התחדשות עירונית, שגבולותיהם מסומנים בבנייני רכבת משוחזרים. נווה מדבר של הבטחה שקרית במדבר ייאוש אמיתי.

פרנק קאש, שותף בכיר במשרד עורכי הדין היוקרתי קאש, קולינס והייבר הממוקם בהאדונפילד פנה לאיטו במכונית הב-מ-וו החדשה והנוצצת שלו אל תוך החניון המקורה של בית החולים. הוא עצר קצת לפני המחסום כשהשעון על לוח המחוונים הבהב: 4:01 לפנות בוקר.

בעוד חלון הנהג נפתח בדממה, לחות קרירה של אותו בוקר אפלולי בחודש נובמבר פלשה אל תוך פנים המכונית החמים. קאש הגיב ברעד קל, הושיט יד למכונת הכרטיסים האוטומטית ולחץ באצבע מטופחת היטב על הכפתור הירוק הזוהר. הוא הזעיף את פניו מבלי משים מול הקול הממוחשב והעליז שליווה את הוצאת פתקית החנייה.

"ברוך הבא לחניון בית החולים האוניברסיטאי קופר."

הוא תחב את הפתקית לתוך הכיס, הוביל את מכוניתו שמאלה והאיץ במעלה כבש הבטון של החניון הכמעט-נטוש. עלה בדעתו שעדיף היה אילו נקט משנה זהירות ולקח את המיני-ואן המשפחתית ולא את ה-750. הוא הבחין באשכול קטן של מכוניות חונות בקומה שתיים, מרוכזות באזור המעליות. הוא חנה במהירות וצעד לעבר אחת המעליות.

כעבור עשר דקות עמד מול חלון בתוך חדר טיפולים קטן שנמצא בחדר המיון. הוא הביט החוצה לשדרות הַאדון והבחין בבניין נמוך ורבוע בקרבת מקום. הכתובת "משטרת קמדן", שהתנוססה בחזית הבניין, היתה מעין אזהרה לכל מי שנמצא בבית החולים וסביבו, להתנהג כראוי.

קופר בודד ביעילות המרבית מהעיר שסביבו, תחום בכביש 676 הבינעירוני ובפארקלנד ממזרח, בתחנת המשטרה מצפון, ובבתים משופצים ששימשו למגורי צוות בית החולים ולמשרדים רפואיים מדרום וממערב.

זה היה פרויקט רווחי למדי, נזכר קאש כשסרק את הנוף בעיניים עייפות, ומבלי משים מחה קלות מעט פיח שהצטבר על אדן החלון.

רווחי למדי.

בשעה שחיכה, שבו מחשבותיו של קאש אל אירועי אמש: ארוחת הערב השקטה עם המשפחה באחוזתו הוויקטוריאנית רחבת הידיים במורסטאון, קצת קריאה, חדשות הלילה, שינה ואז שיחת הטלפון.

"הלו?" הוא לחש אל תוך השפופרת והציץ באשתו הישנה שהתנועעה בעדינות לצדו.

"מר קאש?" פתח קול חיישני. "זה קן, אדוני. קן בארוז."

לעזאזל, חשב קאש, מה העורך דין הזוטר ביותר במשרד כבר יכול לרצות בשעה כזאת?

"מה לעזאזל, בארוז, השעה כמעט שלוש וחצי בלילה."

"כן, אדוני, אני יודע. העניין הוא ש… טוב, אני במשמרת לילה. ב'מסדר האחווה המשטרתי', אתה יודע, איגוד השוטרים. השבוע זו המשמרת שלי."

קאש נאנח לתוך השפופרת ושוב הביט באשתו. נראה שהיא נרגעה, גלולת השינה הלילית שלה הפעילה כנראה את קסמיה.

"ו..?" שאל קאש בקשיחות.

בארוז עצר, אולי שקל פתאום אם נהג בתבונה כשהתקשר. ואז, במחשבה שנייה, שב אליו בטחונו והוא המשיך.

"היה פה ירי, אדוני. ירי משטרתי קטלני. אדם אחד מת, אבל אין נפגעים למשטרה. נציג האיגוד התקשר אליי מהזירה לפני כמה דקות. הוא רוצה שאגיע לשם".

זעפו של קאש נהיה לזעם. "ברור שהוא רוצה, בארוז. בשביל זה מחזיקים עורך דין זמין עשרים וארבע שעות ביממה. זה מה שעושים כשמייצגים את האיגודים. אבל למה בשם אלוהים נראה לך נחוץ ל…"

"חשבתי שתרצה לדעת, אדוני," בארוז קטע אותו בטון חדש ובטוח. "אתה מבין, הירי התרחש בקמדן סיטי. זה היה שוטר לבן, האיש שנהרג שחור. והשוטר המעורב, זה שירה בחשוד זה… זה השוטר החדש ההוא." הוא עצר כאן לשם הרושם. בארוז, למרות גילו הצעיר, היה עורך דין טוב. הוא ידע לטעון טיעון בצורה משכנעת.

"זה היה אנתוני מיילס." עוד עצירה קלה. "חשבתי שכדאי שתדע, אדוני. כמובן, אני יכול לטפל בזה אם תרצה… אבל חשבתי שאתה צריך לדעת."

עכשיו התיישב קאש בזקיפות, אדיש לאפשרות שמא תנועתו תפריע או לא תפריע לאשתו. "אה," הוא אמר, ושינה בחדות את הלך רוחו מזה של מעסיק ממורמר לזה של פרקליט הגנה. "אה," הוא אמר שנית.

אחרי שתיקה קצרה המשיך לדבר. "תתקשר לנציג האיגוד בזירה. תגיד לו להכניס את מיילס לניידת ולקחת אותו לקופר בהקדם האפשרי. אני אתקשר מראש ואשיג את מי שאחראי על חדר המיון. אני רוצה את מיילס מסומם. תגיד לנציג האיגוד שישכנע את הבחור שהוא נלחץ וצריך לראות רופא. ברגע שהרופאים נותנים לו תרופות, לפי חוק אסור לתחקר אותו. זה ייתן לנו קצת זמן. אני יכול להיות בבית החולים בפחות מחצי שעה."

"כן, אדוני, אתקשר לנציג. ניפגש שם?"

קאש שקל את האפשרות. "לא. רק תוודא שהנציג לוקח את מיילס לחדר המיון מיד. אני אשמן את הגלגלים. אני לא רוצה שאיזה מתמחה יסרב לסמם."

"כן, אדוני," אמר בארוז, בביטחון אפילו גדול יותר. הוא מרוצה מעצמו, חשב קאש. ובצדק.

"טוב שהתקשרת, קן. זה מעיד על תושייה."

