קתרין מנספילד | מקור:אנגלית

בנות הקולונל המנוח

תרגום : שירלי אגוזי

הקדמה מאת שירלי אגוזי

למה אני אוהבת את הסיפור? טוב, אולי בין השאר גם בגלל דמות הסופרת עצמה, ספסימן מובהק של התקופה, שנות העשרים של המאה הקודמת: קתלין מנספילד, בשמה המקורי, נולדה ב-1888 למשפחה בורגנית אמידה בניו זילנד, נסעה ללונדון מתוך החלטה להפוך לסופרת, ועשתה כן בגדול. היא הפכה לאמנית גדולה של הסיפור הקצר. חייה הקצרים והסוערים כללו נישואים קצרי מועד, גירושין, הריון, הפלה מחוץ לגבולות אנגליה, נישואין לסופר והעורך ג'ון מידלטון מארי, פרידות חוזרות ונשנות ממנו, פרשיות אהבים עם נשים ועם גברים, כולל חיים במשולש אהבה עם בעלה ועם אהובתה, מות אחיה הצעיר והאהוב במלחמת העולם הראשונה, חיים בקומונה הנוקשה של ג. גורדייף בצרפת, עד מותה משחפת בגיל 34, שיש אומרים שהחיים בקומונה האיצו אותו. והשאר הלא הוא כתוב על ספר דברי הימים אשר לוויקיפדיה.

ואם לחזור לסיפור עצמו – אני מנסה להימנע מקלישאות, אבל אי אפשר שלא להשתמש במלה "צלילות", וגם ב"דיוק", ו"חמלה".

"בנות הקולונל המנוח" הוא דוגמה מושלמת ונוגעת ללב לאמנות הסיפור של מנספילד.

הוא מתחיל In medias res, באמצעם של דברים: אין לדעת מי הדמויות ש"השבועיים שלאחר מכן היו הקשים ביותר בחייהן", משפט הפתיחה של הסיפור (ודאי לא באנגלית, שממנה אי אפשר אפילו להסיק את מין הדמויות). אין יודעים מה האירוע שקדם לשבועיים, מתי חלפו השבועיים, מתי מתרחשת ההיזכרות?  לאמתו של דבר, קשה בכלל לדבר כאן על הסיפור בלי לפגום בתהליך ההתוודעות האטי, אגב שיוט כמו-קליל בזמן ובנפש, אל הדמויות ואל סיפורן הכמו-סתמי, ולמעשה טראגי כל כך.

המספרת עושה שימוש מופלא בגרסה מעודנת של זרם התודעה, (מה שמקובל לכנות "מבע המשולב"), ונוגעת בעולם ובזמן דרך תודעתן של הדמויות. דרך התודעה הזאת היא מניעה בקלילות את זמן הסיפור קדימה, לאחור ולצדדים בזמן כמו מעגלי – לעבר רחוק וקרוב, להווה, לעתיד, ולנפש פנימה. באמצעותה היא משבשת לעתים את ההבחנה בין הדמויות, כמעט לכדי דמות אחת, ולעתים מחדדת אותה; נעה בעצמה מעדנות אל תוך הדמויות ומתוכן החוצה;

משרטטת אותן בהינף קטן אחד: רישום של קווים אחדים – והנה לפנינו דמות, חדר, מקום, רחוב.

והעולם הממשי נוגע בדמויות בחזרה דרך אותה תודעה עצמה. ובפער הזה, בין התודעה הילדותית של הדמויות, הרכות, התמימות, הפגיעות, לבין המציאות הגלויה לעינינו, על אדישותה, צרות העין שלה, הקטנוניות והכוחנות שבה – בפער האירוני הזה מתמקם, מטבע הדברים, המרכיב הקומי, המשועשע קלות, ה"הומור בריטי" הנודע; אבל בתוכו מתמקמת גם הטרגדיה האנושית של הדמויות, ואיתה החמלה הגדולה של המספרת כלפיהן; היא כמו מושיטה יד לעברן מעל לפער הזה, הדק מן הדק ורחב עד בלי די, אבל ידה קצרה מלהושיע.

קראו עוד

השבוע שלאחר מכן היה אחד השבועות העמוסים בחייהן. אפילו כשהלכו לישון רק גופיהן שכבו ונחו; מוחותיהן המשיכו לפעול, חשבו וליבנו, שוחחו, תהו, החליטו, ניסו להיזכר היכן…

קונסטנטיה שכבה כמו פסל, ידיה לצדיה, כפות רגליה חופפות זו לזו, הסדין מתוח עד סנטרה.

היא בהתה בתקרה.

"את חושבת שלאבא יהיה אכפת אם ניתן את הצילינדר שלו לשוער?"

"לשוער?" אמרה ג'וזפין בכעס. "למה דווקא לשוער? איזה מין רעיון מוזר!"

"מפני ש…", אמרה קונסטנטיה לאיטה, "הוא בטח צריך ללכת להלוויות לעתים קרובות. ושמתי לב ב… בבית הקברות שיש לו רק מגבעת עגולה פשוטה". היא השתהתה. "חשבתי אז כמה הוא ישמח לקבל צילינדר. אנחנו צריכות לתת מתנה גם לו. הוא תמיד היה נחמד מאוד אל אבא".

"אבל…", קראה ג'וזפין, מתנועעת בעצבנות על הכר שלה ולוטשת מבט דרך האפלה אל קונסטנטיה, "הראש של אבא!" ולפתע פתאום, למשך רגע נורא אחד, היא כמעט צחקקה. לא שהרגישה צורך – ולו המועט ביותר – לצחקק, כמובן. אין זאת אלא שהיה זה כוח ההרגל. לפני שנים, כשהיו נשארות ערות בלילה ומדברות, המיטות שלהן גנחו, פשוטו כמשמעו. ועכשיו ראשו של השוער, שנעלם וצץ לו, כמו נר, מתחת למגבעתו של אבא… הצחקוק גאה, גאה; היא הידקה את אגרופיה; היא נאבקה להחניק אותו; היא הקדירה את מצחה בכוח בחשיכה ואמרה "תזכרי" נורא ברצינות.

"אנחנו יכולות להחליט מחר", אמרה.

קונסטנטיה לא השגיחה בדבר. היא נאנחה.

"את חושבת שאנחנו צריכות גם לצבוע את כותנות הלילה שלנו?"

"בשחור?" אמרה ג'וזפין כמעט בצווחה.

"נו, אלא מה?" אמרה קונסטנטיה. " חשבתי – זה לא נראה מהימן לגמרי, איכשהו, ללבוש שחורים מחוץ לבית כשאנחנו לבושות לגמרי, ואחר כך כשאנחנו בבית…"

"אבל אף אחד לא רואה אותנו", אמרה ג'וזפין. היא משכה במצעים משיכה כזאת ששתי כפות רגליה התגלו והיא נאלצה לזחול במעלה הכרים כדי לכסות אותן שוב כמו שצריך.

"קייט רואה", אמרה קונסטנטיה. "וגם הדוור עשוי בהחלט לראות אותנו".

ג'וזפין חשבה על נעלי הבית שלה באדום כהה, שהלמו את כותונת הלילה שלה, ועל נעלי הבית האהובות של קונסטנטיה בצבע ירוק לא-מוגדר שהתאימו לכותונת הלילה שלה. שחור! שתי כותנות לילה שחורות ושני זוגות נעלי בית צמריריים שחורים, ולהתגנב לשירותים כמו שתי חתולות שחורות.

"אני לא חושבת שזה ממש חיוני", אמרה היא.

