לאה גולדברג | מקור:עברית

גן השושנים (אגדה)

נשמת הוורד/ ג'ון וויליאמס וואטרהאוז

א

גבוה, גבוה, עד לשחקים התנוסס מגדלה של הנסיכה הענוגה. כולו עשוי בדולח צח וראשו מעולף פז ואבני תפארת. סביב לו השתרע גן שושנים רב-גונים ורחב ידיים. מבין הרשת הדקה של שבילי זהב צרים השקיפו ערוגות בושם ועליהן שושנים אין מספר – אדומות כחמה השוקעת, לבנות כמו כנפי הכרובים, ורדיות כמו רקיע בבוקר עם עפעפי שחר, גם צהובות כמו זהב התלתלים אשר לגבירתם הנסיכה. נאות גם צנועות. כל אחת מזהירה ונחמדה לעין שבעתיים מהיהלומים, הספירים והתרשיש המשובצים בבדולח המגדל. כל אחת שמש קטנה.

ומן הערוגות עלו השמימה ריחות נהרה, כמו צלילי מנגינה נפלאים, התמזגו והיו למקהלה אחת – מזמור תהילה ליופי. וכל מי שראה בעיניו את כל התפארת והאזין לשירת הריחות – אם עגום הוא, שכח את תוגתו, אם דווּי הוא – הבליג על ייסוריו ואם מת הוא – קם לתחייה. והגן היה מוקף חומת שיש גבוהה ועבה שהבדילה אותו מכל התבל. על החומה התפתלו שושנים, אך אף אחת מהן לא העזה לעלות עד קצהּ ולהוציא את ראשה מעבר לעולם הפרחים. ושער הגן היה סגור ומסוגר ובריחי ברזל קשים תולים עליו תמיד.

מדי בוקר בבוקר, השכם, עם הנץ החמה, כאשר קרני השמש הראשונות האירו את ראש המגדל, והבדולח הבהב ונצנץ והזהיר בשלל צבעיו, כאשר הניעה הרוח הקלילה את פעמוני הכסף על חלון חדר משכבה של הנסיכה, היתה היא יורדת לתוך גנה. כפות רגליה הקטנות היו מלטפות את הארץ בדרך הילוכה, ושולי שמלתה הצחורה, הקלה, הריחנית נשקו את עקביה הוורודים. היא היתה מגיעה עד הבאר, שואבת מים ובעצם ידיה הצרות, העדינות כמו כנפי יונים לבנות, היתה משקה את פרחיה, מתלם לתלם, מערוגה לערוגה, היתה טסה, שופכת מים חיים על הציצים, והם היו משתחווים לפניה בהודייה. ככלותה את מלאכתה זו, היתה עוברת בין הפרחים לראות אם לא קרה להם דבר בלילה. והיה אם כפף שושן אחד את קומתו – היתה מישירה אותו, אם נעקר מהשורש – היתה נוטעת אותו מחדש, אם נבל – היתה גוזרת אותו מעל השיח ומשליכה ממנה והלאה. ואחר ניכוש הערוגות מקוץ ומדרדר ומכל עשב רע – זרעה חול זהב על כל השבילים. כך עבר עליה יומה.

וכאשר באה השמש וערפִּלים ורודים התחילו תועים באוויר, היתה הנפלאה עוברת עוד פעם את הגן לאורכו ולרוחבו ועל יד כל שושן כרעה ברך, ובשפתותיה, המתוקות כטעמו של עסיס דובדבנים, נשקה כל גביע וגביע. ואחרי נשיקתה זו היו הפרחים נאווים ויפים שבעתיים וריחם חריף ומשכר שבעים ושבעה. והנסיכה בעצמה הלומת ריח פרחיה, היתה עולה לחדרה שבתוך המגדל למען התמסר שם ללילה הכחול רב החלומות.