"תודה, אדוני. חשבתי שאתה צריך לדעת."

קאש חמק מהמיטה, התגלח והתלבש בזריזות. הוא השאיר פתק לאשתו ונסע לכביש 38, מותיר מאחוריו את הפאר העשיר והמטופח של מורסטאון לטובת נסיעה של עשרים דקות לשממה הצחיחה והעזובה של קמדן סיטי. כשפילחה  הב-מ-וו במהירות את האפילה הערפילית, חשב קאש על השוטר אנתוני מיילס.

מיילס הצטרף למשטרת קמדן מיד אחרי שסיים את בית הספר המחוזי לשוטרים. כמו כל השוטרים הטירונים, הוא צוּות למשמרת סיור שגרתית עם קצין אימון בכיר. ברוב המקרים שום איש בעל עמדת כוח זניחה אפילו, לא היה אמור לשים לב לכך או להתעניין בזה.

אבל מיילס היה שונה. מיילס היה בנו של קרטיס מיילס, התובע הכללי של מדינת ניו ג'רזי. התובע הכללי הרפובליקאי.

וקמדן היתה נקודת המוצא של המכונה הדמוקרטית, ששמרה על אחיזה חזקה ורווחית בפוליטיקה של ניו ג'רזי כבר יותר משני עשורים. פרנק קאש, בעצמו בנו של מי שהיה יו"ר המחוז המפלגתי מטעם הדמוקרטים, מילא את כיסיו ואת קופות משרד עורכי הדין שלו באינספור חוזים, משכורות ותשלומים במימון כספי המיסים של המדינה והמחוז.  הרווח שהמשרד שלו הפיק מייצוג של כל איגוד שוטרים בדרום ניו ג'רזי היה רק אחת מההטבות שזכה להן.

לכן, כשישב קאש לארוחת צהריים כמה חודשים קודם לכן עם יו"ר המחוז הנוכחי, ההשלכות לא נעלמו מעיניו.

השוטר מיילס, אמר היו"ר, הוא לא סתם שוטר טירון. אביו הוא אדם שאפתן וחדור מטרה שדוגל בגישה פרגמטית ביחס למה שהוא מקווה שיהיה עתיד פוליטי בלתי מוגבל: הוא יקדיש את חייו למלחמה בשחיתות בניו ג'רזי – במיוחד שחיתות של דמוקרטים.

"כמו לירות בדגים בתוך חבית," אמר היושב ראש והרים לפיו עוד מזלג עמוס שרימפס. "אם הוא רציני לגבי זה."

"והוא רציני?" שאל קאש.

היו"ר הניח את המזלג, ואז ניגב את לחייו בעדינות במפית בד.

"בהחלט – זה כרטיס הכניסה שלו למשרד המושל."

קאש שקל את הדברים. "מה הסיכון שלנו?"

יושב הראש משך בכתפיו. "אפילו לא קצת. לשוטר הצעיר הזה יש שאיפות פוליטיות משלו, באדיבות האבא. אם כל מה שהוא רצה זה להיות שוטר, אבא שלו היה יכול לסדר לו סיורי ביקיני באיזו עיירת חוף או תצפיות עשב באיזה יער. למה לו לרצות להיות בַּחור הזה, קמדן?"

"אולי," הציע קאש בחצי פה, "הוא פשוט רוצה להיות שוטר אמיתי."

"בטח," אמר יושב הראש והרים שוב את המזלג. "ואני הארי טרומן."

הוא רכן מעל השולחן ודיבר יותר בשקט. קאש נאלץ לאמץ את אוזניו כדי לפענח את המילים.

"בקמדן יש בערך אלפיים ושלוש מאות פשעים אלימים באוכלוסייה של מאה אלף איש, לעומת הממוצע הארצי של ארבע-מאות וחמישים בערך. מסמנים אותה בתור העיר המסוכנת ביותר בארצות הברית פעם אחר פעם. המדינה נאלצה להשתלט על המשטרה העירונית ועל כל מערכת בתי הספר כי הן דפוקות לגמרי. תגיד לי, למה שהבן של קרטיס מיילס, האיש שרוצה להיות מושל, אולי נשיא יום אחד, ירצה לעבוד בקמדן? הבחור בוגר אוניברסיטה פרטית, בשם אלוהים."

יושב הראש נשען לאחור. "הוא חתיכת שתול של אבא שלו. יש לך מושג מה עיניים נחושות ועוינות מסוגלות למצוא בסביבה הזאת?"

קאש לגם מהיין שלו לפני שענה. "אז אתה תופס מאבא שלו אביר על סוס לבן ששולח את הבן שלו להושיט עזרה?"

יושב הראש צחק. "אביר על סוס לבן בתחת שלי. הוא לא יותר טוב מכל אחד אחר. הוא כבר שימן כמה גלגלים בשביל הבן שלו. הילד עוד לא עובד חצי שנה, וכבר שלחו אותו לכוח המיוחד נגד סחר בסמים. המקום המזדיין הכי גרוע בשבילו, ככל שזה נוגע לנו. לא, קרטיס מיילס הוא לא אביר על סוס לבן. הוא פשוט כל כך שאפתן, שהוא מוכן לזרוק את הבן שלו לגוב האריות אם זה מה שיעזור לו לדפוק את הדמוקרטים."

קאש הניד בראשו. "בחרנו לעצמנו עסק מלוכלך," הוא אמר.

"כן. וכשהילד הזה יעבוד בכוח המיוחד נגד סחר בסמים, המצב יהיה אפילו יותר מלוכלך."

"למה אתה מספר לי את כל זה?"

יושב הראש משך בכתפיו. "אתה עורך הדין של האיגוד. במוקדם או במאוחר, הילד הזה צפוי ליפול לידיים שלך. אני רוצה שתבין עם מה אתה הולך להתעסק. לא שרדתי בחרא הזה כל כך הרבה שנים בלי שלמדתי לִצְפּוֹת דברים."

קאש רוקן את כוס היין ותפס את הבקבוק.

"אני מבין."

עכשיו, ארבעים דקות אחרי שיצא מהמיטה, הביט פרנק קאש מחוץ לחלון בית החולים אל תוך הלילה של קמדן ונאנח. הוא נזכר בעצה שקיבל מזמן מאביו הפוליטיקאי. 'יש מנצחים ויש מפסידים. תהיה מנצח. יותר קל לסבול את החיים ככה.'

דלת חדר הטיפולים הקטן נפתחה והוא פנה לאחור. זה היה נציג האיגוד, פיטר נגרון.

"שלום, פיט."

האיש נכנס לחדר וסגר את הדלת בעדינות מאחוריו. "שלום, מר קאש. לא חשבתי שתבוא לכאן בעצמך."

