השכן שלא ישן: רואים ונראים מבעד לחלונות הבית המשותף

בבוקר, כשהתעוררו, כבר ישב האדריכל מול המחשב. המשרד שלו היה באגף הימני של הבית, הם גרו באגף השמאלי. בחצר הפנימית דלק האור כל הלילה כולו. בקרוב הוא ייכבה, ומתישהו גם הוא יכבה את האור במשרד. עכשיו בחורף זה לא יקרה לפני הצהריים. בימים חשוכים במיוחד דלק האור אצלו עד הערב – עד שסיים את יום העבודה, עזב אחרון את המשרד ועלה במעלית אל המשפחה שלו.

הוא נופף להם ושב ושקע בעבודתו. הוא מעולם לא גרם להם להרגיש שהוא צופה בהם, אבל הוא גם מעולם לא העלה בדעתו לסגור את הווילונות במשרד. גם הם מעולם לא סגרו את הווילונות שלהם. לרוב רק משכו את אחד מאותם תריסי אלומיניום גדולים, שנראים כמו כנף של מטוס, מצד אחד של חזית השמשות לצדה השני. לפעמים שכחו לעשות זאת ובבוקר כשהתעוררו ראו אותו מהמיטה שלהם עובד. פעם אחת עשו סקס על הספה מול הטלוויזיה, באמצע היום, אין סיכוי שהדבר חמק מעיניו. אבל הוא לא הרים את ראשו אפילו פעם אחת, אלא ניגש לדבר בטלפון בחדר האחורי הגדול, שהעובדים שלו ישבו בו סביב שולחנות לבנים ארוכים ובהו במסכי המחשב שלהם מהבוקר עד הערב.

בזמן שניילה היתה בחדר האמבטיה, הכין ספלאש ארוחת בוקר. הם היו חייבים למהר. הם כמעט אף פעם לא מיהרו, אבל ניילה היתה צריכה להיות בעשר ביקוב שטראסה, כי היום פג תוקף הוויזה שלה, והוא קבע להיפגש עם האיסלנדי שׁתום העין בקופנהגנר שטראסה, כדי להראות לו את הסטודיו. הוא שנא את הרעיון ששוב לא יוכל לעבוד לבדו בסטודיו שלו – אבל הם היו צריכים את הכסף. מלבד זאת, הוא בין כה וכה לא היה שם אף פעם, כך שזה לא באמת שינה כלום. כבר כמעט שנה שהוא לא עובד, מאז שהם גרים ביחד, וספלאש חשב לפעמים שזה קשור לניילה. ואז חשב שזה נעוץ בבית הזה. הוא היה שקוף הרבה יותר מדי, בכל מקום רק זכוכית ואלומיניום ואבן שחורה, וכל שתי דקות טרטרה חשמלית חולפת ברחוב רוזנטאלר, וסילקה עם הרעש שלה את מעט המחשבות שעוד היו לו.

ניילה יצאה עירומה מהמקלחת. שיערה היה כרוך במגבת וכשספלאש סימן לה בהינד ראש לעבר האדריכל, אמרה: "הוא ממילא לא מסתכל." ספלאש משך בכתפיו ונכנס לחדר האמבטיה. כשסיים שם עמדה ניילה בחלון, בתחתונים ובטי-שירט הכחולה החדשה שלו. גם האדריכל עמד בחלון ושניהם עשו תנועות משונות בידיים. ספלאש הסתובב, חזר לחדר האמבטיה וכעבור שתי דקות יצא בשנית. ניילה היתה לבושה, האדריכל ישב מול שולחן הכתיבה שלו שוב.

האדריכל תכנן בעצמו את הבית הזה. זה היה הבית הראשון שלו, ולכן הוא התקשה כל כך להיפרד ממנו. או שישב כאן למטה במשרד, או שהיה למעלה עם המשפחה שלו. את הבית עזב רק במכונית: הוא יצא מהחניה, וחזר דרך החניה, כאילו גם המכונית היתה חלק מהבית הזה, וככה הוא לא היה צריך לעזוב אותו לעולם.

