יוסף שוורצמן | מקור:עברית

ביום אפור אחד

בבוקר אפור למדי, זמן-מה לאחר הזריחה, יצאתי אל העולם שהתעורר בחוץ. מחלון הבקתה, מזג האוויר שבחוץ נראה קריר למדי אבל כאשר נשמתי את האוויר החם והמאובק, פשר העננות התבהר לי. מגדלי העיר שצמחו במהלך שנות ילדותי, נעלמו בחול המתעופף ורק במאמץ עילאי יכולתי לראותם, ואולי רק דמיינתי אותם מבעד לאבק. אבי שהיה חלק בלתי נפרד מהנוף הזה, חרש את השדה בקפדנות אינסופית, שלא אופיינית לאדם בגילו המופלג. "האדמה של היום קובעת את המחר", נהג לדקלם לי כחקלאי מדופלם. צפיתי בו, בדמותו הקשישה מובילה את הסוסים בכבדות, אך בנחישות, לרוחבו של השדה. בכל פעם שסובב את הסוסים בקצה, הוא נראה בעיניי צעיר יותר, נמרץ יותר, כאילו העבודה מפיחה בו רוח חיים. כך הבטתי בו, ללא תנועה מיוחדת, אף ללא מצמוץ קטן שייגן על עיניי מפני האבק. הבטתי באיש שליווה אותי כל חיי, עושה את מה שעשה כל חייו, חורש את האדמה שעליה גדלתי.

כבר עבר שבוע מאז החלפנו בינינו מילים, מאז ביקורה האחרון של גברת איריס בלומברג. "אלברט ידידי, אני לטובתכם בסיפור הזה", אמרה לאבי לפני כמה ימים. "הם", היא הצביעה על העיר שמולנו, "הפצירו בי להוריד את ההצעה, אבל אני עמדתי על כך שתקבלו את מה שהבטחתי לכם", אמרה והביטה בנו כשם שמביטים בדר רחוב לפני שנותנים לו נדבה. היא נאמה לנו על אודות החוק, על כך שהחווה שלנו רחוקה פחות ממאה וחמישים קילומטרים ממרכז העיר, וחישבה את הסיכוי האפסי לזכות ברחמי השופט. כהרגלה, ירתה צרור טענות, האחת מחזקת את קודמתה. אבי היה רגיל להביט בה בלי להקשיב באמת, בוהה לכיוון ראשה, עד שהיה מחליט שבזבזה מספיק מהאוויר, ואז היה מסמן בראשו לכיוון המכונית שלה, מפיק צליל מצחיק, כזה שהשתמש בו כדי לסמן לסוסים את הדרך. באותו ערב ניסיתי לשכנע אותו למכור. חזרתי על טיעוניה של הגברת מהעיר והוספתי כמה משלי, אך הזקן לא השתכנע. כשאמרתי "ילדים לא חולמים לגדל תפוחי אדמה", הוא הביט בי בעיני הצפרדע הירוקות והגדולות שלו ואמר: "אמות באדמת אבותיי, תומאס, כך אמך ציוותה עליי." ואלה היו המילים האחרונות שהחלפנו בינינו.

אימי הלכה לעולמה ביום קיץ בהיר, הייתי אז רק בן שש אבל אני זוכר את פניה, את גופה, את הריח שנדף ממנה ואת מנגינת קולה. אבי נהג לומר שאני מערבב זיכרון עם תמונות. אני זוכר מספר לא מבוטל של רגעים מחיי שבהם היא נוכחת במלוא הדרה. באחד מהם, כמה חודשים לפני שהיא מתה, נסענו בוקר אחד לעיר; אני, היא וארבע מאות קילו תפוחי אדמה בתא המטען של המכונית. הגענו לבית ספר באחת משכונות היוקרה, הכול היה ירוק, פרחוני, נקי ומסודר שם. אחרי שהראתה להם תפוח אדמה מונבט, הצליחה למכור את כל הסחורה בטיעון שזה מלמד את הילדים על הטבע. בכסף שהרווחנו נסענו לחופשה המשפחתית הראשונה בחיי. זה היה בית מלון במרחק של שעה וחצי נסיעה דרומה מביתנו. היתה שם מגלשה כחולה, ענקית ומפותלת, ואני לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. אבל אבי לא היה שמח כמוני, הוא חשב שהחופשה מיותרת ושאנחנו צריכים להשקיע את הכסף בחווה. אולי אז, באותה חופשת ילדות קסומה, בין מנוחה לוויכוח קולני, אמרה לו אימי שמצידה הוא יכול למות בחווה.