"כן, טוב, באתי. מיילס מסומם?"

"כן, הרופא הבכיר קיבל אותו ברגע שהגענו לכאן. הם מילאו את הילד בתרופות הרגעה. חמש דקות אחר כך צצו שני חוקרים ממשרד התובע המחוזי. אמרתי להם שהילד על תרופות ולא יכול לדבר איתם… הם הלכו, אמרו שיבואו מחר. נראו עצבניים."

קאש פלט נחרה. "הם יתגברו על זה. היינו חייבים להרוויח קצת זמן כדי שאוכל לטפל בעניינים."

נגרון הנהן. "טוב. הייתי עם מיילס בזמן הירי. עבדנו בכוח המיוחד לסחר בסמים בכל העיר, אני ומיילס וסנצ'ז."

"איפה זה קרה?"

"ברחוב ליין, בין רחוב שש דרום לרוברטס."

"ספר לי מה קרה."

כשנגרון סיים, העביר קאש יד מהורהרת בשיערו. "נשמע די נקי," הוא אמר. ואז הוסיף והדגיש, "אם זה מה שבאמת קרה."

נגרון חייך והרים את ידו הימנית. "אני נשבע באמא שלי, אדוני הפרקליט. אני לא עד כדי כך טמבל שאני אשקר לעורך דין. במיוחד לא בשביל הילד הזה."

הם הביטו זה בעיני זה וקאש הנהן. "לך תמצא אותו. תביא אותו אלי."

נגרון הסתובב והלך.

כשנכנס מיילס לחדר, הופתע קאש מיד ממראהו הצעיר. על אף שהיה בן עשרים ושתיים, הוא נראה בן שבע-עשרה. שיערו השחור היה ארוך ופרוע. הוא נפל על צווארון המעיל הארוך, הכחול והדהוי שלבש. קיא שהתייבש הכתים את חזית המעיל וריחו החמוץ ניקר בנחיריים של קאש. נתזי דם כהה כיסו את השרוול השמאלי. עיניו של הבחור היו חלולות וקרות. זיפי זקנקן כיסו את סנטרו עד ללחייו, והעניקו לו מראה מלוכלך ובלתי נעים. אף שהבגדים והרישול התאימו היטב למשימת הלוחמה בסמים של מיילס, נראה שנוח לו קצת יותר מדי בתחפושת. קאש חש שמתעוררת בו איבה קלה ולא הגיונית.

"שב, מיילס," הוא אמר וצפה בשעה שהשוטר משך כיסא שחור מהשולחן העגול הקטן. קאש ישב מולו, ידיו שלובות על שולחן הפלסטיק החלק. כמה חדשות רעות, הוא תהה, כבר נידונו בחדר הזה?

"אז ככה," הוא אמר כשעיניו של מיילס התרוממו ופגשו את עיניו שלו. "קוראים לי פרנק קאש. משרד עורכי הדין שלי מייצג חברים בסניף המקומי של האיגוד שלך, מסדר האחווה המשטרתי. אני כאן כדי לעזור לך להתמודד עם מה שקרה."

קאש ראה את מבטו של מיילס צונח אל שולחן, גופו רועד בצמרמורת פתאומית. פתאום הוא נראה כמו ילד קטן שנתפס בתעלול ילדותי כלשהו וזומן לחדר העבודה של אביו. קאש חש שהחשד והאיבה הראשוניים מתחילים להתערער. בכל חמישים ואחת שנותיו, מעולם לא הרג נפש חיה, אפילו לא של בעל חיים קטן או מכרסם. והנה הילד הזה, שבקושי סיים אוניברסיטה, שלח אדם לגיהנום באלימות. זה ודאי היה רגע מחריד ומייאש.

"אז ככה," חזר קאש, הפעם בצורה עדינה יותר. "ציידי הראשים מהמדינה, המחוז והעיר יתחילו לחפש אותך מחר, ילד. אני צריך שתספר לי מה קרה, הכל, כל פרט ופרט. תסדר את זה לעצמך בראש. נראה איפה אני יכול לעזור. פשוט תתחיל מההתחלה ותספר לאט. ספר לי הכל, אפילו אם זה לא נשמע כל כך טוב. זה יישמע יותר גרוע אם תגיד את זה מחר בפעם הראשונה, תאמין לי."

מיילס הרים את עיניו. "נגרון אמר שהוא כבר סיפר לך הכל."

קאש הנהן. "כן. הוא סיפר לי מה הוא עשה ומה הוא חושב שהוא ראה. אני צריך שאתה תספר לי מה עשית. מה ראית."

ראייתו של מיילס הזדגגה לפתע מרוב לחלוחית. "כן. אני מבין."

השוטר הצעיר נע בכיסאו, נעץ את עיניו בחלון הכהה שמאחורי קאש והתחיל לספר את סיפורו.

***

"היינו בסיור שלושתנו, אני במושב הקדמי, נגרון נוהג, סנצ'ז מאחורה בצד שלי. השעה בטח היתה שתיים בלילה בערך. סיירנו ליד מאורות סמים ידועות; סתם מתצפתים. בלילה כזה קר ומחורבן, רוב העסקאות מתבצעות בפנים. איך שלא יהיה, בסוף הגענו לרחוב ליין, לכיוון מזרח, סתם עברנו שם ליד הבתים ההרוסים."

"איפה זה רחוב ליין?" שאל קאש.

מיילס משך בכתפיו. "איזה שישה, שבעה רחובות דרומית מכאן, קצת מזרחית לברודוויי."

"באיזו שכונה?"

עוד משיכה בכתף. "לא יודע. ויטמן פארק, נראה לי."

"תמשיך."

"בקיצור, אנחנו סתם עוברים שם, ממש לאט – 15 קמ"ש, גג 20. הרחוב צר, כמה מכוניות חונות פה ושם, חלק מהן נטושות. בקיצור, אנחנו חוצים את רחוב שש דרום לכיוון רוברטס. בפינה הצפון-מערבית של ליין ושש יש מגרש ריק שהיו בו כמה בניינים שיועדו להריסה. יש גדר מסביב, גדר רשת מעויינים. אפילו שאנחנו מסתכלים מסביב בזמן הנסיעה, אף אחד מאיתנו לא ראה את הזקנה עד שהיא היתה ישר מולנו, פשוט הופיעה משום מקום, אתה מבין? נגרון כמעט דרס אותה. בכל מקרה, היא קולטת שאנחנו שוטרים ומתחילה לדפוק על מכסה המנוע של המכונית ולצרוח עלינו."

"היא היתה שחורה? היספנית, לבנה, מה?"

