כשאני חושב על אירלנד, אמר ג'ון פול פיניגן בשעה שעמדנו על סיפון המעבורת שיוצאת מהוליהד, אני חושב על בורות ללא גבול. ולא רק על בורות, אלא על התבוססות בבורות, כמו התבוססות של חזיר בזוהמה, או של איזה פרא עירום ומשוגע. אירלנד והאנשים באירלנד מתבוססים בבורות ממש כמו שילד או מטורף מתבוססים בזוהמה של עצמם, מורחים אותה על הקירות, מצחקקים ופועים בקולי קולות, מתמרחים בזוהמה שלהם ומורחים אותה, את הזוהמה המסריחה שהם ייצרו בעצמם. אין ספק שהאירים כאלה, הוא אמר. זה המאפיין העיקרי שלהם. אין ספק. אצל אנשים במקומות אחרים בעולם, הן בקבוצות והן ביחידים, אפשר למצוא תכונות שמתכתבות עם מילים כמו רוח, עוצמה, חיוניות, תשוקה וסקרנות, אבל באירלנד לא תמצא שום תכונות כאלה. שום תכונות כאלה בשום מקום. זה מה שג'ון פול פיניגן, מחבר "בחיים אל תסמוך על נוצרי", אמר לי כשהמעבורת, ה"יוליסס", התחילה לצאת מהנמל בהוליהד, נדחפת הלאה מהחוף הבריטי, לעבר דבלין.

תחשוב אפילו על השם של הספינה הזאת, אמר ג'ון פול פיניגן. בעצם, שאני לא אתחיל אפילו עם השם של הספינה הזאת, הוא אמר. אבל זה היה מאוחר מדי, כי הוא כבר התחיל עם השם של הספינה, שנקראה "יוליסס". בכל אירלנד אין אפילו שמוק דפוק אחד שבאמת קרא את "יוליסס", אמר ג'ון פול פיניגן. חוץ ממני, כמובן, השמוק הגדול מכולם. ובכל זאת, כולם באירלנד מעמידים פנים שהם קראו את "יוליסס" או מתנהגים כאילו הם קראו אותו, אבל אף אחד מהם לא קרא. האיש האחרון באירלנד שקרא את "יוליסס" היה ג'יימס ג'ויס, וגם הוא קרא רק חצי. האמת, אחרי ג'ויס היו כמה פרופסורים שגם הם קראו את "יוליסס", או יותר נכון, הם לא קראו אותו, הם הרגו אותו, הם הרגו את "יוליסס" מאת ג'יימס ג'ויס, בדיוק כמו שהם הרגו מאז ומעולם כמעט כל ספר אחר ששווה לקרוא. ולא רק שהם הרגו את "יוליסס", קודם כל הם השחיתו אותו, התעללו בו באופני העינוי הכי מטורפים שיש. ואיך הם הרגו אותו? הוא שאל. אני אגיד לך, הוא אמר. הם הפכו את "יוליסס" לשריד ספרותי מיובש, ככה הם הרגו אותו. הם כתבו ים של מאמרים משעממים למוות על "יוליסס", וככה הם הרגו אותו. הם הרגו את "יוליסס" כי הם גרמו לכל מי שאתרע מזלו או שהיה מושחת מספיק לקרוא את אחד המאמרים נוטפי השנאה שלהם, לחשוב ש"יוליסס" הוא הספר הכי משעמם ורופס עלי אדמות, בזמן שהדבר האחרון שאפשר להגיד עליו, כמובן, זה שהוא הספר הכי משעמם ורופס עלי אדמות, כי למען האמת הוא חתרני עד העצם, מלא הפרשות, זלזול וסטיות, ויותר מהכול, הוא חריגה שטנית. כלומר, הצורה והתוכן של הספר הם בגדר חריגה: סוטים מהטעם הטוב, מהקלאסיצזם הספרותי, מהשעמום של מוסר ושל עלילה ומסנטימנטליות – במילים אחרות, מכל החרא של הספרות, אמר ג'ון פול פיניגן, החרא של הספרות הכל כך טיפוסי והכל כך שכיח. כמו כל סופר רציני, אמר ג'ון פול פיניגן, ג'ויס התעלם מהחרא, הוא עקף אותו, את החרא המחריד של הספרות, כי זה לא עניין אותו, כי הוא רצה לכתוב ספר מסוג חדש, שזה הדבר היחיד ששווה לעשות אם אתה עונה לאיזושהי הגדרה של סופר. ובכל זאת, אם אתה קורא את אחד המאמרים, כל אחד מהמאמרים שכתבו השמוקים חסרי המצפון המזדיינים האלה שכותבים על "יוליסס", מהר מאוד, אם לא תכף ומיד, אתה מגיע למסקנה שהספר הזה, ה"יוליסס" הזה, לא ראוי לקריאה, כי לפי הצורה שבה האקדמאים הדפוקים האלה, שונאי החיים, החולניים, המרושעים, המופרעים והנכים ברוחם הארורים האלה כותבים עליו, "יוליסס" אמור להיות הספר הכי פחות מעניין מכל הספרים, אמר ג'ון פול פיניגן בעוד הספינה, ה"יוליסס", יוצאת סוף-סוף מהנמל ופונה אל הים הפתוח.

