ליליאנה לרה | מקור:ספרדית

אקדחי כסף

תרגום : מירי ויקסמן

כיצד יכול אדגרדו להשתמש בידיו לציד בעלי חיים, אם לא ידע אפילו כיצד להשתמש בהן לאהבה, שלא לומר להרג. הוא הפך להיות אפס חסר תועלת, יושב כל היום מול הטלוויזיה או המחשב, מגדל בקר, בונה ערים, כובש אומות, שודד זהב, מאכיל גני חיות שלמים בזמן שעשבים שוטים משתלטים על החצר. כיצד הוא יכול להרוג בעל חיים אם לא הרג אלא מפלצות ומוטנטים באמצעות חוטי חשמל ומקלדת. אבל ככה פתאום, במציאות, להרוג יצור קשוח כמו זה? לא יאמן.

הוא נכנס למטבח נוטף זיעה מוקדם מאוד באותו בוקר, והשליך אותו על השולחן. השריון החליק על הפורמייקה הישנה, והוא, משנה את קולו, מחקה לא ברור את מי, אמר לי:

"אישה: קחי, תכיני אותו." עייני החיה היו עצומות, חשבתי שהיא בחיים וצעקתי רק מלראות אותה על השולחן במטבח, משירה אדמה מכפותיה.

"תוריד מכאן את היצור הזה," אמרתי בזעם, אבל אדגרדו, כמנצח, משחק את דמות הצייד, רק צחק והציב את ידיו על המותניים, כאילו הוא נושא זוג אקדחי כסף, קאובוי כמו אלה שכל כך העריץ בילדותו, או אחד מהאווטארים האלקטרוניים שנהג לעטות על עצמו כדי לצאת להרוג בסמטאות של ערים וירטואליות. הוא היה עמוק בתוך הדמות. חה, חה, חה – הוא צחק בתיאטרליות. כבר הפסקתי לצעוק כשהוא הסתובב, קאובוי שזה עתה ניצח בדו-קרב, וחזר אל החצר להמשיך את המאבק בעשבים השוטים. סוף סוף הוא החליט לנקות את השטח, לזנוח לרגע את המשחקים שלו.

במשחק הזה אני הייתי היריבה שלו והפסדתי. העונש שלי היה בעל החיים הקשה כמו טנק קרבי שנח לו על השולחן. הוא כאילו אמר לי: מה, אז לא רצית חיים בכפר? כאילו צעק לי: לא רצית לחזור לכפר שבו נולדת? ואז אמרתי לעצמי שהדו-קרב עדיין לא נגמר ונזכרתי בסיפורים שסיפרה אנטוניה בזמן שהכינה את החיות שאבא היה מביא מהיער, לפני שנים רבות כל כך, בבית הזה ממש. ידיה הגדולות של אנטוניה משספות את גרונותיהן, פושטות את עורן, עוקרות את המעיים הארוכים כמו מסטיק אינסופי. הייתי משחקת עם המסטיק הזה, ועם הלבבות הקטנים, עד שפתאום כל זה התחיל להגעיל אותי. בגיל מסוים התחלנו להבין שאלה היו המעיים של בעלי החיים, אותם בעלי חיים שאבא הרג קודם לכן ביריות, בסכינים או במכות אלה. מאז ואילך החלטתי שאוכל רק חזה עוף שנטבח בידי אחרים, נארז במגש לבן והופרד ביריעות פלסטיק שקופות. חזות ורדרדים, דקיקים, רכים, שכל זכר לדם או למעיים נמחה מהם בעזרת ניקוי ומים רותחים. כל רמז לברבריות נמחק בכוח ההלבנה וההורמונים. חיַי בעיר היו חיי חזה עוף עד שהפסיקו למכור אותו; או עד שאנחנו לא יכולנו לקנות אותו יותר. מה זה משנה. אדגרדו נשאר בלי עבודה ואני כבר הייתי שמנה מדי למסלולים או לצילומים, איש לא זכר שכמעט זכיתי במיס ונצואלה. ואז התחלנו להידרדר. כעונש על התעקשותי לחזור לכפר הזה היה עליי לוותר על נתחי הפילה החתוכים בידי אחרים או לפצוח בדיאטה מקרוביוטית בכפיה. להתעמת עם החיה המשוריינת הזו. 