את ילדיו ואת רעייתו של האדריכל פגש ספלאש לרוב במעלית, או בכניסה לבניין שקירותיה היו מכוסים בלוחות פלדה גדולים בצבע אפור מט. הכניסה היתה צרה וגבוהה כל כך, שהרגשת בה כמו בתוך טיל. אשתו של האדריכל חייכה הרבה מאוד. היא היתה נמוכה, נמוכה כמעט כמו ילדיה, וגם הילדים צחקו הרבה, אם כי ספלאש לא האמין לצחוק שלהם. לפני כן מעולם לא חשד בצחוקו של ילד. סביר להניח ששגה, הוא לא האמין להם משום שהצחוק של אמם היה מזויף בבירור. אבל ייתכן גם שהילדים פשוט לא התאימו לכאן, במעילי הרוח הצבעוניים המכוערים שלהם, כמו שהיו לכל הילדים, ובמגפי החורף העבים שלרוב היו מכוסים בוץ.

"אתה הולך היום לסטודיו, אָהָבי?" שאלה ניילה.

"אהובי," אמר ספלאש בקוצר רוח. פעם קראו לו יורן, לא ספלאש, אבל עד היום היא לא שאלה אותו מהו שמו האמיתי.

"אתה הולך – כן?"

"כן."

"אה, איזה יופי!"

הוא הביט בה ולא ידע אם השמחה שלה אמיתית.

לפעמים דיברה ניילה בנימה שלא הבין. החברים שלה וקרובי המשפחה שלה בבית בטח הבינו – אבל הוא לא. הוא התמלא זעם והניח את ידו על ידה של ניילה, שהיתה מונחת על השולחן, פשוט כך, כאילו לא היתה שייכת לה, ובלבו חשב שיוכל פעם לצייר את היד הזאת. היד היתה חמימה, הוא ליטף אותה, הפך אותה ופתח אותה ובפנים היתה היד קרה. הוא הצמיד אפוא את כף ידו השטוחה לכף ידה ופתאום נעמד, רכן לעבר ניילה ונישק אותה. היא לא נישקה אותו. זה קרה לעתים תכופות בזמן האחרון. כשרצה לגעת בשדיה, נסוגה לאחור ואמרה: "תפסיק, הוא הרי רואה אותנו!"

"חשבתי שהוא לא מסתכל."

"בטח שכן," היא אמרה, והנה זה היה שם שוב, הנימה הזאת, שלא הבין, "בטח שכן," היא אמרה פעם נוספת ושניהם שלחו מבט אל עבר האדריכל.

האדריכל עמד בגבו אליהם ודיבר בטלפון. על הקיר שמאחוריו היו תלויים שרטוטים והוא התבונן בהם בשעה שדיבר, אבל פעם אחר פעם סובב את ראשו והביט לעברם מעבר לכתפו. את זה מעולם לא עשה עד כה ומתישהו זה הספיק לספלאש, הוא תפס את ראשה של ניילה בחוזקה בין שתי ידיו ונישק אותה על השפתיים, למרות התנגדותה. היא הדפה אותו מעליה ורצה אל חדר האמבטיה, וכאשר ספלאש הרים את מבטו, פגשו עיניו בעיני האדריכל. תחושה של בחילה הציפה אותו ונעלמה באותה מהירות שהופיעה.

"ניילה!" קרא ספלאש בקול. "בואי לפה מהר. את חייבת לראות את זה! אני חושב שהוא השתגע."

האדריכל המשיך לדבר בטלפון בנחת. אבל פתאום הטיח את הטלפון ברצפה, תלש את השרטוטים מהקירות והעיף משולחן הכתיבה שלו את כל הניירות, את המחשב ואת דגמי הבנייה. העובדים שלו הופיעו, שניים תפסו אותו בכתפיו וניסו להחזיק אותו ולהרגיע אותו, אבל הוא השתחרר מאחיזתם, זינק אל החלון וחבט בשמשה באגרופיו. בסופו של דבר החליק מטה על השמשה באפיסת כוחות, ופניו הצרות עם העיניים הירוקות הגדולות ורעמת השיער השחורה הפרועה שמעליהן היו יפים יותר מהרגיל.

"את זה גם אני עושה אם לא יַאָרכו לי היום את אשרת השהייה," אמרה ניילה. היא עמדה מאחורי ספלאש והשחילה את אצבעותיה אל תוך לולאות החגורה בג'ינס שלו.