מיילס נתן בקאש מבט חטוף. "היספנית." הוא עצר לרגע לפני שהמשיך. "איך שלא יהיה, היא כולה משתוללת, אז סנצ'ז יוצא מהמושב האחורי וניגש אליה. הוא מרגיע אותה ומתחיל לדבר בספרדית, והיא מתחילה לצווח ולהצביע על הבית היחיד שעדיין עומד בצד הצפוני של רחוב ליין. זה הבית שהיא יצאה ממנו."

"ראיתם אותה יוצאת משם?"

"לא, כאילו שנייה אחת הרחוב היה ריק, וכעבור שנייה היא פתאום צצה, מול המכונית." קאש הבחין שהרעד מתחיל להתגבר, גובר כנראה על כמויות התרופות שקיבל מיילס. כשמיילס דיבר שוב, קולו נעשה גבוה יותר. "בקיצור, אני יוצא מהמכונית וסנצ'ז קורץ לי ועושה פרצוף, כאילו אומר 'תראה את הזקנה הזאת, מה זה החרא הזה?'"

"בת כמה היית אומר שהיא?"

מיילס נע בכסאו ורכן קלות קדימה, עדיין מכוון את מילותיו אל המלבן השחור של החלון. "זקנה. קרוב לשישים. לא יודע."

קאש חייך קלות. "תמשיך."

"בקיצור, כשאני מגיע אליהם, היא מתחילה לדבר אנגלית, אמרה לנו שיש איזה שחור למעלה בקומה השנייה של הבית, כל הלילה משתגע, אנשים באים והולכים והיא ניסתה לישון ואמרה לו משהו והוא קילל אותה וניסה להכות אותה, והיא נבהלה וברחה החוצה וראתה אותנו. בשלב הזה גם נגרון עומד שם, והוא שואל אותה אם היא התקשרה למשטרה. היא אומרת לא, אין טלפון בבית, אין מים, אין חשמל, כלום. אפשר לראות שזה בית נטוש, חסום בקרשים, ואנחנו מניחים שהיא פולשת. היא אומרת לנו שהשחור סוחר בהרואין, לפעמים קראק, הבניין הוא הבסיס שלו, כולם מפחדים ממנו וכל החרא הזה. אז סנצ'ז מתחיל לרשום הכל, אתה יודע, כאילו בשביל להרגיע אותה קצת. אנחנו חושבים שאולי היא מסטולה, אתה יודע, זקנה ומסטולה וחצי משוגעת. ואז נגרון אומר שמתאים לו קצת אקשן, בואו נבדוק את העניין. טוב, אני קצת משועמם בעצמי, זה היה סיור איטי ואני חושב, נו שיהיה. בקיצור, סנצ'ז נשאר במכונית עם הזקנה בשביל לדווח את המיקום שלנו. אני ונגרון מתחילים ללכת אל הבית."

"תאר את הבית."

"בית לבנים דו קומתי, כמו כל הבתים בסביבה. רוב החלונות מכוסים קרשים. היתה שם מרפסת קדמית מקורה שהובילו אליה מדרגות צדדיות. הדלת הקדמית היתה חסרה, זה היה סתם חור חשוך פתוח. הצד המזרחי של הבית היה בדיוק כמו המערבי, עוד מגרש ריק."

"בסדר. תמשיך."

"אז אני ונגרון מגיעים לבית ואני הולך סביב המרפסת למדרגות הצדדיות. איך שאני מגיע, אני שומע את נגרון מקלל. הוא דרך על חרא של כלב. הוא לפחות קיווה שזה רק חרא של כלב. המקום ממש מסריח, שתן, זבל, חרא, הכל. פנס הרחוב הכי קרוב שרוף, חשוך כמו בגיהנום…" עכשיו נראה שגופו של מיילס התהדק בתוך עצמו, הרעידות נהיו בבת אחת לרטט קבוע. הוא ניסה נואשות ללחלח את פיו לפני שהמשיך לדבר.

"בקיצור, אני צוחק על נגרון, הוא מנגב את הנעל על קצה המרפסת. אני עולה במדרגות."

"כמה מדרגות?"

"ארבע, אולי חמש."

"איפה האקדח שלך בשלב הזה?"

"הממ, יש לי שני אקדחים עלי. הגלוק שלי נמצא בנרתיק בחגורה מתחת למעיל, וה-38 נמצא בכיס המעיל הימני."

"שניהם כלי נשק תקניים?"

"כן."

"המעיל שלך פתוח או סגור?"

"פתוח. אתה יודע, היה חם במכונית, אז הוא פתוח."

קאש הביט במעיל, שכעת כבר היה רכוס עד הסוף, חום החדר לא מצליח למתן את תחושת הקור של מיילס.

 "תמשיך."

"הזקנה אמרה לנו שאין לאיש הזה נשק, לא שהיא ראתה בכל אופן. הנחנו שמדובר במחלוקת בין שני פולשים חסרי בית, נראה מה קורה ואז נלך. אז בזמן שנגרון עדיין מגרד את החרא מהנעל, אני עולה אולי שתיים, שלוש מדרגות ושומע רעש מהצד השני של הדלת."

"מה שמעת?"

כתפיו של מיילס נדרכו, יד ימינו נשלפה מחיקו, הונפה במהירות ונקפצה לאגרוף. "שני קליקים מתכתיים חדים. כמו דריכה וטעינה של נשק. גם נגרון שמע את זה. הוא אמר 'חרא!' וראיתי אותו מתכופף מול המרפסת ומחפש את האקדח שלו. אני פשוט עמדתי שם, קפוא."

קאש נשען בכיסאו, מביט בשוטר הצעיר הרועד.

"תמשיך," הוא אמר בשקט.