נאנחתי. ג'ון פול פיניגן צודק, חשבתי. אבל מצד שני, אולי הוא לא צודק. אולי הוא טועה לחלוטין, כפי שטעה לחלוטין לעתים קרובות בעבר, בנוגע לכך כך הרבה דברים, בעצם כמעט בנוגע לכל דבר. אחרי הכל אני קראתי את "יוליסס", אז הוא לא צודק לחלוטין. סביר יותר להניח שהוא טועה לחלוטין. אחרי הכל, אני אירי, ואני קראתי את "יוליסס". מה איתי? אמרתי לג'ון פול פיניגן ופתאום התרעמתי על זה שבקלות כזאת הוא מבטל את הגזע האירי כולו, כולל אותי, על בסיס הכללה גורפת כל כך בעליל. מה איתי? אמרתי שוב. ובתגובה הביט בי ג'ון פול פיניגן ושילב את אצבעותיו בעוד הספינה מפלחת את הגלים. מה איתך? הוא אמר בזהירות. אני קראתי את "יוליסס", אמרתי. זה נכון, הוא אמר. שכחתי את זה. נראה שהוא מפקפק בעצמו לרגע. טוב, אז אתה, ואני, וג'יימס ג'ויס, הוא אמר לבסוף. שלושתנו קראנו את "יוליסס". אבל אף אחד אחר באירלנד בחיים לא קרא את "יוליסס", הוא הוסיף. את זה אני יודע. אני יודע את זה פשוט כי אני יודע את זה, הוא אמר, ושוב היה בטוח בעצמו. במילים אחרות, זה מה שהפילוסופים מכנים ידע א-פריורי, ידע שיכול להיות לנו לפני, או אפילו בלי קשר, לאימות אמפירי. אני פשוט יודע, כמו שאתה יודע, כמו שכולם יודעים, שכולם באירלנד, כולם חוץ ממך וממני, פשוט סתומים מדי, כולם ביחד טיפשים ומפגרים מדי וקודם כל מפחדים מדי מעצם המילה "ספרות", כדי שבכלל יטרחו לקרוא את "יוליסס". בגלל זה אני יודע. אתה חושב שאני סתם צוחק, הוא אמר, ותקע לי אצבע בחזה. אני לא צוחק, לעזאזל, הוא אמר. אני אפילו לא מגזים, אז בטח שאני לא צוחק. האירים מתים מפחד מהמילה "ספרות". אני יכול להבטיח לך שאם אני פתאום אסתובב על הסיפון הזה, עם הזוגות האלה והפועלים השיכורים והמשפחות המטיילות ומה שאתה לא רוצה, ואם אני אשאג פתאום את המילה "ספרות" בכל הכוח, הרוב המכריע של האנשים האלה ירוצו אל צדי הספינה ויזרקו את עצמם מעבר למעקה ויטבעו. הם יעדיפו לטבוע ולא להתעמת עם אדם ששואג "ספרות". והשאר, הוסיף ג'ון פול פיניגן, פשוט יתמוטטו על המקום, הם ימותו מעצם האימה שהמילה "ספרות" מעוררת בהם, מתחושת הבחילה והאימה והדחייה האינסופית שהיא מעוררת בלבם האירי, כלומר לבם החזירי, לבם השמוקי הרופס. חלקם יחטפו התקף לב, חלקם קריש דם במוח. אחרים פשוט יתעלפו, בלי שום סיבה ידועה. כי הם לא יודעים שום דבר על ספרות, או על ג'ויס, וזה לא מזיז להם, לאירים האלה, אמר ג'ון פול פיניגן והביט בי כעת בזעם פראי, וכן, אפילו בשנאה, שבשום אופן לא הגיעה לי, ככה לפחות הרגשתי. אני יכול פשוט לצעוק "אללהו אכבר", הוסיף ג'ון פול פיניגן, במקום לצעוק "ספרות". אני יכול פשוט לעטוף את הראש שלי במגבת ולצעוק "אללהו אכבר" ולקרוע את החולצה שלי ולחשוף חגורת נפץ, במקום לצעוק "ספרות", כי תהיה לזה אותה השפעה על האירים האלה, במילים אחרות המפגרים האלה, הדפוקים האלה, חסרי המצפון המטומטמים והאידיוטים האלה, חסרי הלב המחורבנים והשמוקים הסתומים האלה, החזירים והכבשים והמכרסמים האלה שקוראים לעצמם אירים, כשבעצם הם צריכים לקרוא לעצמם כבשים וחזירים ומכרסמים, או אפילו מפגרים נחשלים ארורים, אמר ג'ון פול פיניגן, פתיתי קצף החלו להיקוות עכשיו בזוויות פיו, ועיניו לא משו מעיניי. אם כי נדמה היה לי שהשנאה האינסופית הלכה ואזלה מעיניו של ג'ון פול פיניגן, ומה שנותר היה פחד ילדותי, תחינה, חרטה אפילו. דמיינתי את ג'ון פול פיניגן מפרפר בלב ים, לא הים האירי, שאותו חצתה עכשיו הספינה שלנו, ה"יוליסס", במהירות סבירה למדי, אלא הים המטאפורי, הים השחור, או ים המוות, ים  הבדידות, השנאה העצמית והחרדה, שאינו מנת גורלו של כל אדם, אבל הוא בהחלט מנת גורלו של כל אדם חושב, כפי שאמר לי ג'ון פול פיניגן עצמו באחד הרגעים השבריריים שלו, בתקופה שגרנו יחד בלונדון, בבית צפוף ומזוהם ליד פינסבורי פארק.

