ארכיטקט בכיכר

הארכיטקט הגיע באחד הימים לשוטט בגן שיצר בסמוך לכיכר הסמוכה לתאטרון. הוא חבש מגבעת צהובה ולבש מקטורן צהוב מאריג פשתן, שזרוּעוֹת בו משבצות בצהוב עמוק יותר, ולצווארו קשר צעיף כותנה בצהוב-חמנית ומכנסי הקורדרוי שלו היו צהובים וכך גם נעליו, או מגפיו. אפילו שפמו הצהיב והוא חידד אותו בקצותיו. הוא היה קטן למדי, כגובה מחצית אדם. לקראת בואו לגן הקטין מעט את מידותיו, משום הענווה ומשום הליצוּת. הוא רצה להיות קצת לץ, לכבוד השיטוט בגן.

בנוסף, ביקש לחוּש כי העצים גדולים הרבה יותר מכפי שהם, וכך גם שיחי הסברס שנטע. יש אומרים כי נשתלו כדי להזכיר לכולנו היכן אנו נמצאים. אחרים טוענים כי שתל את שיחי הסברס בניסיון להכליא בין חלקו האחד של הגן, שמעוצב בסגנון ורסאי – כלומר שבכל ערוגה נשתלים פרחים עונתיים בצבע אחר וביחד הן יוצרות מרקם מוסדר של יופי אך דורשות השקיה שאינה תואמת את מצב המים האזורי – לבין צמחי המקום שהונחו בצדו האחר של הגן: המלוח, הסברס, פרחי חוף צהבהבים שעליהם הבשרניים יודעים לאגור מים לזמנים קשים ושאינם מסתירים את החול, המצוי בתשתית.

ובכן, הוא ביקש לחוש כי שיחי הסברס גדולים יותר ממנו. אילו היה בכוחו להיטיב לקסום את קסמיו היה מצליח לקטון עוד, אולי עד לגודל אגרוף, ולעמוד תחת שיח הסברס הענק, העצום, לנוח בצלו כדמות מספר ישן, רגליו נוקשות מדי פעם זו בזו.

הייתה לו תוכנית נוספת. תוכנית שהייתה עלולה לסבך הכול: כמי שמכיר היטב את מנגנון מערכת הקול שמוצפנת בין ספסלי הגן ומשמיעה מוזיקה קלאסית (מוזיקה שהולמת את היכל התרבות הסמוך ונשמעת כאן כמין חלום), תכנן להוסיף למערכת סגנון מוזיקלי שונה, שגם לו מעמד רם. לשם כך הייתה לו קלטת ישנה של אום כולתום. הוא ידע שראוי לשאול כיצד מערכת קול משוכללת ובת הזמן, כמו זו שהוצבה כאן, תוכל להתמודד עם קלטת ישנה ולמה בעצם יש בידיו קלטת ישנה בלבד? בכל זאת, עודד את עצמו, לא בכל יום אתה מצליח להקטין את עצמך מספיק וללבוש את הבגדים הללו, שבהם כולם חושבים אותך למליונר תמהוני שכל השבילים פתוחים בפניו (הייתה לו גם טבעת יהלום, כמעט בגודל המגבעת, על אצבעו) ואיש לא יפריע לו להגיע אל המנגנון. ולכן, אם דווקא היום עלה הדבר בידו ושבילי הגן פתוחים ואין לו אלא קלטת ישנה של אום כולתום – הוא ישמיע אותה, פסק, ורכן אל עבר מערכת הקול.

