[lwa]
ברגע מסוים בהיסטוריה בני אדם ואריות ידעו לחיות יחד בהרמוניה. דוגמה לכך הם חמשת האריות שזכו לתהילה הודות לחברת ההפקה ההוליוודית שהשתמשה בהם כמותג בפתיח לסרטיה. אחד מהם אפילו בוים בידי היצ'קוק. בף מציע היסטוריה אלטרנטיבית שבה החיבור הזה ניזוק: מלכי הג'ונגל הם כעת מפגע עירוני, מגפה שיש להשמיד. הפחד אמנם קשה, רומז בף, אבל הוא לא מכשול שאי אפשר להתגבר עליו - וזה האתגר האמיתי. שאגה רועמת הרובצת אל פתחנו מסמלת את ראשיתו של הקְרָב הבא.
עכשיו אנחנו בורחים, מסתתרים בחשכה, נמלטים מאור יום. אבל זה לא תמיד היה ככה. היה זמן אחר, שבו הם היו המגפה שלנו.
האריות הראשונים צצו בגנים הציבוריים. הם תפסו מחסה בחסות החשכה, התחבאו בין העצים והעשבים שהיו גבוהים מספיק להסתיר אותם.
הם ברחו מאתנו, חשו שאנחנו אחראים להיעלמות מרחב המחיה שלהם, שהחזקנו אותם בְּשבי שעד מהרה לא יכול היה להכיל אותם עוד.
בהתחלה הופתענו מהצניחה הפתאומית במספר הכלבים המשוטטים בעיר. כעבור זמן מה החלו העצמות הלעוסות שלהם להופיע בסביבת הגנים הציבוריים. כרגיל, לא התייחסנו לזה עד שהיה מאוחר מדי.
אילו היו זן נכחד, כמו גורילות, דובי פנדה או פרות ים, גני החיות שלנו בוודאי היו נאבקים להחזיק כמה שיותר מהם בכלובים. אבל באגף האריות היתה להם צפיפות יתר.
אז התחילו לזרוק אותם לרחוב.
התהליך התרחש כך: כל גני החיות בעיר קיבלו הוראה מלמעלה לחסל את האריות העודפים בטענה שיקר מדי להחזיק כל כך הרבה פרטים מזן שאינו מעורר עניין בציבור המבקרים.
כך הוקרבו עשרות אריות למען איזון התקציב.
המדיניות הזו ננטשה עד מהרה נוכח הקושי להרוג טורף בסדר גודל כזה; עלות הביצוע של התוכנית הורידה לטמיון את החיסכון שהיתה אמורה לייצר מלכתחילה, שלא לדבר על המחאות של אגף התברואה, שעובדיו סירבו לפנות את הפגרים, ועל המחטטים בפחי האשפה, שמחו על טעמו הרע של בשר האריה.
אבל להוראות מצייתים, בלי טענות ומענות.
וכך מצאו את עצמם האריות הראשונים ברחוב, נטושים בחשאי באמצע הלילה בגנים הציבוריים, שם יכלו לפחות לעשות את צרכיהם בלי למשוך תשומת לב.
אין לדעת בדיוק כמה אריות הופקרו כך. התיקיות שהכילו את המספרים האמיתיים הושמדו ברגע שפרצה השערורייה הפוליטית. אבל ההערכות השמרניות ביותר נמוכות בהרבה מכפי שכלי התקשורת הסנסציוניים רוצים שנאמין.
הבעיה האמיתית היא שיעור הילודה הגבוה בקרב אריות. זכר בוגר מסוגל להזדווג עד מאה פעמים ביום.
מאה פעמים ומאה פליטות זרע. לפחות חלק מהן עשויות להוביל להתרבות. וזה בלי להחשיב את העדרם של טורפים אחרים בסביבה.
אנחנו לא יודעים איפה בדיוק שוחררו הראשונים, אבל לאט לאט הם התפשטו לכל אזור ירוק שמצאו, עד שהשתלטו על כל האזורים הפנויים.