"אם הם לא יאריכו לי היום את אשרת השהייה," הוא תיקן אותה וחשב, למה לא בעצם? כך יוכל להתחיל לעבוד שוב, וזה לא יהיה כל הזמן ניילה, ניילה, ניילה. כך לא יצטרך עוד לדבר איתה כל הזמן על החיים שלה, אז כבר לא יהיה אכפת לו שלאמא שלה היה רומן עם סבא שלה, שאבא שלה קרא לה פופי ולעתים קרובות התקשר בבכי מביירות, שכל הגברים הלבנונים אידיוטים ושבגלל זה היא כל כך אוהבת את הגברים שכאן, אוהבת יותר מדי, הוא חשב, וכך גם לא ייאלץ לגור בשבילה בבית הטיל המטופש, היקר והקפוא הזה. הוא היה יכול לעבור לגור שוב בסטודיו שבקופנהגנר שטראסה ועוד היום היה אומר לאיסלנדי שׁתום העין שילך לחפש במקום אחר, הוא כבר לא צריך את הכסף שלו, לעולם לא יזדקק לו שוב.

"אתה יודע מה קרה לו?" שאלה ניילה.

"חשבתי שאת יודעת," אמר ספלאש.

"אני? למה אני?"

היא נעלה את המגפיים החומים הגבוהים שלה ואת הז'קט האדום של אלאיה שקיבלה מאבא שלה, והיה שנוא עליו כל כך, ואמרה: "המפתחות שלי אצלך?"

"למה את תמיד שואלת אותי על המפתחות שלך? המפתחות שלך אף פעם לא היו אצלי."

"אבל אתה תמיד מוצא אותם."

"היום לא."

"בבקשה."

"לא!"

"אהבי… שמש שלי, לב שלי!"

הוא נעמד והחל לפנות את השולחן. הוא פסע הלוך ושוב לפחות עשרים פעם בין השולחן למטבח ובחזרה, וכל הזמן היתה לו רק צלחת ביד או כפית, או קופסת החמאה המחורבנת. כשהשולחן התרוקן התיישב לפניו, תחב סיגריה אל בין שפתיו וניסה להתרכז. האם עליו להתקשר לאיסלנדי ולהגיד לו שהם ייפגשו רק בערב? עד אז יֵדע אם ניילה יכולה להישאר או לא. או שאולי עליו לבטל את זה לגמרי? כבר פעמיים ביטל לו, יכול להיות שהוא כבר ממילא לא יבוא שוב. אבל אולי הוא בכלל לא צריך לבטל לו. כן או לא? באותו רגע שמע בקרבתו את החריקה הרועשת של החשמלית וגופו התכווץ. זרם של כפור טיפס במעלה רגליו, החשמלית הבאה חלפה בקול רועם, הוא הרים את מבטו וראה שניילה פתחה את אחד החלונות הענקיים.

"לה-לה-לה," היא פיזמה. והחלה לשוטט בצחוק בחלל הענק, כאילו היא מטיילת בפארק, היא צעדה במעגלים ונענעה את ישבנה הערבי הגדול. "לה-לה-לה."

"תסגרי את החלון, ניילה," הוא אמר. "אני לא מצליח לחשוב עם כל הרעש הזה."

"לה-לה-לה."

"ניילה, אני מבקש."

"רק אם תעזור לי לחפש."

הוא קם וניגש לארון המעילים ובתנועה אחת שלף את המפתחות מהכיס הפנימי הקטן של ז'קט העור השחור שלה.

"מאיפה ידעת את זה?"

"הם תמיד שם," הוא אמר. "כשהם לא בז'קט אחר. או באמבטיה בצלוחית הסבון. או במגירה של הביסקוויטים. או במיטה. או מתחת למזרן. או מתחת למיטה."

"תודה אהובי," היא אמרה וחיבקה אותו בהססנות.

"אהבי," הוא אמר.

"מה הייתי עושה בלעדיך," היא אמרה וצחקה. בעיניה היו דמעות והיא נישקה אותו על הלחיים ועל הפה. אחר כך היא הביטה בו שוב והדמעות נעלמו. האם בכלל היו שם אי פעם? הוא תהה בלבו. או שזה רק היה עוד מופע של "תיאטרון הרגשות העזים" הלבנוני שלה?

"אל תדאגי," הוא אמר. "את תקבלי היום את הניירות שלך."

"ואם לא?"

"כן – ואם לא? אם אני חייבת לחזור לבית?"