הדו-קרב עדיין לא נגמר, אמרתי לעצמי, ולקחתי את החיה המחרידה לכיור. הייתי נחושה לנצח, ותקעתי בה את הסכין הכי גדול שהיה במטבח, ובכך נבצר ממני לדעת אם היו על השרץ האומלל סימני אלימות קודמים. איך הוא הרג אותו, אדגרדו, שלא היו לו אקדחים, סכינים או אלות, רק מגרפה חלודה ומצ'טה שידע להשתמש בה בקושי לקיצוץ הצמחייה?

ראיתי אותו חוזר אל קצה החצר, קרוב למדרון. ראיתי אותו מהחלון, זונח את דמות הצייד המצ'ואיסטי וחוזר אל דמות החוואי, מגרפה ומצ'טה בידיו. הוא נעלם מעיניי בנקודה שבה היינו אמורים להקים את הסככות לפטריות השמפיניון או לכל דבר אחר שנוכל למכור. הרעיון היה לגדל ולמכור, אבל הימים חלפו במהירות, בין הטשטוש מהכדורים שלי לבין מחזורי המשחקים האינסופיים שלו. כדורים שירדימו אותי, כדורים שיעירו אותי, מדכאי תיאבון, משלשלים, גלולות למניעת הריון. משחקי בנייה, הרס, חורבן והרג. הדם פרץ החוצה סמיך כמו שמן, אני זוכרת. שחור. השריון נשבר בקלות רבה משדמיינתי. העיניים הקטנות נשארו עצומות כאילו כלום לא קרה. הזיכרון הנחה את ידיי, זיכרון אנטוניה הפושטת את עור החיות. את השאר אני לא זוכרת. את הקרביים וכל זה… רק את העונג, את המגע הלח של הבשר מבפנים. מין חמימות בידיים שהחזירה אותי היישר אל ימי ילדותי. זה לא היה דם, לא, היו אלה הלבבות הקטנטנים שרטטו בכפות ידיי הצעירות.

הבטתי בכיור עם נתזי האדום והשחור וחשבתי איך, בשם אלוהים, יכול היה אדגרדו לצוד בעל חיים כזה, אם הוא לא מסוגל אפילו לנכש את העשבים השוטים שאיימו לבלוע אותנו, וגם את הבן שלו, שבא להתארח אצלנו באותו סוף שבוע. הוא הגיע בעל כורחו, טוניו. בתום נסיעה של שעתיים, אמו הורידה אותו פה עם תרמיל קטן. הוא יצא מהמכונית במבט הבוז הנצחי שלו והאוזניות. אדגרדו ביקש ממנו שלפחות יוריד את האוזניות כדי להגיד לו לשלום. הוא היה בן שלוש-עשרה ולא התלהב במיוחד מהרעיון לבוא ולהיתקע איתנו בכפר. זה שיעמם אותו.

"שיעזור לך בחצר," אמרתי לו.

"מה עובר לך בראש?" הוא אמר, כאילו זה נוגד את הטבע, כאילו יותר הגיוני שטוניו יסתגר בתוך המשחקים או ההודעות שלו, "אני כבר אמצא מישהו מהסביבה," הוא המשיך לפני שהלך לקצה החלקה, היכן שנפערה התהום אל העמק. בשביל מה הוא בא בכלל, הילד הזה? הוא המשיך בשגרת המשחקים וההתכתבויות שלו כאילו הוא לא פה, בזמן שאבא שלו שובר את הגב בפינוי החצר. 