השמוקים האלה! הוא צעק. השמוקים חסרי המצפון הדפוקים האלה! איך אני מתעב אותם, הוא מלמל, וטלטל את ראשו בפראות, בפראות רבה מדי לטעמי, הוא עלול להזיק לעצמו. הוא לגם בתנועה חדה מהפלאסק שלו ושכח להעביר גם לי. כמה נמוך אפשר לרדת? הוא שאל. כמה נמוך, לעזאזל? אני אגיד לך כמה נמוך: כל הדרך עד אירלנד. זה כמה נמוך אפשר לרדת, קיבינימט. התעלמתי ממנה, מההערה הנואלת הזאת, ושקעתי במחשבות על החיים שלנו בלונדון, החיים שהותרנו מאחור, כשעמדנו עכשיו על סיפון הספינה הזאת, ה"יוליסס" הזאת שחצתה את הים האירי, וחופה של בריטניה הלך והיטשטש מאחורינו. בבית ליד פינסבורי פארק, שם כתב ג'ון פול פיניגן את שלושת הכרכים האחרונים של "בחיים אל תסמוך על נוצרי", רומן באחד-עשר כרכים, כפי שתמיד קרא לו בסילוף חסר בושה, שכן היו לא פחות משלושה-עשר כרכים ברומן שלו, אם בכלל היה זה רומן. אני עברתי לגור בבית כשג'ון פול פיניגן התקרב לסוף הכרך השנים-עשר, שקיבל את הכותרת "מי הגבר שלך?". אני כותב שמונת אלפים מילה ביום, אמר לי ג'ון פול פיניגן בערב הראשון שיצאנו לשתות יחד בפאב "טוולב פיינס" בסבן סיסטרס רוֹאְד. השבתי ששמונת אלפים מילה נראה לי הרבה מדי, אפילו הרבה יותר מדי, ליום אחד. מאה אחוז נכון, לעזאזל. זה יותר מדי, זה הרבה יותר מדי אפילו לשרלטן רדוף הדדליין ביותר, לא כל שכן לסופר כמוני, אמר ג'ון פול פיניגן, והוסיף כמנהגו שוט של ויסקי לגינס שלו, שיקוי שכינה "גינסקי". באותו ערב הסביר לי ג'ון פול פיניגן את המושג "ריאליזם בזוי", הז'אנר שלטענתו כתב בו, ולטענתו גם המציא. ריאליזם בזוי אומר כתיבה חרא, הוא אמר. בעצם, מה שאני רוצה להגיד, מה זאת אמנות, לא יותר מיְללה נגד המוות. אנחנו מסכימים על זה, רוֹבּ? הוא התעקש. הנהנתי בראשי. טוב, הוא אמר. אז אנחנו מסכימים שאמנות היא יללה נגד המוות ותו לא. אם ככה, הוא אמר, אז למה כל כך הרבה אמנות מנסה לעשות בדיוק את ההפך, להתעלם מהמוות? אפילו להתכחש לו? חשבת על זה? הוא שאל. לאמנות, ובמיוחד לספרות, יש אלף דרכים להתכחש למוות או להתעלם ממנו. אחת הדרכים האלה היא הספרותיות עצמה, כלומר התחזות ספרותית, אמר ג'ון פול פיניגן. ובזה אני מתכוון לניסיון הבלתי נלאה של העוסקים בספרות להשיג יופי ושלמות, לכתוב טוב, בקיצור, להוציא תחת ידם משפטים מהוקצעים ומושלמים. זה קשקוש שלא ייאמן, אמר ג'ון פול פיניגן. אם כותבים לאט, בזהירות, מה זה אם לא התמסרות ליהירות – יהירות הכתיבה הטובה. זה לא שונה מללבוש מעיל יפה או פראק או זוג נעליים מבריקות לארוחת ערב בורגנית – ואני אגיד לך עכשיו, הוא הוסיף, אני לא, ומעולם לא הייתי, גבר שהולך לארוחות ערב, בורגניות או אחרות. ומוות הוא לא ארוחת ערב. אבל הנקודה היא, אמר ג'ון פול פיניגן, שלנסות לכתוב טוב זאת יהירות ולא שום דבר אחר, וכשאני אומר יהירות אני בעצם מתכוון פחד מפני המוות שמתבטא בהתנסחות עצמית, כפי שיכולת לנחש. בדיוק כאן הטכניקה של הריאליזם הבזוי נוקטת עמדה. ריאליזם בזוי אומר כתיבה מהירה, וכן, אפילו כתיבה גרועה, בעצם רק כתיבה גרועה, בלי לשאוף להרשים אף אחד בכתיבה שלך, לא בסגנון שלה ולא בתוכן. ריאליזם בזוי אומר לכתוב שמונת אלפים מילה