חבּיבּ אל-סא'אֶח | מקור:ערבית

אני וחיים – פרק מתוך רומן

תרגום : אילנה המרמן

לקראת הסוף המתקרב של חופשת הקיץ שלי וימים ספורים לפני שובי לעבודה במכללה למורים בתחילת השבוע השלישי של ספטמבר, הרגעתי את אשתי, זליכה א-נַדְ'רי, שהתלוננה שמחכות לה מלאכות רבות בדירה שלנו באוראן, ואמרתי לה שלא נתעכב אפילו יום אחד נוסף. ביקשתי ממנה שתתכונן לנסיעה מחר. אחר כך יצאתי. ואחרי מטרים אחדים – שלושים, זה היה המספר לפי צעדיי הקטנים לפני שנים – נעמדתי על המדרכה שממול, עמידה עגומה שכמותה לא עמדתי קודם לכן, לפני ביתו של חיים בן מימון, שנראה דומם כמו יצור שהתאבן, כרוך על הריק שהשתכן בו מזמן שהגורל סילק, לפני שלושה חודשים, את אחרוני דייריו שאינם עוד.

התקרבתי. כשעמדתי על יד הדלת השותקת, אותה דלת שלפני עשרים ושמונה שנים ראיתי את חיים יוצא ממנה עם ילקוטו כדי ללכת אתי בפעם הראשונה לבית הספר ז'יל פֶרי, הסרתי את ידי מחתיכת המתכת הקרה שתלויה במסגרת קטנה עם מדבקה שכתוב עליה בכתב יד "מפתח הבית", זה היה המפתח שהכנסתי לחור המנעול וסובבתי פעמיים. נכנסתי, ושוב פעם תקפה אותי תחושה שלא תקפה אותי אפילו ביום שחזרתי אל בית סבתי אחרי מותה, התחושה שכובדו של השקט הוא אולי הכובד שרובץ על הפרוזדור שאינו ארוך ואינו רחב מאוד, והמרצפות שלו אדומות ושני קירותיו צבועים בחום בהיר מאוד. השקט הזה שאינו חדל להשתיק את הדלתות של שלושת החדרים ושל המטבח, שניים מכל צד זה מול זה ודלתותיהם פתוחות כולן, רק הדלת המוליכה אל החצר האחורית נעולה.

כל דבר, כל הרהיטים, נראו לי עומדים במקומם במצב שבו עזב אותם חיים בפעם האחרונה, כמו שרציתי שיישארו מאז שהנחיתי את המשרתת עַוְנייה שלא תזיז שם שום דבר כשהיא מנקה את הבית פעם בשבועיים ומשקה כל שבוע בגינה שבחצר את הצמחים שזקוקים להשקיה.

כמה ארוך יותר נראָה לי הפרוזדור וכמה גדול יותר שעון הקיר שלו – כאילו שזה קורה לי בפעם הראשונה – ממה שהם נראו לי כשהייתי עובר שם בילדותי! וכמה רחב יותר נראה לי חדר השינה של חיים עם חלונו הנשקף אל הרחוב ולו וילון לבן מקושט בדגם של טווס ـ עכשיו החדר הזה הוא ספרייה ויש בו כיסא מבמבוק ושולחן מלבֵּני מעץ אלון שעדיין מונחים עליו עט נוצה פַּרקֶר וקסת דיו שחורה תוצרת ווֹטֶרמן, וביניהם יומן. כשנכנסתי לפני חודשיים וראיתי אותו, נמשכתי אליו כאילו נעניתי לקריאת קול מעורפל שאמר לי שהוא הונח ככה כדי שאשים לב אליו, לולי כן היה חיים תוחב אותו למקום אחר שלא היו רואים אותו שם, או היה משלב אותו בין הספרים על אחד ממדפי הספרייה. למרות זה היססתי רגעים אחדים לפני שפתחתי אותו.