הוא התבונן בה במבט רציני, גם היא התבוננה בו במבט רציני, ומאחר שלא היה מסוגל לשאת זאת, חלף מבטו הלאה ממנה ונדד ברחבי החדר. זה לא היה מבטו שלו שהתבונן כאן עכשיו בכול. זה היה מבטו של מישהו שהוא עדיין לא היה אבל ייתכן שייעשה בקרוב. אחרי שראה הכול, את המיטה, את שתי כורסאות הלבנות של פייר פאולין, את המנורה הכסופה בעלת רגל השיש, תצלומי המשפחה של ניילה במסגרות זהב על הטלוויזיה, ציורים ישנים שלו על הקירות הגבוהים, אחרי ששלח מבט קצר אל משרדו הריק והחשוך של האדריכל, הסתכל על עיניה החומות, החומות להחריד, של ניילה ואמר: "אם תהיי חייבת לחזור, מלאך שלי, אז אני אחזור איתך, זה ברור."

"אתה תעשה את זה?" היא אמרה בהפתעה. "אז אתה באמת תעשה את זה…" היא הסיטה את ידיו לצדדים והשתחררה מהחיבוק. "נו, אני חייבת לזוז," היא אמרה. היא כיווצה פעמיים-שלוש את שפתיה הדקות הצבועות שפתון טרי, וכשהסתובבה ופנתה לצאת זרקה עוד מבט אחרון, גנוב, אל העבר השני של החצר הפנימית.

לפני המעלית הם עמדו בשתיקה זה לצד זה. הם עמדו סמוכים ככל האפשר בלי שהזרועות והכתפיים יגעו אלה באלה, וזה כמעט היה מרגש שוב. המעלית הגיעה, הדלת נפתחה, והנה עמד לו שם האדריכל עם אשתו וגם ילדיהם היו שם כולם. ספלאש וניילה הצטרפו אליהם למעלית, הם אמרו שלום וגם האדריכל אמר שלום, ואשתו חייכה והילדים הפנו את ראשיהם והביטו מעלה מחייכים גם הם.

האדריכל נראה נורמלי שוב. ספלאש בחן אותו מזוויות עיניו בעודו נועץ את מבטו בקיר המעלית הכסוף המבריק, בין ראש האדריכל לראשה של ניילה. גם בניילה הביט מדי פעם וגם היא נראתה נורמלית לחלוטין. אולי היתה קצת עצבנית, אך זה היה מובן. אילו היה במצבה, היה עצבני לא פחות. הרי די בביקור אצל הרופא כדי לעורר בו עצבנות, או כשהוא צריך ללכת לקונסוליה כדי לסדר ויזה בשביל נסיעה. מרוב פחד היא דחתה עד לרגע האחרון את הביקור במשרד הזרים, וגם הוא עצמו היה נוהג כך, ועכשיו היא פשוט היתה עצבנית. ספלאש המשיך לנעוץ את מבטו בקיר המעלית ולמרות זאת הבחין שניילה והאדריכל נגעו זה בידו של זה בחטף. היא ליטפה באצבעותיה את גב כף ידו, הוא איגרף את היד ואז נפרדו ידיהם שוב.

המעלית עצרה בקומת הקרקע וספלאש וניילה יצאו ממנה. האדריכל ומשפחתו המשיכו לרדת עד לחניה. הם אמרו להתראות בקול רם ודלת המעלית נסגרה מאחוריהם כמו מסך. ספלאש לקח את ידה של ניילה והם יצאו החוצה. הם הלכו יד ביד לתחנת החשמלית ואחרי שניילה עלתה על החשמלית שלה ונסעה הוסיף ספלאש להביט בעקבותיה. הוא אפילו חשב לנופף בידו, אבל ויתר על כך. הוא הסתובב וצעד לאורך רחוב רוזנטאלר לרכבת ה-S ומאחר שרמזור הולכי הרגל שלפני הקֶשֶה הופן נמשך לנצח, הרים את מבטו אל בית הטיל. חזית הזכוכית בצבע אפור קוֹבַּלְט עמום נראתה מתה באור הזה של החורף. בשתי קומות דלק אור – מקדימה אצל האדריכל ובבית ההוצאה שבקומה מעליו – והאנשים במשרדים נראו באור הניאון הצהוב-ירוק כאילו הם טובעים אט-אט. ספלאש ניער את ראשו וקילל בשקט. לא התחשק לו להמשיך לחכות ברמזור העמוס באנשים, אבל מה יכול היה לעשות? הוא בכל זאת חיכה עד שהרמזור התחלף לירוק. ואז הוא מיד התחלף לאדום שוב, ואז לירוק שוב ואז שוב לאדום, והוא הוסיף לעמוד שם ולא ידע מה לעשות.

*הסיפור תורגם בתמיכת מכון גתה.