ביום, הוא אמר. שמונת אלפים מילה – הרבה יותר מדי לכל סופר מכובד או אנין טעם, אבל מצוין לחבר בריאליזם הבזוי, אסכולה שלעת עתה כוללת רק אותי, אמר ג'ון פול פיניגן והכין לעצמו עוד גינסקי. תיאוריית הריאליזם הבזוי שלו סקרנה אותי, ודחקתי בו לומר עוד, אבל לא הייתי צריך להתאמץ, כי הוא כבר המשיך לדבר בלי קשר אלי, נסחף על גלי הנאום שלו, בוער בקנאות שעוד אראה פעמים רבות במהלך החברות שלנו, שהחלה בערב ההוא ב"טוולב פיינס" ונמשכה עד אחר הצהריים הזה שבו עמדנו יחד על סיפון ה"יוליסס", שכרגע חרשה במלוא הקיטור את הים האירי אחרי שקו החוף הבריטי כבר התפוגג כליל מעבר לירכתיים. עוד אינדיקציה ליהירות, ובסופו של חשבון גם לאשליה העצמית של הספרות, אפילו זאת שמכנים אוונגארד, בלבוש המודרניסטי או הניסיוני שלו, היא שהעוסקים בה ללא יוצא מן הכלל מביעים כמיהה, כמיהה מאוד לא ראויה, להוציא לאור את יצירתם, אמר ג'ון פול פיניגן בערב ההוא בפאב, בעודו גומע גינסקי ואני גומע גינֶס. כולם, כל עלובי הנפש היומרניים, כל מה שהם רוצים זה שיוציאו אותם לאור, הוא אמר. הם רוצים שקהל מעריץ או מזועזע יקרא את היצירות שלהם, ויעניק להם מעין אלמוות, ככה לפחות הם רוצים לחשוב. זה נכון לגבי סלין, קפקא, פסואה, ג'ויס, מארינטי, מוסיל, מרקסון, הנדקה, המסון, שטיין, זבאלד, ברנהרד, באלארד, בקט, בלנשו, בורוז, בולניו, צ'וראן, דיראס, גומברוביץ', פאונד, אליוט וכל שמוק אחר שנכלל במה שמכנים אוונגארד ושאולי תרצה לציין, בדיוק כמו שזה נכון לגבי מקיואן, סלף, באנוויל, טויבין, אוסטר, אטווד, אליס, איימיס, טירלוול, הולינגהרסט, סמית', דויל, דאייר, פראנזן וכל חרא אחר שפועל כיום במיינסטרים הספרותי, אמר ג'ון פול פיניגן. בעיניהם הערך של יצירת ספרות תלוי בזה שהיא תצא לאור. אם היא לא תצא לאור, אין לה שום ערך. יש כאן שאלה אונטולוגית, הוא הוסיף: אם ספר נקרא רק על ידי הסופר שכתב אותו, האם אפשר לומר שהוא קיים? או לצורך העניין, האם אפשר לומר שהוא שווה משהו? התשובה שלי, והתשובה של הריאליזם הבזוי, היא לעקוף את כל העיסוק הדוחה הזה. מה הטעם לשלוח את הכתבים שלי למו"לים, אמר ג'ון פול פיניגן, כדי שהם יקבלו או ידחו אותם? מה הטעם בזה? אני אגיד לך עכשיו: אני דוחה את המו"לים, כל אחד ואחד מהם, אפילו את אלה שאני מעריץ, אלא שמעוררים בי יראה, את הטובים ואת המעולים, כי אני ריאליסט בזוי, ופרסום, רוֹבּ, הוא לא אחת המטרות שלי, לא אחת המטרות בכלל, זאת לא אחת המטרות שלי, אני פשוט לא מעוניין שיוציאו אותי לאור, לעזאזל, הוא אמר והטיח את הגינסקי שלו בשולחן. אני כותב מסיבות אחרות, הוא הוסיף, אבל שכח לומר מהן. כמה פעמים בעבר, כשגרנו ביחד בבית ליד פינסבורי פארק, הרשה לי ג'ון פול פיניגן לקרוא קטעים מתוך "בחיים אל תסמוך על נוצרי", יצירתו הכבירה שנכתבה לכאורה בסגנון הריאליזם הבזוי. יש להודות, הכתיבה היתה גרועה ביותר, ובהחלט נעשתה בחיפזון רב (בכתב יד, ראוי לציין – ג'ון פול פיניגן שנא להקליד במחשב נייד). הפרוזה היתה נטולת כל ניחוח ספרותי ולא הפגינה מאמץ קל שבקלים לפתות או לבדר את הקורא. לא שהכתיבה היתה עוינת כלפי הקורא, כפי שקורה אצל המודרניסטים החמורים