ריטה קוגן | מקור:עברית

ארץ סלע

איור: ורה פבלובה

הוֹמֵרוּס וְהַיָּם מֵאַהֲבָה נָעִים.

לְאָן אֶפְנֶה? עַתָּה הוֹמֵרוּס הִשְׁתַּתֵּק לוֹ.

הַיָּם, שָׁחֹר מִשְּׁחוֹר, בֵּלַּעַג מִתְפַּיֵּט לוֹ

וּבָא אֶל מִטָּתִי בְּהֶמְיַת אֵימִים.

אוסיפ מנדלשטם (מרוסית ריטה קוגן)

הם שוכבים, כל אחד בצריפו, כל אחד במיטתו. הם מופרדים. הצריפים לא נעולים, אבל נאסר עליהם לצאת. האיסור מפריד ביניהם יותר מכל דלת, יותר מכל מפתח שסֻבַּב פעם ופעמיים בחור כל מנעול. האיסור והבושה. הסדינים תחתיה קרים, קרירותם מפיגה את חומה, מצנה את בעירת כעסה. הערב יורד. הצלליות שולחות אצבעות רועדות מפינות הצריף, לופתות את רגלי שולחן העץ, את המשענות המגולפות של זוג הכיסאות, את מרגלות מיטות הברזל, זו שלה וזו של אמה. יש מעט רהיטים בצריף, שעל אף ישנותם, כולם עשויים היטב ומנחמים. ההר הדבשי עודנו נראה בחלון, אך רק מתארו נראה, קו רך של שלושת קודקודיו המעוגלים. צלעותיו הצהובות-כתומות, שבגינן העניקה לו את שמו, נצבעו שחור. בלילה הוא חוזר להיות שלוחה של קארא-דאג, ההר השחור, העצום, שחולש על החוף תחתיו בתצורותיו המשוננות. היא מונה ללא קול את דיירי ההר המאובנים: המלך והמלכה, אצבע השטן, איוון-הליסטים, שער הזהב ופרופיל המשורר המזוקן ("אפילו שאת הפרופיל לא רואים מהצד שלנו של ההר", היא מבהירה ללא קול). מעשה הספירה עוזר לה להתנתק, לחצוץ בינה לבין הפיצוץ. אחר כך היא מנסה לחרוז את "קארא-דאג": אוֹבְראג, וְוראג.1 החרוזים המשובחים עוצרים את הבכי, אך אלה הולכים ומתרופפים: דוּראק, נֵייה טַאק.2  הבכי מתגנב. טְיוֹמְקָה לבטח בּוֹכֶה. היא מדמיינת את פניו. עיניו הבהירות, התכולות הוורידו כעיני ארנב לבן, חוטמו הסולד, הכפתורי התרחב ונמלא לחלוחית נוטפת, שפתי הדובדבן שלו רטובות ונשוכות. היא בטוחה שאִילְקָה לא בּוֹכֶה. הבוגד הזה. איך שהוא צרח. לקלל לא העז, כי אחרת היה מוצא את עצמו מרותק בדיוק כמוהם. אמא של הבנים הכי קשוחה מבין המבוגרים בכל הנוגע לשפה תקנית. לא כמו אמא שלה, שלעתים מגלגלת על לשונה מילה מלוכלכת בהנאה קורצת, כאילו מוחצת בשיניה הלבנות דובדבן חמוץ, מגיר עסיס. איך שהוא צרח. פניו התעוותו למעין מסכה יוונית – טרגיה של זעם ועלבון. היא לא האמינה לו. גם הפעם הוא שיחק. עיניו נשארו יבשות ומחושבות על אף הנהמות והיפחות. הוא צעק שהם תמיד שניים, תמיד נגדו, שהם מרחיקים אותו, נעלמים לו, שהוא תמיד לבד. הוא כמעט קרס על רצפת העפר של החצר העליונה, אבריו פרכסו. היא עדיין לא האמינה לו. שקרן ושחקן. בוגד. שלושתם מעולם לא דנו על כך בקול, אך לשלושתם זה היה ברור — ישנו הסכם חד משמעי וכולל, שלא משנה מה, לא מערבים את המבוגרים. המבוגרים האמינו לו. אביו אסף את אילקה אליו, כיסה את גופו בחיבוק זרועות חזקות, שזופות, מעוטרות פלומת שער שרוף עד לובן, הפריש את אגרופיו הקפוצים, מחה את עיניו מבלי לשים לב שיבשות הן. אילקה הובל מטה, לצריף המטבחון, וכל מנח גופו כמו אומר לוחם צדק יחידי ומובס. האוויר היבש, הנעים של בין-ערביים נמלא ריח של שורש ולריאן, מריר וכוהלי. היא דמיינה את אמא שלה מטפטפת ביד מורגלת עשרים טיפות מתוך בקבוקון הזכוכית הכהה, מונה את מניינן בתנועת שפתיים בלבד, בריכוז גמור, כאילו אין עולם חוץ לטיפות הנספרות מטה: עשרים, תשע עשרה, שמונה עשרה. היא אף פעם לא זכתה לטול מטיפות שורש הוולריאן. זו תרופתם השמורה של המבוגרים, של עצביהם הרוטטים, של עולמם השביר. אילקה הבוגד בעוברו את טקס ההטבלה המר, הפך אותו ערב למבוגר.