שתיקה. אז אמרה קונסטנטיה, "נצטרך לשלוח עת העיתונים עם הידיעה בתוכם מחר כדי להספיק לתפוס את דואר ציילון…  כמה מכתבים קיבלנו עד כה?"

"עשרים ושלושה".

ג'וזפין השיבה לכולם, ועשרים ושלוש פעמים כשהגיעה ל: "אנחנו מתגעגעות כל כך לאבינו היקר" היא נשברה ונאלצה להשתמש בממחטה שלה, ובאחדים מהם אפילו נאלצה להספיג דמעה בצבע תכול בהיר בעזרת קצהו של נייר ספיגה. משונה! לא ייתכן שהעמידה פנים – אבל עשרים ושלוש פעמים. עם זאת, אפילו עכשיו, כשחזרה לעצמה בלבה בעצב "אנחנו מתגעגעות כל כך לאבינו היקר", היא יכלה לבכות אילו רצתה בכך.

"יש לך מספיק בולים?" נשמע מכיוון קונסטנטיה.

"נו, איך אני יכולה לדעת?" אמרה ג'וזפין בכעס. "מה הטעם לשאול אותי את זה עכשיו?"

"סתם תהיתי", אמרה קונסטנטיה במתינות.

שוב שתיקה. נשמעו אוושה קטנה, ריצה, ניתור. 

"עכבר", אמרה קונסטנטיה.

"זה לא יכול להיות עכבר מפני שאין שום פירורים", אמרה ג'וזפין.

"אבל הוא לא יודע שאין", אמרה קונסטנטיה.

עווית של חמלה לפתה את לבה. יצור קטן ואומלל! היא הצטערה שלא השאירה פיסה קטנה של ביסקוויט על שולחן התשׁפורת. נורא היה לחשוב איך הוא לא מוצא מאומה. מה יעשה?

"אין לי מושג איך הם מצליחים בכלל לחיות", אמרה לאיטה.

"מי?" תבעה ג'וזפין לדעת.

וקונסטנטיה אמרה בקול רם יותר מכפי שהתכוונה, "העכברים".

ג'וזפין רתחה מזעם. "אוי, איזה שטויות, קון!" היא אמרה. "מה קשורים לכאן העכברים? את שקועה בשינה".

"אני לא חושבת ככה", אמרה קונסטנטיה. היא עצמה את עיניה כדי לוודא. היא אכן הייתה שקועה בשינה.

ג'וזפין הקשיתה את עמוד השדרה שלה, משכה את הברכיים, קיפלה את זרועותיה כך שאגרופיה היו מונחים מתחת לאוזניה, והצמידה את לחיה חזק אל הכר.

2

 דבר נוסף שסיבך את העניינים היה שהאחות אנדרוּז התארחה אצלן בשבוע ההוא. זו הייתה אשמתן שלהן. הן הזמינו אותה. זה היה רעיון של ג'וזפין.  בבוקר – טוב, בבוקר האחרון, אחרי שהרופא הלך, אמרה ג'וזפין לקונסטנטיה, "את לא חושבת שיהיה נחמד למדי אם נזמין את האחות אנדרוז להתארח אצלנו לשבוע?"

"יהיה נחמד מאוד", אמרה קונסטנטיה.

"חשבתי", אמרה קונסטנטיה במהירות, "שבצהריים, אחרי שאשלם לה, אומר רק 'אחותי ואני נשמח מאוד, אחרי כל מה שעשית למעננו, האחות אנדרוז, אם תישארי עוד שבוע כאורחת שלנו'. אני צריכה לציין את עניין האורחת שלנו למקרה ש…"

"אוי, אבל לא ייתכן שהיא תצפה לתשלום!" קראה קונסטנטיה.

"אין לדעת", אמרה ג'וזפין בתבונה מיושבת.

האחות אנדרוז קפצה על המציאה, כמובן. אבל זה היה טורח. פירוש הדבר היה שהן נאלצו לשבת לארוחות מסודרות בשעות היעודות, בעוד כשהיו לבדן הן יכלו פשוט לבקש מקייט אם לא אכפת לה להביא להן מגשים לכל מקום שהיו בו. ושעות קבועות לארוחות, עתה, משנגמר המתח, היו קושי של ממש.

לאחות אנדרוז היו, בפשטות, דאגות בעניין החמאה. הן באמת ובתמים לא יכלו שלא להרגיש שלכל הפחות במה שנוגע לחמאה, היא ניצלה את טוב לבן. והיה לה המנהג הזה שהטריף את הדעת, לבקש רק עוד חתיכה קטנה של לחם כדי לגמור את מה שהיה לה בצלחת, ואז, לפני הבליעה האחרונה, בהיסח הדעת – זה לא היה בהיסח הדעת, כמובן – לבקש עוד מנה. ג'וזפין האדימה מאוד כשהדבר הזה התרחש, והצמידה את עיניה הקטנות, דמויות החרוזים, אל מפת השולחן כאילו ראתה חרק זעיר ומוזר זוחל דרך האריג. אבל פניה החיוורים, הארוכים של קונסטנטיה התארכו והתייצבו, והיא הביטה הרחק הרחק, רחוק מעל למדבר, למקום שבו אורחת הגמלים הארוכה נפרמה כמו חוט של צמר…

"כשעבדתי אצל ליידי טיוּקס", אמרה האחות אנדרוז, "היה לה פטנט חמוד כזה לחמאה. זה היה קופידון מכסף על הקצה של הקערה מכסף, עם מזלג ביד שלו. וכשרצית חמאה פשוט לחצת לו על הרגל והוא התכופף והוציא לך את החתיכה. זה היה משחק ממש חמוד".

ג'וזפין הצליחה לשאת זאת אך בקושי, אך לא אמרה אלא, "לדעתי הדברים האלה ראוותניים מאוד".

"אבל למה?" שאלה האחות אנדרוז, זורחת מבעד למשקפיה. "ברור שאף אחד לא ייקח חמאה יותר ממה שהוא צריך, לא?"

"תצלצלי, קון", קראה ג'וזפין. היא לא יכלה לסמוך על עצמה שתענה כראוי.

וקייט הצעירה והגאה, הנסיכה המכושפת, נכנסה לראות מה החתולות המנומרות הזקנות רוצות עכשיו. היא חטפה את צלחותיהן שהיה בהן משהו כזה או אחר, והטיחה על השולחן מקפא רפרפת לבן ומבוהל.

"ריבה, בבקשה, קייט", אמרה ג'וזפין בחביבות.

קייט כרעה על ברכיה ופתחה בכוח את דלת שידת המזנון, הרימה את מכסה כלי הריבה, ראתה שהוא ריק, הניחה אותו על השולחן והסתלקה בגניבה.

"חוששתני", אמרה האחות אנדרוז כעבור רגע, "שאין ריבה".

"אוי, איזו צרה!" אמרה ג'וזפין. היא נשכה בשפתיה. "מה נעשה?"

קונסטנטיה חככה בדעתה. "אנחנו לא יכולות להפריע לקייט שוב", היא אמרה חרישית.

האחות אנדרוז חיכתה, וחייכה אל שתיהן. עיניה תעו, בלשו אחר כל דבר ודבר מאחורי משקפיה. קונסטנטיה בייאושה חזרה אל הגמלים שלה. ג'וזפין קימטה בכבדות את מצחה – התרכזה. אלמלא האישה המטופשת הזאת, יכלו כמובן היא וקון לאכול את הפודינג הלבן שלהן בלעדיה. לפתע פתאום צץ הרעיון.