ביותר, אלא נדמה היה שהיא אדישה לקורא, אולי אפילו בלתי מודעת לקיומו. היתה חלוקה מועטה לפסקאות ושום חלוקה לפרקים. לא היה אפשר להבחין בשום סיפור ולא בדמויות. המילה דפוק, או אחת ההטיות שלה, הופיעה לפחות פעם אחת בכל שורה, לעתים קרובות פעמיים או שלוש פעמים או יותר. המילה זונה היתה שכיחה באותה מידה בערך; המילים נבלה, שמוק, מכרסם ודביל מילאו את הטקסט. כמה עמודים הכילו רק מילים שנגזרו מהשורש דפ"ק, שחזרו על עצמן מאות פעמים, מדי פעם פיסקו ביניהן נבלה, בהמה, זונה מזוינת או שמוק. בעמודים אחרים הופיעו תיאורים חפוזים של עיירות מאובקות, חשמליות ממהרות, ערמות אשפה ענקיות ורכסים מתפוררים, או איזכורים שטחיים ומרושעים לאירועים בהווה. היתה לי תחושה שזה מונולוג פנימי; לא בדיוק זרם תודעה, אלא יותר תודעה של מכונת ירייה, או תודעה שמכה את עצמה באלה, או פשוט פלט בלתי פוסק וחסר טעם של שפה, מעין הקאה לא שפויה של שפה, ככה עמוד אחרי עמוד, תריסר כרכים בערמה על הרצפה ליד שולחנו של ג'ון פול פיניגן, שולחן איפור שהוא חילץ מאחורי הקלעים של מועדון חשפנות שנסגר.

אבל זה אפילו לא הדבר הכי גרוע, אמר פתאום ג'ון פול פיניגן בעודנו עומדים על סיפונה של ה"יוליסס", המדלגת לה בין הגלים הרחק הרחק מבריטניה. הספינה הזאת, ה"יוליסס" הזאת, היא אפילו לא הדבר הכי גרוע, הוא חזר. הדבר הכי גרוע זה "בלומסדיי". ראית פעם את "בלומסדיי"? הוא שאל. אני מדבר, הוא אמר, על החג הלאומי לכבוד ספר שאף אחד באירלנד אפילו לא קרא, לעזאזל! לזה אני מתכוון, אמר ג'ון פול פיניגן. עד לפני עשור בערך "בלומסדיי" היה ציון לאומי קטן, יוזמה מטופשת ודבילית שלא באמת עניינה אף אחד, ויכולת להתעלם ממנה בשקט. אבל אז הממשלה, הכנופיה הזאת של שמוקים זבי חוטם, הקולקטיב המטומטם הזה, כפי שכיניתי אותם לא פעם, ראתה בבלומסדיי הזדמנות שיווקית רצינית, כזאת שהם, בנתעבות האינסופית שלהם, החליטו שהיא הרבה יותר מדי משתלמת בכדי להתעלם ממנה. אפשר לסחוט עוד כסף מג'ויס, הם החליטו, כאילו ג'ויס הוא ספוג או אשך, אפילו שאף לא אחד מהם – את זה אני יודע – אף אחד מהם אפילו לא קרא את "יוליסס" או אפילו את "דבלינאים" או כל ספר אחר של ג'ויס בכלל, אמר ג'ון פול פיניגן. האמת היא, שהדבילים האלה שאני מדבר עליהם הם מסוג האנשים שאם היו מציעים להם לקרוא את "יוליסס" או את "דבלינאים" הם יצחקו בקול רם. ואני לא מדבר על צחוק ממבוכה או צחוק חברתי, הוא אמר, אלא על שאגות צחוק, צחוק מתגלגל, מכל הלב, מהקרביים, צחוק של עונג לנוכח הרעיון המטורף והמצחיק עד השמיים לקרוא את "יוליסס" או את "דבלינאים", אמר ג'ון פול פיניגן. הוא לגם שוב מהפלאסק, ואז העביר אותו לי. שתיתי. האידיוטים האלה, השמוקים האלה, החארות חסרי המצפון האלה החליטו למסחר את מה שהם מכנים "בלומסדיי", אמר ג'ון פול פיניגן, ביום שבו הדמות הבדיונית ליאופולד בלום שוטטה שיטוט בדיוני בעיר דבלין, שתתה, הרהרה, שוחחה וכו'. במילים אחרות, 16 ביוני, הוא אמר. זה יביא תיירים, הם חשבו. זה יביא את היאנקים והמלוכסנים, את הצרפתים והגרמנים, את השוודים והסלאבים, את הבולגרים הוולגאריים והרומנים הרמאים, וכל התיירים החייכנים האלה יבזבזו