לזלי נְנֶקה ארימה | מקור:אנגלית

גלורי

תרגום : קטיה בנוביץ

כשהוריה של גלורי הטבילו אותה בשם גלוֹריבּיטוּגוֹד נְגוֹזי אָקוּנְיִילִי, 1 הם לא חזו את מדיניות "השם האמיתי" של פייסבוק, גם לא את השבועות שהיא תיאלץ להקדיש למילוי טפסים ולהגשת עותקים של חשבונות ורישיון נהיגה ותעודה המעידה על לידתה ביום שלישי גשום, 9 בספטמבר 1986, בשעה 18:45, אחרי שש שעות צירים ושש שנות עקרות. הוריה, שתלו בה את כל התקוות שטרם הגשימו, דמיינו לה חיים מהסוג שכל בן איגבּו2 אמיד מאחל לילדיו. היא תהיה חכמה ותקבל את החינוך הטוב ביותר. היא תלך לכנסייה בקביעות ולא תסטה ימינה או שמאלה מכתבי הקודש. (אמן!) היא תלמד לבשל כמו סבתה, הוסיף אביה, ועל כך הגיבה אמה בשאלה, למה לא כמו אמא שלה, ואביה של גלוריביטוגוד המהם וגמגם עד שאשתו אמרה שאולי כדאי שילך לאכול אצל אמא שלו. אבל נחזור לגלוריביטוגוד, שכולם קראו לה גלורי מלבד סבא שלה, שמרגע שראה אותה קרא לה "הילדה הזאת".

"משהו רקוב אצל הילדה הזאת, הצ'י שלה לא בסדר."

הבעל גרר את אשתו החוצה כדי למנוע מריבה ("לא אכפת לי כמה זקן השתיין הזה, אני אתקן לו את הפה עוד היום") והפציר באביו לקבל את נכדתו הראשונה. בניגוד לסב, הוא לא ראה את קרום הפורענות שכיסה את פניה של גלורי ושעתיד להשפיע על כל החלטה שתקבל בחייה, לגרום לה לבחור לא נכון בכל פעם מחדש. כשגלורי הייתה בת חמש היא החליטה, אחרי מחשבה רבה, לתקוע אצבע בלוע פעור של כלב ישֵן. בגיל שבע, זמן קצר אחרי שמשפחתה היגרה לארצות הברית, גלורי חשבה שזה רעיון טוב ללכת הביתה כשאִמה איחרה לאסוף אותה מבית הספר בחמש דקות, החלטה שגרמה לה לתעות בדרך ולפרוץ בבכי במגרש החנייה של "פיגלי ויגלי" לפני רדת הלילה. היא עשתה הרבה דברים כדי להכעיס, בלי להבין למה — כאילו נולדה נוטרת טינה לעולם.

וכך, למרבה מבוכתם של הוריה, גלורי שלהם התקרבה לגיל שלושים, רווקה כרונית שעובדת בשירות לקוחות בדאוּנטאוּן מיניאפוליס. היא קיבלה שיחות מבעלי בתים ממורמרים על סף עיקול, הִקריאה תסריט סבוך והגיוני שנכתב על ידי אנשים שמעולם לא דיברו בטלפון עם בן אנוש. בכל החישובים שעשו הוריה של גלורי לקראת העתיד, הם לא העלו בדעתם שביום 16 באפריל 2013, אחרי שתקבל עוד מייל־סירוב לבקשתה לשחזר את דף הפייסבוק שלה (הנציגה סירבה להאמין שהורה כלשהו אכן נתן לבתו את השם גלוריביטוגוד), בתם תהיה מסוג האנשים שביש מזל כזה יוליד עבורם שרשרת אומללות שתגרום להם לשקול במהירות לשים קץ לחייהם.

היא התקשרה לאמה בתקווה שתניא אותה מהחלטתה, אבל הגיעה לתא הקולי ואחר־כך קיבלה הודעה בנוסח מה קרה הפעם? (גלורי ידעה שמוטב לא לענות.) שיחה לאביה הניבה תגובה צוננת עוד יותר, אז היא העבירה את הערב על שפת המיטה, צווארה מתוח כאגרוף, ותהתה איך משתלב בקבוק יין מוסקאטו עם שלושים כדורי שינה. היא כתבה פתק בזו הלשון: נולדתי במזל רע והגורל התאכזר אלי. מצטערת, אמא ואבא, שלא סיימתי את לימודי המשפטים ולא הפכתי למי שקיוויתם. אבל זאת גם אשמתכם כי הפעלתם עלי המון לחץ. שלום.