"פתאום איזה מישהו, איזה בנאדם עצום מופיע בדיוק שם, בדיוק בדלת, אולי שניים וחצי, שלושה מטרים ממני. טיפוס ענק שנראה משוגע לגמרי, ויש לו רובה בידיים. רובה!" עכשיו המילים נשפכו ממנו, וקאש חדל לשאול שאלות. תן לו לפלוט, להוציא הכל ולגמור עם זה. הפרטים, אמיתיים או מומצאים, יוכלו לחכות. "כמעט השתנתי במכנסיים. כאילו, הבנאדם הזה נראה כמו מטורף אמיתי, מזיע, מקלל לעצמו, יוצא למרפסת ומנופף ברובה קדימה ואחורה." מיילס רעד בעווית. הוא נשם נשימה עמוקה, החזיק אותה לרגע ואז המשיך. "אז אני אומר לו, 'היי', אתה יודע, כמו חתיכת אידיוט, והאיש סוגר עלי, הוא לא מהסס לשנייה. אני אומר לך שהוא היה מטורף, והוא מתחיל לצעוק עלי, משהו על אמא שלו, על הילד שלו, משהו כזה, והוא מכוון אלי את הרובה ואני יודע שהוא הולך להרוג אותי, ויד שמאל שלי על המעקה, אתה יודע, הייתי באמצע הטיפוס במדרגות, אז אני דוחף את עצמי אחורה. אין לי מושג מה לעזאזל אני עושה, רק דחפתי את עצמי למטה במדרגות. ואז אני שומע איזה פיצוץ אדיר ויש הבזק אור ענק ואני מתגלגל במדרגות אל תוך הבוץ, ובכל היקר לי, אני יכול להישבע שהשתנתי במכנסיים. אני מתכוון, הרגשתי את זה, אתה יודע, את השתן החם במכנסיים. חשבתי שזה דם, חשבתי שירו בי. מר קאש, אני נשבע באלוהים שאני לא זוכר שהוצאתי אותו, אבל ה-38 היה לי בידיים ואני מכוון אותו על הבנאדם והוא עכשיו מכוון על נגרון שנמצא למטה מאחורי המרפסת וצועק משהו על זה שאנחנו שוטרים והאיש מתחיל לצעוק שהוא יהרוג אותנו והוא שוב מכוון את הרובה אלי, ישר על החזה והוא טוען עוד קליע לתוך בית הבליעה והאקדח שלי יורה והאיש רק ממצמץ כאילו שקליעים לא יכולים לפגוע בו אז אני מבין שהחטאתי. אז הוא יורה שוב ואני חושב שנפגעתי, אני הולך למות, ואני מתחיל לירות שוב ושוב. בירייה האחרונה אני רואה את החולצה שלו, הוא לובש חולצת טריקו, ואני נשבע באלוהים שראיתי את החולצה נקרעת. זה כמו בהילוך איטי. משהו נדחף פנימה בתוך החולצה, כאילו דקרו אותו בעיפרון או משהו, ואז היא מתפוצצת, מתוך החור בחזה שלו, והיא קרועה, אתה יודע, החולצה קרועה ואדומה מדם, זה פשוט קפץ פנימה ואז החוצה מהחזה שלו. דם השפריץ מתוך החור – חלק ממנו ניתז עלי. זה היה כמו בהילוך איטי. ואז הוא נופל, מתיישב למען האמת. נגרון מתחיל לרוץ קדימה. האיש מפיל את הרובה והוא מחליק במדרגות ונגרון כולו אדום ומתרגש והוא דוחף את הגלוק שלו בפרצוף של הבנאדם ואומר, 'בן של זונה', והאיש פשוט צונח על הגב והראש שלו נחבט במרפסת, וזהו. שם זה נגמר."

קאש חיכה כמה רגעים לפני ששאל, "אתה רוצה קצת מים או משהו? קפה? אולי הרופא יכול לתת לך עוד משהו בשביל להירגע."

"לא, אדוני. לא." דמעות נקוו בעיניו של מיילס, והוא מחה אותן במהירות. הוא נאנח והשפיל את מבטו אל הרצפה, רגלו הימנית רועדת, הוא כרע תחת עול הכעס והבושה. הדמעות נקוו שוב, וקאש קם ופנה לחלון, גבו אל הבחור. כמה רגעים מעיקים חלפו לפני שהתיישב שוב ודיבר.

"מה קרה אחרי זה?"

מיילס נענע את ראשו כדי להתרכז. קולו היה נמוך ושטוח. "סנצ'ז הגיע והתחיל למשש אותי. אתה יודע, הייתי על הרצפה, האיש ירה ישר עלי, אז סנצ'ז הניח שנוריתי. הוא אמר שוב ושוב, 'אלוהים, אתה בסדר, אתה בסדר?' נעמדתי. סנצ'ז לקח לי את האקדח מהיד ושם לי אותו בכיס. סתם עמדנו שם והסתכלנו אחד על השני. ואז נגרון אמר, 'קדימה,' ורץ לתוך הבית. יכול היה להיות שם עוד חשוד, היינו חייבים לטהר את המקום, אז אני וסנצ'ז עקבנו אחריו."

"הסתכלת על הגופה?"

"לא."

"תמשיך."

"הזקנה סיפרה לנו שהחדר של האיש בקומה השנייה. עלינו. היה מאוד חשוך. ואז ראינו מנורת פראפין ישנה בחדר, הנחנו שזה החדר שלו, זה היה האור היחיד. נגרון וסנצ'ז נכנסו. שם הם מצאו את ההרואין על שולחן קטן צמוד לקיר. אני שוטטתי לתוך חדר האמבטיה. ובפעם הראשונה בחיים שלי, הראש שלי היה ריק לגמרי. אפילו לא חשבתי, 'היי, אתה לא חושב על כלום.' הוא היה ריק לגמרי, נקי. היה לי פנס בכיס. הוצאתי אותו והדלקתי. באותו רגע ראיתי את עצמי במראה הישנה, בחדר האמבטיה, אתה יודע, והתחלתי… התחלתי לבכות. אבל זה היה מטורף, כאילו בכיתי בלי שום סיבה, כי המוח שלי היה ריק, ריק לגמרי. פשוט הסתכלתי על ההשתקפות שלי במראה, ואז התחלתי לרעוד נורא והקאתי בכיור. ממש ככה, הקאתי, והרגשתי כל כך נבוך. נגרון נכנס לחדר האמבטיה, גם הוא עם פנס דולק. לא יודע מה הוא אמר, כל כך התביישתי, ואז הוא פשוט יצא ונשארתי לבד. סגרתי את הדלת. רציתי לנקות את הכיור, להתנקות, אבל לא היו מים זורמים. לא רציתי לצאת משם. הייתי נבוך." מיילס הניד בראשו קלות. "ואז פתאום הבנתי, מה יש, עשיתי את העבודה שלי, אין לי שום סיבה להתבייש. ואז, משום מקום, נעשיתי ממש עוין… כאילו חשבתי 'כולם על הזין, שיזדיינו'. זה היה טיפשי, אני מניח."

קאש לא העיר על כך. במקום זאת הוא שאל, "מה קרה אז?"