לאחר מכן תכנן ליסוב ברחבה הלבנה ולגרום לרצפה להתרומם כפי שרצה מלכתחילה, כך שכל מרצפת תבלוט מעט מזו שלידה ויווצר פסיפס חושני של הליכה. אחר כך יתיז מים מבריכת הנוי המרובעת שמְגַבֵּלת בין היכל התרבות לגן – והמרצפות ישטפו בגוון אחר, שיצהיב אותן מעט. או אז ישיט את המגבעת על המים ויכנס אליה. בלי שיבין כיצד, יצליח להקטין את עצמו עוד, וישוט. הוא יחשוב על נפשו של הארכיטקט, שיש בה משהו הרבה יותר אנרכיסטי מכפי שמתגלה בסופו של דבר. זו שרוצה להשתמש בכוחה לברוא מבנים לכולם, מיטיבים ומאירי פנים, פתוחי זרוע, משובשים, מלאי הפתעות. והלב שיזכר בזה יזכר גם בהפך הגמור, ויכביד מדי על המגבעת עד שתתחיל לשקוע והוא יבין שעליו להקל על משאו ויחל להשליך חתיכות מלבו. החתיכה שאחראית על "לכולם", תושלך ראשונה. אחריה זו שקשורה ל"משובשת". את אלה הוא הכי אוהב ולכן יהיה עליו להיפטר מהן מהר ככל האפשר כדי לצוף. הנה, הוא משליך אותן ונעליו נוקשות זו בזו, נוסף להן גלגל משונן קטן עשוי זהב. בבריכה הוא יחפש את בת הטוחן או את בת המלך. מישהו ישיר לו שהיא שם והיא זקוקה לעצתו, כפי הנראה הטילו עליה לטוות זהב, יאמרו. אחרים יספרו שבנה אבד, שאבדה היא עצמה, ששפתה נשכחה.

בחיפושיו ישוט במגבעת אל הבריכות הקרובות, המצויות גם הן בסמוך. שם יאמרו לו צללי העלים היכן היא. בדרך יביט בבניין הגדול של התאטרון הלאומי המצל על הגן, על שלוש נקודות שוּרוּק ע-צ-ו-מ-ו-ת מברזל חלוד שעומדות נטויות באמצע הדרך וכולם קוראים להן פסל, חוץ מילדה קטנה הצועדת בסמוך לאמה ושואלת (ניכר שאין זו הפעם הראשונה שהיא שואלת זאת), "אמא, איך זה לא נופל?".

בחיפושיו, בדרך לבריכות, יצמח לו זקן צהבהב וטבעת היהלום תנצנץ, לבו הפרום ישתות צחוק והוא ידע שאסור לו לבכות כי אחרת יטבע. אחרת יטבע. לשם כך הוא יגלגל בלשונו את טבע, מטבע, טבעת, טביעת אצבע, טביעת חותם או טבעת חותם. הוא כבר לא יזכור מה שאמו אמרה לו פעם (נדמה שאמו אמרה לו פעם דבר-מה על כך). מישהי תבחין בו ותבקש להצטלם. כרגע זה בלתי אפשרי, יאמר, אני מתנצל.

ורגע לפני שימשיך הלאה, הרחק, ישמע את אום כולתום ויבין שהיא הצליחה בכל זאת, למרות הבעיה הטכנית – לומר שהיא אוהבת אותך או שאתה אוהב אותה. היא לא תדע כי באותה העת לבו שותת. הוא לא ידע שהיא עוטה תלבושת נער צרה שמחניקה את לבה (הכול חושבים שכבר אינה לובשת אותה מתחת לשמלות הגדולות. שמזמן השילה אותה, לפחות מאז שהתפרסמה).

יש אומרים כי לבו הולך ושותת משום שהסברסים לא חברו אל ורסאי ומשום שכולם כאן כבר שכחו איך לקטוף את פירותיהם. שהכיכר נותרה דוברת שפה אחת, שאיבדה את ההבדל. אחרים יזכירו כי ממילא ומראש ציוו עליו לשתול סברסים נטולי קוצים ונטולי פירות. היה בזה אף הגיון כלשהו, יזכירו, שהרי בסמוך נבנה ארגז חול ובתוכו משחקים ילדים. יש שיניחו כי אהבתה של אום-כולתום העירה את החתיכה שניסה להשליך ולכן חזר הלב לשתות, והארכיטקט לשקוע.

אין יודעים מה עלה לבסוף בגורלו. יש אומרים שהוא עדיין מסתובב בין הבריכות, מחלץ דמעות משולי המגבעת ומנסה לעקור את החלק הזה, העקשן כמו צמח בר, מלבו.

*דימוי: ChameleonsEye / Shutterstock.com