זה היה נכון ולא נכון. הוריה אכן הפעילו עליה לחץ, אבל זה היה לחץ בונה, שעשוי לדרבן אדם טוב יותר. ואמנם לא היה לה מזל, אבל לאו דווקא הגורל אלא נטייתה להתווכח עם מרצים ולצאת בסערה מכיתות שלא על מנת לשוב, היא שכמעט והביאה לסילוקה מהקולג'. לבסוף היא גמרה את התואר, עם ממוצע ציונים מביך. ואז הגיע בית הספר למשפטים, שאליו זכתה להיכנס בזכות טובה מחבר של חבר של אביה, במחשבה שאפשר אולי להפיק תועלת כלשהי מנטייתה לווכחנות. אבל היא הצליחה לפשל גם בזה, כשבחרה לנמנם במקום לשבת בכיתה ולשתות במקום ללמוד — מקבלת החלטות שגויות על כל צעד ושעל, קטן ככל שיהיה. ההחלטות הקטנות הטיפשיות הצטברו להשעיה על תנאי, שהתפתחה לבקשה מנומסת לעזוב, והבשילה לכדי דרישה בוטה לעזוב, אחרי שארגנה מחאה במשרד הדיקן.

גלורי נרדמה אחרי כוס וחצי של יין וכשהתעוררה גילתה שהכדורים הפכו למסה נוזלית באגרופה. באור הבוקר, הפתק המלודרמטי שכתבה הביך אותה והיא קרעה אותו והדיחה את הגזרים עם מי האסלה. בעבודה, כשניסתה לחמוק ממבטו של המפקח ומהאצבע שכיוון אל השעון, היא הרכיבה את האוזניות וקיבלה את השיחה הראשונה: גברת דַמפריז. בעלה מת ואין לה מושג איפה הניירת. האם גלורי יכולה לעזור לה לשמור את הבית? גלורי הקריאה מהתסריט ונמנעה מהמילה לא, שהגייתה נאסרה באיסור חמור. ואז צלצל גלן, שבעצם קראו לו גרג, אבל גם פיטר, שהתקשר ארבע־חמש פעמים מדי יום וניסה לחלץ מהנציגים הבטחות שלא יכלו לקיים. לא היה לו מושג שגם אם גלורי תבטיח לו את בית ילדותו, כולל העתיקות שנעלמו אחרי העיקול, יפטרו אותה והוא יישאר תקוע עם הילדים בדירת שני חדרים. השיחות נכנסו וגלורי נאלצה לומר לא מבלי לומר לא במשך יום שלם, עד שהאקרובטיקה הלשונית הדרושה כדי להימנע מתשובה פשוטה מרטה את עצביה.

בארוחת הצהריים היא אכלה את הבוֹריטוֹס שנמכרו שלושה־בדולר במכולת הזולה, וגם סנדוויץ' נחמד של אחת מחברותיה לעבודה, ושוב בדקה את המייל. אחר־כך היא חלפה ליד הלובי של סוכנות הפרסום, שחלשה על שתי הקומות העליונות בבניין. מימין לדלתות הזכוכית הוצגו לראווה הלוֹגוֹאים שהגתה החברה. היא עצרה כדי להצטלם עם הלוגו של רשת תכשיטים ענקית. אם דף הפייסבוק שלה יוּשב לה אי־פעם, היא תעלה את התמונה בלוויית הכיתוב "היום עבדתי על התיק של הלקוח הכי אהוב עלי. אין כמו דוגמיות חינמיות!"

ואז בת דודה שלה מפּוֹרט הַרקוֹרט תסמן לַייק, וחברה נוספת תודה בקנאתה, ואחרים יגידו איזה מזל יש לה ואוֹמג! ולרגע היא תחיה את החיים שהוריה דמיינו שהיא תחיה לפני שנים רבות כל כך.

אחרי הפסקת הצהריים היא שקעה בכיסאה וכבר עמדה להפעיל את האוזניות, כשלפתע הוא נכנס. על פי הילוכו גלורי ידעה מייד שהוא ניגרי. וכשבירך את המפקח שלה בידידותיות ולחץ את ידו, התברר שהיא צדקה. הוא לבש חליפה קצת גדולה מדי, אבל כתפיו פיצו על כך. הוא הצטרף לקבוצת עובדים חדשים שישבו בקצה החדר והתכוננו להכשרה.

הביטחון העצמי שלו הרגיז אותה כשהקריא מהתסריט בטבעיות כאילו שינן אותו, והצליח להישמע כן ומלא חמלה. בשלב מסוים הוא שׂם לב שהיא נועצת בו עיניים, ובכל פעם שהתבוננה בו אחר־כך גם הוא התבונן בה.