בימים שלאחר הוויכוח עם אבי העברתי את הזמן בין שיטוט לבטלה, לא היה לי כוח נפשי לחרוש את השדה בידיעה שרק בטון יגדל שם בקרוב. בערבים נסעתי לשכונת קורדון בחלקה הדרומי של העיר, וחיפשתי שם "הזדמנויות עסקיות", כך הייתי משקר לעצמי. בפועל ארבתי לבני עשירים צמאי אלכוהול, שמגיעים לחלקים העניים של העיר כדי לעקוף את מגבלת גיל השתייה. לא היה צריך להיות גאון גדול לכייס אותם.

בערב שלפני הבוקר האפור, בפונדק השלושה, ביצעתי את אחד המהלכים הבנאליים שלי, שתמיד הופתעתי מהצלחתו. כניסה לבר בבהלה, רמיזה על שוטר סמוי שעומד בפתח, וכיוס הילדים המבוהלים בדרכם החוצה. הטריק הזה עובד כמו קסם, אך המחשבה שאני צריך לגנוב מטיפשים קצת צרמה לי. עם השלל, נגשתי לאריק, הברמן הוותיק של המקום שתמיד חשף במבטו שהוא מבין בדיוק מה עשיתי. ביקשתי את הוויסקי הזול ביותר ויד מחוספסת תפסה את זרועי. "טיפשים קטנים גונבים כסף קטן, טיפשים גדולים גונבים כסף גדול, וחכמים גורמים לאנושות לחשוב שהנייר שלהם הוא כסף, מה אתה ילד?", אמר לי בעל היד המחוספסת שהייתה מחוברת לאדם בסוף שנות הארבעים לחייו. הזר היה בעל מבנה גוף מוצק, פנים מצולקות, שיער פרוע במקצת, זקן פרוע וכובע מצחייה של קבוצת הכדורסל שדורגה שלישית בעיר.

שמו היה סוסו והוא קנה ממני שיחה במחיר שדרוג איכות הוויסקי. דיברנו בנימה פילוסופית על כדורסל, נשים ואלכוהול. מציתות לשיחה היה קשה לנחש שמפרידים בינינו צמד עשורים. בכוס השלישית כבר חקר אותי סוסו על אודות צרותיי. סיפרתי לו על החווה, על אבי ועל הגברת. על החוק אמר בחיוך קטן: "צעד קטן לאדם, צעד גדול לכסף", ואני חשבתי שזה משפט טוב לרסס על הבקתה בבוקר שלפני העזיבה. שטחתי בפניו את עמדתו של אבי ואת המחויבות שלו לאדמה, ואילו סוסו דיבר בלהט על מחויבות הממשל לאכוף את החוק, במיוחד עכשיו, לקראת הבחירות הקרובות. "הזקן עקשן, הוא לא יזוז משם בחיים", חתמתי את הדיון.

סוסו סובב אלי את גופו ואחרי כמה שניות של מחשבה אמר: "לפני שלוש מאות שנה, פחות או יותר, היה אדם בשם ניק קיסנזון שגר במרחק של שעה רכיבה מפריז, אתה מכיר את פריז, כן, ילד?" הנהנתי לחיוב וסוסו גולל בפניי את סיפור חייו של ניק, על מות הוריו כשהיה ילדון, על השטח שירש מדודו הערירי, שבילה איתו את נעוריו. באותה חלקת אדמה החליט ניק להקים חוות חזירים. "כמו התפוחי אדמה שלכם, תעשה מה שכתוב בספר וזה יעבוד". כשהחל ניק בעבודות ההקמה, גילה בחווה צמח מסתורי בעל ריח חזק מאוד, וטעם מופלא עוד יותר, ואם לא נחת עליו מזל גדול מספיק, ניק גילה גם שהחזירים שלו מזהים את הצמח הזה לפי ריחו, "רק קמצוץ נינוח והם דוחפים את אפם בבוץ, ברפש, בחרא של סוסים כאחוזי אמוק". כשהגיע לפריז למכור את הצמח זכה להצלחה מסחררת והמחיר הכפיל את עצמו בכל ביקור. עד היום יש שמכנים את הצמח "הזהב השחור". לבסוף איזה שף בפריז החליט לקרוא לצמח הזה כמהין, ו"את ניק שלנו העולם שכח", חתם סוסו את סיפורו, והפנה את גופו בחזרה אל הבר.