והנה חדרם של הוריו, שהיה לחדר השינה שלו אחרי מותם. גם לו יש חלון, עם תריס רפפות, והוא פונה אל הרחוב והוא מוגף. עדיין נמצא בו הארון שמשני צדדיו המצעים והכיסויים מסודרים על שני שולחנות, ונמצאת בו המיטה הגדולה עם שתי שידותיה, שעל האחת אהיל ועל האחרת מנורת שבעת הקנים וספר תורה בכריכת עור חומה כהה.

גם חדר האורחים היה שם עם חלונו הגדול שהווילון שלו שקוף, מעוטר בגבעולי שיבולת שועל, והוא פונה אל החצר, עם שתי הספות ושתי כורסאות העץ שלו בעלות המסעדים והשולחן העומד ביניהן על שטיח ـ פה שָׁתינו לפני שלושים שנה אני וזליכה קפה שהגיש לנו חיים אחרי שניצל בבוקר יום העצמאות מחטיפה ועינויים. על הקיר הראשון, מימין, תלויים שלושה ציורי שמן, ועל הקיר האחר יש תצלומים ממוסגרים מוגדלים של פלג הגוף העליון: האחד של משה, אביו של חיים, בטורבן מאריג צמר משובח, והאחר של אמו, זהירה סמאח. כמה דומה היתה בעיני, במבטה הטוב והשלו ובעדיים שלאוזניה ולצווארה ובכיסוי הראש המהודק שלראשה, לסבתי רַבּיעה! והתצלום השלישי, של חיים עצמו משנת הלימודים הראשונה שלו בבית הספר ז'יל פֶרי, עורר בי געגועים אל הישיבה אתו אל שולחן אחד, אל ריח הדיו וקולות הנפץ של עצי ההסקה, וצלצול השעון, אל הצפיפות והדוחק של הסמטה ואל כיכר העירייה בימים המושלגים כשידינו כדורי שלג זה בזה, ואל הנחל, בימי הקיץ, כששחינו פעם ערומים והתגלה לנו שאנחנו נימולים.

"מאז הגיל הזה, היה לתווי פניך הנעימים ולהופעתך השקטה ולעיניך החולמות כוח משיכה חבוי," לחשתי.

כשנדמָה לי שהוא מחייך, הוספתי:

«אתה זוכר את התעלול האחרון שלנו?», איך נבהלנו מהצעקה של אלפונסו בטיסט כשהיינו תלויים על עץ אגס במטע שבחווה שלו על יד השפה המערבית של הנחל בשכונה הדרומית וקפצנו ארצה והסתננו כמו שני שועלים נוכלים בין חוטי התיל של הגדר ופתחנו בריצה, שנינו במכנסיים קצרים וחולצות טריקו וסנדלי גומי, ולא פנינו לשום כיוון עד שהופיע לעינינו גשר הקשתות העילי ובקרבתו שמענו נהמת מנוע של מכונית, שכאשר פניתי הצידה בחטף ראיתי אותה מתחילה לגמוא מאחורינו את דרך העפר שעל יד המסבאה סיגוֹרה והיא מעלה אבק כבד ככובד כעסו של אלפונסו בטיסט שהחזיק בכוח את ההגה וגם לחץ בכוח על דוושת הבנזין ובתוך כך ראה בדמיונו, ככה חשבתי לי, מה הוא עומד לעשות בבנו של הערבי ובבנה של היהודייה.

"כי הוא הכיר אותנו," הזכיר לי חיים כעבור שנים במסעדה של "מלון המזרח" שאכלנו שם את ארוחת הצהריים שלנו וגלגלנו שיחה על המקרה ההוא, ודיברנו על מורנו לשעבר, מסיה חַימֶה סאנשֶׁז, שימים אחדים קודם לכן ליווינו אותו אל מקום מנוחתו האחרונה בבית הקברות הנוצרי בעיר המזרחית ונזכרנו בקשיחותו ובהגינותו כלפי כל התלמידים, בלי שום משוא פנים, ורק מההספד שספדו לו נודע לנו שהוא היה אחד הקומוניסטים שלחמו בשורות הרפובליקאים נגד פרנקו.

