חוסה מיגל טומסנה | מקור:ספרדית

בנים

תרגום : משה רון

את אוֹלֵגָרְיוֹ ואת בנו ויליאם היכרתי בקנטינה של העיירה. במשך שבועות הייתי במנוסה. נסעתי ממקום למקום, שתוי. ישנתי במכונית, אכלתי כשהייתי רעב. לא היה אכפת לי לאיזו עיירה הגעתי; בעצם כולן נראו לי אותו דבר: כיכר עם קיוסק, כנסייה, קנטינה, רחובות מרוצפים אבן.

אולגריו פנה אליי באנגלית. אני לא גרינגו, אמרתי לו. הוא היה כבן חמישים, היו לו כובע, שפם בנוסח סָפָּאטָה ומגפי בוקרים, אבל לבש טי שרט בלי שרוולים של ה"אוקלנד רֵיידֶרְס". אני יכול להזמין אותך למשקה? אמר. עניתי שכן והוא קרא ללַבְּיוֹס, נער כבן חמש עשרה שהיה לו שסע ורוד שפילח לשניים את הפה והחך. תביא עוד כוס לחבר, הורה לו. מה אתה שותה? שאל אותי. לא חשוב מה.

לביוס הביט בבעל הבית, ישיש כחוש ששיחק דומינו בפינה ושמו היה כריסטִינו. הזקן אישר בניד ראש ורשם את המשקה שלי על חתיכת קרטון ששימשה אותו גם לניהול חשבונות המשחק.

לא רציתי לדבר, אבל זה לא ריפה את ידיו של אולגריו. הוא סיפר לי שנולד בעיירה הזאת אבל שכבר בגיל צעיר עבר לקליפורניה. הוא חזר כדי להציג את נכדו הראשון לפני הבתולה מטַלְפָּה. אמר שהיא עשתה לו נס. שני נסים, למעשה: העניקה לו נכד והחזירה את בנו מעירק בריא ושלם.

נסים, חשבתי. דְיֵגוֹ, חשבתי. אחר כך גמרתי את המשקה וגרסתי את קוביות הקרח.

הבן נכנס כעבור זמן קצר. היה לו בקבוק בירה ביד והוא כבר התנודד מצד לצד. זיהיתי אותו: הוא היה הבחור שראיתי בכיכר רודף אחרי בחורות על אופנוע. עלה על הספסלים, הסתער עליהן וצעק כשהן ברחו בריצה. כאילו זה משעשע. זה וילי שלי, אמר האב, לוחץ קלות בזרועו על צווארו ועל ראשו. הבן התנער מהחיבוק, אמר לי נעים מאוד וצחק צחוק מקרקר כשנקש בבקבוק הבירה שלו בכוס שלי והקצף גלש על ידי.

לביוס הגיע מיד וניגב.

לווילי היו טִיקים של מכור לקוקאין: הוא כיווץ את האף כששתה, עפעף, קטע את דיבורם של אחרים. כשנגמרה לו הבירה הוציא חמישים דולר והורה ללביוס להגיש סיבוב לכולם. עזוב, אמר האב, אני משלם, והחזיר את השטר אל הכיס שלו, אבל וילי צעק באנגלית אני עושה בכסף שלי מה שבא לי. הוא היה אדום ובמצחו התבלט עורק. הרווחתי אותו ביושר, לא?

לביוס אסף מהרצפה את השטר המקומט והביא אותו לכריסטינו.

אני לא יודע כמה שתינו. זוכר רק שירד הלילה. ושכריסטינו הפעיל זרקור מסתובב, כשהוא על שרפרף גבוה, והחדר הואר והחשיך הואר והחשיך, עד שהכול היה אור, ומישהו בעט בבקבוק בירה, לא יודע אם אני, ולביוס טאטא ואולגריו אמר אין דבר, חבר, אל תבכה, בתוכי הכול החשיך, בשמים היו רק גוני אפור ושחור והאור הצהוב של דוכן טאקוס, ואני חשבתי רק על דייגו.

