אליעזר בלום (1896- 1963), הידוע יותר בכינויו הספרותי א. אלקוויט, היה חבר נאמן בחוג הפנימי ביותר של קבוצת המשוררים המודרניסטיים היידיים שפעלו בניו יורק וכינו את עצמם משוררים "אינטרוספקטיביסטיים". בכתיבתו מימש את מגמותיה של הקבוצה: יצירת ספרות מודרניסטית ביידיש, מבוססת על חקירה מעמיקה של העולם הפנימי באמצעות המונולוג הפנימי, התמונה הפיוטית, האסוסיאציה, הרצף המחשבתי, הריתמוס החופשי. הסיפור הקצר "האור הגדול", שבו העלה בלום זיכרון ילדות – ילדותו עברה עליו בעיר הפולנית-היהודית הידועה חלם – מציג דוגמה בזעיר אנפין של אמנותו. בולטת בו הגישה החדשה אל נושא ה"עיירה" והגעגועים אליה מן המרחק של החיים האורבאניים המודרניים. בלום נמנע מתאור מפורט של הוויי. מתוך מאות הבדיחות הידועות העוסקות בטיפשותם של אנשי חלם הוא מזכיר רק אחת, הבדיחה על הקורה שקוצצה וקוצצה משני קצותיה משום שהנושאים אותה סרבו להלך אלה מאחורי אלה. בתאור כולו בולטת מגמת הציצמום, החיסכון, ההתרכזות בעניין אחד, השייך לחיים הפנימיים יותר מאשר להווי ולמסורת. אבל דבר זה – הרושם המזעזע שהותיר במספר-הילד הפנס החשמלי הראשון שהואר מעל כיכר השוק של חלם – נהפך בסיפור למאורע מכונן, לרגע הולדת המפגש של היהודי המזרח אירופי עם המודרניזם. הסיפור כולו גולף והוקצע על מנת שיבליט את המאורע ומשמעותו. המספר מממש בו את מטרתו האמנותית בשלמות מופתית.
6 thoughts on “האור הגדול”
Comments are closed.