בשארית היום היא ליקטה פיסות ממנו, צותתה למפקחים שהתרשמו ממנו ומנו את שבחיו. הוא עמד לקבל תואר שני במנהל עסקים. הוא גדל בניגריה אבל ביקר את דודו באטלנטה מדי קיץ. אחרי התואר הוא ילמד משפטים. הוריו רופאים.

גלורי ידעה מה הוא עושה כי גם היא עשתה את זה: שיתפה זרים בפרטים רבים מדי מחייה, לאות שמקומה לא כאן, בשכר של 13.50 דולר לשעה. היא לא סתם "נציגת שירות לקוחות" — כולם צריכים לדעת שהתואר הזה זמני בלבד. אלא שבמקרה שלו זה היה נכון.

הוא חייך אליה כשהלכה, חיוך שהעיד על ביטחון מוחלט בכך שייענה בחיוך, בעוד שלגלורי התחשק לשלוח לעברו אצבע משולשת. אבל החינוך שקיבלה גרם לה להסיט את העיניים ולמהר לתחנת האוטובוס.

הטלפון שלה דִנדן. הודעה מאִמה. למה התקשרת? את שוב צריכה כסף? לא, היא רצתה לענות, הכל בסדר, אך לא עשתה זאת. אמה עלולה לשלוח לה 500 דולר ולומר שזאת הפעם האחרונה ושכדאי מאוד שלא תספר לאבא. גלורי תשתמש בכסף כדי לשלם שכר דירה או לקנות נעליים חדשות, או אולי תפרוט אותו להוצאות קטנות — ממתק פה, מסעדה שם — עד שייעלם. ואז, כשאמה לא תוכל עוד להתאפק, גלורי תקבל הרצאה רצינית וממושכת באימייל, על כך שהיא לא הייתה צריכה לדאוג לדברים כאלה אם רק הייתה נשואה, ולמה היא לא נותנת לאבא להכיר לה בחורים צעירים מהעבודה שלו? וגלורי הייתה מוחקת את ההודעה ובוכה, משחזרת את כל הטעויות שהובילו אותה לרגע הזה. היא הכירה את סיפור לידתה ואת הדברים שאמר סבא שלה, אבל זה לא שינה דבר כשהגיע הרגע לקבל החלטה נכונה. היא תמיד נמשכה לטעות, כמו כלב סקרן שלא עומד בפיתוי לטעום את הקיא שלו.

למחרת גלורי הגיעה לעבודה וראתה את הבחור יושב במקום הפנוי לידה.

"בוקר טוב."

"היי."

"קוראים לי תומס. אמרו לי שגם את מניגריה? את לא נשמעת."

"אני כאן מגיל שש. אתה לא חושב שהייתי צריכה לשמור על המבטא שלי, נכון?"

הוא התכווץ לנוכח גסות הרוח אבל המשיך ללחוץ.

"אני לא מכיר הרבה ניגרים כאן, אולי תכירי לי?"

גלורי חשבה על קומץ הנשים ששמרה איתן על קשר, ושישמחו להכיר את הבחור הטרי והרענן הזה. אבל הן ראו רק טפח מחייה האמיתיים של גלורי, חשבו שהיא פרסומאית ושהיא חיה חיי זוהר. סבב היכרויות יעמיד את התדמית הזאת בסכנה.

"סליחה, אבל גם אני לא מכירה אף אחד. אולי תנסה לדבר עם מישהו שיש לו חברים אמיתיים."

הוא צחק כי חשב שהיא מתלוצצת, ואי־ההבנה התירה את חרצובות לשונה. היה נחמד לדבר עם מישהו חדש שלא ציפה ממנה לדָבר.

"אז למה אתה מתפלש פה בזבל עם שאר פשוטי העם? אתה לא אמור לעשות התמחות באיזה משרד מדהים?"

"זאת ההתמחות שלי. אני עובד בַּחברה, אבל נראה לי חשוב להבין מה קורה בשוחות."

"רגע, אתה כאן בהתנדבות? השתגעת?"

הוא שוב צחק. "לא, זה רק… את לא תביני."

"אני לא טיפשה," אמרה גלורי. "אז לך תזדיין." היא הפעילה את האוזניות, התעלמה מה"רגע, מאיפה זה הגיע?" ובחרה בתור השיחות הצפוף ביותר. הן נכנסו בזו אחר זה ולא השאירו לתומס סיכוי להתנצל גם אם היה רוצה.

מקץ שעה הוא הטמין פתק בכף ידה של גלורי. סליחה, הוא כתב. אפשר להזמין אותך לצהריים?

גאוותה אמרה לא, אבל הבטן, שהתמלאה בפעם האחרונה מהסנדוויץ' שגנבה אתמול אחר הצהריים, התחננה על נפשה.