היא זוכרת איך הכול התחיל. תחילה הייתה רכבת. בעצם, לא. תחילה הייתה האגירה הגדולה. אמא אגרה שקיות סוכר וקופסאות פח עם נתחי בשר משומר. עם סוכר זה היה יחסית פשוט. סבתא המירה את תלושי המזון בעבור וודקה בתלושי מזון בעבור סוכר. את סחר החליפין ביצעה בביתן מאופל של החזרת בקבוקי זכוכית, צריף רעוע מאחורי המרכול הגדול, אפוף ריחות כבדים, חמוצים של אלכוהול ושל אלכוהוליזם. עם שימורי בשר זה היה יותר מסובך. הם מעולם לא נמכרו במרכול או בכל חנות מזון שהכירה. על מנת להנות מהם היית צריך לזכות בחבילות שי ל-"חברי מפלגה בלבד". היא עצמה הייתה פיונירית, בין הראשונים בשכבתה להתקבל לתנועה, אך זה לא ממש נחשב, כאשר מדובר בחבילות שי. אמא לא הייתה חברת מפלגה, סבתא לא הייתה חברת מפלגה, אך סבתא הייתה רופאה במוקד לרפואה דחופה בבית הנתיבות הגדול בעיר. לעתים קרובות המטופלים המרוצים גמלו לה חסד בצורת שי מפלגתי. סבתא, מבלי להתבייש, ביקשה שישאירו לה את שמורי הבשר, וגם את החלב המרוכז. את הוודקה, קרצה בנדיבות, תקחו לעצמכם. אחרי שנה של אגירה, קופסאות השמורים התגודדו שורות שורות על מדפי המזווה הגדול — חיילי המשמר, המנצנצים עמומות במדיהם האדומים, כל אחד נושא דיוקן חמור-סבר של פר מקורנן. ואז הייתה הרכבת. היה להן מזל, לה ולאמא: השותפה שלהן לחדרון הייתה אישה מבוגרת, כמעט זקנה, לא כמו אמא שלה. האישה התמקמה על אחד הדרגשים התחתונים. את השני לקחה אמא, והיא עצמה טיפסה בהנאה על הדרגש העליון, זה שמעל דרגש אמה. מכיוון שהדרגש העליון הנוסף נותר ריק, היא דילגה בין השניים, עד שננזפה, והדרגש הופרש לטובת ייבוש של מגבות ידיים. אך גם עם הדרגש היחיד היא הייתה האלה האולימפית של הרכבת, שצופה ממרום כבודה ומושבה על המתרחש מטה, על דלת ההזזה ובתוכה מרותך מלבן של מראה מעוותת, על שולחן הברזל הקטן, מעוגל הפינות, ועליו סט של ארבע כוסות זכוכית מוכתמות, עבות דופן לתה, כל כוס נתונה בתוך בית-כוס עשוי פיתוחי פליז – זרדים ואשכולי דֻּמְדְּמָנִיּוֹת. הרכבת נאנקת ונעה, הכוסות משקשקות בבתיהן, ביצים קשות וכרעי עוף מכובס נשלפים מתוך עטיפות של נייר כסף, ריחם העבש, הכבד אך עם זאת מעורר התאבון, פושט בתוך החדרונים, זולג למסדרונות, מאמץ לתוכו מריח הטבק הנשרף שנושפים המעשנים לתוך צְהָרַי המסדרונות הפתוחים לכדי סדק, נמהל בצחנה של שתן וצואה שהסתננה מבעד לדלת ההזזה של חדרון השירותים המזוהם, מישהו שוב לא הקפיד ללחוץ מטה את דוושת הברזל והפרשותיו נעות ומשקשקות בתוך האסלה השחורה, מעלה-מטה, ימינה-שמאלה, יחד עם הכוסות, הביצים, הדרגשים, הקרונות, הנוסעים, יחד איתה. כולם נוסעים הימה. נוסעים יום, ויומיים, ובבוקר היום השלישי מגיעים לים.

