לילך גליל | מקור:עברית

דריכות

הרגל על הברקס. כל הזמן הרגל שלה על הברקס. אחותי ואני יושבות לחוצות אל המושב האחורי בסיטרואן החדשה שלה, חום אימים, למרות שהמזגן פועל. היא מוכרחה לשים הרבה גז, כי אחרת המנוע כבה. אוטו עם מזגן בילד-אין זה חידוש שהיא לא מפסיקה לדבר עליו. היא קנתה אותו שחור וריפדה את המושבים בפרווה אפורה. לא יעזור מה שנגיד לה, זה האוטו שלה וככה היא רוצה.

זה מגוחך בעיניי, לנסוע ברחובות רמת השרון בסיטרואן שחורה, מנוע אלף מאה, להזיע על הפרווה הסינתטית הזו, כי אל המושב האחורי בקושי מגיעה רוח, ולהרגיש את הרגל על הברקס. יש לי בחילה, אני נאנחת. היא מכוונת את התריס של המזגן אלי. אני לא מרגישה כלום. ארבע אחרי הצהריים, הרחוב הראשי של העיר השנואה עלי פקוק כרגיל, אנשים מעמידים מכוניות גדולות בחניות כפולות, עוצרים בבת אחת, או נכנסים למסלול בלי לאותת. לכן היא מוכנה לכל מכה שלא תבוא.

מימין ומשמאל עוקפים אותנו באופן מסוכן ובלתי אחראי. היא מוכרחה להגיב ובאותו הזמן להתקדם, כי צריך להשיג ולהגיע, אז היא לא מרפה גם מהגז. כל נסיעה איתה, אפילו בכביש מהיר וישר, נמלאת מהמורות, פניות חדות, הפתעות שתמיד קורות, כמו מכוניות שמגיחות מעבר לפינה או הולכי רגל משוגעים שקופצים לכביש. כל דבר עלול לתקוף אותנו, להיכנס בנו, להתפרץ לתוכנו.

אי אפשר לנסוע איתך, אני קוראת לעברה, אני בת שש-עשרה אז אני מעזה. אחותי מביטה בי בעיניים עגולות. היא רק בת עשר וככה לא מדברים לאימא. ובאמת, אימא מתעצבנת, מותחת את גופה ואת הרגל הדורכת, עם הנעל והעקב, היד על ההגה מצלצלת מרוב צמידים. היא לא זו שאשמה, זה הם, חסרי האחריות, המשוגעים, מסננת לעברי כשאני ממשיכה לא להתאפק: אימא, די לנסוע ככה ולעצור כל שנייה, זה נורא לנסוע איתך.

את יכולה לרדת, היא יורה, תכף ומיד אני מעיפה אותך מהאוטו אז כדאי שתירגעי, כן?

זו לא אשמתה. החיים סביבה מהירים וצריך להשיג, להגיע. ובאותו הזמן להשגיח; יש לה שתי ילדות מאחורה שבכל רגע יכולות להיפגע, להיפצע, או חלילה למות. היא לא יכולה לשאת את המחשבה שיקרה להן משהו. וסביבה – סכנת נפשות. משוגעים, אני אומרת לך, היא אומרת לי, ואני מסננת, את המשוגעת, לא בטוחה אם היא שומעת אותי. אחותי מתכווצת במושב האחורי.

היא לא אוהבת איך שאני מדברת אליה. היא מצליחה להקשיב לרדיו, שלא כבה לרגע, לקלוט במבטה איזו מכרה ("תראי איך היא נראית") וגם מישהי שלובשת משהו שהיא לא העזה ("תראי את זאתי, אני אומרת לך, לאנשים אין טקט"). עוד ועוד מילים והערות זו על גבי זו, איך ההיא נראית ואיך ההיא השמינה, ובעיקר למה לבשתי את החולצה הלבנה הזו, לא חבל, ואני מסננת, מה חבל, על מה חבל, זה שיעור גיטרה, לא חוג כדורגל.

העצירות הפתאומיות מתגברות. הרגל לא עוזבת את הברקס. גם אני לא אוהבת איך שהיא מדברת אלי, אבל אני עוד לא יודעת את זה. יכולתי לקחת אוטובוס, להיסחב עם הגיטרה עד לתחנה, ואחר כך ללכת מהכיכר שלושה וחצי רחובות עד לבית של מוני, המורה לגיטרה. אני עושה את זה כל שבוע, אבל היום היא לוקחת את אחותי לחברה אז הציעה שתקפיץ אותי ואני הסכמתי. כי התעצלתי. כי רציתי לחסוך ניקוב בכרטיסייה. כי קל יותר להידחק למכונית יחד עם אחותי, גם אם המושב מעקצץ, לחשוב שאני מפונקת, ולדעת שאני עומדת לשלם על זה. נסיעה של עשרים דקות בסך הכול, אולי אצליח לסגור את הפה ולנשום עמוק, לנעוץ את המבט בחלונות הראווה האטומים, לשייט על פני הנוף המשמים של רחובות העיר הזו, העיר שלה, להשקיף עליה מבחוץ.