אני גם לא זוכר כמה סיפרתי, אבל אולגריו אמר לי תבטח בבתולה, היא שמרה על הבן שלי בעירק. קראתי לוויליאם ושאלתי אותו איך שרד, כי הילדים תמיד מתים לנו, והוא אמר לי שקודם היה באוסטרליה ובחוף של אפריקה, ושאחר כך חזר לשבועיים לסטייטס, כך אמר, ואז הם נסעו לתת להם בראש, והם נכנסו לבגדד כדי לתפוס את סדאם והכול הלך יותר קל ממה שחשבו, כי הזבל הזה ברח, ואז הם יצאו לחפש אותו בכל מקום ולהרוג זבלים.

הדברים שסיפר הבן התחילו להביך את אולגריו וכעבור רגע הוא אמר לו שלא יגזים. ויל צחק: No dad, we were just picking flowers. אחר כך הוא הלך להשתין ואולגריו התנצל בפניי. הוא הולך לפסיכולוג צבאי, אמר לי. זה דבר די רגיל.

ויל שאל אותי אחר כך אם ראיתי ביוטיוב את הסרטונים שמצלמים הטרוריסטים כשהם מפוצצים טנקים של הצבא האמריקאי. אמרתי לו שכן, והוא התחיל לדבר על הסרטונים האלה, הוא לא הבין איך מישהו יכול לתכנן משהו כזה ולצלם אותו בשלוות נפש, והוא אמר לי שהכי גרוע זה הרגעים שלפני. על המסך מופיע טנק באיזה שטח פתוח וכבר יודעים מה יקרה, ראיתי איך זה נגמר, אמר בעיניים שקועות, הטנק מתקדם כאילו נוסע רגיל, אלה שבפנים לא מתארים לעצמם שמישהו מצלם אותם, בטח לא שאנחנו רואים את זה, אף אחד לא יודע מתי זה יקרה. זה הגרוע מכול, אמר, ואז חיקה רעש של התפוצצות שגרם לכל הנוכחים בקנטינה להסתובב.

אולגריו הסמיק. הוא הסתובב כדי להביט באחרים, בעיקר בכריסטינו, שראה הכול מעמדתו ליד שולחן הדומינו. וילי, אמר האב. זה שייך לעבר. אתה מילאת את חובתך.

אתה מדבר כמו אלה עם החליפות, צעק ויל. הוא הניע את בקבוק הבירה בין אצבעותיו. רוצים להגיד לי איך להתנהג אבל אף פעם לא מלכלכים את הידיים שלהם, צעק. הבקבוק פלט קצף ונזל ונפל על רצפת העץ של כריסטינו. מה אתה יודע, אבא? אמר סנטימטרים מפניו. אולגריו הלך והתכווץ, מבויש יותר ויותר. תודה לאל שאתה בסדר, אמר. הבתולה שמרה עליך. איזה בתולה קיבינימט, צעק ויל, ואחר כך אמר בספרדית שתלך להזדיין הבתולה, או הבתולה בתחת שלי, או הבתולה יכולה למצוץ לי.

ואז כריסטינו עזב את אבני הדומינו ואמר תן כבוד בחור, וּויליאם אמר חתיכת זקן מזוין, אתה אל תתערב, וכריסטינו אמר אתם לא יכולים לבוא ולעשות מה שאתם רוצים, תלמדו לתת כבוד, וּויל התחיל לקלל אותו באנגלית, אמר כל כך הרבה פעמים fuck you עד שכריסטינו פקד שיסלקו אותו, ושלושת שותפיו של הזקן למשחק הדומינו, שלושה חוואים שמנים, ניגשו אל החייל והוא העיף להם בקבוק בראש.

2

מצאתי באיזה בלוג את עדותו של ריימונד קְרוֹס, חייל אחר שהיה בעירק. התרגום שלי:

"אחרי המבצע במחנה האימונים של הטרוריסטים יצאנו למשימת סיור. בין הגוויות של הבני זונות שהתכוננו לפוצץ את הטנקים ואת המטוסים שלנו, ואפילו להעיף רכבות ואוטובוסים עם אזרחים חפים מפשע, זיהיתי גבר אחד.

הזזתי אותו עם הנעל; הוא לא זז. אז התכופפתי ונגעתי לו בצוואר.

ראיתי אותו שבועיים או שלושה קודם, במהלך משימה אחרי הפגזה על כפר של טרוריסטים. כשנכנסנו עדיין ראינו עשן ואש בוערת פה ושם ובאוויר ריחף האבק הלבן הזה שנשאר אחרי הפגזות. האיש הופיע בין ההריסות, עם זקן ופנים מלוכלכים. הוא חיפש מישהו בצעקות ורצה להתקרב אל הכוח, אבל כיוונו אליו נשק לראש והזבל נעצר. חבר, חבר, הוא חזר ואמר בידיים מורמות. דני בדק אותו וּוידא שהוא נקי.