הים היה נס. הוא היה כחול, מרצד, עצום, חם, ולא דמה כלל לים הצפוני שלה — רצועה אפורה וחיוורת של מים קפואים. ספינה מנועית קטנה, לבנה ומתקלפת, אספה את שתיהן מהרציף, טרטרה, קרטעה, התניעה ויצאה הימה. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה את קארא-דאג, ההר השחור, הר הקסמים, הר הגעש העתיק ששבק חיים, אך אולי עוד ישוב יום אחד לירוק אש, להפריש לבה שחורה. היא זכרה את הרסס המלוח, את השובל הלבן שהשתרך במים, מסמן את דרכן מחוף לחוף. תחילה אמא אסרה עליה לקום ופקדה עליה לשבת בצמוד אליה, אך אחרי כמה דקות נכנעה למחלת ים ונרדמה. היא הייתה חופשיה להתרוצץ, לנשום, להריח, ללקק את הטיפות המלוחות נורא, לעבור מהחרטום לירכתיים, מהירכתיים לחרטום ולחרוט בזכרונה את מתארו הנישא של ההר. היה חם, אך היה זה חום אחר, לא החום הלח, הממית של עירה בקיץ. החום כאן היה יבש, כמו נייר זכוכית, ושקוף, דרכו אפשר היה לראות את דיירי ההר המאובנים: המלך והמלכה, איוון-הליסטים, שער הזהב, אצבע השטן. מן הסתם את השמות לא ידעה אז, כשראתה אותם לראשונה, אך עם זאת ידעה. כאשר אילקה סיפר לה בלילה הראשון, בהצביעו על ההר, על הצורות המשוננות שיצרה הלבה בקפאונה, ומנה באזניה את השמות, היא הבינה מיד מי זה מי, ואז אמרה לו, "וזה ההר הדבשי". "חחח! איזה שטויות." — קטע אותה אילקה — "אין פה שום הר דבשי." "יש. הנה, ההר הזה, אתה רואה שהוא צהוב וכתום, אפילו שבקושי רואים אותו בחושך. זה ההר הדבשי." כן, אני רואה!" — קרא לעומתה טיומקה, נלהב — "ההר הדבשי!" היא הייתה בת תשע, אילקה היה בן אחת עשרה, טיומקה היה בן שמונה. יחד הם היו שלושה, אך הם לא היו יחד. הם היו שניים נגד אחד, מהלילה הראשון.

ראשית היריבות הייתה מעודנת, נימוסית, כבושה — יריבות של ילדים ממשפחות אינטלגנטיות. על אף שהיה מבוגר מאחיו, אילקה היה נמוך ממנו, אך גם מעוצב ושרירי ממנו. בגופו הנערי ניכר היה הגבר שעתיד להיות. תוי פניו היו משורטטים, עיניו צרות ואפורות, אפו ישר, אורכו נכון, שפתיו מצויירות, שערו עבה, חלק ודבשי שנח באלכסון מסופר מעל מצחו. האחים הגיעו לכפר הנופש כשבועיים לפניה, ועורו של אילקה נשא עתה גוון נפלא, זהוב ואחיד. טיומקה הלבן-חלבי, זהוב-השער, קולל בעור הנוטה להישרף ולהאדים, בדומה לעורה, עור של ג'ינג'יות, עדין ומנומש. אילקה היה חכם, סרקסטי ומגונן. הוא קרא ספרים, דיקלם בעל פה שירים, גם מאלה האסורים. תוך כדי דקלום היה מצמצם את עיניו ומדגיש במעין יבבה נמוכה את המילים שנראו חשובות בעיניו המוצרות. אמא שלה נראתה כמו מפלרטטת איתו. לעתים הייתה הולכת בחברתו בעורף החבורה, בעודה מדברת איתו על ספרים, על שירים. פעם המליצה לו בהתלהבות האופיינית לה, התלהבות שגרמה לה לקנא במושאה, על ספרו של סלינג'ר, שנאסר עליה לקרוא בו. "יש שם קטעים של סקס", אמרה לו בטון נמוך של יודעת דבר. "גם אני רוצה קטעים של סקס!", נפלט לה, בקול רם יותר ממה שהתכוונה. כולם צחקו. היא הסמיקה. כולם המשיכו לצחוק. רק טיומקה לא צחק. הוא לחץ את ידה, ואחר כך לחש לה, "אפשר לחשוב, קטעים של סקס. כל כך מפגר. כל כך של מבוגרים. הכי לא מעניין." אילקה וטיומקה לבשו בגדים יפים, הרבה יותר יפים ממה שנהוג, במיוחד אצל בנים. אמא שלה סיפרה, שלאמא של אילקה וטיומקה יש אחות בכורה שנשואה לאיטלקי וחיה באיטליה. היא לא הבינה איך בדיוק אפשר להיות נשואה לאיטלקי כשאת אזרחית סובייטית, אבל הרגיעה את עצמה במחשבה, שאולי זה איטלקי-קומוניסט, כמו ג'יאני רודארי 3. גם לאחות האינטרנציונלית הזו יש שני בנים, לכן היא שולחת מעת לעת חבילות עם בגדים ישנים בעבור אילקה וטיומקה. היו להם מכנסי קיץ ארוגים ודקים בצבעים שמחים של צהוב ולבן. היו להם בגדי ים מבדים בלתי שקופים ונוקשים במידה, כחולים-ירוקים, שלא כמו בגדי ים מבד-תחתונים שהיו לה. לפחות אמא דאגה לה לאחד חדש לפני הנסיעה, על כן הבד עדיין מיטיב להסתיר את מתאר גופה, גם כאשר נרטב, ולא מחליק מטה כאשר היא שוחה עם או נגד הגלים.