היא לקחה את העט מידו. שיהיה.

אמא, אני יוצאת עם מישהו. גלורי הקלידה ומחקה את המשפט שוב ושוב, ולא שלחה אותו. אמה בטח תתקשר ותנתח כל פרט ופרט בתיאור של תומס עד שתפשיט אותו לשׂביעות רצונה. אבא שלה יבקש לשמוע על "כוונותיו של הבחור". נטייתם לרגשנות תהרוס הכל.

תומס היה גורם להם אושר. הוא הלך לכנסייה כל יום ראשון — אם כי למד להפסיק להזמין אותה — וציפה לו עתיד מזהיר שכל הורה חולם עליו. הוא התפלל לפני כל ארוחה, ולפני השינה, וכשהתעורר. הוא התפלל למענה.

גלורי בזה לו. היא שנאה את ברק ההישגיות שלו, שאצלה היה עמום כל כך. היא שנאה את ניהול הכספים החסכני שלו. היא שנאה את זה שכשלחצה עליו לקיים יחסי מין הוא התנגד ואמר שהם צריכים לחכות עד שהקשר יהיה רציני יותר.

גלורי לא שׂבעה ממנו. היא אהבה את העובדה שהוא צופה בסרטים מצוירים בחדוות נעורים, שהוא מצליח לפלס דרך בהמון של זרים ולהגיח משם במחיצת חברים. נדמה היה שהחִספוס שלה לא מפריע לו, כמו גם המרירות שלה, שנבעה מהמזל הרע שלה וגרמה לה לרצות ברעתם גם של האנשים הטובים ביותר. נראה היה שלא מפריע לו ששִמחה הפכה מבחינתה לארוחה קצובה, ושהיא נטרה טינה לכל מי שצרך אותה מלבדה. היא רצתה לשאול אותו מה הוא מוצא בה, אבל חששה שהוא יציין תכונות שהיא ידעה שהן בגדר אשליה. שאננות, שהיא בעצם רשלנות. בוטות, שנתפסת ככנות בעוד שמקורה ברשעות בלבד.

הם דיברו על ניגריה לעיתים קרובות. בעצם הוא דיבר, וסיפר לה על ילדותו באוֹניטְשָה ועל כך שהוא חולם לחזור לשם ביום מן הימים. הוא אמר אנחנו ושלנו כאילו מובן מאליו שהיא תחזור איתו, והיא התחילה לחלום על עתיד שמעולם לא דמיינה לעצמה.

למעשה, היא הייתה בניגריה פעמים רבות אבל הסתירה זאת ממנו כי היא נהנתה, ואז סלדה, ולבסוף שוב נהנתה מההתרגשות שלו כשסיפר לה על הארץ הזאת. הוא לא ידע שאת מעט הכסף שהצליחה לחסוך היא הוציאה על כרטיס טיסה לניגריה אחת לשלושה־עשר חודשים, או שבמהלך השנים האחרונות היא הגיעה יום אחרי מות סבתה, יום אחרי מות דודה־רבתא שלה, ויום אחרי מותו של דוד שלה, וסבא שלה ביקש שתגיד לו מתי היא מגיעה בפעם הבאה כדי שיוכל להתכונן למותו. תומס עדיין לא ידע שאין לה מזל.

היא שמרה את הסוד כדי למנוע חיטוט, ולא ידעה שאנשים כמו תומס לעולם אינם חושדים, שהם בטוחים בטובו של העולם כמו ילדים שנולדו לחיי עושר. כשהיא ביקרה את סבא שלה, הם ישבו יחד בחדרו וצפו בטלוויזיה, וגלורי קמה רק להביא להם אוכל או שתייה. איש לא הבין מדוע היא באה לעיתים קרובות כל כך, או מדוע היא מוותרת על ההמולה של לָגוס לטובת הכפר הישנוני של סבה. היא לא יכלה להסביר שסבה מכיר אותה, שהוא יודע בדיוק מהי — חור שחור שמוחץ ומחסל מזל ואושר — ואף על פי כן הוא פותח את ביתו בפניה, נותן לה חדר ומיטה, עם מזרן ישן כל כך שבחלקו התחתון היו כתמים מהמים שירדו לאמא שלה.

לקראת סוף הביקור האחרון שיחתם נדדה לגורלה.

"העתיד שלך צופן רק אסונות אם לא תשׂביעי את רצון האלים," הוא אמר.

ככל שהתבגרה, כן הרגישה כמה זה נכון: חייה עד כה היו רק שאיפה עמוקה, בהכנה לנשיפה הנפיצה שתשטח אותה.