"אני יודעת", היא אמרה. "מרמלדה. יש קצת מרמלדה בשידת המזנון. הביאי אותה, קון".

"אני מקווה", צחקה האחות אנדרוז – וצחוקה היה כמו צלצול של כפית על דופן הזכוכית של בקבוק תרופה – "אני מקווה שהמרמלדה הזאתי לא מרה מדי".

3

אבל, אחרי ככלות הכל, לא נשאר עוד הרבה זמן, ואז היא תסתלק לצמיתות. ואי אפשר להתעלם מהעובדה שהיא הפגינה הרבה טוב לב כלפי אבא. היא סעדה אותו יום ולילה בסוף. אמת הדבר, שקונסטנטיה וג'וזפין חשבו שהיא הפריזה למדי עם ה"לא למוש מצד מיטתו" ממש בסוף. שכן, כשנכנסו להיפרד הייתה האחות אנדרוז ישובה לצד מיטתו כל אותה שעה, החזיקה בפרק כף ידו והעמידה פנים שהיא מסתכלת בשעונה. אין ספק שזה לא היה חיוני. זה גם היה בבחינת חוסר רגישות. נניח שאבא היה רוצה לומר להן משהו – משהו אישי. לא שהוא רצה. הו, רחוק מזה!  הוא שכב שם, גון פניו ארגמן, ארגמן כהה וזועם, ואפילו לא הביט בהן כשנכנסו לחדר. אז, כשעמדו שם והתלבטו מה לעשות, הוא פקח לפתע פתאום עין אחת. הו, איזה הבדל זה היה יכול להיות, איזה הבדל בזיכרון שיישאר להן ממנו, כמה קל היה לספר על כך לאנשים, אילו רק פקח את שתיהן! אבל לא – עין אחת בלבד. היא יקדה לעברן בכעס לרגע אחד ואז… דעכה.

4

הדבר הסב להן מבוכה רבה כשמר פָארוֹלְס, מכנסיית סנט ג'ון, בא לבקר באותו יום עצמו אחר הצהריים.

"הסוף היה שליו, אני מניח?" היו המלים הראשונות שהגה כשהחליק לעברן דרך חדר ההסבה החשוך.

"שליו בהחלט", אמרה ג'וזפין רפות. שתיהן הרכינו את ראשן. שתיהן היו בטוחות שהעין ההיא לא הייתה שלווה כלל ועיקר.

"תודה לך, מיס פּינֶר", אמר מר פארולס בהכרת טובה. הוא קיפל את זנבות מעילו והחל להתיישב אט אט בכורסה של אבא, אבל ברגע שנגע בה הוא כמעט ניתר כלפי מעלה והחליק תחת זאת לכורסה הסמוכה.

הוא השתעל. ג'וזפין שילבה את כפות ידיה. קונסטנטיה נראתה מבולבלת.

"אני רוצה שתרגישי, מיס פינר", אמר מר פארולס, "וגם את, מיס קונסטנטיה, שאני מנסה להושיט לכן עזרה. אני רוצה להושיט עזרה לשתיכן, אם תרשו לי. אלה הם הזמנים", אמר מר פארולס, ברוב פשטות וכנות, "שבהם אלוהים מבקש מאתנו להושיט עזרה זה לזה".

"תודה רבה לך, מר פארולס", אמרו ג'וזפין וקונסטנטיה.

"על לא דבר", אמר מר פארולס ברוך. הוא שלף את כפפות עור הגדי שלו מעל אצבעותיו ורכן לפנים. "ואם מי מכן רוצה טקס של אכילת לחם הקודש, אחת מכן או שתיכן, כאן ועכשיו, כל שעליכן לעשות הוא לומר לי. טקס קטן של אכילת לחם הקודש עוזר מאוד לעתים קרובות – מספק נחמה גדולה", הוא הוסיף בעדנה.

 אבל הרעיון של טקס קטן של אכילת לחם הקודש הפחיד אותן פחד מוות. מה! בחדר ההסבה לבדן – בלי… בלי מזבח ושום דבר! הפסנתר יהיה גבוה מדי, חשבה קונסטנטיה, ומר פארולס לא יוכל בשום פנים ואופן להתכופף מעליו עם הגביע. ואין ספק שקייט תתפרץ פנימה ותפריע להן, חשבה ג'וזפין. ואם הפעמון יצלצל באמצע? זה עשוי להיות מישהו חשוב – בקשר לתקופת האבל שלהן. האם תקומנה בחרדת קודש ותצאנה, או תיאלצנה לחכות… ולהתענות בתוך כך?

"הו כן, תודה רבה!" אמרו שתיהן.

מר פארולס קם על רגליו ולקח את מגבעת הקש השחורה שלו מעל השולחן העגול.

"ולגבי הלוויה", אמר בשקט, "האם אוכל לארגן זאת – בתור חבר ותיק של אביכן היקר, ושלכן, מיס פינר… ומיס קונסטנטיה?"

ג'וזפין וקונסטנטיה קמו גם הן על רגליהן.

"אני רוצה שהיא תהיה פשוטה בתכלית", אמרה ג'וזפין בתקיפות, "ולא יקרה מדי. בה בעת, הייתי רוצה…"

"לוויה טובה שתישאר בזיכרון", חשבה בלבה קונסטנטיה בחולמנות, כאילו ג'וזפין עמדה וקנתה כותונת לילה. אך כמובן, ג'וזפין לא אמרה זאת. "לוויה שתהלום את מעמדו של אבינו". היא הייתה מתוחה מאוד.

"אזדרז ואלך אל ידידנו הטוב מר נייט", אמר מר פארולס בקול מרגיע. "אבקש ממנו לסור אליכן. אני בטוח שתמצאו בו רוב תועלת".

5

טוב. מכל מקום, כל החלק הזה נגמר, אף על פי שאף אחת מהן לא הצליחה להאמין שאבא שוב לא יחזור לעולם. על ג'וזפין עבר רגע של אימה גמורה בבית הקברות, כשהורידו את הארון אל הקבר, כשחשבה על כך שהיא וקונסטנטיה עשו זאת בלי לבקש ממנו רשות. מה יגיד אבא כשזה ייוודע לו? שהרי הדבר ייוודע לו במוקדם או במאוחר. תמיד נודע לו הכל. "בקבר. שמתן אותי שתיכן בקבר!" היא שמעה את צליל הלמות המקל שלו בקרקע. הו, מה תוכלנה לומר? איזה תירוץ תוכלנה להעלות? זה נשמע מעשה מרושע כל כך. ניצוּל כה אכזרי של אדם רק מפני שבמקרה הוא חסר ישע ברגע זה. האחרים נראו כמי שמתייחסים לכל העניין כדבר מובן מאליו. הם היו אנשים זרים; אי אפשר לצפות מהם להבין שאבא הוא האחרון שדבר כזה יכול לקרות לו. לא, כל האשמה כולה תיפול על כתפיה ועל כתפי קונסטנטיה. וההוצאה הכספית, חשבה בלבה כשנכנסה לכרכרה. כשתצטרך להראות לו את החשבון. מה הוא יגיד אז?

היא שמעה אותו שואג מכעס: "ואת מצפה שאממן את התהלוכה העלובה הזאת שלכן?"

"אוי", גנחה ג'וזפין, "לא היינו צריכות לעשות את זה, קון!"

וקונסטנטיה, חיוורת כמו לימון בתוך כל השחור הזה, שאלה בלחישה מבוהלת "לעשות מה, ג'אג?"