בעיצומה של שעת מנוחת הצהריים ההיא היינו בעיני אלפונסו בטיסט — היום אין לי ספק בכך — ארורים יותר משני שדים קטנים בזמן שנסע מאחורינו והוא רותח מכעס ומחליף מהירויות או מסובב את ההגה ימינה ושמאל. על פי תיאורו של חיים בשעת אותה ארוחת הצהריים, הוא דמיין לעצמו שתפס אותנו, מותשים כליל וכנועים, וזרק אותנו כשתי חיות שניצודו לתא המטען של מכוניתו והחזיר אותנו קשורים גב אל גב אל אותו עץ אגס עצמו. אחר כך שבר כמה ענפים של עצים אחרים, עצי שזיף ותפוח, והעלה והוריד את סכום הפיצויים שהוא עומד לדרוש מבני שתי המשפחות של הגנבים הקטנים, ככה הוא כינה אותנו, ואמר שאם לא ישלמו יגיש נגדנו תלונה.

עד עכשיו אוחזת אותי צמרמורת הבהלה ההיא בכל פעם שאני נזכר איך עמדה מכוניתו של אלפונסו בטיסט להשיג אותנו בין המסבאה לגשר הקשתות שהוואדי עובר תחתיו, שכן החולשה כבר התחילה לזחול אל ברכי וההתנשפות של חיים מאחורי עוד הגבירה את הפחד שלי – חששתי שהוא עלול ליפול – ואז צץ בראשי הרעיון שנשליך את עצמנו למים, וסימנתי לו בידי שיבוא אחרי. בבת אחת סטינו ימינה אל הוואדי, מנופפים בזרועותינו כציפורים, וגלשנו במדרון והשלכנו את עצמנו למים והתחלנו לשחות לרוחב הוואדי כמו בונים לעבר הגדה שממול, וכשהגענו אליה פנינו לאחור בפחד וראינו את אלפונסו בטיסט שיצא ממכוניתו ורץ בעקבותינו ונעמד על הגדה ונהם והניף את ידו לעברנו באיום, ואנחנו צחקנו ופנינו לאחור והסתתרנו במטע הזיתים הצפוף.

בדרכנו לשוב אל השביל עברנו את מסילת הברזל ונכנסנו לרחוב זֶ'רוויל שכמו שאר הרחובות היה כמעט שומם באותה שעת צהריים לוהטת, חוץ ממכונית שעברה בחריקת מנוע ורעש גלגלים על האספלט או האישה ההיא שעברה בכובע הטרופי הלבן שלה או האיש שעמד על המדרכה בצלו של דולב ועישן סיגריה.

אילו נפלתי היה תופס אותי כמו ארנב," אמר חיים.

צחקתי.

"ואני ידעתי שהלשון שלך יצאה החוצה כמו לשון של גור."

"נכון. אבל מאין נחת עליך הרעיון?"

עניתי שאינני יודע, ניחשתי רק שכך תתקצר הדרך.

"למזלנו, בימי הקיץ זרימת הנחל קלה וחלקה, לולי כן היינו טובעים!" הוסיף חיים כשהוא צובט ומושך שוב ושוב את בגדיו הנדבקים פעם לבטנו ופעם לירכיו.

"זה לא היה קורה, כי הפחד העניק לנו כוח לחצות ים!" אמרתי וניערתי משערי את שארית המים.

חיים הניף את אגרופיו לאות ניצחון, צחק בשמחה ואני הצטרפתי לצחוקו.

ואז, אחרי שעברנו את כיכר השעון, פוסעים קרוב לשעון השמש שצורתו צורת קובייה והולכים בלי להתבלבל ממבטו החשדן של השוטר, נגלה לעינינו, משמאל, בית הספר ז'יל פרי, ונעמדנו, מַפנים אליו את פנינו בשתיקה. מה רבים הקולות שמילאו אותו שש שנים בשמחה, בצער ובתככים!