"סבא, אתה יודע שאין לי כישרון למצוא חן, בטח לא בעיני האלים."

שניהם לבשו מכנסיים קצרים וגופייה, כי הוולטז' של הגנרטור היה נמוך מכדי לתמוך בכל מה שיכול לקרר. גלורי ישבה על הרצפה ושינתה תנוחה מדי חצי שעה כדי להתענג על האריחים הקרירים. סבא שלה השתרע על המיטה. היא תמיד עצמה עיניים כשהוא התחיל לספר את אחד המשלים שלו.

"דורבן וצב הגיעו לצומת, ורוח רפאים נגלתה לפניהם. 'קחו אותי ללב הנהר ותנו לי לשתות,' אמרה הרוח. אף אחד מהם לא רצה לשאת בנטל, אבל הם לא יכלו להתחמק בלי סיבה.

"'אני איטי,' אמר הצב, 'ייקח לי שנים להגיע לנהר.'

"'אני דוקרני,' אמר הדורבן, 'המסע יהיה כואב מדי.'

"הרוח רתחה מזעם. 'אם לא תיקחו אותי ללב הנהר עד רדת הלילה ותיתנו לי לשתות, אני אכחיד את כל הצבים והדורבנים בעולם.'

"הצב והדורבן התייעצו. 'אולי אתה תסחב אותי,' אמר הצב, 'ואני אסחב את הרוח? נצליח להגיע עד רדת הלילה.'

"'יש לי רעיון יותר טוב,' אמר הדורבן. 'אלה לא סתם קוצים על הגב שלי, אלא קוצים מכושפים שמגשימים משאלות. התנאי היחיד הוא לעצום עיניים ולפקוח אותן רק אחרי שהמשאלה מתגשמת.'

"הצב והרוח קטפו כל אחד קוץ בהתלהבות, ועצמו את העיניים. הדורבן חטף את הקוץ מידי הצב ונעץ אותו בגרונו. הוא מילא את הידיים של הרוח בדמו של הצב, והרוח שתתה וחשבה שהיא מגרגרת מי נהר. אבל רוחות מכירות טעם של דם. הרוח הסתערה על הדורבן וגילתה שהיא לא מסוגלת לנוע מהר יותר מצב. הדורבן המשיך בדרכו."

שתיקתו הארוכה של הסב ציינה את סוף הסיפור.

"את שומעת אותי?"

"כן, אבל מה זה אומר?"

"אם את לא יכולה להשביע את רצון האלים, תערימי עליהם."

הזמן שבילתה גלורי עם סבא שלה הפחית מעט מהלחץ שהצטבר בה, אבל ההקלה הייתה קצרת מועד. שטף של אסונות קידם את פניה כשחזרה: המפתחות נשארו במטוס. תאונת דרכים, כף הרגל נשמטת מהדוושה החלקה בגלל המחאה דבוקה ששכחה לשלוח לחברת הביטוח. אובדן משׂרה עקב מחסור במכונית, שאחרי ניסיונות שווא רבים הביא אותה לצלחת הפֶטרי של שירות הלקוחות, ששם היא פגשה את תומס.

תומס, לעומת זאת, היה בר מזל. הוא תמיד מצא כסף ברחוב, אם כי אף פעם לא בסכום גדול מספיק כדי לעורר בהלה או אשם. הוא תמיד קיבל את מבוקשו, תמיד, וייחס זאת ליצירתיות והתמדה, לא מודע להילת המזל הטוב המקיפה את ראשו. כשגלורי ביקשה ממנו לכתוב בקשה חדשה לפייסבוק, היא קיבלה את הדף שלה בחזרה בן־יום. הוא היה נחרד אילו ידע שלפעמים היא עוקבת אחריו כשהם נפרדים אחרי העבודה וצופה בו, מרותקת לאופן שבו הוא מעורר חיבה אצל כל מי שנתקל בו.

ובכל זאת, מעט ממזלו הטוב דבק בה והיא גילתה שהיא מקבלת הזמנות לאירועים שכלל לא ידעה שיש כאלה. אחוות נשות האיגבו של המערב התיכון. בנות ביאפרה, סניף מינסוטה. "מסיבה, מסיבה", אירוע חודשי שעבר מבית לבית. לפעמים, בעודה צופה בתומס מקסים את ההמון ללא כל מאמץ, היא תהתה איך ייתכן שאדם אחד מבורך כל כך והאחר לא. הם נולדו באותה מדינה להורים מאותו מעמד ובעלי אותה אמונה. גם אם מביאים בחשבון את זכויות היתר שלו כגבר, לגלורי נדמה היה שהם אמורים להימצא באותה נקודה. היא התחילה לתפוס את המזל שלו כמשהו שנגזל ממנה, ואת היחסים שלהם כאמצעי לתיקון המעוות.