את השכנים החדשים שלנו גילינו רק אחרי הרבה זמן. אצני בוקר, קשישים חסרי מעש, ילדים, זוגות צעירים וסוחרי סמים – המבקרים הקבועים בגנים הציבוריים – לא הבחינו בעיני הענבר המתבוננות בהם ממחבואן בין הצללים, בין העצים.
האריות שינו את הרגליהם והפכו לחיות ליליות. כלבים ועכברושים היו המרכיב העיקרי בתפריט החדש שלהם. מזון צנוע אמנם, אך אף פעם אין בו מחסור.
לולא הגללים הענקיים שלהם, איש לא היה מבחין במשהו יוצא דופן.
עד שהתרחשה תקרית האוהבים המפורסמת.
זוג נכנס לאחד הפארקים הגדולים בעיר בחיפוש אחר פרטיות זולה יותר בין העצים, מאשר במלון לפי שעה.
אומרים שהם היו כל כך שקועים במזמוזים, שלא הבחינו בשוטר שהתגנב לעברם בכוונה לתפוס אותם על חם. תוכניתו של נציג החוק סוכלה בידי לביאה במשקל מאה עשרים קילו, שהגיחה מבין הצללים והתנפלה עליו לפני שהספיק לשרוק במשרוקית.
האוהבים נסו על נפשם ערומים למחצה ואחוזי אימה.
למחרת נמצאו השרידים של השוטר והבגדים של האוהבים בתוך שלולית דם גדולה.
צוות מומחים של המשטרה הופיע במקום וקבע, ללא כל היסוס, שמדובר בתאונת עבודה שכיחה.
כעבור יומיים, בפארק אחר, נמצא לפנות בוקר שיכור קרוע לגזרים. ולמחרת עובד דואר בדימוס איבד את רגליו בזמן סיאסטה.
כך החלו המתקפות. הרשויות בוודאי היו עושות משהו לולא מצאו ביום הרביעי את השאריות הלעוסות של גווייה שטביעות האצבע שלה (אלה שעוד נותרו) תאמו את טביעותיו של רוצח מפורסם. הפעם הכריזה המשטרה שמדובר בהתאבדות וייחסה למנוח את ההריגות הקודמות. מיד אחר כך התיק נסגר.
ואז, אולי מחמת אדישותם של הגורמים הרשמיים, אזרו האריות אומץ והחלו לצאת ממחבואם ולהתהלך ברחובותינו, מנופפים בלעג ברעמותיהם.
כשהם שבעים הם רגועים כמו חתלתולים. אבל מאחר שהם אוכלים כל היום, אין לדעת מתי יתלשו בנשיכה זרוע של מוכר בלונים, או יבלעו ילד בבת אחת.
שלא לדבר על הגללים שלהם.
ניסינו להתלונן, ארגנו ועדות שכונתיות ודרשנו את חיסולם המידי של האריות. אבל תלונותינו נפלו על אוזניהם הערלות של הרשויות, שלטענתן הפתרון המעשי ביותר – והזול ביותר – היה להימנע מגנים ציבוריים ולחצות את הכביש אם רואים אריה מתקרב.
כלי התקשורת שידרו את הידיעה כל עוד היה בה עניין, אבל אז הגיע המונדיאל והניצחונות הדחוקים של הנבחרת הלאומית דחקו את האריות אל מחוץ לסדר היום התקשורתי.
והם היו נשכחים לחלוטין לולא תקפה להקת אריות את המוני האוהדים שחגגו בכיכר אנחל דה לה אינדפנדנסיה את תוצאת התיקו של הנבחרת במשחק מול בוליביה.
עד מהרה הממשלה וגם האופוזיציה יצאו בהצהרות, נערכו עימותים טלוויזיוניים, פורסמו מאמרי מערכת.
כל אותו זמן המשיכו האריות להרחיב את מרחב המחייה החדש שלהם. בתוך זמן קצר הם החלו להתמקם בשטחים הירוקים של השדרות המרכזיות.