"לתת להם לק… לקבור ככה את אבא", אמרה ג'וזפין, בעודה נשברת ומתייפחת לתוך ממחטת האבל החדשה שלה, שהדיפה ריח משונה.

ג'וזפין קינחה את אפה; בכרכרה היה מחניק נורא.

"אני לא יודעת", היא אמרה בתוגה. "זה כל כך נורא, הכל. אני מרגישה שהיינו צריכות לנסות, רק לזמן מה, לפחות. לוודא ודאות גמורה. דבר אחד בטוח…." – ודמעותיה החלו שוב לפכות – "אבא לעולם לא יסלח לנו על כך, לעולם לא!".

6

אבא לעולם לא יסלח להן. זה מה שהן חשו יותר מתמיד כאשר כעבור יומיים נכנסו בבוקר לחדרו כדי לעבור על חפציו. הן שוחחו על כך בשלווה גמורה. זה אפילו היה רשום ברשימת "הדברים שיש לעשותם" של ג'וזפין. "לעבור על החפצים של אבא ולהחליט מה לעשות בהם". אבל זה היה דבר שונה לגמרי מאשר לומר אחרי ארוחת הבוקר:

"נו, את מוכנה, קון?"

"כן, ג'אג – ברגע שאת מוכנה".

"אז אני חושבת שטוב נעשה אם נגמור עם זה".

בפרוזדור היה חשוך. היה זה חוק בל יעבור במשך שנים, לעולם לא להפריע לאבא בבוקר, מה שלא יקרה. ועכשיו הן עמדו לפתוח את הדלת אפילו בלי לדפוק… עיניה של קונסטנטיה נפערו לרווחה מעצם המחשבה; ברכיה של ג'וזפין חלשו.

"את… את ראשונה", היא התנשמה, ודחפה את קונסטנטיה.

אבל קונסטנטיה אמרה, כדרך שאמרה תמיד במקרים כאלה, "לא ג'אג, זה לא הוגן. את הבכורה".

ג'וזפין התכוונה בדיוק לומר – את הדבר שבמקרים אחרים לא הייתה מודה בו בעד שום הון שבעולם, מה ששמרה בתור הנשק האחרון שלה – "אבל את הכי גבוהה" – שעה שהבחינו שדלת המטבח פתוחה, וקייט עומדת בה…

"נוקשה מאוד", אמרה ג'וזפין, לופתת את ידית הדלת ומנסה כמיטב יכולתה לסובב אותה. כאילו היה אי פעם משהו שהצליח להוליך את קייט שולל!

אין לזה תקנה. הבחורה הזאת היא…  או אז נסגרה הדלת מאחוריהן, אבל… אבל הן לא היו בחדרו של אביהן כלל ועיקר. הן יכלו באותה מידה לעבור בטעות דרך הקיר ולהיכנס לדירה אחרת לגמרי. האם הייתה הדלת ממש מאחוריהן? הן היו מבוהלות מכדי לבדוק. ג'וזפין ידעה שאם אכן הדלת נמצאת שם, היא מקפידה להיות סגורה ומסוגרת. קונסטנטיה הרגישה שכמו בחלומות, לדלת אין  בכלל ידית. הקור הוא שגרם לתחושה האיומה הזאת. או שמא הלובן – איזה מן השניים? הכל היה מכוסה. תריסי הגלילה היו משולשלים, בד היה תלוי על המראה, סדין הסתיר את המיטה. מניפה עצומה מנייר לבן מילאה את האח. קונסטנטיה הושיטה את ידה לפנים בחשש, היא כמעט ציפתה לפתית שלג שינשור עליה. ג'וזפין הרגישה דגדוג משונה באפה, כאילו קפא. ואז כרכרה קרקשה על אבני הכביש למטה, והשקט כמו התרסק למכיתות קטנות.

"כדאי שאגלול תריס אחד", אמרה ג'וזפין באומץ.

"כן, זה יכול להיות רעיון טוב", לחשה קונסטנטיה.

הן נגעו בתריס הגלילה נגיעה אחת אבל – אבל הוא ניתר וטס למעלה והחוט אחריו. השניים נגללו סביב המוט, והציצית הקטנה נקשה כאילו ניסתה לצאת לחופשי. זה היה יותר מדי בשביל קונסטנטיה.

"לא כדאי… לא כדאי לדחות את זה ליום אחר?" היא לחשה.

"למה?" ענתה ג'וזפין בגערה, והרגישה, כדרכה, הרבה יותר טוב, עכשיו משידעה בוודאות שקונסטנטיה מבועתת. "חייבים לעשות את זה. אבל באמת הייתי רוצה שלא תלחשי, קון".

"לא שמתי לב שאני לוחשת", לחשה קונסטנטיה.

"ולמה את בוהה במיטה כל הזמן?" אמרה ג'וזפין, מרימה את קולה כמעט בהתרסה. "אין שום דבר על המיטה".

"אוי, ג'אג, אל תגידי את זה!" אמרה קוני האומללה. "בכל מקרה, לא בקול רם כל כך".

ג'וזפין הרגישה בעצמה שהגזימה. היא חגה בתנופה רחבה אל שידת המגירות, הושיטה את ידה לפנים, אבל משכה אותה במהירות בחזרה.

"קוני!" היא התנשמה, ואז סבבה על עקביה ונשענה בגבה אל שידת המגירות.

"אוי, ג'אג… מה?"

ג'וזפין הייתה מסוגלת רק ללטוש את עיניה. הייתה לה תחושה משונה ביותר, כאילו זה עתה ניצלה ממשהו נורא באמת. אבל איך יכלה להסביר לקונסטנטיה שאבא נמצא בתוך שידת המגירות? הוא היה במגירה העליונה עם הממחטות שלו והעניבות, או בזו שאחריה עם החולצות שלו והפיג'מות, או בתחתונה, עם החליפות שלו. הוא ארב שם, סמוי מן העין – ממש מאחורי ידית הדלת – מוכן לזנק.

היא עיוותה את פרצופה אל קונסטנטיה בהעוויה מן העבר, ממש כמו שהייתה עושה פעם, בימים ההם, כשעמדה לפרוץ בבכי.

"אני לא מסוגלת לפתוח", היא כמעט ייבבה בקול.

"לא, ג'אג, אל תעשי את זה", לחשה קונסטנטיה בכנות וברצינות. "עדיף שלא. בואי לא נפתח כלום. לכל הפחות, לא בזמן הקרוב".

"אבל… אבל זה נראה חלוש כל כך", אמרה ג'וזפין, והתייפחה.

"אבל למה שלא נהיה חלושות פעם אחת בחיים, ג'אג? זה נסלח לחלוטין. בואי נהיה חלושות – תהיי חלושה, ג'אג. הרבה יותר נעים להיות חלושה מאשר להיות חזקה".

ואז היא עשתה אחד מאותם דברים נועזים להפליא שעשתה אולי פעמיים קודם לכן במרוצת חייהן: היא הרחיבה צעד אל השידה, סובבה את המפתח והוציאה אותו מחור המנעול. היא הוציאה אותו מחור המנעול והחזיקה אותו מול ג'וזפין, והראתה לג'וזפין באמצעות חיוכה היוצא דופן שהיא יודעת מה עשתה – היא הסתכנה בכוונה בהיותו של אבא שם בפנים בין המעילים שלו.

אילו הייתה השידה הענקית רוכנת לפנים ומתרסקת על קונסטנטיה,  לא הייתה ג'וזפין מופתעת. נהפוך הוא, היא הייתה חושבת שזה הדבר המתאים שיקרה. אבל שום דבר לא קרה. רק החדר נשמע שקט מתמיד, ופתיתי האוויר הקר הגדולים יותר נשרו על כתפיה ועל ברכיה של ג'וזפין. היא החלה לרעוד.

