פרויקט הסיפור הקצר

search

שרווד אנדרסון | מקור:אנגלית

האישה האחרת

תרגום : לאון פרנקו

Introduction by לאון פרנקו

האישה האחרת יצא לאור באוקטובר 1921 בתוך קובץ סיפורים של אנדרסון. מדובר בסיפור־מסגרת קלאסי שמתרחש בְהווה שבו שתי דמויות, המספר וחברו, מטיילות ומשוחחות ביניהן, כאשר החבר מספר על השבוע המשמעותי בחייו. המספר מצהיר שהוא כותב את סיפורו של החבר ואכן עושה זאת עד לאמצע הטקסט, שם דמותו של החבר משתלטת על הנרטיב ומוסרת את הסיפור שלה במונולוג, כמעט ללא הפרעה. אחד ההישגים של הסיפור הוא ההדגמה של המושג "ציניות". בניגוד לשימוש השגור־בדיבור והשגוי במושג זה, שניתן להבין ממנו כי הציניקן הוא אדם בעל חוש הומור חד וחתרני - הציניקן הוא בעצם אדם שיודע לשווק כישלונות בתור ניצחונות. הסיפור שהחבר מספר מתרחש בשבוע שבו התחתן עם אישה אחת, אך לפני כן בגד בה עם אישה אחרת. החבר מתגלה כרטוריקן מעולה שמצליח, על אף שקריו, לעורר אמינות והזדהות, בין היתר מפני שהוא מתוודה בכנות על שקריו בפני המספר ומפרט את הלבטים המוסריים שהיו לו, לפני הבגידה ואחריה. הציניות מגיעה לשיאה כשהחבר משחזר את הערב שבו הלך לביתה של אשתו העתידית, שעה קלה לאחר שבילה עם האישה האחרת, והופך את סיפור הבגידה לסיפור מוצָא (במובן של "origin story" – סיפור רקע שמתאר כיצד דמות מסוימת הופכת לגיבור או לנבל) שמתאר את הרגע המכונן שבו הפך לאדם טוב יותר. 

קראו עוד

"אני מאוהב באשתי." הוא אמר – הערה מיותרת, מפני שלא הטלתי ספק בחיבה שלו לאישה שהתחתן איתה. הלכנו במשך עשר דקות ואז הוא אמר את זה שוב. הסתכלתי עליו. הוא התחיל לדבר וסיפר לי את הסיפור שאני כותב עכשיו.

הסיפור שסיפר לי התרחש במהלך השבוע שהיה ללא־ספק המעניין בחייו. הוא עמד להתחתן ביום שישי בצהריים. שבוע לפני כן, קיבל מברק שבישר לו על מינויו למשרה ממשלתית. קרה גם דבר נוסף ששימח אותו מאוד והסב לו גאווה. הוא כתב שירים בסתר, ובמשך השנה שקדמה לחתונה, כמה מהם נתפרסמו בכתבי עת לשירה. אחת מהאגודות, שמעניקות פרסים עבור מה שלדעתן הם השירים הכי טובים שיצאו לאור באותה השנה, ציינה את שמו בראש הרשימה שלה. סיפור ההצלחה שלו הגיע גם לעיתונים בעיר הולדתו ואחד העיתונים אף פרסם תמונה שלו.

כפי שאפשר לצפות, הוא היה נרגש, עצבני ומתוח במשך כל אותו השבוע. הוא הלך לבקר את ארוסתו, בת של שופט, כמעט בכל ערב. כשהגיע לביתה, הבית היה מלא באנשים ובכמות גדולה של מכתבים, מברקים וחבילות שהגיעו. הוא עמד באחת הפינות; גברים ונשים ניגשו לדבר איתו ללא־הפסקה. הם ברכו אותו על המשרה הממשלתית המוצלחת שקיבל ועל ההישג שלו כמשורר. נראה היה שכולם משבחים אותו, וכשחזר הביתה הוא לא הצליח לישון. ברביעי בערב הוא הלך לתיאטרון ונדמה היה לו שאנשים ברחבי האולם מזהים אותו. כולם החוו בראשם וחייכו. בהפסקה שלאחר המערכה הראשונה, חמישה או שישה גברים ושתי נשים קמו מהמושבים שלהם, התאספו סביבו, ונוצרה התקהלות קטנה. אנשים זרים שישבו באותה השורה שלו מתחו את הצווארים שלהם כדי להסתכל. הוא מעולם לא קיבל כזו תשומת לב בעבר, ועכשיו השתלטה עליו ציפייה נרגשת.

