הסיפור "דבש בר" התפרסם לראשונה ב- 1917 בקובץ הסיפורים "על אהבה טירוף ומוות". את הורסיו קירוגה, שהיה עד בחייו לסדרת מיתות טראגיות אשר הביאו לבסוף להתאבדותו, ניתן לכנות אבי הסיפור הלטינו-אמריקני העכשווי, מבשרם של גדולי אמני הסיפור הקצר באמריקה הלטינית של המאה ה-20 כמו בורחס, קורטאסר ומונטרוסו. אף על פי שקירוגה השתייך בתחילת דרכו למודרניזם הלטינו-אמריקאי, הוא זנח אותו עד מהרה משום שהעדיף את המסתורי והאירציונלי ואת ההתעמקות במצבים פסיכולוגיים על פני הראליזם. קירוגה מתאר את היחסים בין האדם לטבע במונחים ייחודיים לאמריקה הלטינית, ומטיב לבטא את כוחו העיוור של הטבע ואת התבוסה הנואשת של האדם אל מול הסביבה המאיימת שבה הוא שרוי. עם זאת, אין הדבר מתבטא בהיעדר חמלה או חיבה כלפי האדם המובס, הכורע תחת כוחות הטבע שהוא נאבק מולם.
מלבד השליטה המיומנת ביצירת עלילה דחוסה ונטולת רטוריקה, אשר במקרים רבים נצמדת לנקודת מבטן של הדמויות, הסיפורים של קירוגה מצטיינים בשליטה מדוקדקת בזמן הפנימי, כמו למשל בסוף של "דבש בר". קירוגה לא מייפה את דמויותיו וגם לא את המוות. אדרבה, הוא משתמש בביטויים צנועים, ללא תיאורים עודפים וללא רגשנות, ולא מדבר על האימה במפורש, אלא רק מרמז עליה. בכך הוא מציג תפישה נטולת מיתוס, אמונה וטאבו של המוות. המוות ביצירה של קירוגה הוא משל לאי הוודאות שבחיים, למאבק האינסופי של האדם בגורל. כמו ברבים מסיפוריו של קירוגה, "דבש בר" מספר על מוות אקראי וטראגי שמפתיע את הגיבור - במקרה זה גבר עירוני אשר ביהירותו אינו מודע לסכנות האורבות בג'ונגל של מיסיונס. כמו בכל יצירותיו, גם בסיפור הזה אין ביכולתו של הגיבור לפענח את המרחבים הנידחים של הג'ונגל אשר צופנים לו סכנת מוות. הנימה ההומוריסטית ב"דבש בר" הופכת אפוא כמעט בן רגע, לתחושת בדידות אל מול המוות והאימה. ובנקודה זו מתגלה האירוניה הגדולה המאפיינת רבים מסיפוריו של קירוגה - במוכר ובתמים לכאורה, אפילו בדבר מה בנאלי כמו מעשה הזלילה, מסתתר הבלתי צפוי שבא להזכיר לנו את שבריריותנו האומללה, את מצבנו כחיים-לקראת-המוות.
3 thoughts on “דבש בר”
Comments are closed.