"בואי ג'אג", אמרה קונסטנטיה, החיוך הקישח עדיין על שפתיה. וג'וזפין הלכה בעקבותיה בדיוק כמו שעשתה בפעם הקודמת, כשקונסטנטיה דחפה את בֶּנִי לבריכה העגולה.

7

אבל המתח ניכר בהן כשחזרו לחדר האוכל. הן התיישבו, רועדות מאוד, והביטו זו בזו.

"אני מרגישה שאני לא מסוגלת לעשות כלום", אמרה ג'וזפין, "לפני שאכניס משהו לבטן. את חושבת שאנחנו יכולות לבקש מקייט להביא לנו שתי כוסות מים חמים?"

"אני ממש לא רואה סיבה שלא", אמרה קונסטנטיה בזהירות. היא חזרה לעצמה לגמרי. "לא אצלצל. אגש אל דלת המטבח ואבקש ממנה".

"כן, אנא", אמרה ג'וזפין, שוקעת בכורסה. "תגידי לה, רק שני ספלים, קון, לא יותר… על מגש".

"היא אפילו לא צריכה להניח את הקנקן, נכון?" אמרה קונסטנטיה, כאילו קייט הייתה מתלוננת אם הקנקן היה שם.

"לא, בהחלט לא! הקנקן לא נחוץ כלל. היא יכולה למזוג את המים ישירות מהקומקום", קראה ג'וזפין, מתוך תחושה שזה יחסוך חיסכון ממשי בעבודה.

שפתיהן הקרות רטטו אצל השוליים הירקרקים. ג'וזפין כרכה את כפות ידיה הקטנות והאדומות סביב הספל. קונסטנטיה הזדקפה בכיסאה ונשפה על האדים המתנחשלים, והם נעו ברפרוף מצד לצד.

"אם כבר מדברים על בני", אמרה ג'וזפין.

ואף על פי שבני לא הוזכר קונסטנטיה נראתה מיד כאילו הוא אכן הוזכר.

"הוא יצפה שנשלח לו משהו משל אבא, כמובן. אבל קשה כל כך לדעת מה לשלוח לציילון".

"כוונתך שדברים מתפרקים כל כך בנסיעה", מילמלה קונסטנטיה.

"לא, הולכים לאיבוד",  אמרה קונסטנטיה בחדות. "את יודעת שאין שם דואר. רק שליחים".

שתיהן עצרו בדיבורן וראו לנגד עיניהן גבר שחור בתחתונים לבנים רץ על נפשו בשדה חיוור ובידיו חבילה גדולה עטופה נייר חום. הגבר השחור של ג'וזפין היה זעיר; הוא נחפז בדרכו כמו נמלה. אבל בגבר הגבוה והצנום של קונסטנטיה היה משהו עיוור ובלתי נלאה, שעשה אותו, היא החליטה, לאדם לא נעים בתכלית…     על המרפסת הקדמית, לבוש כולו בלבן ולראשו קסדת שעם, עמד בני. ידו הימנית נעה מעלה ומטה, כמו אצל אבא כשהיה קצר רוח. ומאחוריו, נטולת כל עניין בנעשה, ישבה הִילְדָה, הגיסה שלא הכירו. היא התנדנדה בכיסא נדנדה עשוי קש ועלעלה ב"טאטלר".

אני חושבת ששעון הכיס שלו יהיה המתנה הראויה ביותר", אמרה ג'וזפין.

קונסטנטיה נשאה את עיניה; היא נראתה מופתעת.

"היית מפקידה שעון זהב בידי אחד הילידים?"

"כמובן, אסווה אותו", אמרה ג'וזפין. "אך אחד לא יידע שזה שעון". מצא חן בעיניה הרעיון, להכין חבילה בעלת צורה מוזרה כל כך שאיש לא יוכל בשום פנים ואופן לנחש מה יש בתוכה. היא אפילו חשבה לרגע להסתיר את השעון בקופסת קרטון מוארכת של מחוך ששמרה לעצמה בצד כבר זמן רב, עד שתשמש למשהו. זה היה קרטון יפה ויציב כל כך. אבל לא, הקופסה לא תתאים להזדמנות הזו. היה עליה כיתוב: "נשים מדיום 28. רצועות חזקות במיוחד". זו תהיה הפתעה גדולה מדי בשביל בני, לפתוח קופסה כזאת ולמצוא בתוכה את שעון הכיס של אבא.

"וכמובן, הוא הרי לא יילך – כלומר, יתקתק", אמרה קונסטנטיה, שעדיין הרהרה בחיבתם של הילידים לתכשיטים. "מה שבטוח", הוסיפה, "יהיה משונה מאוד אם אחרי כל כך הרבה זמן הוא יתקתק".

8

ג'וזפין לא השיבה. כדרכה סטתה שוב במחשבתה לנתיב אחר. היא חשבה פתאום על סיריל. האם לא מקובל יותר שהנכד היחיד מקבל את השעון? וסיריל היקר תמיד אסיר תודה כל כך, ושעון כיס מזהב הוא דבר בעל חשיבות רבה כל כך בשביל בחור צעיר. בני, קרוב לוודאי, כבר לא משתמש בכלל בשעוני כיס; גברים באקלימים החמים האלה כמעט לא לובשים מותניות; ואילו סיריל בלונדון לובש אותן כל השנה. ויהיה כל כך נחמד לה ולקונסטנטיה, כשהוא יבוא אליהן לתה, לדעת שהשעון נמצא שם. "אני רואה שאתה עונד את שעון הכיס של סבא, סיריל". זה יהיה, איכשהו, מספק כל כך.

נער יקר! איזו מהלומה הסב להן הפתק המתוק שלו, המלא השתתפות בצער! מובן שהן הבינו לגמרי. אבל זה היה מצער מאוד.

"היה יכול להיות מוצלח כל כך, אילו הוא היה בא", אמרה ג'וזפין. "והוא היה נהנה מזה כל כך", אמרה קונסטנטיה, בלי לחשוב מה היא אומרת.

מכל מקום, ברגע שיחזור הוא יבוא לתה אצל דודותיו. לארח את סיריל לתה היה אחד התענוגות הנדירים שלהן.

"לא סיריל, אל לך לחשוש מפני העוגות שלנו. דודתך קון ואני קנינו אותן הבוקר אצל בסזארד. אנחנו יודעות מה זה תיאבון של גבר. אז אל תתבייש לאכול כמו שצריך".

"בי נשבעתי, דודה ג'וזפין, אני לא מסוגל. הרגע אכלתי צהריים, את יודעת".

"אוי, סיריל, זה לא ייתכן! כבר אחרי ארבע", קראה ג'וזפין. קונסטנטיה ישבה והסכין משתהה בידה מעל רולדת השוקולד.

"אכן כן, ובכל זאת", אמר סיריל. "הייתי צריך לפגוש מישהו בתחנת ויקטוריה, הוא עיכב ועיכב אותי, עד ש… נשאר זמן רק לאכול ארוחת צהריים ולבוא לכאן. והוא עשה לי… פששש.." – סיריל הניח את ידו על מצחו – "חתיכת כאב ראש", הוא אמר.

זה היה מאכזב – מכל הימים דווקא היום. אבל בכל זאת, הוא לא אמור היה לדעת.