אלא שאני בת שש-עשרה ואני עוד לא יודעת לנשום עמוק ולשתוק. אני בקושי נושמת בכלל. ההערות ניתכות מכל עבר כמו גשם זועף באמצע יוני מהביל: תשמרי על הפה שלך, את שומעת? אני לא אוהבת את התשובות האלה.

איזה תשובות? מה כבר אמרתי?

את זו שמכבסת? את זו שאחר כך מרתיחה את החולצות הלבנות פעם ועוד פעם? כשאת תכבסי את הבגדים שלך, אז תלבשי מה שאת רוצה. את שומעת אותי?

משהו מסתנן לי מבין השיניים, אני אפילו לא יודעת מה. החולצה הזו היא היחידה שנראית עלי בדיוק כמו שצריך, מבליטה את המעט שיש. חשבתי שאסע באוטובוס, עם הגיטרה על הכתף, עם הג'ינס הרחב והחולצה הזו, מי חשב על כביסה צבעונית או לבנה?

אני תכף מורידה אותך, היא רושפת מול הלחישות שלי שמסתננות לאוזניה, אני לא מוכנה לסבול את החוצפה שלך. את עוברת כל גבול.

אני לא מפסיקה. אני לא יכולה להפסיק. כנראה שהרמזור אדום אם היא הספיקה להסתובב ולשלוח את יד הטבעות שלה לעברי ולפגוע, או שלא פגעה. סטירות אינן אלא מים ניתזים. המילים שלה, לעומת זאת, הן אלו שחותכות את האוויר, ואז חורכות. נזרקות במפתיע, ואת אף פעם לא מוכנה אליהן, כמה שתנסי. מהמורות של מילים, זו על גבי זו, מבקשות ללא הצלחה להסתיר את כיעורן, עוד ועוד מילים, מכוערות ונחשלות מהן, אולי כדי לטשטש, אבל כבר אי אפשר לקחת אותן בחזרה. למדתי מהר; אני משתמשת בהן וזורקת חזרה אליה, זו ההתמסרות היחידה שלנו, זו לזו ולכעס, ללשון החלקלקה, המגלגלת כדורי מילים בוערים הלוך ושוב, ומי תהיה הראשונה שתפספס? לא אני. גם אם הדמעות כבר מציפות את העיניים, אני לא אכנע. למדתי מהר להיות מוכנה לכול.

רגל דורכת לי על החזה. דורכת ומרפה ואז לוחצת שוב. הקוצר-נשימה מגיע, אוויר שמשתהה בחוץ, נתקע בפנים ויוצא בחריקה. הרגל לוחצת ומרפה, ושוב לוחצת, מפמפמת אותי, קוטעת לי את הרצף. לפני שאנחנו מגיעות אני כבר מכינה את המשאף, הוא נח כחול ושקט בכף ידי, וברגע שהיא עוצרת אני יוצאת בכעס מהמכונית, שולפת את הגיטרה שלי בתנועות גדולות, טורקת אחריי את הדלת בעיניים מוצפות שנאה וייאוש מפנה את הגב ומתרחקת.

המכונית השחורה שלה נוסעת משם ובתוכה המילים הקשות, העצירות התמידיות, ואחותי המבוהלת במושב האחורי. עכשיו היא תיאלץ לשמוע את ההערות שלה לבדה, ילדה בת עשר שמוחה הקטן יתמלא במילים שירפדו בזפת את מי שהיא תהפוך להיות. אני נשארת ברחוב הריק עם נשימה קטועה ומצפצפת, המשאף הכחול מחליק לתוך פי, ואני יונקת ממנו ברווחה ונחמה. האוויר המדומה ממלא את חזי וזוקף אותו מעט. יש לי רק חצי רחוב ללכת עם הגיטרה הכבדה, חסכתי נסיעה ארוכה באוטובוס, אבל אולי הפסדתי מישהו שיעלה עליו ויתיישב על הספסל מולי, לגמרי במקרה, יציץ בגיטרה ובחולצה הלבנה, הנכונה, בג'ינס המהוה, אחר כך יסתכל לי בעיניים, יראה אותי בפעם הראשונה, את כולי, כמו שאני, ואז אולי ישאל משהו ואני אענה, וככה נתחיל לדבר, וגם אם נחליף בינינו מעט מאוד מילים, הן יהיו מילים מדויקות, שכל אחת מהן תישקל ותתגלגל ברכות צנופה מפה לפה, מלב לאוזן, ואנו נאסוף אותן אלינו, ונהיה ביחד.

arrow2right arrow2right Other readers liked

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.