היה זה זמן משונה מאוד בשבילו, כפי שהסביר לי כשסיפר את סיפורו. הוא הרגיש שהוא צף באוויר. כשנכנס למיטה, לאחר שפגש באנשים רבים ושמע מילים רבות שמשבחות אותו, ראשו הסתחרר והסתחרר. כשעצם את עיניו, קהל של אנשים פלש לחדרו. נדמה היה לו שכל אנשי עיר הולדתו חושבים עליו בו־זמנית. פנטזיות מגוחכות במיוחד השתלטו עליו. הוא דמיין את עצמו נוסע בכרכרה ברחובות של עיר. חלונות נפתחו לרווחה ואנשים רצו ועמדו בפתחי הבתים. "הנה הוא. זה הוא," הם צעקו, ולשמע מילים אלו נשמעו זעקות שמחה. הכרכרה נכנסה לרחוב שנחסם על ידי אנשים. מאה־אלף זוגות עיניים הביטו בו. "הנה אתה! עשית את זה!" נדמה היה שהעיניים אומרות.  

הוא לא הצליח להבין אם ההתלהבות של האנשים נבעה מכך שכתב שיר חדש, או אולי מכך שעשה משהו חשוב בתפקידו הממשלתי החדש. הדירה שגר בה, בזמנו, היתה ברחוב מרוחק בקצה העיר שעמד על קצה של צוק, כך יכול היה להשקיף מגובה חלון חדר השינה שלו על עצים, על גגות של בתי־חרושת, ועל נהר. כשנכשל לישון, וכשהפנטזיות שהמשיכו לפלוש אליו עוררו אותו עוד יותר, הוא קם ממיטתו וניסה לחשוב.

הוא ניסה להשתלט על מחשבתו, דבר טבעי תחת הנסיבות שהיה בהן, אך כשישב ערני לגמרי ליד החלון, קרה לו משהו לא־צפוי ומשפיל. הלילה היה בהיר ונעים. היה ירח. הוא רצה לחלום על האישה שתהיה אשתו, לחשוב על שורות שיופיעו בשירים נאצלים, או לתכנן תוכניות שישפיעו על הקריירה שלו. להפתעתו, המוח שלו סרב לעשות את הדברים הללו.

בפינת הרחוב שגר בו היתה חנות סיגרים קטנה עם דוכן עיתונים, שניהלו איש שמן בן־ארבעים ואשתו – אישה קטנה ונמרצת עם עיניים אפורות־בהירות. בבוקר הוא עצר שם כדי לקנות עיתון לפני שימשיך לעיר. לפעמים היה שם האיש השמן, אך בדרך כלל הוא לא היה בנמצא והאישה שירתה אותו. היא היתה, כפי שהקפיד לציין לפחות עשרים־פעם, אישה רגילה מאוד ללא שום תכונה מיוחדת בה או כזו שראויה לציון, אבל לעתים קרובות השהות במחיצתה ריגשה אותו באופן עמוק וּמִסיבה שלא הצליח להסביר. במהלך אותו השבוע, כשדעתו היתה מוסחת כל כך, היא היתה האדם היחיד שהכיר שהוא הצליח לראות במחשבתו באופן מובחן וברור. כשניסה מאוד לחשוב מחשבות נשגבות, חשב עליה בִמקום. לפני שתפס מה קורה, הרעיון לנהל איתה רומן השתלט על הדמיון שלו.   