"אבל תאכל עוגת מרנג, לא, סיריל?", אמרה הדודה ג'וזפין. "קנינו את עוגות המרנג האלה במיוחד בשבילך. אביך היקר אהב אותן כל כך. היינו בטוחות שגם אתה".

"אני באמת אוהב! דודה ג'וזפין", קרא סיריל בהתלהבות. "אכפת לך אם אקח חצי, בתור התחלה?"

"כלל לא, ילדי היקר; אבל איננו יכולות להרשות לך להסתפק בזה".

"אביך היקר עדיין אוהב כל כך עוגות מרנג?" שאלה הדודה קון רכות. היא התעוותה קלות כשפילסה דרך מבעד הקליפה הזו.

"טוב, אני לא ממש יודע, דודה קון", אמר סיריל קלילות.

למשמע הדברים האלה נשאו שתיהן את מבטן.

"אינך יודע?" אמרה ג'וזפין כמעט בכעס. "אינך יודע דבר כזה על אביך שלך, סיריל?"

"הרי ודאי…" אמרה הדודה קון חרישית.

סיריל ניסה לבטל את כל העניין בצחוק. "נו, טוב", הוא אמר, "כבר עבר כל כך הרבה זמן מאז ש…" דבריו לעו. הוא השתתק. פניהן העיקו עליו יותר מדי.

"אבל בכל זאת", אמרה ג'וזפין.

והדודה קון הביטה.

סיריל הניח את ספל התה שלו. "רק רגע", הוא קרא. "רק רגע, דודה ג'וזפין. על מה אני חושב?"

הוא נשא את מבטו. הן החלו להתעודד. סיריל טפח על ברכו.

"כמובן", הוא אמר. "זה היה עוגות מרנג. איך יכולתי לשכוח? כן, דודה ג'וזפין, את צודקת לחלוטין. אבא ממש כרוך אחרי עוגות מרנג".

הן לא רק זרחו. הדודה ג'וזפין האדימה מרוב עונג; הדודה קון השמיעה אנחה עמוקה, עמוקה.

"ועכשיו, סיריל, עליך לבוא ולראות את אבא", אמרה ג'וזפין. "הוא יודע שאתה בא לבקר היום".

"טוב", אמר סיריל, בנחרצות ובחמימות. הוא קם מכיסאו; פתאום שלח מבט לשעון הקיר.

"בחיי, דודה קון, השעון שלכן לא מפגר קצת? אני צריך לפגוש מישהו בתחנת פדינגטון בדיוק אחרי חמש. לצערי לא אוכל להישאר הרבה זמן עם סבא".

"נו, הוא לא יצפה שתישאר ממש הרבה זמן".

קונסטנטיה המשיכה לתלות את מבטה בשעון הקיר. היא לא הצליחה להחליט אם הוא מיהר או פיגר. זה היה אחד מהשניים, היא הייתה ממש בטוחה בזה. מכל מקום, כך היה לפני כן.

סיריל התמהמה. "את לא באה, דודה קון?"

"כמובן", אמרה ג'וזפין, "כולנו נלך. בואי, קון".

9

הן נקשו בדלת, וסיריל הלך בעקבות דודותיו אל חדרו החם, המתַקתַק, של סבו.

"יבוא", אמר סבא פּינֶר. "אל תשתהו שם. מה קרה? מה עוללתן?"

הוא ישב מול האש השואגת באח, מקלו לפות בידיו. הייתה לו שמיכה עבה על ברכיו. בחיקו הייתה מונחת מטפחת משי יפהפייה בצבע צהוב חיוור.

"זה סיריל, אבא", אמרה ג'וזפין בביישנות. והיא לקחה את ידו של סיריל בידה והוליכה אותו קדימה.

"צהריים טובים, סבא", אמר סיריל, בנסותו לחלץ את כף ידו מתוך כף ידה של הדודה ג'וזפין. סבא פינר נעץ את עיניו בסיריל באופן שהיה מפורסם בו. איפה הייתה הדודה קון? היא עמדה בצדה השני של הדודה ג'וזפין, זרועותיה הארוכות שמוטות לפניה, כפות ידיה שלובות. היא לא הסירה את עיניה מסבא.

"טוב", אמר סבא פינר, מתחיל להלום במקלו ברצפה, "מה יש לך לספר לי?"

מה יש לו, מה יש לו לספר לו? סיריל הרגיש שהוא מחייך כמו אידיוט. וגם החדר היה מחניק.

אבל הדודה ג'וזפין נחלצה לעזרתו. היא קראה בעליצות, "סיריל מספר שאבא שלו עדיין כרוך מאוד אחרי עוגות מרנג, אבא היקר".

"הה?" אמר סבא, מקער את כף ידו כמו צדפת מרנג סגול ליד אחת מאוזניו.

ג'וזפין חזרה על דבריה, "סיריל אומר שאבא שלו עדיין כרוך מאוד אחרי עוגות מרנג".

"לא שומע", אמר קולונל פינר הזקן. והוא נפנף את ג'וזפין משם במקלו, ואחר כך הצביע במקלו אל סיריל. "תגיד לי מה היא מנסה לומר", אמר.

(אלוהים אדירים!) "אני מוכרח?" אמר סיריל, מסמיק ותולה את מבטו בדודה ג'וזפין.

"אנא, יקירי", היא חייכה. "זה ישמח אותו כל כך".

"קדימה, דבר כבר!" קרא הקולונל פינר ברוגזה, מתחיל להלום שוב במקלו.

סיריל רכן לפנים וצעק, "אבא עדיין כרוך מאוד אחרי עוגות מרנג!"

אז קפץ סבא פינר ממקומו כאילו ירו בו.

"אל תצעק!" קרא. "מה יש לו לילד? עוגות מרנג! מה איתן?"

"אוי, דודה ג'וזפין, אנחנו מוכרחים להמשיך?" גנח סיריל בייאוש.

"זה בסדר גמור, ילדי היקר", אמרה הדודה ג'וזפין, כאילו הוא והיא נמצאים יחד אצל רופא השיניים. "הוא יבין בעוד רגע". והיא לחשה לסיריל, "הוא מתחרש קצת, אתה יודע". אז רכנה קדימה וממש צרחה לעבר סבא פינר, "סיריל רק רצה לספר לך, אבא היקר, שאבא שלו  עדיין כרוך מאוד אחרי עוגות מרנג".

הקולונל פינר שמע הפעם, שמע והתהרהר, בעודו בוחן את סיריל מלמעלה עד למטה.

"איזה דבר משונה!", אמר סבא פינר הזקן. "איזה דבר משונה שצריך לבוא עד כאן ולספר לי!"

וסיריל הרגיש שזה אמנם נכון.

"כן, אשלח לסיריל את שעון הכיס", אמרה ג'וזפין.

"זה יהיה נחמד מאוד", אמרה קונסטנטיה. "זכור לי שבפעם הקודמת שהוא בא הייתה איזו בעיה קטנה עם השעה".

10

קטעה אותן קייט שהתפרצה דרך הדלת בדרכה השגורה, כאילו גילתה איזה כוך סודי מאחורי לוחות הקיר.

"מטוגן או מבושל?" שאל הקול התקיף.

מטוגן או מבושל? ג'וזפין וקונסטנטיה היו מבולבלות לגמרי לרגע. הן בקושי הצליחו לעכל את זה.

"מטוגן או מבושל מה, קייט?" שאלה ג'וזפין, מנסה להתחיל להתרכז.

קייט משכה באפה בקול. "דג".