הדו-קרב עדיין לא נגמר, אמרתי לעצמי בזמן שניקיתי את הבשר הארגמני. כן, אני רציתי לבוא, לעזוב את הבינוניות של מטוּרין, העיר הגשומה הזו שלא היה לה דבר להציע לנו, אמרתי לעצמי בזמן שהנחתי את הבשר בקן לבן של מלח וניסיתי להיזכר במתכון. אדגרדו הסכים ללא הסתייגויות: גידול פטריות שמפיניון נשמע לו עסקת המאה, רק צריך דשן וכמה צריפונים לחים וקרירים. ליתר ידאג מזג האוויר, האוויר הקר שנע בין ההר לעמק. הוא לא חשב פעמיים כשהצעתי לו לבוא לכאן ומיד עלה במוחו עניין הפטריות.

הכפר מעולם לא מצא חן בעיניו, זה נכון. בבית המרקחת שבו הייתי קונה את הכדורים היו משמיעים את פינק פלויד ברקע ואדגרדו ראה בכך סימן מבשר רעות. בסרט שנרקם בראשו היינו זוג עירוניים שמגיעים לכפר ארורים. תכף יתחיל לזרום דם מהברזים או משהו בסגנון הזה. זה לא נורמלי, הוא אמר פעם, המוזיקה הזאת בין כל צנצנות האספירין. רק בגלל פינק פלויד בבית המרקחת והפנים של הרוקח שהיה מוכן למכור כדורים מכל סוג ללא מרשם, אדגרדו ניבא את חורבננו. הוא המשיך לדחות את עניין הפטריות. אבל הוא לא בחן מקרוב את החיה שמצא בזמן שניקה את העלים והסבך. הוא לא שם לב שעיניה כבר היו עצומות. אני משוכנעת שלא הידיים של אדגרדו הרגו אותה, ידיים עדינות, מורגלות רק בשליטה במקלדות ובשלט הטלוויזיה.

צליתי את החיה בגריל של התנור ולא כמו שאבא היה עושה זאת, בחוץ על גריל הגחלים, שכעת השתרגו בו גפנים.

בסרט שהתחלתי לרקום בראש שלי, הגפנים השתרגו סביב ידינו ורגלינו עד שלא יכולנו לצאת מהבית הזה, שגם הוא השתרג בירוק. לא מתנו ברעב אלא מתסמונת גמילה. גמילה מלקסוטניל או מכל תרופה אחרת נגד חרדה; מ"אייג' אוף אמפיירס" או מכל משחק וידאו אחר. משורגים. טוניו אפילו לא היה שם לב בגלל האוזניות, וההודעות ששלח וקיבל כל רגע, כי הוא היה מסוגל לשקוע בזה עד כדי כך שרעב או כל צורך אחר כלל לא הציקו או שנעלמו לחלוטין. ובכל זאת, כשקראתי לו לבוא לאכול בצהרי אותו יום, הוא הגיע בריצה.

"קפץ החשמל" הוא אמר באגביות וזה כבר הסביר את הכול.

השטח שבו היו אמורים להיבנות הצריפים לפטריות השמפיניון היה מבוער למחצה, אבל אדגרדו נראה כמי שביער עשרה דונמים במו ידיו. הוא ישב על אבן וניגב שוב ושוב את הזיעה בשרוול החולצה, גבו כפוף והמבט בעיניו אבוד. הקאובוי הבודד איבד את הקאובוי וכעת היה פשוט בודד. לא אמרתי לו כלום וגם הוא לא דיבר אלי, נראה שהתשישות מנעה ממנו לדבר. הושטתי לו בקבוק מים והכנתי את הקרקע לניצחון שלי: מפה פרושה על האדמה, סכו"ם, בקבוק מיץ ובאמצע גביע הניצחון. הבשר על צלחת מבריקה, מלווה באורז ובננות. בידיי על מותניי, כאילו במקום הירכיים העצומים האלה היו לי שני אקדחי כסף, בנימת נצחון, אמרתי לו:

"גבר, קח, תאכל."