היא הייתה זו שגילתה למענם את ארץ-סלע: קבוצה של שלושה סלעים שניצבו במרחק לא רב אחד מהשני, וסביבם אך חוף חַלּוּקִים שומם ומים. עד שנמצאה הארץ, הם היו שקועים בתחרויות בלתי מזיקות, ואף את הרעיונות לתחרויות האלה הגתה היא. התחרות הראשונה הייתה מירוצי סירות. לעין המבוגרים נראה היה כי כל אחד מתחרה בשני, אך בפועל היא וטיומקה בנו את סירותיהם יחד, אילקה בנה את אלה שלו לבד. היו אלה סירות קטנות, עשויות קורות עץ משוייפות וזרדים מגולפים בתור תרנים. הסירות הראשונות היו גרועות, מהן התהפכו ברגע שפגשו את פני הים, מהן שטו אחורנית, לא ספינות אלא סרטני נזיר סרבניים, מהן נמלאו מים ושקעו לקרקרעית. אילקה היה הראשון שהבין במה הם שוגים. תחילה הפך את גוף הסירה לשקערורי, ובכך יצר מעין שִׁדְרִית שעיכבה התהפכות. אחר כך השמיש חוטי דייג דקים ושקופים להיות הוונטות, שייצבו את התרנים ומנעו מהסירה לנוע לאחור. בסוף אף תפר מפרשים מאחת מחולצותיו. על כך חטף מאביו, אך סירותיו ניצחו מירוץ אחר מירוץ. כל הפסד לימד אותם טריק נוסף, אך הם תמיד היו בפיגור. אילקה היה מסתגר בצריפו או מתחבא בחצר העליונה עת שקד על סירותיו. כאשר הם היו עוברים שם "במקרה", היה מגרש אותם. הם מצדם מעולם לא הלשינו עליו, אך עם הזמן גם הסירות שלהם לבשו קיל ומיתר ומפרש. היה זה כעבור שבוע שנחלו את נצחונם הראשון. אילקה השליך בזעם את סירת הדגל שלו ארצה ודרך עליה בכף רגל יחפה. נשמע קול פיצוח, והבעת כאב רגעית קיפלה את פניו, ספק על אבדן ספינתו, ספק עקב הפגיעה בעקבו. הוא צלע יממה שלמה, והם פתחו בתחרות הבאה, תחרות חץ וקשת. "העצים כבר מפחדים מכם", ציינה אמא שלה בליריות עקב טיול של אחר הצהריים בפארק. "הרסתם כבר את כל העצים, ברברים קטנים", גערה בהם נטשקה, "עלמת הברזל", חברתן הרווקה של משפחת הבנים: תמירה, זקופה, ארוכת גפיים בעלת מזג רע ומאופק. היא הייתה הסנדקית בלא הטבלה של הבנים וחברתה הקרובה ביותר של אמם פזורת הדעת. הם באמת החריבו את העצים, תחילה את הקורות לטובת הסירות, עתה את הענפים לטובת הקשתות והחצים. בעבור הקשתות נדרשו ענפים עבים וגמישים, ענפים שהתבגרו אך לאחרונה ועדיין אחזו בזכרון השלוחות הצעירות שהיו. בעבור החצים נדרשו זרדים בעובי בינוני, ארוכים וישרים, מבוגרים יותר, אך לא זקנים ומיובשים, כאלה שנשברים בקלות בלי לפגוע במטרה. גם הפעם חוטי הדייג היוו מצרך נחוץ. המיתרים עשויים חוט תפירה, על אף שהיו גמישים יותר וקלים יותר לקשירה, נקרעו אחר ירייה-שתיים. בשביל חוטי הדייג הם הריצו את הוריהם לחנות כל-בו בכפר השכן, גדול מכפרם, כפר נופש זעיר בלא חנויות, למעט מכולת קטנה וריקה ושוק איכרים מאולתר שהתגבש בצמוד לרציף עגינה ודמה לקן דבורים תחוח. מכיוון שהנסיעה של שעתיים בטיולית מקרטעת על כביש עפר משופע מהמורות לא הייתה אטרקציה, אבי הבנים הציע שיעשו מסע רגלי של יום, דרך ההרים, עד הכפר השכן. נטשקה הספורטיבית התלהבה. האמהות שקלו לסכל את המסע, אך הובטח להן חידוש מלאי אפשרי של הסוכר ושל שימורי הבשר, שעל אף האגירה הגדולה הלכו ואזלו. "תאבון בריא יש להם, לבנים, שיהיו בריאים", הייתה מפטירה נטשקה, בעודה מוסיפה לסיר פח ובו תפוחי אדמה צעירים, מבושלים עד להיתפקע, נתחי בשר משומר ספורים.