אחר כך פנינו, יד ביד, אל השביל, ממזרח לבית העירייה בעל גג הרעפים השחור. מימיננו "מלון המזרח" בסוף רחוב איזְלי, ולא הרחק מבתי משפחותינו מצאנו לנו מקלט בצריף נטוש חסר גג בקצה השביל והתיישבנו על שתי אבנים תחת השמש הקופחת. בזמן שחיכינו שבגדינו יתייבשו שִׁחזרנו את מה שזממנו נגד מקס בטיסט חברנו לספסל הלימודים, העניין שבגללו הוא התלונן עלינו באוזני אביו אלפונסו – הוא טען שלעגנו לו פעם בחצר בית הספר מפני שהרטיב את מכנסיו כשהמורה קרא לו אל הלוח לפתור פעולה עם שבר עשרוני. ושפעם אחרת צחקנו עליו כשהעמיד פנים שהוא יודע בעל פה את משל העורב והשועל, ונכשל. הוא אמר לאביו שבדרך כלל מסיֶה סאנשֶׁז מעמיד פנים שהוא לא רואה ולא שומע כלום.

"אני יודע, בני," אמר לו אביו, "כי אדון סאנשז' אוהד את המקומיים, היהודים והמוסלמים."

עד מהרה התפשטו דבריו אלה ועוררו הדים וכששמע זאת מסיה סאנשז הוא הקדיש את השיעור באזרחות לסוגיית האתיקה של היושרה. הוא כתב על הלוח: "המורה בבית הספר נוהג בתלמידיו בלי משוא פנים ואינו מפלה ביניהם על בסיס דת או גזע", והורה לנו להעתיק את המשפט למחברותינו.

אבל מה שמקס הסתיר מאביו הוא שנענינו לפיתויים שפיתה אותנו בַּממתקים ובשוקולד שהיו לו בכיסים ועזרנו לו לפעמים על יד שער בית הספר, לפני הכניסה וביציאה, להכין את שיעורי הבית ולפתור את התרגילים.

ביום שאדון אלפונסו בטיסט ביקר אצל מנהל בית הספר ודרש ממנו הבהרה זומן המורה מסיה סאנשז ונשאל אם נכון הדבר. הוא הכחיש בתוקף ואולם אדון אלפונסו בטיסט לא השתכנע ואיים שיפסיק את תרומות צדקה שלו לבית הספר אם לא יינקטו צעדים נגד שני התלמידים העבריינים, ארסלאן בנו של אל-קאיד וחיים בנו של היהודי (רק אחר כך נודע לי שאלפונסו בטיסט נמנה עם תומכי המרשל פֶּטן). המנהל הציע לו לערוך מיד במשרדו עימות בינינו ובין בנו כדי לברר מה קרה. אבל אלפונסו בטיסט חזר בו ואמר שהפעם הוא שותק אבל אם יפגעו שוב בבנו יתלונן בפני ראש העירייה בכבודו ובעצמו.

בהתחשב בתוצאות העלובות שהשיג מקס לעומת התוצאות המצוינות שהשגנו אנחנו, הבנו שנינו, שני השדים הקטנים, שאף אחד לא יעז להעניש אותנו, לא בגירוש ולא בהעברה לבית ספר אחר ולא בהשעיה זמנית. ואפילו לא בשלילת ארוחת הצהריים במסעדה של בית הספר או בהרחקה מן הצפייה החודשית בסרט באולם הגדול. עם זאת, המנהל נזף בנו בעל פה בנוכחות המורה שלנו.

כשעמדתי באותו רגע מול התצלום של חיים, התפלאתי איך התיישב לו בראשנו הרעיון להתנקם ככה באביו של מקס. אבל דבר אחד ידעתי, כמוני כחיים, ובזה היינו בטוחים, שאלפונסו בטיסט לא ישוב להתלונן עלינו בפני מנהל בית הספר ז'יל פרי, כי בניגוד לבנו מקס, שנשאר כיתה, אנחנו זכינו בתחרות הכניסה לשנה השישית ולא עמדנו לחזור עוד לבית הספר הזה.

באותה שנה מלאו לנו שתים-עשרה. מלחמת העולם השנייה עמדה בשנה ההיא להסתיים כעבור שנה.

כשהפכתי את גבי לתמונתו של חיים בדרכי לצאת, נעמדתי שוב לפני היומן שבין העט לקסת הדיו, היססתי כמה רגעים, ואז שמתי פעמיי במסדרון אל דלת היציאה.

 

Liked the story? Comment below.

avatar