רציתי אדמה, כן. רציתי לחזור לכפר שנולדתי בו.

החוואי, כלומר, אדגרדו, ניגב את הזיעה מהמצח, עטה על שפתיו חיוך קמצני והתיישב. נראינו כמו הזוג המאושר במשחק החווה. הוא התחיל לאכול ברעב שחשים אחרי עבודה פיזית. הוא מעולם לא אכל כך, לא בימיו כרואה חשבון ולא בלילותיו כמתכנן ציוויליזציות. אני מעולם לא בישלתי בלהט כזה, אפילו לא בימיי כבולימית ובלילותיי כאנורקסית.

התיישבתי על האבן שלו כשנגס את הנגיסות הראשונות. הסתכלתי בו בלי להסתכל כי למען האמת העיניים שלי ראו את ידיה של אנטוניה, בגזרתה הגדולה מסתובבת באותה החלקה, תולה את הבגדים, מבתרת את החיות של אבא, מספרת לנו סיפורים בלי סוף. היא לא סיפרה על רוחות, אלא על מוות והרעלות והפלות. אימא אסרה עלינו להקשיב לה, אבל לא יכולנו להתנתק מהחצאית שלה. אנטוניה, הידיים שלה, הסיפורים שלה והמתכונים שלה. כשהצליח לדבר, אדגרדו שאל האם אני מתכוונת לאכול.

"אני בדיאטה," אמרתי לו.

"את והדיאטות הנצחיות שלך," הוא אמר לי והמשיך לאכול.

העדפתי ללכת לפני שאשליית הזוג המאושר תקרוס שוב תחת אחת ההתפרצויות שלי. רציתי לומר 'לא, אתה, עם הכרס הזאת המשתלשלת', אבל במקום זאת אמרתי:

"אני הולכת. אני צריכה לתת אוכל לטוניו."

הוא רצה לומר לי 'במה הועילו הדיאטות שלך?", אבל במקום זאת אמר:

"תכף מגיע בחור ששכרתי כדי שיעזור לי לגמור לנקות את השטח" אולי רצה לומר רק את מה שאמר. אולי זה נכון שכל הזמן הכנסתי לו מילים לפה, משפטים שאפילו לא עלה בדעתו להגיד. מה שבטוח הוא שבלי גינוני הקאובוי, אדגרדו נראה כמו שחקן סוג ב' ולא הייתי מאמינה לשום דבר שיגיד.

בבית הגשתי צלחת עמוסה לטוניו. קפץ החשמל, הוא אמר לי לפני שהתיישב לשולחן ואכל את הארוחה בשתיקה. על השולחן ניצבה רק הצלחת שלו. אדגרדו אכל בקצה החצר, הוא בוודאי כבר סיים ולי לא היתה כוונה לטעום אפילו חתיכה מהשרץ הזה. טוניו אכל בלי לשאול מה הוא אוכל. דעתו מוסחת כל כך, הוא בטח חשב שזה חזיר ונגס בחיפזון כדי לצלול בחזרה לעולמו הפרטי. הוא הביא עמו אספקה של סוללות לכל מקרה – הוא אמר.

בכיור עוד היה דם, טיפות קטנטנות שניתזו פה ושם ולא נשטפו בניקיון הראשון. הדם לא זרם מהברזים, אלא מבעלי חיים שנמצאו במקרה. ניסיתי למחוק את הדם השחור והקשה במטלית ספוגה בכלור. הזמן היה גם הוא טיפת דם קרוש, הכול עמד מלכת בצהרי היום ההוא, ותחושת סכנה עמומה עמדה באוויר, אבל לי זה לא נראה מוזר כי זה טיבו של הזמן בכפר, ידעתי את זה מאז ומתמיד.   