טיומקה, שסיסמתו מזה שבועיים וחצי התקבעה להיות "מה שרִיטָה אמרה", לא פקפק בה, גם כאשר נענה בשלילה מוחצת עת הציע להזמין את אילקה לחלוק אתם את ארץ-סלע. בהשראת דמויות האבן של קארא-דאג, הם העניקו שם לכל סלע וסלע. הסלע האהוב על השניים היה הסלע הקרוב לקו החוף, סלע שצורתו משלוש שווה-שוקיים, נוח לטיפוס ומגן מפני רוח, גל ורסס. מכאן ניתן לו שמו: סלע המגינים. הסלע השני היה ממוקם רחוק יותר, פנימה לתוך המים העמוקים. הוא היה הרחב מבין השלושה, צורתו כשל טרפז. על מנת להגיע אליו היה עליהם לשחות כשלוש-ארבע דקות ואז לטפס. על אף שמדרונותיו היו מתונים, הטיפוס עליו היה קשה יותר: יסודותיו השקועים במים כוסו בעשב-ים ובאצה ספוגית, כך שכף הרגל החליקה בקלות מטה, והגוף מצא את עצמו שוב ושוב נוחת לתוך המים, בנתז גדול ובשריטות שורפות. הישיבה עליו הייתה נוחה, מה גם שהיה מקום להתחבא על צדו האחורי ולצפות באויבים המתקרבים. "לסלע הזה יש חשיבות אסטרטגית ממדרגה ראשונה", היא הרצתה לטיומקה בארשת פנים רצינית של גנרלים, מצטטת כמעט במדויק ספק דמות אהובה של פנימור קוּפֵּר, ספק שדרן חדשות המלהג על אודות האימפריאליזם האמריקאי. על כן, שמו של הסלע היה סלע הגנרלים. הסלע השלישי ניצב אף הוא בעומק, במקביל לסלע הגנרלים, והיה בלתי חדיר למדי: גבוה, משונן, כמעט בלי זיז להיתלות עליו בעת טיפוס. צבעו היה שחור, בעוד שצבעם של סלע המגינים וסלע הגנרלים נטה לחום-צהוב. הוא היה רסיס זעיר של קארא-דאג, גאה ומסוכן. שמו של הסלע היה השן השחורה, ולטענתה, הסלע הזה הגן עליהם מפני ספינות פיראטים. הרי ידוע לכל, כי סלעי חוף משוננים וכהים הם אלה שמטביעים הכי הרבה ספינות. הם טיפסו על השן השחורה פעמים ספורות, ופעם אחת זה כמעט נגמר בפציעה. אמנם היא איתרה מסלול שחיה עוקף את סלע הגנרלים אל השן, ומשם נגלה מסלול טיפוס נוח יותר, אך עדיין היה זה סלע בלתי נגיש, ועל כן, נחוץ ביותר. "לשם נוכל להימלט בעת מצור", אמרה, וטיומקה הנהנן בהסכמה.