לבסוף הקשר נעשה רציני מספיק בעיני תומס, והסקס לא היה ממש בינוני אלא סתם טוב, לא בדיוק החוויה המסעירה שלה ציפתה. אבל תומס התרגש והודה לה על האמון שנתנה בו, והיא אמרה, "אין בעד מה," בנימה הילדותית החמודה שידעה שהוא אוהב, אם כי בעצם רצתה שיפסיק להיות כזה ג'נטלמן ויתחיל לזיין אותה עד אובדן חושים.

וככל שהוא הירבה לומר אנחנו ושלנו, היא האריכה את ההמתנה לפני שמחקה את המשפט אמא, אני יוצאת עם מישהו. יום אחד, במקום לשלוח אותו, היא העלתה תמונה שלה ושל תומס לפייסבוק, והתניעה רצף אירועים שבמסגרתו דודניתה מפורט הרקורט התקשרה לדודנית אחרת, שהתקשרה לאחרת וכן הלאה וכן הלאה, עד שהחדשות הגיעו לאמה, שהתקשרה אליה. זה לקח שלושים ושבע דקות.

גלורי חיכתה כמעט עד שהשיחה הועברה לתא הקולי לפני שענתה.

"הלו?"

"מי זה? השבח לאל! איך קוראים לו?"

"תומס אוֹקוֹנגווּ," ולשמע המילה אוקונגוו אִמה חזרה ושיבחה את האל. גלורי לא יכלה אלא לצחוק ולהסמיק מהכרת טובה. חלפו שנים מאז הצליחה לשמח את אמה בטלפון. היא סיפרה על תומס ועל שאיפותיו, והשתלהבה בעצמה ככל שההתרגשות של אמה גברה. היא התעלמה מזרם הפליאה הסמוי מעברו השני של הקו, כאילו האם מיאנה לתפוס שבתה הצליחה סוף־סוף לעשות משהו כמו
שצריך.

אחר־כך נדמה היה כאילו היא עושה הכל כמו שצריך. העבודה, שעד כה כבלה אותה, הייתה פתאום טובה. העובדה שאין לה קריירה, כתב אביה, תאפשר לה להתרכז בגידול הילדים, לכשיבואו. חוסר היכולת שלה לנהל כספים כבר איננו חשוב. תביני, המשיך, בחרת בגבר המושלם שיפצה על החולשות שלך. בניגוד אליה, הוא אדיב וחסכן. סיפור הצלחה.

גלורי בהתה באימייל מאביה, שהתכוון לעודד אך העלה בזיכרונה את היין והכדורים ואת כל מה שהם יכולים לעולל לגוף. היא העבירה את ההודעה לתיקייה שכינתה זה מכבר "ראיות" — מסמכים שאספה כדי להצדיק את בחירתה, אם תבוא, לנתק כל קשר עם אביה.

כשתומס שאל אם היא רוצה לפגוש את אמו, גלורי ידעה את התשובה הנכונה ואמרה אותה. אבל היא נבהלה למחשבה שתצטרך להרשים את האישה הזאת. עם הוריה זה היה קל. תומס בחור מרשים. היא לא.

"למה אתה רוצה שאפגוש אותה?" שאלה. היא ידעה שזאת היתממות, אבל רצתה לקבל חיזוק כדי להיאחז בו.

תומס משך בכתפיו. "היא ביקשה להכיר אותך."

"אז לא שאלת אותה אם היא רוצה להכיר אותי?"

אחרי גלגול עיניים סבלני, תומס אחז בכתפיה וניער אותה בייאוש עדין.

"את תמיד עושה את זה. ברור שאני רוצה שתכירי אותה וברור שהיא רוצה להכיר אותך. היא מדברת עלייך כל הזמן. תראי." הוא התקשר מהטלפון הנייד. גלורי שמעה אישה צוחקת מעבר לקו ואומרת משהו שהצחיק גם את תומס. ואז הוא אמר, "הי, אמא, היא כאן. אני אתן לכן לדבר, רק אל תפחידי אותה." המכשיר החמים נצמד לאוזנה, וקול כמעט עמוק מדי יחסית לאישה בירך אותה.

