[lwa]
"סיפורי האמצע" של שילה הטי היה אחת מקבצי הסיפורים הקנדים הראשונים שקראתי בחיי, ב-2001. הייתי בת 25 (מבוגרת רק בשנה מהסופרת) ועבדתי בתור סקאוטית ספרותית צעירה בלונדון. חשבתי שהם מוזרים, מפתיעים, וכל כך מרעננים – הם הרחיבו את האופקים שלי. מאז יש לי חיבה מיוחדת לכתיבה קנדית. ממש כמו הנוף הקנדי הפראי, הכפרי, הפתוח, הספרות הקנדית נדמית בעיני איכשהו חופשית יותר, מתריסה, מלאת דמיון ויצירתיות, ובו בזמן בעלת אבחנות מעודנות, אנושיות (כן, לפעמים אפילו מנומסות!). אין פלא שסיפורים קצרים כל כך פופולאריים בקנדה (יותר מבכל מקום אחר), זאת הסוגה הנבחרת.
"סיפורי האמצע" מכה בך כמו ספר מעשיות שעבר במיקסר (עם האיורים הצבעוניים המבריקים שלו), ונורה מהצד השני אל העולם בעיניים פקוחות לרווחה. משהו השתחרר, משהו נפרם, התערער. התחושה שמשהו לא במקום מתחזקת כשאלמנטים מסיפורי אגדות מתנגשים בסביבה היומיומית עד כאב. התמימות נאבקת במציאות האלימה. בתולת ים מוחזקת בצנצנת מזוהמת בידי ילדונת מרושעת מהגיהנום. כופתה קטנה נופלת מהסיר, יושבת על הרצפה במטבח וממתינה למותה האומלל (מקומטת ומעוכה). אישה מתגוררת בנעל. אלה משלים מודרניים, מעשיות אורבניות שהשתבשו, וכעת הן מעמתות אותנו עם אכזריותנו שלנו. "בתולת ים בצנצנת" הוא סיפור על הצד האפל בטבע האדם: גאווה, רכושנות, תחושת בעלות, מאבקי כוח, שליטה ועינויים. אנחנו כולאים את הקסום הלכה למעשה – מציקים לו, מתגרים בו ומפעילים עליו מניפולציות רק כדי לעשות דווקא וכי אנחנו לא מרוצים – רותחים מזעם כמו ילדים כי הוא לא מעניק לנו את הדבר שאנחנו משתוקקים אליו – סיפוק.
הפרוזה הפשוטה של שילה הטי היא כמו אגרוף בבטן: לא מתייפייפת, ברורה כשמש. קול ייחודי, מרענן וצעיר. סיפורים משעשעים, בעלי גרעין עשיר בחוכמה על אהבה, על החיים והבדידות. היקום שהיא יוצרת ושאנו נודדים לתוכו בלא יודעין מאפשר לנו להתפלא ולהתכווץ בתדהמה. האמת החומצית נושפת עלינו מבין השורות. זהירות: כמה משירי הילדים האלה עשויים לעורר בכם קבס.