הם המציאו שמות קוד בעבור סוגי אויבים שונים. אנשים זרים, על אף שהיו נדירים בחוף הפראי המרוחק, כונו החומים. המבוגרים, שהיו אויב זניח ובלתי מאיים לרוב, היו הירוקים. הקוד הלבן, החמור מכל, היה שמור בעבור אויבם האמתי האחד: אילקה. כאשר הם היו קולטים אותו מתקרב לעבר ארץ-סלע,  הם היו מדמים שכל עיסוקיהם הם עיסוקי חוף תמימים: קפיצות לעמוקים, שיזוף על גב סלע מחומם ושחיה בתוך המפרצון הקטן, המוגן מגלי חוף, שיצרו הסלעים. זה עבד למשך שלושה ימים. ביום הרביעי, בעודם עושים את דרכם לארצם, הם ראו את אילקה מטפס, כבר במחצית הדרך, לעבר פסגת השן השחורה. הוא היה שרירי מהם, ולכן הטיפוס עלה יפה בידיו. כאשר הבחין בהם נטועים ללא ניע על החוף ובוהים בו, התיישר וקרא: "היי, אתם, זוג מפסידנים, אז כאן אתם מתחבאים ממני? דווקא מקום חמוד. איך קוראים לסלע הזה? השן השחורה? שם קצת מפגר, לטעמי, אבל מה כבר יכולתי לצפות." בזאת, כף רגלו החליקה, אחיזתו נתרופפה והוא צנח המימה, הודף את עצמו בשבריר שניה אחרון מפני הסלע. התחרות עלתה שלב. שוב לא הייתה זו יריבות ספורטיבית. זו הייתה מלחמה, עקובה ומתמדת. "עַלָגֵר קוֹם עַלָגֵר", ציין טיומקה בכובד ראש. "מה זה העַלָגֵר הזה?", שאלה היא בעניין. "זה משלושת המוסקטרים וזה בצרפתית: במלחמה כמו במלחמה", ענה טיומקה, מוחמא עד שורש שערותיו הזהובות שאף הוא תרם דבר מה בעל ערך. "אהם, כן, זה טוב, ועוד אם זה מהמוסקטרים." בזאת נפתחה המערכה. תחילה הם שרטטו מפה סודית ומדויקת של ארצם, בציון שמות הסלעים, בסימון של מוצבים, בונקרים ומצבורי תחמושת ומזון. כל זה היה דמיוני, כמובן, מלבד המזון. הם החליטו לאגור אגוזים ופרוסות לחם שטוגנו בלא שמן על מחבת, אותם הגניבו מתחת לשולחן בזמן הארוחות, כי אלה היו היחידים שהחזיקו מעמד מבלי להתמלא עובש. את המפה ציירו בטושים ובצבעי מים על גבי חתיכת קרטון רבועית, רוחבה כשלושים סנטימר. היא הייתה זו שציירה את רובה, אך טיומקה, שהתברר שניחן בחוש מרחק נהדר, הקנה למפה את הליטוש הגיאוגרפי הנחשק. הם כיסו את המפה במגבת מטבח ישנה ונקיה, גלגלו את החבילה בתוך שקית ניילון יקרה מפז, כדי למנוע כל נזק אפשרי גם בעת טביעה, לא עלינו, והניחו אותה בצריפה, מתחת למזרון מיטתה הדק, למרגלות ראשה. כעת המטרה הוגדרה היטב: מי שמחזיק במפה, הוא השליט של ארץ-סלע. 