גלורי ניסתה להגיד את כל הדברים הנכונים על עצמה ועל משפחתה, כלומר לא לדבר על עצמה כמעט. היא רצתה שהאישה הזאת תחבב אותה ואף למעלה מזה, שתתפעל ממנה, משהו שלא חשבה שתוכל להשיג בלי שקרים. בפייסבוק היא העמידה פנים שהתפטרה מעבודתה בחברת הפרסום — "אכן יום עצוב", כתב לה ידיד מימי הקולג', ועורר בה את החשד שהוא יודע את האמת. (היא ביטלה את החברות איתו בו ברגע.) אבל את אמו של תומס לא יהיה קל כל כך לפטור. גלורי מנתה את ההישגים של הוריה — אמא מהנדסת, אבא בעל עסק לאספקת תרופות — כדי לעגן את ייחוסה. ואז היא ציינה כמה מעיסוקיה החברתיים בזמן האחרון, כגון קבוצת נשות האיגבו, והשמיטה את חלקו של תומס בכך. כל אותה עת הקול הפנימי שלה תהה מה לעזאזל היא חושבת שהיא עושה. מערימה על האלים, היא ענתה.

ביום שאמו של תומס הגיעה, גלורי בישלה במשך שעות בדירתו. היא נעזרה במתכונים מאמה, שנהנתה מאוד לסייע לה בטלפון. עד שתומס יצא לשדה התעופה, הדירה כבר הדיפה ניחוח של בּוּקָה מסורתית, עם מגוון תבשילים שחיכו לבטנים מקרקרות.

אמו הייתה גבוהה וגלורי הרגישה לידה כמו ילדה. אמו הייתה גם חמה, והיא עטפה את גלורי בחיבוק מבושם ושופע.

"ברוכה הבאה, מא," אמרה גלורי, ומייד התחשק לה לבעוט בעצמה על הנימה הרשמית.

"יקירתי, אין שום צורך בתואר הזה, אני מרגישה שאני מכירה אותך שנים, עם כל הדיבורים של הבן שלי. זו אני שצריכה לקבל אותך לחיק המשפחה."

היא החמיאה על כל תבשיל, טעמה מעט מכל אחד והנהנה לפני שמילאה את הצלחת. זה היה מבחן, וגלורי שמחה לראות שהיא עוברת אותו.

תומס טפח על רגלה מתחת לשולחן בעידוד, כאומר רואה? אין מה לדאוג. אבל מה כבר יודע אדם כמוהו על דאגה? כשאמו תחקרה אותה על עבודתה, היה ברור שהיא מניחה שגלורי עובדת בדרג ניהולי בחברה עם תומס, ושניהם לא תיקנו אותה. אבל זה הציק לגלורי, שלא ידעה אם תומס מייפה את המציאות או פשוט לא מודע להשערה של אמו.

תומס ניצל את ההפוגה שאחרי האוכל כדי לצאת לסידורים. גלורי, שידעה שאין שום סידורים, אחזה בידו בחוזקה, בתחינה. תומס חילץ את היד בזמן שאימו תיקנה את הקפה לטעמה.

הוא רכן אליה ולחש, "פשוט תהיי את. את כבר מוצאת חן בעיניה, תירגעי."

תומס הדביק נשיקה לפיה המתוח, הרועד של גלורי ונשק לאימו על הלחי. ברגע שהדלת נסגרה מאחוריו, האישה המבוגרת דיברה.

"טוב, נשארנו רק אנחנו הבנות, אז על מה נדבר?" היא חייכה בעידוד אל גלורי, שלגמה לגימה ממושכת של מים כדי להסתיר את חרדתה. מכיוון ששתקה, אימו של תומס נטלה את המושכות.

"אתם שניכם מפקחים על שלוש מאות עובדים? אז לא תהיה לכם בעיה להקים משפחה. תומס אומר שהם כמו חבורה של ילדים פרועים." היא צחקה.

גלורי ידעה שגם היא אמורה לצחוק, להתבדח על הפתקים התלויים ברחבי המחלקה בבקשה לא לגנוב אוכל. אבל טבעה הווכחני התעורר.

"למען האמת, אני אחת הילדים הפרועים. אני נציגת שירות."

"אה." ובלי להתבלבל, "טוב, זה ממילא לא משנה עכשיו. אני כל כך שמחה שבקרוב תעזבו את ארצות־הברית ותבואו לגור איתי בניגריה. חשוב מאוד לגדל את הילדים שם. אבא של תומס ואני מאושרים ששניכם מסכימים על זה."

גלורי ותומס מעולם לא דנו בכך. אם הוא היה שם, הוא היה בועט ברגלה בתחינה אילמת, בבקשה אל תתווכחי עם אמא שלי. גלורי חשה את שרירי עורפה מתכווצים לקשר סבוך, כפי שקרה בכל פעם שניצבה על פרשת דרכים. המחשבה שהיא יכולה לאכזב את תומס בלי בושה הייתה הדבר היחיד שריסן את לשונה. לרוע המזל, האיפוק שכפתה על עצמה השתלט על המשך השיחה.