"סנצ'ז נכנס, לא דפק או משהו, רק פתח את הדלת ונכנס פנימה. הוא אמר שהוא הולך לחסום את הבניין ולקרוא לבלשים. אני חושב שאז הוא אמר לי שהם מצאו גם קצת קראק, אני לא זוכר ממש. בכל מקרה, יצאתי מההאמבטיה. היו שוטרים במדים בכל מקום. סנצ'ז אמר בקשר 'נורו יריות – מבקש סיוע.' אני יצאתי משם, ירדתי למטה. כמה אנשים מהשכונה עמדו מחוץ לבית, קבוצה קטנה. אני מניח שהניידות העירו אותם. זה היה נורא מוזר, מין רחוב נטוש ובאמצע הקבוצה הזאת… הם נראו כמו… כמו זומבים או משהו. כמו בליל כל הקדושים. הם דיברו והסתכלו על הגופה ונהנו מהחיים. אני חושב שאחד מהם זיהה שאני יריתי באיש. חטפתי כמה מבטים מכוערים, אתה יודע, וכל מיני מלמולים. לא נראה שאכפת לרובם, האמת. זקן אחד רצה ללחוץ לי את היד, אמר לי שיש עוד כמה בסביבה שצריך להרוג."

"איפה היתה האישה שהתחילה הכל?" שאל קאש.

"איזה שוטר במדים החזיק אותה בניידת, חיכה לבלשים. בכל מקרה, הלכתי לראות את הגופה. אתה יודע…" הוא משך בכתפיו ונתן לקולו לדעוך.

"אמרת שהאנשים הסתכלו על הגופה. איך ידעת שהוא מת?"

נראה שמיילס המום מהשאלה. איך הוא ידע? איך הוא ידע?

"פשוט הנחתי. לא יודע, הוא נראה מת."

"אמרת קודם שלא הסתכלת על הגופה עד אותו רגע, אז איך ידעת שהוא נראה מת?"

מיילס לא ענה. במקום זאת הוא נראה מבולבל, נבוך. קאש אמר בשקט, "תקשיב, אנתוני, אני רק שואל אותך מה שאחרים ישאלו. ואתה צריך לתת את התשובות הנכונות. על רגל אחת, אני יכול להגיד לך שכדאי שתלטש את ההופעה שלך ושתשתמש בטרמינולוגיה אחרת בקשר לחלק מהדברים כשאתה מדבר עם החוקרים. ואתה צריך ליצור קשר עין איתם, לא לבהות מחוץ לחלון כמו מישהו שמדקלם את המונולוג של המלט. אסור לך להגיד  שענית לקריאה כי נגרון רצה 'אקשן' או כי היית 'משועמם.' אסור לך להגיד שלא ידעת מה אתה עושה כשירדת במדרגות, אסור לך להגיד שאתה לא יודע איך הנשק שלך הגיע לך ליד. אסור לך להגיד שהרגשת עוין או עצבני. תראה, אני לא מנסה להכניס לך מילים לפה, אנתוני, אבל אתה צריך גרסה יותר מהודקת, גרסה נקייה ומקצועית. קיבלת את הקריאה כי האישה הגישה תלונה רשמית, זינקת כדי להגן על עצמך, כדי להתחמק מהירייה הראשונה, שלפת את הנשק ואחרי שנגרון צעק שאתם שוטרים והחשוד ירה פעם שנייה, השתמשת באקדח. האקדח שלך לא סתם 'ירה,' אתה ירית מתוך הגנה עצמית על חייך ועל חיי השותפים שלך. עכשיו אני אשאל אותך שוב, איך ידעת שהאיש מת לפני שהסתכלת על הגופה?"

מיילס הבין שהוא מזיע בכבדות ופתח לבסוף את מעילו. הוא נע בכיסאו והביט לתוך עיניו של עורך הדין. "ידעתי שהוא מת כי… כי נגרון בדק את הגופה תכף אחרי היריות, ואמר לי שנראה שהחשוד מת."

"בסדר," אמר קאש ונד קלות בראשו. "אז אחרי שסגרו את הזירה של הבית, מה אז? דיברת עם מישהו? מה עשית?"

"סנצ'ז ניגש אלי. הוא אמר לי לא לדבר עם אף אחד, אפילו לא עם שוטר אחר, עד שנגרון יתפוס את העורך דין של האיגוד. ואז הוא נתן לי טפיחה על הזרוע והלך; הוא ניסה לפזר את הקהל. בינתיים הגיעו עוד שוטרים. נגרון הרחיק אנשים מהאזור, אתה יודע, כדי שלא יזהמו את הזירה. אני סתם הלכתי לאיבוד בתוך הקהל."

"ואז הסתכלת על הגופה?"

מיילס זע בכסאו באי נוחות קלה. "כן. הלכתי למקום ושם הוא היה, בדיוק איפה שהוא נפל. העיניים שלו היו פקוחות."

"מה חשבת כשהסתכלת על הגופה? חשבת, 'האיש הזה כמעט הרג אותי,' משהו כזה?"

מיילס היסס. "תראה, מר קאש, לא חשבתי שום דבר כזה. ומה זה משנה מה חשבתי? מחשבות זה לא דבר חשוב. חשבתי… חשבתי מחשבות מטורפות, אבל הן ממש לא היו מה שאתה מדמיין."

קאש חייך חיוך עייף ודק. "אתה צודק, אנתוני, רוב המחשבות הן חסרות משמעות. אבל תספר לי בכל זאת. אני צריך את כל התמונה על מנת להגן עליך בצורה הטובה ביותר."

מיילס נראה חיוור. עכשיו הוא רעד בצורה יותר בולטת והצמיד את ידיו בניסיון לייצב אותן. פתאום הוא הסיר את המעיל, קיפל אותו והשליך אותו על הרצפה. הוא הרים את מבטו לעבר קאש. "בסדר," הוא אמר. "אתה רוצה לשמוע, אני אספר לך. אבל כמו שאמרתי, זה היה קצת משוגע. אני לא ממש מבין את זה, אבל זה מה שהיה. הלכתי לשם והסתכלתי על הגופה. היא נראתה קצת…. קצת מלאכותית, אתה יודע? כמו בובת תצוגה או ערימת כביסה. היא היתה כמו… כמו מכונה שמישהו ניתק מהחשמל. ואז, משום מקום, התחלתי לחשוב על… על הלימודים. כשלמדתי שיעור אנטומיה, בשנה האחרונה. המרצה היה מעולה, הוא העביר את החומר בצורה מאוד מעניינת, אתה מבין? למדנו על גוף האדם, העצמות והשרירים, הבלוטות, המוח, הדם והלב, איך הכל עובד ביחד ויוצר בן אדם. אתה מבין, לא משנה כמה אתה חכם, אם אתה עשיר או עני או אם אתה טוב או רע, לכולם יש אותו דבר בפנים, כמו מחשב או משהו. הערכים שלך, האישיות שלך, כל זה משני. מה שחשוב הוא הגוף שלך, האנטומיה שלך. על זה חשבתי כשהסתכלתי על האיש. קורס הבחירה באנטומיה."