העניינים התנהלו כרגיל ביום הפיצוץ. קימה מוקדמת לקול שירים קומוניסטיים, מצעידים ועליזים, שבקעו מהרמקולים של מחנה הקיץ הסמוך. רחיצת פנים וצחצוח שיניים במים קפואים מתוך מתקן הזלפה ידני עשוי פלדת אל-חלד, מתקן שצורתו כשל פעמון הפוך, מלא במים. את המים אבי הבנים שאב מהבאר של בעלת הבית אחת לכמה ימים ומילא בהם את המתקן. מתוך פטמת המתקן השתלשל מטה ענבל ארוך, עשוי פלדת אל-חלד אף הוא. כאשר הענבל נלחץ פנימה, זרם דק קלח מתוך הגוף הפעמוני. בשובו מטה הפריח דנדון, פעמוני אף הוא. התעמלות בוקר חצי-כפויה שהעבירה נטשקה, לכל המעוניינים ולכל המעוניינים פחות. ארוחת בוקר של קֶפִיר ושל לחם שחור, הפעם זכו גם בביצה קשה במלח. ההליכה בשביל הסלעי לעבר החוף הקבוע שלהם, חוף מרוחק ובלתי מוסדר. אילקה התעלם מהם במפגיע, אך היה נימוסי יתר על מידה. זה היה אמור לעורר בהם חשד, אך הם היו שאננים. זה שבוע שהמפה הייתה בידיהם, מוחבאת היטב. עתה בשולי המפה נוספו איורים של שועלים המזנקים ממרום הסלע אל מותם בקצף הגלים, של בנות ים בעלות זנבות מפותלים וניצני שדיים, של מטבעות זהב בתוך ארון מתים ועליו בקבוקי רום. הם היו קרובים להכריז על הפסקת אש לטובת עיסוק חדש, משותף ומבטיח: יצירת משחק מונופול תוצרת בית. אמם של הבנים אסרה עליהם לשחק גם בקלפים וגם במונופול. "עיסוק שפל בסחר מכר", גלגלה היא בריש נחרצת. אך כאשר הובטח לה כי שמות הרחובות הנמכרים יישאו שמות של ציירים, מלחינים סופרים ומשוררים, היא התרצתה ואף הציעה שמות אפשריים, בינהם של פושקין ושל לרמונטוב. כאשר חזרו מהחוף, שרופים ומלוחים, נשלחו לקטוף מן הדובדבנים בחצר העליונה. בעלת הבית הפרישה להם שלושה עצי פרי לאיסוף עצמי תמורת תשלום פעוט, אך לא מטוב לבה הפרישה: שפע הפרי לא אפשר לה לאסוף את כולם בטרם ייאכלו על ידי ציפורים או יירקבו. אילקה, שהתלונן מהצהריים על כאבי בטן, שוחרר מן המטלה. כאשר הם ירדו, מסומנים בנתזים אדומים ושחורים, ובידיהם שתי סלסלות גדושות דובדבן, ארוחת הצהריים כבר הונחה על שולחן האוכל המשותף שבחצר התחתונה. הם אך הספיקו לשטוף ידיים ומיד נשתלו בכיסאותיהם. אילקה התייצב לארוחה וזלל כהרגלו. עתה החשד החל מכרסם בה. מיד אחרי הארוחה ופינוי הכלים, היא ביקשה רשות ללכת לצריף. היא נגשה למיטתה והרימה את המזרון. המפה הייתה ואיננה. תבוסה, מפלה והשפלה. הם הרי כבר ניצחו. הרי מזה יומיים התנהלו דיונים בדבר הקמת המונופול. בוגד. שקרן. שחקן. היא סידרה את המזרון ויצאה לחפש את טיומקה. "משהו קרה? את אדומה כמו עגבניה?" שאלה אמא עת ראתה אותה משוטטת אבודה בחצר התחתונה. "כנראה שנשרפתי היום יותר מדי." "מחר תשימי כובע ואל תורידי. אבל זה דווקא טוב, השמש תעלים לך את הסינוסיטיס האיום הזה שלך." לא היה לה פנאי לדון בסינוסיטיס האיום הזה שלה. היא הייתה חייבת למצוא את טיומקה, לדווח לו על האסון, לתכנן את המהלך הבא. בטרם מצאה את טיומקה, צרחה גבוהה וארוכה מצאה אותה. היא טסה לחצר העליונה. אחריה הדהד קול צעדיהם של המבוגרים, אך היא הייתה קלה מהם ולכן הייתה הראשונה לראות: בחצר העליונה עמדו שני האחים, האחד אחז בידיו פיסת קרטון גדולה שניזוקה קשות. מכיוון שלא הצליח לקרוע אותה, הוא שרף אותה תחילה, ואז הרטיב, ואז גזר ממנה פיסות-פיסות. הגזירים השחורים, הרטובים התעופפו לכל עבר. אילקה צחק, טיומקה צרח, ואז מתוך הצחוק והצרחה נולדה הסטירה הראשונה. היא מעולם לא הסגירה, כי טיומקה היה הראשון להכות. מצד שני, היא גם לא אמרה את ההפך. היא לא אמרה מילה. גם טיומקה לא. עתה הדקות נעו מהר מאוד ולאט מאוד, הגופים הוטחו, הגפיים הונפו ונכרככו אלה באלה, האבק היתמר, ושבבי קרטון מפוייחים ולחים הסתחררו באוויר כמו פתיתי אפר, כאילו הפיצוץ העיר משנתו את קארא-דאג כבודו, למען מלאכת השמדה פומפאית.  