"נו, למה לא אמרת זאת מיד?" הוכיחה אותה ג'וזפין ברוך. "איך את יכולה לצפות שנבין, קייט? ישנם דברים רבים בעולם, את יודעת, שאפשר לטגן או לבשל". ואחרי מפגן אומץ שכזה היא אמרה בעליצות לקונסטנטיה, "מה את מעדיפה, קון?"

"אני חושבת שיהיה נחמד לאכול אותו מטוגן", אמרה קונסטנטיה. "מצד שני, כמובן, דג מבושל זה טעים מאוד. אני חושבת שאני מעדיפה את שניהם באותה מידה… אלא אם כן את… במקרה כזה…"

"אני אטגן אותו", אמרה קייט, והיא ניתרה בחזרה, משאירה את דלתן פתוחה וטורקת את דלת המטבח שלה.

ג'וזפין התבוננה בקונסטנטיה. היא זקפה את גבותיה הבהירות עד שהתפוגגו באדוות בשיערה הבהיר. היא קמה ממקומה. היא אמרה באדנות וברוממות, "אכפת לך לבוא אחרי אל חדר ההסבה, קונסטנטיה? יש לי משהו בעל חשיבות גדולה שברצוני לשוחח איתך עליו".

כי חדר ההסבה היה המקום שהן תמיד הלכו אליו כשרצו לדבר על קייט.

ג'וזפין סגרה את הדלת ברוב פשר. "שבי, קונסטנטיה", אמרה, עדיין אומרת הוד והדר. באותה מידה יכלה לקבל את פני קונסטנטיה בפעם הראשונה. וקון הסתכלה על סביבותיה בחיפוש אחרי כיסא, כאילו אכן הרגישה זרה מאוד במקום.

"כעת, השאלה היא", אמרה ג'וזפין, רוכנת לפנים, "אם נמשיך להעסיק אותה או לא".

"זו אכן השאלה", הסכימה קונסטנטיה.

"והפעם", אמרה ג'וזפין בתקיפות, "אנחנו חייבות להגיע להחלטה חד משמעית".

קונסטנטיה נראתה לרגע כאילו בדעתה לעבור במחשבתה על כל הפעמים האחרות, אבל היא התעשתה ואמרה, "כן, ג'אג".

"את מבינה, קון", הסבירה ג'וזפין, "הכל השתנה כל כך עכשיו". קונסטנטיה נשאה במהירות את מבטה. "כוונתי היא", המשיכה ג'וזפין, "שאנחנו כבר לא תלויות בקייט כמו בעבר". והיא הסמיקה קלות. "כבר לא צריך לבשל לאבא".

"אמת ויציב", הסכימה קונסטנטיה. "אבא בהחלט לא זקוק עכשיו לבישולים, יהיו מה שיהיו הדברים האחרים ש…"

ג'וזפין נכנסה לדבריה חדות, "את לא מנומנמת, נכון, קון?"

"מנומנמת, ג'אג?" קונסטנטיה פערה את עיניה לרווחה.

"ובכן, תתרכזי יותר", אמרה ג'וזפין חדות, וחזרה לנושא. "סיכומו של דבר, אם באמת…" ואת הדברים הבאים השמיעה ממש בלחש, בעודה מביטה לעבר הדלת – "נפטר את קייט…" – היא הרימה שוב את קולה – "נוכל להסתדר בעצמנו עם האוכל".

"מדוע לא?" קראה קונסטנטיה. היא לא יכלה שלא לחייך. הרעיון היה מרגש כל כך. היא שילבה את כפות ידיה. "על מה נחיה, ג'אג?"

"נו, על ביצים בצורות מצורות שונות!" אמרה ג'אג, שוב ברוממות. "ומלבד זה, ישנם כל המאכלים המבושלים".

"אבל תמיד שמעתי", אמרה קונסטנטיה, "שהם נחשבים ליקרים כל כך".

"לא אם קונים אותם במתינות", אמרה ג'וזפין. אבל היא ניתקה את עצמה ממעקף המחשבה המרתק הזה ומשכה את קונסטנטיה אחריה.

"מה שעלינו להחליט עכשיו, עם זאת, הוא אם אנחנו באמת סומכות על קייט או לא".

קונסטנטיה נשענה לאחור. צחוקה הקטן והשטוח ניתר משפתיה.

"לא מוזר, ג'אג", אמרה, "שבנושא הזה בדיוק לא הצלחתי מעולם לבוא לכלל החלטה?"

11

היא מעולם לא הצליחה. הקושי כולו היה להוכיח דבר-מה. איך מוכיחים דברים? איך אפשר? נניח שקייט עמדה מולה והעוותה לה את פניה בכוונה. האם לא ייתכן באותה מידה שהיא סובלת מכאבים? בכל מקרה, האם לא היה זה בלתי אפשרי לשאול את קייט אם היא מעווה את פניה? אם קייט תענה "לא" – וכמובן, היא תגיד "לא" – איזה מצב! איזו השפלה! ועם זאת, קונסטנטיה חשדה, היא הייתה כמעט בטוחה, שקייט הולכת לשידת המגירות שלה כשהיא וג'וזפין יוצאות מהבית, לא כדי לגנוב דברים אלא כדי לבלוש. פעמים רבות חזרה ומצאה את צלב אבני האחלמה שלה במקומות הכי מוזרים, מתחת לעניבות התחרה שלה או מעל צווארוני הערב שלה. יותר מפעם אחת היא טמנה מלכודת לקייט. היא ארגנה את חפציה בסדר מסוים ואז הזמינה את ג'וזפין לראות.

"את רואה, ג'אג?"

"בהחלט, קון".

"עכשיו נוכל לדעת".

אבל אבוי, כשהלכה באמת לבדוק, לא הייתה לה שום הוכחה בהישג יד! אם משהו זז ממקומו, זה יכול היה לקרות באותה מידה כשסגרה את המגירה. טלטלה יכלה בנקל לגרום לזה.

"בואי את, ג'אג, ותחליטי. אני ממש לא מסוגלת. זה כל כך קשה".

אבל אחרי השתהות ומבט ארוך הייתה ג'וזפין נאנחת, "עכשיו משהחדרת בי את הספק, קון, ודאי שאני בעצמי לא מסוגלת להחליט".

"טוב, אנחנו לא יכולות לדחות את זה שוב", אמרה ג'וזפין. "אם נדחה את זה הפעם…"

12

אבל באותו רגע ממש החלה תיבת נגינה להתנגן ברחוב למטה. ג'וזפין וקונסטנטיה קמו יחד על רגליהן בזינוק.

"רוצי, קון", אמרה ג'וזפין. "רוצי מהר. יש מטבע של שישה פני על ה…"

ואז הן נזכרו. זה לא משנה. הן לא יצטרכו להפסיק את תיבת הנגינה שוב לעולם. לעולם שוב לא ייאמר לה ולקונסטנטיה להגיד לקוף הזה לקחת את הרעש שלו למקום אחר. לא עוד אותה שאגה רמה, משונה, כשאביהן חשב שהן אינן מזדרזות די הצורך. איש תיבת הנגינה יכול לנגן שם כל היום והמקל לא יהלום ברצפה.

"הוא לא יהלום שוב לעולם,

הוא לא יהלום שוב לעולם,"…

ניגנה תיבת הנגינה.

על מה חשבה קונסטנטיה? חיוך מוזר כל כך היה פרוש על פניה. היא נראתה שונה. לא ייתכן שהיא עומדת לפרוץ בבכי.

"ג'אג, ג'אג", אמרה קונסטנטיה חרש, מהדקת את כפות ידיה זו לזו. "את יודעת איזה יום היום? שבת. היום מָלַא שבוע, שבוע שלם".