"אז אין לך אחים."

"לא."

"בטח סבלת מזה. ילדים זקוקים לחברה, את לא חושבת?"

"נראה לי."

עם כל דקה שחלפה ללא תומס לצידה, גלורי חשה כאילו נשמט מעליה עוד צעיף ואופייה האמיתי הולך ונחשף. עם כל שאלה ששאלה אימו, וכל תשובה תמציתית שנתנה, גלורי הרגישה שאימו נאטמת, נשענת לאחור כאומדת אותה. בתוך תוכה הייתה אחוזת תזזית, חיפשה משהו מעניין לומר, אבל הצליחה לייצר רק מילים חד־הברתיות.

מקץ שלושים דקות הצטננה חביבותה של האֵם לכדי נימוס, וגלורי התנצלה ופרשה לשירותים לפני שהמצב יידרדר עוד יותר.

אתה חייב לחזור, כתבה לתומס. עכשיו!

והוא חזר, בדיוק כשאימו הרצינה ורכנה לעברה כדי לומר משהו. עיתוי מושלם כתמיד. תמיד מושלם.

כשתומס חזר התחדשה תחושת הנינוחות בין הנשים, אבל ככל שהשיחה התארכה אימו חזרה והתעכבה על הציפייה שגלורי תעזוב הכל ותחזור לניגריה כדי לחיות עם ילדיה ההיפותטיים, בבית חמותה. תומס הרגיש הכי בנוח בניגריה, והוא יחזור כשיגמור ללמוד ויצטרף לגלורי, שכבר תתמקם שם. אילו הרעיון היה של גלורי, או אילו שאלו אותה, כלל לא היה אכפת לה, אבל הדברים נמסרו כמובנים מאליהם, ולא כאפשרות בחירה. השימוש של תומס באנחנו ושלנו דמה פתאום פחות לשיתוף פעולה ויותר לפקודה של קצין לחייליו. גלורי התפלאה לגלות שהיא לא היחידה שרקחה מזימות.

אחרי שהשניים הסיעו את אימו של תומס למלון, הם התעכבו במגרש החנייה, כל אחד מהם מצפה שהשני יקטע את הדממה. ואז, ללא כל התנצלות או הסבר, תומס הניח קופסה בחיקה של גלורי. היא פתחה אותה, והמכסה המתרומם חשף טבעת שאך לפני שנה לא הייתה מעלה בדעתה שתקבל. המתח אחז שוב בעורפה.

במידה מסוימת גלורי תמיד קיוותה שתזכה להערכתם של הוריה בזכות עצמה. היא נאחזה בתקווה שיום יבוא וכל השגיאות יובילו אותה להישגים שתוכל לזקוף לזכותה, והתוהו ובוהו ששׂרר לכאורה בחייה יסתדר כמו פאזל שצורתו מתבררת רק כשהוא שלם. היא לא יכלה לשאת את המחשבה שהטבעת הזאת תהיה ישועתה. ואף על פי כן זו הייתה ישועה. כרטיס כניסה לכמה וכמה מסגרות הולמות. היא לעולם לא תצטרך עוד לשקר. היא תוכל להתמסר למערבולת המסתחררת של תומס, הילד המוצלח שיהפוך לגבר מוצלח.

אבל עכשיו גלורי נזכרה בפעם הראשונה שמזלה בגד בה בגלל צעד פזיז, העניין ההוא עם הכלב. הכלב של הדוד שלה, שנמנם. היא הייתה חסרת מנוחה ומשום מה חשבה שהמתח יתפוגג אם רק תיגע בלשונו של הכלב. פתאום זה נראה הדבר הנכון לעשות. והיחיד. כעת היא ליטפה את הצלקת ונזכרה בכל הפעמים שהעדיפה את הטיפשי על ההגיוני, וידעה, פשוט ידעה, שהפעם היא צודקת. היא לא יכולה להרשות לעצמה לטעות פעם נוספת.

היא הביטה בטבעת, הטינה והתרוממות הרוח נאבקו זו בזו, עד שאחת מהן גברה על השנייה וגלורי קיבלה עוד החלטה.


*לקוח מתוך: "מה זה אומר כשגבר נופל מהשמיים" מאת לזלי נְנֶקה ארימה, חרגול הוצאה לאור ומודן הוצאה לאור, 2018. 

  1. Glory be to God, באנגלית: תהילה לאל.
  2. איגבו — אחת הקבוצות האתניות בניגריה, ששפתה היא איגבו.

    arrow2right arrow2right Other readers liked

    נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.