הם שוכבים, כל אחד בצריפו, כל אחד במיטתו. הם מופרדים. טיומקה לבטח בוכה. אך היא חושבת מה יעשו עתה. עליהם לברוח. היא תאסוף מתוך הצריף את הצרור ובו האגוזים והלחם, היא תקום חרישית ותתגנב בשפיפה אל מאחורי צריף המטבח. היא שהתה שם אך לרגע אחד והאזינה לשיחת המבוגרים. "את, לילקה, זו שפישלת כאן. מה היה לך קשה ללדת שתיים? היית עושה שתיים, היינו פותרים את כל העניין!", קרא אבי הבנים, שמץ שיכרות ניכר בקולו. היית עושה שתיים. איך זה ייתכן? הרי היא אחת ואין שניה לה. היא שמעה אותם משיקים כוסות, מכריזים לחיים. אילקה הבוגד מצרף את קולו לקולם, מקריא שיר, הם מוחאים לו כפיים. היא עיוותה את פניה כאילו נגסה בדבר מה רקוב, וירקה. כאשר הגיעה לצריף של האחים, לא העזה לעבור את סף הדלת. האיסור היה מוחשי מדי והפרתו עלולה לגרור עונש כבד וממושך יותר. היא זחלה אל מתחת לחלון הפתוח, דרכו נשמעו יפחות חנוקות, ונקשה על הזגוגית. "היי, אני כאן", לחשה וקולה נצרד פתע. "היי, מה את עושה פה?", טיומקה שרבב את פניו הנפוחות מבעד החלון. "אני חושבת שאנחנו צריכים לברוח. נעלה על ההר הדבשי, נישן שם הלילה ואז נראה מה עושים. בינתיים שימזמזו את אילצ'קה החמוד שלהם. יהיה לנו מספיק זמן להחליט מה עושים, אבל לפחות נהיה ביחד." טיומקה שתק תחילה ואז ענה בקול עמום מבכי, "אני לא יכול לברוח. חוץ מזה, אין טעם — את ממילא עוזבת מחרתיים, ואני זה שנשאר תקוע אתם." "אז אני לא אעזוב. אני אשאר פה. וגם אתה. אנחנו נחיה בהרים, כמו הפראיים. נצוד חזירי בר, נקנח בפטל שחור, נשתה מהנחלים." "ואחר כך נתחתן." היא הופתעה, מעולם לא דובר על שום חתונה. "לוחמים לא מתחתנים", לחשה היא. "אבל אם לא נתחתן, איך נהיה המלך והמלכה של ההר." על זה היא לא חשבה. טיומקה צדק, אי-אפשר להיות מלך ומלכה מבלי להינשא זה לזו. "טוב, בסדר, נתחתן, אבל לא מיד. קודם נבנה צריף בהרים, וגם סירה, ונלמד לדוג. אחר כך נראה." טיומקה הניח את ראשו על אדן החלון. היא משכה את עצמה מעלה והתישבה לידו. זה היה כמעט הפרת האיסור, אך רק כמעט. היא עדיין הייתה מחוץ לצריפו, הוא עדיין היה בתוכו.

בכיו שכך. קולות המבוגרים שבקעו עד עתה, עליזים וגבוהים, ספק מצריף המטבחון, ספק מהחצר התחתונה, הלכו ונמוגו, לבטח כולם פרשו לקרוא ולישון. מן הסתם, אמא שלה נשארה לקרוא במטבח, כדי לא להעיר אותה. היא לא ידעה לנום באור, אפילו מנורת לילה עמומה גרמה לה להתהפך מצד לצד, חסרת מנוחה, ולייבב "אמא, אמא". החושך סביבה התעבה. כעת לא ידעה אם יצליחו אי-פעם לברוח לעבר ההר הדבשי. טיומקה זלג פנימה, חזרה אל מיטתו. היא שמעה את נשימותיו, מדודות וחרישיות — כדורי פינג-פונג רכים, הנוקשים על גבי הקיר הדק. הוא נרדם. הכפר נרדם אף הוא. מדי פעם נברא צליל מעיכה רך: עוד דובדבן בשל, גודלו כשל אגרוף תינוק, נשר על רצפת העפר של החצר העליונה. לעומתו הדהדה פעיה, ארוכה ומלינה, מפי אחד הכבשים של בעלת הבית. ממקום מושבה היא אך יכלה לדמיין את הים, "השחור משחור" 4, מתפייט בלעג אל מול המלך והמלכה, איוון-הליסטים, שער הזהב, אצבע השטן ודיוקן המשורר המזוקן, על אף שאינו נראה מהצד שלהם של ההר. בשקט-בשקט לחששו במורדות ההרים פרחי עדעד ופרחי אל-מוות, שניהם יבשים וסגולים. מחר היא ואמה יעלו ביחד על ההר הדבשי לאסוף מהם זר קטן, מזכרת דוקרנית להניח באגרטל, עת יסעו הביתה, צפונה מכאן.

 

 

  1.  ברוסית: חרוזים משובחים לקארא-דאג: אובראג – גיא, ווראג – אויב.
  2.  ברוסית: חרוזים רופפים לקארא-דאג: דוראק – טיפש, נייה טאק – לא כך.
  3.  ג'יאני רודארי היה סופר, מחנך ועיתונאי איטלקי הידוע בעיקר בזכות ספרי הילדים שכתב. היה קומוניסט מוצהר.
  4.  צטוט מתוך שירו של אוסיפ מנדלשטם, שהבית האחרון מתוכו הוא המוטו של הסיפור.