הוא ניגש אל הסמל והתחיל לדבר אליו בעירקית. לא הבנו מה הוא אומר, והמתורגמן לא היה אתנו, אבל הוא נראה באמת מיואש. אחר כך הוא התחיל לבכות ולמרוט לעצמו את השערות ולצעוק ואמר כמה פעמים ילדים ילדים, באנגלית. אחר כך התחיל להסתובב בין ההריסות ונעלם.

כשהסתיימה המשימה – לא היה אף אחד במה שנשאר מהכפר – וחזרנו לשריונית, ראינו אותו שוב. הוא בכה על גופה של ילד קטן, אולי בן שמונה או תשע, ששכבה על עגלה עמוסה מלונים מעוכים שממנה עלה הריח המתוק היחיד של אחר הצהריים. לילד הייתה חולצה של רונלדיניו, הכדורגלן של ברצלונה, וסנדלי אצבע כחולים היו תלויים בין האצבעות הקטנות של הרגליים שלו.

ואז הוא הבחין בנו והתחיל לקלל אותנו."

3

אחרי ההלוויה אמליה הסתלקה עם אחותה. היא הסתגרה בחדר חשוך ולא רצתה לראות אותי. לא יכולתי לישון במיטה שלנו. התעוררתי בשעות הרגילות – חצות, שלוש וחמש לפנות בוקר – כאילו עדיין יש צורך להפוך את דייגו כדי להמריץ את זרימת הדם שלו. הלכתי לחדר שלו וראיתי את המיטה שלו ריקה, עם המעקה שמנע ממנו ליפול. כוח הכבידה העיק יותר על גופו. בין הצללים ראיתי את הכיסא שעליו הייתה אמליה מתיישבת כדי לומר לו דברים אף על פי שהוא לא היה יכול להבין אותה. ראיתי את המנוף ואת הרתמה שהשתמשנו בהם כדי להזיז אותו כשגדל, את כיסא הגלגלים המקופל והדומם, את המתלה שממנו השתלשלו שקית הנוזל והזונדה.

חשבתי שזה יעבור לה כעבור כמה ימים, אבל אמליה סרבה לראות אותי. אחותה אמרה לי שהיא לא מוכנה לאכול ומבלה את כל היום בבכי ובצפייה בתצלומים של דייגו. ניסיתי להוציא אותה מהחדר הזה, להאכיל אותה, אבל היא האשימה אותי, מעברה השני של הדלת, שאני לא סובל מספיק. נראה אפילו שרצית להיפטר ממנו, אמרה.

שנים חלמתי שאמליה ואני ניסע לאיזה חוף ים או איזה הר, ושלא נצטרך לבקש תשובה שאף אחד לא יכול לתת לנו, חלמתי שנוכל לישון כמה שנרצה בלי לפחד שהמוות ייכנס לנו לחלום; שנהיה שוב לבד ושהיא תהיה בהריון. וכך הייתי שם, בוכה באמצע הלילה בחדר הריק שעדיין היה בו ריח של תרופות, חושש שהיא יוצאת מדעתה, לא מצליח להבין מה שלא אבין לעולם: מי היה הבן שלנו, הזר הזה שהתמסרנו לו במשך שתים עשרה שנים, איך הצליח לשרוד זמן כה רב ולמה כעת חסר לנו כל כך מישהו שאולי מעולם לא ידע על קיומנו.

4

אני לא מאמין באלוהים, אבל התנ"ך עדיין נראה לי ספר ראוי לספקות שלי.

יש סצנה בספר בראשית, אני לא יודע אם נטורליסטית או שמימית, שבה שלושה זרים, נוודים במדבר, מתארחים אצל אברהם ושרה. לאחר שנחו בצל העץ, אכלו חמאה ושתו חלב עז, מודיע קול שהוא בדרך פלא הן קולו של יהוה, האל היחיד, והן קולם של שלושת האנשים: שרה תלד בן.