"אז לעבור לגידול פטריות כמהין?", שאלתי אותו בהתרסה.

"לא, לא ילד", הניד את ראשו בשלילה ועצם את עיניו באכזבה, "משרדים שווים יותר, בכל מקרה יעיפו אתכם מהשטח".

"החזירים ילד, החזירים", סוסו נטל את כוס הוויסקי לידו והביט בי, "בגלל זה לאנשים האלה בחליפות הפאר המחויטות, עם הכיסים המלאים בכסף ותאוות הבצע בעיניים אנחנו קוראים חזירים. לא משנה כמה מלוכלכת העבודה, כמה חרא של סוסים יש בדרך, הם ימצאו את הזהב". סוסו לגם לגימה אחת ארוכה מכוסו, זרק כמה שטרות על הבר. "הם מריחים אתכם ילד, תמכרו", זרק לי לפני שיצא מהבר.

שקעתי במשקה שנותר בכוס, הוויסקי היה מר ועדין באותה מידה. טיפות עקצצו על לשוני בדרכן לנחם אותי , בהיתי בזמן המתקדם על שעון הקיר. מחשבותיי על דבריו של סוסו לא גרמו לי לתכנן מסע שכנועים נוסף. להפך, ככל שעברו השעות השתכנעתי שהוא קשור לגברת ההיא, וכל הסיפור נועד להפחיד אותי.

הרחוב היה ריק מאדם כשיצאתי מהבר, צרצרים התווכחו ביניהם על סוגיות פוליטיות או על אהבה, ובכביש זרם נהר דליל של מי ביוב מצחינים. ההליכה הכבידה עלי ובכל צעד נאבקתי שלא ליפול על המדרכה. נרדמתי בתחנה על הספסל המלוכלך, עד שרעש מנוע האוטובוס העיר אותי. גם באוטובוס נעתי בין חלום למציאות עד שמייק הנהג הכריז בצעקה שהגענו לתחנה שלי. כשירדתי מהאוטובוס אוויר הלילה הקר נעם לפניי, שבה אליי ההכרה והעייפות חלפה מעט, אפילו התחלתי לזמזם שיר ישן.

ובבוקר האפור עמדתי דקות ארוכות ללא ניע, השמש שמול עיניי נחסמת באבק אבל הבוקר כבר כאן. דמותו של אבי ממשיכה להוביל את הסוסים מקצה אחד של השדה אל הקצה השני. ואני ניצב בקצה זרזיף דם יבש ודליל, מכוסה באבק. רק צהלת הסוסים מאחוריי גרמה לי להביט לאחור, משכה אותי מהחלום למציאות. מבטי חלף על פניי הגופה שמאחוריי. אבי שכב על האדמה באותה תנוחה שעות ארוכות. במרכז ראשו חור קטן ולא סימטרי מכוסה בדם קרוש, שחורר הכדור שהרג אותו. ליד הגופה מוטל בקבוק ויסקי שבור, שונה מהסוג שאבי נהג לקנות, יקר יותר. התקרבתי אל אבי בזהירות, רכנתי מעליו, הבטתי בעיניו וחשבתי מה היו מחשבותיו בשניות האחרונות לחייו. אולי חשב "הנה לך אהובתי היקרה, אני מת על האדמה הזאת", או אולי חשב עליי. סגרתי את עפעפיו בזהירות ונעמדתי מול העיר הרחוקה, לבד בעולם.

 

Liked the story? Comment below.

avatar