ב

ומעבר לחומה היתה עיר גדולה, הומייה ומזוהמה. רחובות ארוכים, צרים ומרופשים התפתלו בה כמו נחשים. בתים אפורים, גבוהים, בעלי חלונות קטנים ומלוכלכים וגגות מוחלדים, עמדו צפופים זה על יד זה, כך שנדמה כי רוצה כל אחד להדוף את משנהו ולתפוס את מקומו. ואלפי ארובות של בתי חרושת הרימו את ראשיהן למעלה, והיו מקטרות לשמים את העשן השחור. ומחוץ לעיר היו בריכות מים ירוקות, מעלות צחנה, שדות דלים ששיבוליהם נמוכות ושדופות ובתים שפלים, ישנים ורעועים. ורק ריח השושנים הנפלא, שעלה מתוך גן הנסיכה והיה מרחף באוויר, היה שופך מעט נועם על העיר הזעומה.

מדי בוקר בבוקר, כאשר אורו מעט השמים המעוננים, וכל הארובות של בתי החרושת שאגו במקהלה פראית אחת את שאגתן האיומה, היו יוצאים תושבי העיר מבתיהם. שערותיהם היו פרועות, עיניהם אדמו מדמעות ונדודי שינה. שפתותיהם היו חיוורות ובלות, בגדיהם עשויים ארג גס, קרועים ואפורים כמו אבק חוצות. אפילו ראשי הילדים היו מורדים, ואף אחד לא העז להרים את קולו בצחוק. חבורות-חבורות היו הולכים לבתי המלאכה ובתי החרושת לעבוד עבודת פרך. ואחר קפא כל אחד על מלאכתו. זה כפף את גבו במשך יום ארוך ואפור על המחט, זה גִלגל בלי הרף את גלגל המכונה, זה חפר בור באדמה הקשה כאבן, זה השליך בלי הפסק עצים אל פי הכבשן הבוער וטיפות זיעה גדולות התגלגלו מעל כל גופו המפוחם. ובערב, כאשר הודלקו ברחובות הפנסים הצהובים ואורם העכור שטף את כל העיר, עזבו האנשים, עייפים למוות, את מלאכתם ויצאו החוצה, ממהרים לבתיהם למען לִשְׂבוע שם בחיפזון פת לחם יבשה, להירדם ולשכוח את הכול, את הכול…

ובדרכם לביתם ליוותה אותם השאגה השנייה של בתי החרושת.

ג

ורק שלוש פעמים בשנה, בימות החגים הגדולים, היתה העיר משנה את צורתה. אז היו יותר נקיים הרחובות הצרים וחיוך מוזר נראה על פני הבתים, ובחלונותיהם הקטנים נצנצו וילאות צחים. באותם הימים שתקו ארובותיהם של בתי החרושת ובבוקר היו האנשים שוהים בביתם עד שעה מאוחרת. ואחר יצאו החוצה, רעננים עם בת שחוק על שפתותיהם, רחוצים ומלובשים בגדי חג מנומרים. כולם מיהרו אל המגרש שלפני גן הנסיכה, ושם היו עומדים ומצפים.

ובשעה השתים עשרה בצהריים היתה הנסיכה בכל הוד יופייה מופיעה על החומה, מדיה הצחורים נפלו קיפולים-קיפולים על שיש החומה, על פניה הרכים, בין עפעפיה, הזהירו שתי עיניים כחולות, כמו בריכות מים בין הסוּף. על ידה נמצא סל גדול ובו שושנים נפלאות משושני גנה. זמן מה היתה היא מתבוננת אל המגרש המנומר, שאלפי צבעים בהירים, נחמדים לעין, בערו שם בקרני החמה ואחר כך באצבעותיה הארוכות היתה היא מוציאה את הפרחים מתוך הסל ומשליכה אותם אחד אחד להמון המצפה, וזה היה מתנפל על הפרח, קורע אותו לגזרים קטנטנים, וכל מי שבא לידו ולו רק עלה אחד היה מאושר.

ואחרי שחלקה הנסיכה את מתנותיה, היתה יורדת מעל החומה אל תוך הגן ומקשיבה שם לשירי האושר אשר שר ההמון המתפזר. הצלילים היו אדירים ומלאי תקוות. הם צלצלו באוויר הצלול כמו צחוק הרעם בשמי האביב ונדמו רק עם ערב.

ולמחרת היתה הנסיכה מתחילה שוב את עבודתה בגן השושנים. וגם מעבר לחומה היו מתחדשים החיים הקשים של ימות החולין.