שרה השומעת את השיחה המתנהלת מאחורי גבה חושבת שהיא כבר בת תשעים ותשע, אין לה יותר מחזור וזה מצחיק אותה. למה צחקה שרה? שואל יהוה (או שואלים שלושת האורחים). לא צחקתי, אומרת שרה, והטקסט מסביר במאמר מוסגר, אחד מאותם מאמרים מוסגרים שכמוהם כמשאבות יניקה:

("כי יָרֵאָה").

יש משהו בצמצום הזה שפוצע אותי. האם זה כל מה שיכולה לומר לעצמה אישה בלה שסוף-סוף עשויה ללדת ילד? כאילו לא ידענו שלהיות הורה פירושו בעיקר לחיות בפחד: מה אם יקרה לו משהו? מה אם אני אמות? איך הוא ישרוד?

הסיפור התנ"כי נמשך, ולאחר חיים קצרים או ארוכים כמידת מאה וחמישה פסוקים, אלוהים דורש מאברהם להמית את בנו. במאכלת. על אחד ההרים.

אלוהים דורש שיעלה באש את גופתו.

(והמספר מזכיר בדרך אגב שכך הלכו שלושה ימים: שלושה ימים בשתי מילים).

הסוף כבר ידוע לנו, משום שבסיפורים הטובים, בעיקר אלה התנ"כיים, הסוף מצוין במשפט הראשון: אלוהים ניסה את אברהם.

יכולתי לומר שאני נושא מחלה מוּלדת. בפעם הראשונה לא ידעתי זאת והסוף כבר ידוע: דייגו, בני. אמליה ואני עשינו בדיקות והרופאים אמרו קדימה, אתם יכולים להיכנס שוב להריון, אבל אחרי חמישה עשר שבועות התברר שגם התינוק הזה פגום. יהוה ניסה אותנו, היה אומר מְסַפֵּר ספר בראשית ומשתתק. לא, אמרתי כשראיתי את בני שוכב חסר תנועה וחשבתי על הגֵנים המקולקלים שלי. ואחרי שהלכה לרופא כדי שיהרוג אותו אמליה הסתגרה בחדר חשוך ולא רצתה לדבר אתי.

זאת הייתה הפעם הראשונה.

5

כעבור שלוש שנים חזרתי לעיירה. כל אותו זמן חלמתי כמה פעמים שאני בקנטינה של כריסטינו. חלמתי על ויליאם, בעיקר חלמתי על הקול שלו. מתגרה. אלים. רווי טינה. והמילים שלו התערבבו עם סבלותיי ועם תמונות של גבעות חול קרות במדבריות עירק ועם השתיקה של אמליה ועם טנק שהפך לארון מתים.

המלון היחיד בעיירה היה תפוס כולו בידי קבוצה של גרינגוס. בזמן שחיפשתי מקום לינה באחד הבתים ראיתי את אולגריו בתוך אטליז. הוא היה שם עם שני גברים אחרים, קרובי משפחה מן הסתם, שניסו לפלט נתח בשר או כבד או לבלב או כליה של פרה.

ניגשתי לומר לו שלום והוא לא זיהה אותי. הזכרתי לו איך היכרנו. הוא חייך רגע והנהן בראשו. מה שלום וילי? שאלתי. אתה זוכר! הוא אמר, ואחר כך הרכין את ראשו. באחת מידיו שיטח את נתח הבשר, נעץ בו סכין ופילח אותו לשניים. הבשר היה אדום מאוד אבל לא דימם.

תיארתי לי שהוא צבר שלוש הרשעות על אלימות במשפחה ועוד שתיים על נהיגה בשכרות, שהוא סובל מנדודי שינה כרוניים, שהגלולות לא מסלקות ממנו את הצללים של חבריו ההרוגים. ואולי לילה אחד מעד במדרגות של בניין בלהבות והרג את התינוק שלו, או שהתרסק עם האופנוע שלו על קיר של בית ספר, או שנהיה נרקומן, או שהוא ממתין להוצאה להורג בכלא של מחוז אורנג' בעוון סחר באיברים של ילדים מגואטמלה.

חזר לעירק ונהרג, אמר אולגריו.

אחרי רגע של שתיקה, הזמנתי אותו לבירה. חצינו את הכיכר ונכנסנו לקנטינה. כריסטינו, שישב במקומו הרגיל, בירך את אולגריו בניד ראש. בי הסתכל בלי לזהות אותי. אחר כך הורה שיגישו לנו.

לביוס כבר לא היה שם.

arrow2right arrow2right Other readers liked

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.