אחד מפלאי הספרות הוא ביכולת של האמן הכותב להתנתק מן המציאות הסובבת אותו, כדי להפעיל את מלאכתו בהמצאת מרחב אוטונומי שנרקם בקצב ובניחוח השפה האישית. כך עושה עדי שורק בפנטזיה הספרותית "ארכיטקט בכיכר": היא מציבה בפנינו יצור מדומיין - ארכיטקט צהבהב - שיצירתו נבנית בקצב הליכתו ודמיונו.
אלא שמעשה המצאת המרחב - מעין כיכר או גן - מתוכנן בהליך הפוך מן המקובל בארכיטקטורה: במקום שארכיטקט יבנה לעצמו ייצוג מוקטן של החלל שהוא חולם להקים בעתיד, כאן הגן עובר מטמורפוזה ונבנה בגודל אמיתי, בזמן אמת. זאת ועוד, בעוד גודלו של הגן הוא אמיתי, דווקא קנה המידה של הארכיטקט הוא המשתנה והמוקטן, במטרה לקלוט את הגן מפרספקטיבה אחרת: מפרספקטיבת השרץ של קפקא.
לפתע העצים, המרצפות, הצבעים, הופכים לאובייקטים נדירים. הגן החדש הוא הוא – "וונדרקאמר"- חלל קסום שמקבל יופי בלתי צפוי בגלל מבטו האישי של המתבונן, הארכיטקט, הקורא.
הארכיטקט בכיכר מסתובב "חופשי" מכל משקל אלגורי, חופשי מכל תכלית. הוא מדמיין ופוגש שיחי סברס, מקומות צבעוניים ואת קולה של אום כולתום, אך לא במטרה מסוימת. בדומה לדס אסיין, דמותו הספרותית האיקונית של הסופר יוריס קרל ויסמנס בספרו "להפך", הארכיטקט המשונה שנפגוש בסיפורה של שורק עוטף את עצמו במרחב שבנוי על פי מרכיבים אישיים, ברצון לנוע בטקסט - הגן- שאינו אלא מעשה אסתטי שנולד, נושם ותם בתחום שקובע משחק המילים של המחבר.
4 thoughts on “ארכיטקט בכיכר”
Comments are closed.