"לא הצלחתי להבין את עצמי." אמר לי כשסיפר את הסיפור. "בלילה, כשהעיר היתה שקטה וכשהייתי אמור לישון – במקום זאת חשבתי עליה כל הזמן. אחרי שניים־שלושה ימים כאלה, התחלתי לחשוב עליה גם במהלך היום. הייתי מבולבל מאוד. כשהלכתי לבקר את האישה שהיא אשתי כעת, גיליתי שאהבתי אליה לא פחתה בכלל על אף מחשבותי המשוטטות. היתה רק אישה אחת בעולם שרציתי לחיות איתה ושתהיה שותפה למאמץ שלי לשפר את עצמי כאדם ואת מעמדי בעולם, אך לפי שעה, אתה מבין, רציתי שהאישה האחרת הזו תהיה בין זרועותי. היא הכניסה את עצמה למחשבות שלי. בכל מקום שמעתי אנשים אומרים שאני אדם דגול שנועד לעשות דברים גדולים, ואני הייתי נתון במצבי. בערב ההוא, כשהייתי בתיאטרון, חזרתי הביתה ברגל כי ידעתי שלא אצליח לישון, וכדי לספק את הדחף המטריד שלי – הלכתי לחנות הטבק ועמדתי מולה. זה היה בית בן שתי קומות וידעתי שהאישה גרה למעלה עם בעלה. עמדתי בחשכה במשך זמן רב ונשענתי על קיר הבית, ואז חשבתי על שניהם שנמצאים שם־למעלה, וללא־ספק ביחד במיטה. זה הכעיס אותי.

"ואז כעסתי עוד־יותר על עצמי. הלכתי הביתה ונכנסתי למיטה, רועד מעצבים. ישנם כמה ספרי שירה וכמה ספרי פרוזה שתמיד ריגשו אותי באופן עמוק, לכן הנחתי אותם על שולחן ליד המיטה שלי.

"הקולות בתוך הספרים היו כמו קולות המתים. לא שמעתי אותם. המילים המודפסות לא חדרו לתודעה שלי. ניסיתי לחשוב על האישה שאהבתי, אבל דמותה הפכה גם־היא למשהו מרוחק, למשהו, שלפי שעה, אין לי קשר אליו. התגלגלתי והתהפכתי במיטה. זו היתה חוויה מאמללת.

"בחמישי בבוקר נכנסתי לחנות. האישה היתה שם לבדה. אני חושב שידעה איך הרגשתי. אולי חשבה עלי כפי שאני חשבתי עליה. חיוך מהוסס ומפוקפק השתובב בזוויות הפה שלה. היא לבשה שמלה קרועה־בכתף ועשויה מבד זול. ודאי היתה מבוגרת ממני בעשור. כשהנחתי את המטבעות שלי על דלפק הזכוכית, שמאחוריו עמדה, ידי רעדה כך שהמטבעות השמיעו רעש צורם וחד. כשדיברתי, הקול שיצא מהגרון שלי לא נשמע כמו קול שאי־פעם השתייך לי. הוא נשמע כמו דרגה אחת מעל לחישה עבה. 'אני רוצה אותך.' אמרתי. 'אני רוצה אותך מאוד. את מסוגלת לחמוק מבעלך? בואי לדירה שלי הערב בשבע.'

"האישה אכן באה לדירתי בשבע. באותו הבוקר היא לא אמרה לי כלום. במשך דקה־אולי עמדנו והסתכלנו זה על זה. שכחתי את כל מה שקיים בעולם פרט לה. ואז היא סימנה לי כן בראשה והלכתי משם. עכשיו כשאני חושב על כך אני לא מצליח להיזכר במילה אחת ששמעתי אותה אומרת. היא באה לדירה החשוכה שלי בשבע. לא היה אור טבעי מבחוץ. לא הדלקתי נרות ושילחתי את המשרת שלי.

"במשך כל היום לא תפקדתי בכלל. נפגשתי עם מספר אנשים במשרד שלי, אבל הייתי מבולבל כל כך כשדיברתי איתם. הם ייחסו את בלבול־דעתי לחתונה המתקרבת שלי ויצאו מהמשרד צוחקים.

"באותו הבוקר, רק יום אחד לפני החתונה, קיבלתי מכתב ארוך ויפה מאוד מארוסתי. גם היא לא הצליחה להירדם בלילה שחלף ויצאה ממיטתה לכתוב לי. כל מה שאמרה במכתב נשמע מדויק ואמיתי, אבל נדמה היה לי שהיא־עצמה, כאדם, הולכת ונעלמת. דמיינתי שהפכה למעין ציפור שעפה הרחק־הרחק בשמיים הגבוהים, ושאני הפכתי לנער יחף ומבולבל שעומד בדרך עפר מול חווה ומתבונן בדמותה המתרחקת. אני תוהה אם תבין למה אני מתכוון?