פתאום חציית הכביש נהייתה משימה מסוכנת.
יועציו של ראש העיר, שהיו עסוקים בדחיפת מעסיקם לעבר הנשיאות יותר מאשר במציאת פתרון יסודי לבעיה, בחרו בפתרון בזק לטווח קצר והכריזו על העיר כולה שמורת טבע שמטרתה שימור האריות, ובכך ביקשו לא רק להרגיע את הציבור, אלא גם להוסיף אטרקציה תיירותית נוספת לעיר הגדולה.
עד אז כבר החליטו האריות להשתלט על כל חלקה ירוקה שיוכלו למצוא; בתוך זמן קצר בתים פרטיים, בתי ספר, מתקני ספורט ומוזיאונים – לכולם פלשו בעלי הבית החדשים של העיר.
אנשים היו קמים בבוקר יום אחד ומגלים שבחצר שלהם, קטנה ככל שתהיה, התמקמה משפחה של אריות בחיפוש אחר ארוחת בוקר. ברוב המקרים היו בני הבית נטרפים בסופו של דבר.
עצמות גדולות יותר מעצמות כלבים ועכברושים החלו לטנף את העיר, חלקן עם חתיכות בשר עליהן. עד מהרה נחילים של זבובים היו לחלק בלתי נפרד מהנוף העירוני.
שמועות החלו להתפשט: שהם תוקפים בלהקות, שהם פיקחים, שהם משתלטים על העיר, שאי אפשר לעצור אותם. הרשויות הכחישו הכול, האשימו את כלי התקשורת בזריעת בהלה והפצירו בציבור לגלות סובלנות כלפי השכנים החדשים.
עד שיום אחד נמצאה גופה של ילד.
היא הופיעה עם שחר, כאילו כלום, באמצע כיכר הסוקאלו, לרגלי התורן. הפעם ראש העיר לא יכול היה להכחיש שום דבר, כי הצלמים הגיעו ראשונים. אין ספק – זאת היתה פרובוקציה.
התחלנו לפחד.
יועציו של ראש העיר החליטו שאם ברצונו לשמור על סיכוייו להניח את ישבנו על כס הנשיאות, יהיה עליו להכריז מלחמת חורמה על האריות. וכך עשה.
אבל כבר היה מאוחר מדי. כל התוכניות למאבק במגיפה עלו בתוהו. מכבי האש, המשטרה והצבא לא יכלו להתמודד מול אלפי האריות ששכנו ברחובות.
יום אחד התייצב אריה במרכז כיכר הסוקאלו וירק בבוז שאריות של ראש. התברר שמדובר בגולגולת של ראש העיר. להקה תקפה אותו בעצרת רשמית בפארק האלמדה. האריות דאגו להשאיר אותו בדיוק במצב שיאפשר לזהות אותו. רק בקושי.
אחר כך שאג האריה שאגת ניצחון.
לא היה צורך בזה, עד אז הם כבר שלטו ברחובות, בכיכרות, בגנים הציבוריים, בכול.
מיום ליום הם מתרבים ואנחנו מתמעטים. אנחנו נאלצים לתפוס מחסה בזמן שהם ישנים, עכשיו כשהם שוב פעילים ביום וישנים בלילה. אנחנו מסתתרים בצללים, מנסים לחלץ קצת מזון מהשאריות שלהם.
לפעמים האריות מארגנים מסעות ציד כדי לחסל אותנו. חוש הריח שלהם מוביל אותם למקומות המסתור שלנו. לפעמים אנחנו מצליחים להתחמק מהם, אבל לא תמיד.
אבל במקום כל אדם שהם צדים, מופיע אחר. וכאשר הם לוכדים גם אותו, מופיע עוד אחד.
החלטנו לכבוש מחדש את העיר, בכל דרך שהיא.
עכשיו אנחנו המגפה שלהם.
Other readers liked 