את כספם על הערצת העם האירי והמורשת הספרותית שלו, אף על פי שהאנשים באירלנד כבר מזמן לא קוראים, הם טיפשים מכדי לקרוא, לא כל שכן לקרוא את "יוליסס", הספר שהפיאסקו הדבילי הזה של "בלומסדיי" מתיימר לציין. אתה לא צריך אותי, אמר ג'ון פול פיניגן, כדי להבחין ששני הסופרים האירים שרוב האנשים מחשיבים לסופרים הגדולים ביותר במאה ה-20, אפילו אנשים שבחיים לא קראו וגם לא מתכוונים לקרוא אף אחד מהם, כלומר, בקט וג'ויס, לא רחשו אלא שנאה ותיעוב כלפי אירלנד, וכלפי האירים. שני הסופרים האלה הקדישו מאמצים אדירים לזלזול מעשי באירים ובאירלנד, אמר ג'ון פול פיניגן, במכתבים ובשיחות שלהם, ולעתים קרובות גם בכתבים שהתפרסמו. ובכל זאת, הנה לפנינו מצב, מה שמכנים "בלומדסדיי", שבו כל האידיוטים השמנים והמתנדנדים באי ממלאים את הרחובות לכבוד ספר מאת ג'ויס שהם בחיים לא טרחו לקרוא! שמוקים שמנים ורופסים. מאוננים עלובים וחסרי תועלת, סוחבים אחריהם את הצאצאים המפגרים שלהם. נבלות וחדלי אישים עד האחרון שבהם. הם מהללים את "יוליסס" באופן הכי מביך ומחליא שיש, מפזזים מול מצלמות התיירים, רוקדים כמו בהמות, כמו שמוקים אמיתיים מול מצלמות התיירים האלה, שבוהים בכל העניין במין תחושת התעלות רפת שכל, מתקתקים במצלמות, במצלמות הסמארטפונים, במצלמות הווידאו, מתעדים את האירים, את האומה הספרותית הזאת, עושים צחוק גמור מעצמם כשהם מחקים כמו קופים דמויות מספר שהם בחיים לא קראו, ספר שאין להם שום כוונה לקרוא, כי הם שונאים ספרים, הם שונאים את כל הספרים בלי קשר למקור שלהם, חוץ מהארי פוטר ומביוגרפיות של כדורגל, אמר ג'ון פול פיניגן.  "בלומסדיי," הוא אמר וטלטל את ראשו בגועל. "בלומסדיי." "בלומסדיי" המחורבן. היום המחורבן של בלום. שייזדיינו, הוא אמר. שיילכו להזדיין. אני מתכוון לזה, שכל העולם יילך להזדיין. תקשיב לי, אמר ג'ון פול פיניגן. לפני כמה שנים חזרתי לדבלין, אל תשאל אותי למה, הייתי בדבלין בזמן של ה"בלומסדיי". הלכתי למרכז העיר, לא כדי להשתתף בחגיגות, כמובן, אלא מסיבות שלא קשורות לזה. ובזמן שהייתי שם הלכתי ברחוב או'קונל וזה מה ששמעתי, זה יישמע כמו משהו מתוך סאטירה קיצונית או הזיה פסיכית, אבל זה לא זה ולא זה, רוֹבּ, אתה יכול להיות בטוח. הלכתי לרחוב או'קונל, ומה ראיתי לאורך אי התנועה שבמרכז הכביש הגדול של דבלין, אם לא מאות אידיוטים שמנים מחייכים עם הנשים הגועות בצחוק שלהם ועם הילדים השמנמנים המצווחים, יושבים להם בשורות משני צדדים של שולחן אוכל ארוך להחריד, אמר ג'ון פול פיניגן. אני לא צוחק איתך. ותקשיב לזה. מעל לראשים שלהם התנדנד שלט עצום, שלט עצום מתנדנד שכתוב עליו "חוגגים את בלומסדיי של ג'יימס ג'ויס עם נקניקיות דֶני". כן! נקניקיות דֶני המחורבנות, כאילו הנקניקיות בכבודן ובעצמן מתפוצצות מהתלהבות. וזה כי איפשהו בגיבוב המלא הפרשות של "יוליסס", בין התיאורים האינטימיים של נפיחות, חירבונים, אוננות, חילול הקודש ותאווה גברית ונשית משולחת רסן, יש אזכור קצר ל"נקניקיות דֶני" מחורבנות, אמר ג'ון פול פיניגן. אז אתה רואה אותם, מאות בהמות שמנות כאלה, גועים בצחוק, נדחקים מסביב לשולחן אוכל ארוך עטוף במפת שולחן לבנה, ושם מגישים להם צלחת אחרי צלחת של נקניקיות וכולם דוחסים לפיות שלהם נקניקיות, אורגיה אמיתית של פיטום בנקניקיות לכבוד ג'יימס ג'ויס, מודרניסט עילי ומזלזל עילי באירלנד. זאת המורשת שלך, ג'יימס ג'ויס, שאג ג'ון פול פיניגן על פני הגלים, הנה המורשת שלך – מאתיים שמוקים גועים בצחוק ובולסים נקניקיות! אין ספק שהשארת חותם, ג'יימס ג'ויס. הו, כן, ועוד איך השארת! אתה מלך המודרניזם!  