כבר ניצחתי את אדגרדו ואת החיה שלו. כבר ניקיתי את קרביה ובישלתי אותה, כבר הסרתי את הכתמים מהכיור, כבר הנחתי את השריון של החיה לייבוש בשמש כפי שהיתה עושה זאת אנטוניה. טוניו סיים לאכול והסתגר במשחקים שלו או בהודעות שלו, באוזניות שלו או בספרים שלו. ואני התחבטתי בשאלה האם לאכול מהבשר ההוא או לחסל חבילת עוגיות שוקולד צ'יפס שהסתרתי בעומק המזווה, ואז לפתע נכנס למטבח זר, דרך הדלת האחורית, שהיתה תמיד פתוחה למחצה. הוא היה שטוף זיעה והדיף ריח עץ שרוף, וצרח שאדגרדו גוסס, שצריך לקחת אותו למרפאה, שארוץ. הוא בקושי עצר בין מילה למילה, בקושי הצליח לנשום, חזהו עלה וירד באלימות. במשך דקה לא הצלחתי להבין מה אני שומעת, רק שאלתי את עצמי מי זה האיש הזה, ומה אם זה שוד, ובטוח שטוניו עם האוזניות שלו לא שומע כלום, שיהרגו אותי כאן במטבח הזה, שייקחו את כל מה שיש לנו, וטוניו ואדגרדו לא ישמעו כלום. טריקת דלת, אולי.

הזר טלטל את זרועי וחזר על המשפט הבהול. שלוות הצהריים נשברה לפתע, הקיבה שלי התכווצה כמו אגרוף: לא בשר ולא עוגיות שוקולד צ'יפס. לרוץ.

רצנו אל השטח המבוער. הוא היה קרוב לבית אבל נראה רחוק כל כך. אבנים, ענפים וידיה של אנטוניה בלמו את צעדיי. מילים, הזהרות, הגפן שהשתרגה במהירות בין הרגליים. הזר היה הרבה יותר מהיר, הוא היה זריז ודילג מעל הבורות, הענפים, השיחים. משהתקרב לאבן שלצידה קרס גופו של אדגרדו, התחיל לצעוק. הוא מת, אמרתי בלבי והפסקתי לרוץ. הבטתי מטה אל העמק. צוק ירוק, פרדס של עצי תפוז בתפזורת, סבך של ענפים יבשים.

הבחור סימן לי שאעזור לו להרים את הגופה, צעק שצריך לקחת אותו מהר, שזה נראה כמו הרעלה, שארוץ.

"קדימה, רוצי," הוא צעק ונופף בידיו.

לא יכולתי להתקרב אל החייל שנפל, אל הקאובוי שנקטל בראש חץ מורעל, אל החוואי שהוכרע בידי חיות פרא. גופתו המוטלת בשטח שפונה עבור פטריות השמפיניון וקולהּ של אנטוניה שמזהירה את אבי: אכול רק מה שצדת במו ידיך. אל תנצל לרעה את המוות או את הציד של אנשים אחרים.

כיצד יכול אדגרדו להשתמש בידיו לציד בעלי חיים, אם לא ידע אפילו כיצד להשתמש בהן לאהבה, שלא לומר להרג. אסור היה לי לבקש ממנו שיעזוב את חייו הדיגיטליים ויאמץ את החיים האלה, חיי אדמה, חרא, נחשים ועשבים שוטים. חזרתי על צעדי במקום לרוץ אליו. חשבתי על טוניו, על כך שהוא לא יחסר לאיש ושאיש לא יחפש אותו בבית. הוא שקוע בעולם משלו, ובוודאי לא שמע את הצעקות. רציתי למצוא אותו, להוציא אותו מהחדר שלו כדי שיעזור לי עם אדגרדו, להציל גם אותו, אבל רגלי מעדה ונפלתי מעבר לקצה, אל התהום, נדחפת בכוח משקלם של אקדחי הכסף.

arrow2right arrow2right Other readers liked

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.