ד

פעם היתה שנת בצורת. האדמה הדלה שמחוץ לעיר הולידה רק מעט, והשיבולים הנמוכות והרזות נשרפו באִבָּן. יבשו הבארות ובריכות המים, אבני המרצפת בתוך העיר בערו כמו גחלים, והאבק עלה והיתמר וכיסה את הכול. האנשים נלאו מהרעב והצמא. הם עוד יותר כפפו את גבם. פניהם היו חיוורים וקודרים ועיניהם בערו ואגרופיהם נתכווצו. ומשהגיע החג, אף אחד מתושבי העיר לא לבש את בגדיו המנומרים. מפוחמים, מלוכלכים, בקרעי בגדיהם, התאסף העם על המגרש שלפני בית הנסיכה ובאי סבלנות חיכו לבואה. והיא התמהמהה קצת באותו בוקר: "מה יפה עלו הפרחים בזו השנה! והסל היה כה מלא. מה תגדל השמחה, כאשר אביא את השושנים אליהם" – חשבה. ואולם הקולות המוזרים, אשר נשמעו לה מעבר לחומה הבהילוה. "מה שם?", הרהרה היא, "הן מעולם לא שמעתי עוד כאלה, וכי מדוע לא?", החליטה לבסוף בלבה והתחילה עולה וכאשר עלתה הגיעה לאוזנה יללה משונה – קול בכיית הילדים, אנקת הנשים והשאגות, אשר עלו מגרונם הניחר של הגברים, וכאשר השפילה את עיניה לראות את המגרש, נבהלה עד שבקושי החזיקה מעמד – כה שחור ומכוער הוא היה. אך בכל זאת הכניסה את ידה לתוך סל הפרחים ורצתה להשליכם להמון. ואולם צחוק פראי, שהתפרץ מכל הגרונות, הפריע בעדה.

"די!" צעקו לה מלמטה – "אין לנו צורך במתנותייך! אנו לא נרשה לך לשבת לבטח מעבר לחומתך וליהנות מריח פרחייך. ראי מה דלונו! מה רזות ידינו, מה הלבינו שערות ראשנו. ראי מה מכוערים אנחנו, ומה מזוהמה עירנו. אין אנו רוצים עוד בחיי הכלבים. לנו נחוצות שושנים נפלאות בתוך גנינו ולא מעבר לחומתך! צאי אלינו! לכי עמנו. היי הגננת בגנינו. פתחי את השערים! ואם לא… הנה אנו מנפצים את החומה, משברים לרסיסים את מגדלייך ורומסים בסוליות מגפינו את כל השושנים אשר לך. פתחי את השערים!".

והנסיכה הורידה אין-אונים את ידיה, עיקמה בכאב את שמלותיה, ודמעות זוהר גדולות התגלגלו מעיניה. ואחר ירדה מעל החומה ופתחה את השער.

ההמון הפרוע התפרץ לתוך הגן, רמס וליקט את השושנים, הרס עד היסוד את מגדל הבדולח, ואת הנסיכה הובילו עמם.

ומאותו היום התחילה היא נוטעת את השושנים בתוך גינותיהם, עלי אדמתם הדלה, ואולם הציצים שעלו מתוכה היו חיוורים ודלים גם הם, ריחם היה כה רפה, שאיש לא הרגיש בו וסגולות הקסם של שושני הגן שמעבר לחומה לא היו להם עוד. והנסיכה היתה מתמדת להשיב להם את הדרם הקודם, אך שום דבר לא עלה בידיה. גם נשיקות שפתותיה החמות לא יכלו להחיות את השושנים.

אז אמרו תושבי העיר: "למה רימית אותנו? שושנים כאלו יש לנו די, אנו לא ביקשנו ממך דִּברי תעתועים. אנו התחננו לפנייך על רפואה ונחמה, הצמיחי על אדמתנו את אותן השושנים שגידלת לפנים בתוך גנך!".

והיא ענתה: "אין אני יכולה. אולם השושנים שגידלתי לפנים פורחים רק מעבר לחומה".

והם לא חפצו להאמין לה.

(1930)


*הסיפור לקוח מתוך: לאה גולדברג – כל הסיפורים, ספריית פועלים

Liked the story? Comment below.

avatar