כעת הוציא ג'ון פול פיניגן את הפלאסק שלו, גמע ממנו והעביר אותו לי. שתיתי במבוכה, כי למרות שאגת המנועים והגלים המתנפצים על החרטום, רבים מהנוסעים האחרים על הסיפון שמעו את ההתפרצות של ג'ון פול פיניגן והסתכלו בזהירות לכיווננו. ג'ון פול פיניגן לא שם לב למבטים שלהם, או שפשוט היה אדיש. שמוקים שמנים ומתנדנדים, הוא מלמל, עכשיו כבר יותר מאופק. איך שהם מתנדנדים. כמו פינגווינים שמנים ומטורפים. פינגווינים גחכניים שמנים, מחייכים מאוזן לאוזן כמו משוגעים. פינגוויניי השחיתות, פינגוויניי השנאה. שאגיד לך מה עשיתי? הוא אמר ופנה אלי בחדות. אני אגיד לך מה עשיתי. החלטתי לקחת את זה על עצמי ולפחות לנסות לרדת לפשר התצוגה חסרת התקדים הזאת של טמטום ציבורי, של קישור בין מודרניזם עילי לצריכת בשר חזיר. צעדתי לאורך השורות של דבלינאים זוללי נקניקיות וגועים בצחוק, דרך שורות העונשין של היפנים המתקתקים, ליגיון פרצופי העדשה. ואז עצרתי ליד אישה שישבה מול צלחת עם ערמת נקניקיות, ושאלתי אותה אם היא בעצם קראה את "יוליסס", אמר ג'ון פול פיניגן. היא נעצה בי מבט ארוך, בהבעה של מבוכה ואימה טהורה. הילד שלה כבר התחיל לבכות. בסופו של דבר האישה יצאה מהטראנס ואמרה לי, לאט מאוד, "יוליסס", רק את המילה "יוליסס", לא יותר. בחיים לא ראיתי אישה מפחדת ככה. הילד הקטן שלה תפס בראשו בידיים ובכה בין האצבעות, מירר בבכי. ואז האבא הסתובב. הוא הסתכל לי בעיניים במבט ארוך ומלא בוז. ואז הוא אמר, נראה לי שכדאי שתלך מפה. כאילו מה? אמר ג'ון פול פיניגן ונזכר בתקרית. כאילו מה, לעזאזל? בסך הכל שאלתי אותה אם היא קראה את "יוליסס". הם גירשו אותי משם, הוא אמר. הם היו עושים בי לינץ', אספסוף הנקניקיות הזה, אם לא הייתי מתחפף משם בעצמי. יום שחור לאירלנד, ויום שחור בשבילי, אמר ג'ון פול פיניגן. והנה, בכל זאת אני פה, אנחנו פה, על מעבורת, על ה"יוליסס" הדפוקה, לא פחות, מפליגים בים, לא ממנה אלא לעברה של הארץ המקוללת, החור המהביל, שדה תפוחי האדמה, הדממה הספרותית והאינטלקטואלית של אירלנד. הלוואי אמן שהיא תשקע בים, הוא הוסיף. הלוואי שכל הדבר המגעיל הזה, כל האי המתועב ייאנח ויקרוס ויטבע בים. יתמוסס בים. יתמוסס כמו איש שעשוי מלח, איש שנפל לים, הוא אמר. הוא שתק כמה זמן, השקיף אל הגלים. חשבתי על לונדון, על דבלין, על המצב שלנו עכשיו, תלויים בין שתי ערים. אנחנו בטח שני האירים היחידים שחוזרים לאירלנד ולא נמלטים ממנה, חשבתי לעצמי, ולא בפעם הראשונה. חשבתי על פאבים אירים, על הרבה פאבים כאלה ששתיתי בהם עם ג'ון פול פיניגן, ועכשיו היה נדמה לי שהם לא היו פאבים בכלל, אלא כלובים, או מלכודות דובים. התחלתי לדמיין איך אני מטפס על המעקה ומעיף את עצמי לים, נעלם בקצף בצרחה קטועה.

