הסיפור הזה הוא בית. אני קוראת אותו וצופה במקסים בילר מניח במרץ לבנה על לבנה. הוא קרא לו "האדריכל": לבנה ראשונה. אבל נראה שהאדריכל הוא בכלל לא העניין כאן, אלא ספלאש וניילה, שבכל זמן נתון הוא יכול להציץ אל תוך הדירה שלהם: לבנה שניה, שלישית, רביעית וחמישית. שמו האמיתי של ספלאש הוא בכלל יורן: לבנה שישית. ניילה כל הזמן קוראת לספלאש "אָהָבי", כך שספלאש, חצי מאוהב וחצי מרוגז, נאלץ לתקן אותה תמיד: לבנה שביעית. לספלאש נמאס מהמשפחה הלבנונית המשוגעת של ניילה: לבנה שמינית. ביום שבו מתרחשת העלילה, גם לספלאש וגם לניילה מצפה פגישה חשובה: לבנה תשיעית. וכן הלאה. הלבנים שמונחות כאן אינן רבות כלל ועם גמר הבניין אני מופתעת, שכן אף שאין ביכולתי לראות מעבר לחזית, אני בכל זאת יודעת הכול על פנים הבית, אני רואה את הרהיטים, את הבלגן בחדר האמבטיה, את חלון המטבח הפתוח למחצה, את הכתמים על השטיח, הכול. אני בוהה בבניין ומדמיינת את עתידו, ובואתו רגע המחבר מחריב אותו במכה אחת. הבית קורס. זוהי גדולתו של הסיפור הקצר.