"שבוע מאז שאבא מת,

שבוע מאז שאבא מת,"…

קראה תיבת הנגינה. וג'וזפין, גם היא, שכחה להיות מעשית והגיונית. היא חייכה חיוך רפה, מוזר. על השטיח ההודי נפל ריבוע של אור שמש, אדום קלוש. הוא בא ונעלם ובא… ונשאר, צבעו העמיק… עד שזרח כמעט בזהב.

"השמש יצאה", אמרה ג'וזפין, כאילו הייתה לזה חשיבות כלשהי.

מעיין מושלם של צלילים מבעבעים פיכה מתוך תיבת הנגינה, צלילים עגולים, עליזים, מפוזרים כלאחר יד.

קונסטנטיה הרימה את ידיה הגדולות, הקרות, כאילו כדי לתפוס אותם, ואז נשמטו ידיה שוב. היא ניגשה אל מדף האח, אל פסל בודהה האהוב עליה. ודמות האבן הטובה המצופה זהב, שחיוכה תמיד עורר בה תחושה מוזרה – כמעט כאֵב ועם זאת כאב נעים – נראתה היום כאילו היא יותר מאשר מחייכת. הוא ידע משהו; היה לו סוד. "אני יודע משהו שאת לא יודעת", אמר הבודהה שלה. הו, מה זה, מה זה יכול להיות? ובכל זאת היא תמיד הרגישה שיש… משהו.

אור השמש נדחק דרך החלון, התגנב פנימה, הבהיק באורו על פני הרהיטים והתצלומים. ג'וזפין התבוננה בו. כשהוא הגיע לתצלום של אמא, התצלום המוגדל שעל הפסנתר, הוא השתהה כאילו הופתע להיווכח שכל כך מעט נשאר מאמא, למעט עגילים בצורות פגודות זעירות וסוּדָר נוצות שחור, דמוי נחש. למה התצלומים של אנשים מתים תמיד דוהים כל כך? תהתה ג'וזפין בלבה. ברגע שאדם מת גם התצלום שלו מת. אבל כמובן, התצלום הזה של אמא היה ישן מאוד. הוא היה בן שלושים וחמש. ג'וזפין זכרה איך עמדה על כיסא, הצביעה על סודר הנוצות הזה לקונסטנטיה ואמרה לה שנחש הוא שהרג את אמא שלהן בציילון…  האם הכל היה אחרת אילו לא מתה אמא? היא לא ראתה סיבה לכך. הדודה פלורנס גרה איתם בבית עד שסיימו את לימודיהן בבית הספר, והן עברו דירה שלוש פעמים ובילו את החופשה השנתית שלהן ו… והייתה תחלופה של משרתים, כמובן.

כמה דרורים קטנים, הם נשמעו דרורים צעירים, צייצו על אדן החלון. ציפ- ציפציפ- ציפ. אבל ג'וזפין הרגישה שהם אינם דרורים, ולא על אדן החלון. הוא היה בתוכה, הקול הקטן, המתייפח הזה. ציפ- ציפציפ- ציפ. הה, על מה הוא בוכה, חלש כל כך וגלמוד?

אילו נשארה אמא בחיים, האם הן היו נישאות לאיש? אבל לא היה להן למי להינשא. היו החברים האנגלו-הודים של אבא לפני שהוא התקוטט איתם. אבל לאחר מכן היא וקונסטנטיה לא פגשו ולו גבר אחד למעט אנשי כמורה. איך פוגשים גברים? או אפילו אילו פגשו בהם, איך היו מצליחות להתוודע לגברים מספיק כדי להיות יותר מאשר זרות? קוראים על נשים שעוברות הרפתקאות, שמחזרים אחריהן, וכיוצא באלה. אבל איש מעולם לא חיזר אחרי קונסטנטיה ואחריה. אה כן, היה גבר מסתורי קיץ אחד באיסטבורן בפנסיון שלהם, שהצמיד פתק על קנקן המים החמים מחוץ לדלת חדרן! אבל עד שקוני מצאה אותו, האֵדים החמים טשטשו את הכתב עד שלא היה ניתן לקריאה. הן לא הצליחו אפילו לפענח אל מי משתיהן הוא היה מיועד. והוא עזב ביום שלמחרת. וזה היה הכל. השאר היה לטפל באבא ובה בעת לסור מדרכו. אבל עכשיו? אבל עכשיו? השמש המתגנבת נגעה בג'וזפין רכות. היא הרימה לה את פניה. קרני שמש ענוגות משכו אותה אל החלון.

עד שתיבת הנגינה הפסיקה לנגן קונסטנטיה נשארה מול הבודהה, תוהה, אבל לא כמו תמיד, לא במעורפל. הפעם הייתה התהייה שלה כמו ערגה. היא זכרה את הפעמים שנכנסה לכאן, שהזדחלה מהמיטה בכתונת הלילה שלה כשהירח היה מלא, ושכבה על הרצפה בידיים פשוטות לצדדים, כאילו נצלבה. מדוע? הירח הגדול והחיוור עשה לה את זאת. הדמויות הרוקדות המחרידות על הפרגוד המגולף גיחכו אליה בזדון ולה לא היה אכפת. היא גם נזכרה איך, בכל פעם שבילו על שפת הים, היא הלכה לטייל לבדה והתקרבה אל הים ככל שיכלה, ושרה לעצמה משהו, משהו שהמציאה, בעודה מביטה בפני המים הרוגשים. היו החיים האחרים האלה, לרוץ החוצה, להביא הביתה דברים בשקיות, לקנות דברים על פי אישור, לדון בהם עם ג'אג, לארגן את המגשים של אבא ולנסות שלא להרגיז את אבא. אבל כל זה התרחש כאילו בתוך מנהרה. זה לא היה אמיתי. רק כשיצאה מתוך התעלה אל אור הירח או אל חוף הים או לתוך סופת רעמים, רק אז באמת הרגישה שהיא עצמה. מה היה פשר הדבר? מה הדבר שהיא רוצה תמיד? אל מה הוא מוליך? עכשיו? עכשיו?

היא נפנתה מעם הבודהה באחת ממחוות הגוף הלא ברורות שלה. היא ניגשה למקום שג'וזפין עמדה בו. היא רצתה לומר משהו לג'וזפין, משהו חשוב, על – על העתיד ועל מה ש…

"את לא חושבת שאולי…" פתחה ואמרה.

אבל ג'וזפין קטעה אותה. "תהיתי אם עכשיו…" היא מילמלה. הן השתתקו. הן חיכו אחת לרעותה.

"דברי, קון", אמרה ג'וזפין.

"לא, לא, ג'אג, אחרייך", אמרה קונסטנטיה.

"לא, תגידי מה שרצית לומר. את התחלת", אמרה ג'וזפין.

"הייתי… הייתי מעדיפה לשמוע קודם מה את התכוונת לומר", אמרה קונסטנטיה.

"אל תהיי מגוחכת, קון".

"באמת, ג'אג".

"קוני!"

"נו, ג'אג!"

הפוגה.  אז אמרה קונסטנטיה חלושות, "אני לא יכולה לומר מה התכוונתי לומר, ג'אג, כי שכחתי מה זה היה… מה שהתכוונתי לומר".

ג'וזפין שתקה לרגע. היא תלתה את מבטה בענן גדול שהיה במקום שהשמש הייתה בו קודם. אז ענתה קצרות, "גם אני שכחתי".   

arrow2right arrow2right Other readers liked

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.