המסע קרב לסיומו. ג'ון פול פיניגן המשיך למלמל לעצמו לצדי, כמו מנהל דיאלוג נוקב עם הגלים, או עם הצורות הבוגדניות שהתפתלו לו בתוך הראש. שמתי לב שככל שאנחנו מתקרבים לדבלין, הוא נעשה פחות בטוח בעצמו. בקרוב מאוד נהיה בנמל של העיר. כבר הבחנתי בארובות פולבג מהבהבות באופק. חשבתי על כל הזמן שלא היינו כאן, ג'ון פול פיניגן ואני, ועל השנאה שרחשה בו, השנאה שאין טהורה ממנה, למקום שממנו באת. ועכשיו ג'ון פול פיניגן הסתובב אלי, נאחז במעקה. הרגשתי שהוא מסתכל בי. פניתי לעברו. מה לעזאזל הם עשו לי? הוא שאל בשקט, בלי שידעתי לְמה הוא מתייחס. מה לעזאזל הם עשו לי, רוֹבּ? המילים נאמרו בנימה של התגלות. קו החוף התרחב ונמתח על האופק, עריץ וצופן רע. ג'ון פול פיניגן טלטל את ראשו. מה לעזאזל הם עשו לי? מה לעזאזל קרה שם, רוֹבּ? מה לעזאזל קרה שם?

פניתי ממנו והסתכלתי אל החוף. אף אחד מאיתנו לא הוציא מילה כמה רגעים. ג'ון פול פיניגן עמד לדבר שוב, אבל היסס. לא הסתכלתי אליו. לבסוף הוא אמר, אני שונא את מה שאני כותב. אני שונא כל מילה בזה. הספר הדבילי, המחליא, המחורבן הזה. הכאילו רומן הזה שאני שונא יותר מכל דבר אחר. הוא נראה יותר רגוע עכשיו, בעוד החוף הולך ומתקרב, הולך ומתמצק וממלא את שדה הראייה שלנו מחרטומה של ה"יוליסס". ריאליזם בזוי זה שום דבר, אין לו שום משמעות, הוא אמר. כתבתי את מה שכתבתי כי חשבתי שזה ירפא אותי, אבל אין שום מרפא, אתה פשוט לומד לחיות עם הפצעים שלך ועם סימני ההתעללות, ואתה כושל קדימה, נכה ומרופש, לעבר מותך. יום אחד תשים כוחותיך ואתה קורס, וזהו זה. מעולם לא נרפאת. במובן מסוים אתה מת מהפצעים. כל פגיעה וכל השפלה נשארת לנצח. אין שום מרפא. כתיבה לא משנה כלום, היא מייסרת. אתה מייסר את הדף, ואז את הקורא ואז את העולם. עדיף שלא יהיו לך קוראים, עדיף לא לכתוב בכלל. אין שום ערך למה שכתבתי, ולא לשום דבר אחר שעשיתי. לשום דבר בחיים שלי אין ערך. לכתיבה אין ערך. לשום דבר אין ערך. שום דבר. שנינו שתקנו בעוד המעבורת משייטת לה אל פתח הנמל. הארובות התאומות באדום-לבן התנשאו כמו זקיפים. עכשיו נראה ג'ון פול פיניגן רגוע באמת, קר רוח, לא מפחד ולא זועם. אני לא אסלח, הוא אמר. שיזדיינו כולם. אני החלטתי. אני לא אסלח להם, לא אסלח לאף אחד מהם על מה שהם עשו, על מה שהם עשו לי. אני לא אסלח להם, הוא אמר. אני לא. לא. שיזדיינו, הוא אמר.

*עריכת התרגום: אמיר צוקרמן