קאש לא אמר כלום כשמיילס השתתק. לאורך השנים הוא תיחקר מספיק אנשים וכבר ידע מתי לשתוק ומתי לדבר. הוא ידע שמיילס ימשיך. את קאש לא עניינו חלקי גוף, עניינו אותו העובדות הנוגעות לירי. והוא היה מוכן לתת למיילס לסטות קצת לנושא אחר אם זה מה שיעזור ללקט את העובדות.

"בכל אופן," מיילס המשיך כאילו לא היתה הפסקה בסיפור. "לא הפסקתי לחשוב על אנטומיה ועל המרצה. גוף האדם היה כמו אלוהים בשבילו, הוא סגד לו. כאילו, גם אחרי שהוא למד ולימד במשך שנים, זה עדיין ריתק אותו. לחלק מהסטודנטים זה לא הזיז, אבל לי כן. הכל נראה לי כל כך מדהים. אני זוכר שדיברתי על זה עם איזו בלונדינית שישבה לידי בכיתה. היא אמרה שזה משעמם, היא לקחה את הקורס רק כי זה התאים לה למערכת והציעו לה לעשות אותו כקורס עם ציון "עובר" או "נכשל" בלבד. ניסיתי להסביר לה למה זה כל כך מרתק, אבל זה הוריד לה ממני לגמרי. ואז היא אמרה לי משהו שאף פעם לא עלה על דעתי. וזה עלה לי פתאום בראש כשהסתכלתי על החור המדמם בחזה של האיש הזה."

קאש שם לב שהוא מקדיר פנים. "ומה זה היה?"

מיילס הרים את עיניו והביט  בקאש.

"היא אמרה, 'הבחור הזה,' כלומר הפרופסור, האיש שתפסתי ממנו כל כך, 'הבחור הזה הוא מנוול קר לב. הוא מדבר על אנשים כאילו הם בשר. בשבילו, אין הבדל בין בני אדם – רק בין מי שמת למי שלא מת.' זה מה שהיא אמרה. בהתחלה זה די הרגיז אותי. אבל אז אחרי שחשבתי על זה, התחלתי להבין על מה היא מדברת. ותייקתי לי את זה בראש כל השנים האלה, כי חשבתי שהיא צדקה, אתה מבין? חשבתי שאנשים הם באמת יותר מסתם דם וּורידים וחלקי גוף. אבל כשהסתכלתי על הגופה הזאת הלילה, הבנתי שההבדל היחיד בינו לביני הוא שהוא מת ואני לא. ההבדל היחיד. המערכות שלו שבתו, שלי לא. הלב שלו עצר, שלי פועם." מיילס משך בכתפיו. "אתה רואה? מטורף, נכון?"

"כן, טוב… אנשים חושבים מחשבות משונות בזמנים כאלה." קאש רצה עוד מידע רלוונטי. "מה עם החשוד, אנתוני? כמה פעמים ירית בו?"

"היתה יריה אחת בחזה. היה גם פצע צדדי, בצד ימין, ליד הצלעות. ואחד הכדורים פגע לו ביד. החובש מצא אותו. הבלשים בדקו לי את האקדח. יריתי את כל ששת הקליעים."

קאש שלח את ידו מעבר לשולחן וטפח למיילס על הכתף. "זה נשמע לי ירי נקי מאוד, אנתוני. אם סנצ'ז משתף פעולה והמז"פ מאשר את שתי יריות הרובה, אתה תעבור בהליכה את חקירת סיבות המוות. נאלצת לעשות את מה שעשית. לא היתה לך ברירה. אתה צריך להבין את זה, תירגע קצת."

מיילס הביט בקאש, עיניו העצובות מצועפות. "מר קאש", הוא שאל בשקט. "יצא לך פעם להזיל דמעה?"

השאלה הפתיעה את האיש המבוגר. "בטח, אנתוני, כולם בוכים," הוא אמר. "אל תחשוב שזה שאתה גבר או שוטר אומר שאסור לך לבכות."

מיילס הניד בראשו בחדות ורכן קדימה בכיסאו. קול דיבורו כמו הפציר בקאש שיבין. "לא לבכות. אני מדבר על להזיל דמעה. כשהסתכלתי על האיש ההוא, התיישבתי על המרפסת לצדו והזלתי דמעה. כאילו, ממש הזלתי דמעה. לא עשיתי את זה אף פעם בחיים; ברור שבכיתי – מכאב, תסכול, כעס, צער, אבל אף פעם לא הזלתי דמעה. עד הלילה."

קאש התיישר בכיסאו. אלוהים, הוא חשב, הילד הזה באמת לוקח את זה קשה. כל הקשקושים האלה עם הדמעות והבכי, כאילו יש איזשהו הבדל. "תראה, אנתוני, זה לא קל, כולנו בוכים, ואף אחד מהשוטרים שראו אותך בחיים לא יזכיר לך את זה. הם יודעים שבפעם הבאה הם עלולים להיות באותו מצב."

מיילס הגיב בחדות, כמעט קם מכיסאו. "לא, לעזאזל," הוא אמר לפתע בקול חזק וצלול. "לא בקטע מאצ'ואיסטי, העניין הוא לא לבכות, אלא להזיל דמעה! אתה לא מבין. האיש ההוא לא עניין אותי, גם לא המשפחה או החברים שלו, אף אחד. היה לי אכפת רק מהגוף שלו, הדם והמוח, הכימיה, האיברים, האנטומיה המזדיינת שלו. כל המנגנון המופלא הזה, שבור, מת. הזלתי דמעה על זה. אתה לא מבין? אף אחד לא חושב על זה אף פעם, לאף אחד לא אכפת. אבל זה כל מה שיש, מר קאש, זה כל מה שחשוב."

קאש נשען אחורה בכסאו. "תקשיב, אנתוני, אתה עייף, אתה עצבני. אתה לא מדבר יותר מדי בהיגיון כרגע, ומחר אף אחד לא יתחבר לדיבורים מהסוג הזה. זה לא נשמע… זה פשוט לא לעניין, אתה מבין?"

מיילס הניד בראשו ונעמד באחת. הוא עדיין רעד. הוא פסע מהשולחן אל החלון. "לא אכפת לי איך זה נשמע, זאת האמת. פשוט תסתכל החוצה." הוא החווה לחלון. קאש הסתובב בקוצר רוח מסוים, כדי להשגיח על מיילס לא פחות מאשר להביט אל מחוץ לחלון. "תסתכל על קמדן. תגיד לי, איזה ערך יש לאדם אם הוא אנס, רוצח, נרקומן? או שקרן או רמאי, או בן זונה מרושע או קמצן לצורך העניין? כמה אנשים שם בחוץ מתאימים לתיאור הזה, או לחלק ממנו? אם איזה טרוריסט יפוצץ הכל, מה יגידו? כל המסכנים האלה, בני האדם המסכנים האלה נרצחו. אבל הכוונה היא בעצם…. למשהו אחר, משהו שונה לגמרי ממה שאני אומר. לאף אחד לא אכפת מהגוף, מהמנגנון. זו הסיבה שהזלתי דמעה על האיש ההוא, כי השמדתי את הגוף שלו. אפילו אם היתה לו נשמה, היא לא היתה שווה כלום בשבילו, בשבילי או בשביל כל אחד אחר. בני אדם הם טיפשים יומרניים, מייחסים לעצמם נשמה כדי להסתכל על פרה או קוף ולהגיד, 'אני יותר טוב מהם, אני בן אדם.' נו, אז מה, מר קאש? למה שזה יזיז למישהו?"

קאש קם מכיסאו והתקרב למיילס. הוא פנה אל החלון, דיבר אל השתקפותו שלו בזכוכית הכהה. "אנתוני, הרגת בן אדם הלילה. כשלקחת את העבודה הזאת, בטח שאלת את עצמך לפחות פעם אחת, 'האם אני לוקח בחשבון שאני עלול להיהרג? האם אני לוקח בחשבון שאני עלול להרוג מישהו?' אז הלילה זה קרה, אנתוני, ועשית מה שהיה צריך לעשות. אם אתה מתכוון להתפלסף על זה, אתה רק תגרום לעצמך הרבה צער. היה לך קצת יותר קשה להתפלסף אם היית שוכב עכשיו בחדר מתים, או בחדר ניתוח עם כדור תקוע בעמוד השדרה. הרגת בן אדם; לא מעניין אותי אם אתה חושב שהרגת לו את הנשמה, את הגוף או את הביצה השמאלית. הוא מת ואתה לא. אז כשמתחקרים אותך מחר, אתה תשכח את כל הקשקושים האלה ותתרכז בעובדות; אתה תדבר על מרחק במטרים וסנטימטרים, תדבר על תאורה ועל שדה ראייה ותדבר על הנוהל המשטרתי הקבוע. אתה תדבר ככה כי זה מה שהם רוצים לשמוע. זה מה שהם צריכים לשמוע. אם יש לך בעיה, דבר עם כומר. אם אתה לא מצליח להתמודד עם זה, לך תראה פסיכיאטר. זה ירי משטרתי ואנחנו מתרכזים בעובדות, לא בשטויות. אתה מבין אותי, אנתוני?" קאש פנה אל השוטר הצעיר והביט בעיניו. "אתה מבין אותי?" הוא אמר לתוך העין האדומה שננעצה בו בחזרה.

"כן, אני מבין. מי שלא מבין זה אתה. אתה רק מוכיח את מה שאני אומר. תענה על שאלות, תמלא טפסים, תתייג את הגופה ותקבור אותה באדמה. ואז ביום ראשון תדבר על הנשמה ועל הרוח…" מיילס עצר וחזר לכסאו. הוא התיישב בכבדות ודיבר בשקט. "אני מצטער. אולי אני לא יודע מה אני אומר. אולי אתה צודק. אולי מה שלא יהיה. עכשיו לפנות בוקר ואני מרגיש כאילו התחלתי את המשמרת לפני שבוע. אני מותש. אני יכול ללכת הביתה?"

קאש פנה שוב אל החלון. "איפה האקדחים שלך?"

"הבלשים לקחו אותם. הם נתנו לי קבלה." מיילס הוציא את הנייר המקומט והניח אותו על השולחן.

קאש העיף מבט בנייר. "בסדר, קח את זה, תשמור על זה. אתה מכיר את הנוהל. אתה תועבר לתפקיד משרדי עד שתטוהר מכל חשד. מחר נדבר שוב ונעבור על הכל מאל"ף ועד ת"ו. אחרי זה יעשו לך את התחקיר הרשמי. אני אהיה שם באופן אישי כדי להשגיח." מיילס נעמד ופנה לצאת מהחדר. "עוד משהו," אמר קאש לגבו של האיש. "תישאר בבית. שנגרון ייקח אותך ישר הביתה ותישאר שם. אל תדבר עם אף אחד על הירי, אפילו לא עם נגרון. אני אתקשר אליך מחר."

מיילס הניח יד על ידית הדלת ופנה לצאת. לפני שהלך, הסתובב באיטיות ודיבר. "מר קאש," הוא אמר בשקט. קאש הביט בשוטר הצעיר. "אני יודע מה כולם חושבים. אני יודע מה אתה חושב. הלילה, כל שוטר אחר היה מקבל איזה עורך דין שרק סיים ללמוד. אבל בגלל אבא שלי, אתה הגעת באופן אישי. ואני בטוח שאתה יודע כמה הוא אסיר תודה על זה."

קאש סיגל לעצמו הבעה ניטרלית. "כן," הוא אמר.

"אבל אני צריך שתבין משהו. אני רוצה שכולם יבינו משהו. הדבר האחרון בעולם שאבא שלי רצה הוא שאהיה שוטר. הוא עשה הכל כדי שאשנה את דעתי, וכשהוא לא הצליח הוא ניסה לשכנע אותי לא לעבוד במשטרת קמדן. אבל גם את זה הוא לא הצליח לעשות. יש כמה אנשים טובים בקמדן, מר קאש. הם מנסים לחיות את חייהם."

בפעם הראשונה מאז שנכנס לחדר, חיוך קטן ועייף הופיע על פניו של מיילס בשעה שדיבר.

"אני רק רציתי לעזור להם. זה כל מה שרציתי. השוטרים האחרים, הם בקושי מדברים איתי. נגרון וסנצ'ז קיבלו אותי בתור שותף כי הם הצליחו לעצבן את הסמל התורן. אבל הם לא מבינים אותי בכלל."

הוא פנה אל הדלת ודיבר בעודו יוצא מהחדר.

"בסך הכל ניסיתי לעזור."

אחרי שמיילס הלך, פנה קאש אל החלון שמאחוריו, עיניו האפורות והקרות בוחנות את אור השחר שהחל לחדור את שמי הלילה הדועכים לאיטם.

הוא עמד שם לבדו במשך שעה ארוכה. הוא תהה מדוע נגרון, מהמקום שעמד בו מאחורי המרפסת, לא ירה.

הוא תהה מדוע סנצ'ז לא ירה.

ובעוד שמי קמדן מתבהרים, הוא חשב על איברים ומוח, עצבים ואנזימים, אנטומיה ונשמה.

    Liked the story? Comment below.

    avatar

    arrow2right arrow2right Other readers liked

    נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.