"לגבי המכתב עצמו, אליו האישה־המתעוררת־שבה מזגה את ליבה: היא כמובן לא ידעה כלום על החיים, אבל עדיין היתה אישה. אני מניח ששכבה במיטתה וחשה, כמוני, נרגשת ועצבנית. היא הבינה ששינוי גדול עומד להתרחש בחייה והיתה שמחה וגם מפוחדת. היא שכבה שם וחשבה על דברים אלו. ואז יצאה מהמיטה והחלה לדבר איתי דרך הנייר. היא סיפרה לי עד כמה היא מפחדת וגם עד כמה היא שמחה. כמו רוב הנשים הצעירות היו דברים מסוימים שידעה עליהם משמועות בלבד. במכתב היא היתה מתוקה מאוד ומעודנת: 'זמן רב לאחר שנתחתן, נשכח שאנחנו גבר ואישה.' היא כתבה. 'נהפוך לבני אדם. עליך לזכור שאני בורה ולעתים קרובות אנהג בטיפשות. עליך לאהוב אותי ולהיות סבלני מאוד ואדיב. כשאדע יותר, לאחר זמן רב שבו תלמד אותי את דרכי החיים, אנסה לגמול לך. אוהב אותך בעדינות ובתשוקה. אני מסוגלת לכך, אחרת לא הייתי מסכימה להתחתן בכלל. אני מפחדת אבל שמחה גם. אני שמחה כל כך ששעת החתונה שלנו כמעט הגיעה!'

"עכשיו אתה רואה בבירור באיזו תסבוכת הייתי. לאחר שקראתי במשרד את המכתב של ארוסתי, נעשיתי נחוש וחזק. אני זוכר איך קמתי מהכיסא והלכתי בחדר, גאה בעובדה שעמדתי להיות בעלה של אישה אצילית כל כך. מיד הרגשתי כלפיה כפי שהרגשתי כלפי עצמי לפני שגיליתי איזה יצור חלש אני. החלטתי שלא אהיה חלש עוד. תכננתי ללכת בתשע בערב לראות את הארוסה שלי. 'אני בסדר עכשיו.' אמרתי לעצמי. 'האופי היפה שלה הציל אותי מעצמי. אחזור הביתה עכשיו, ואֶֶמָנַע מהאישה האחרת.' בבוקר טלפנתי למשרת שלי ואמרתי לו שאינני רוצה שיהיה בדירה באותו הערב, אבל עכשיו עמדתי להתקשר לומר לו שישאר בה.'

"אבל אז הבנתי משהו. 'עדיף שלא יהיה שם בכל מקרה.' אמרתי לעצמי. 'מה הוא יחשוב כשיראה אישה עולה לדירה שלי בערב, יום לפני החתונה שלי?' הנחתי את הטלפון והתכוננתי לחזור הביתה. 'אני רוצה שהמשרת לא יהיה בדירה כי אני לא רוצה שישמע אותי מדבר עם האישה האחרת. אני לא יכול להיות גס אליה. אצטרך להמציא לה תירוץ כלשהו.' אמרתי לעצמי.

"האישה באה בשבע, וכפי שאולי ניחשת, הכנסתי אותה לבית ושכחתי מההחלטה הקודמת שלי. סביר להניח שבכלל לא התכוונתי לעמוד בהחלטה הזו מלכתחילה. היה פעמון על הדלת שלי, אך היא לא צלצלה בו אלא נקשה בדלת בעדינות. נראה היה לי שכל מעשיה באותו הערב היו עדינים ושקטים, אבל גם נחושים וזריזים. אני ברור מספיק? כשהיא נכנסה, עמדתי ליד הדלת, שמאחוריה המתנתי כחצי־שעה. הידיים שלי רעדו כפי שרעדו בבוקר, כשעיניה הביטו בי בזמן שניסיתי להניח את המטבעות על השולחן בחנות. כשפתחתי את הדלת היא נכנסה במהירות וחיבקתי אותה. עמדנו ביחד בחשכה. הידיים שלי לא רעדו עוד. הרגשתי מאושר מאוד וחזק.

"כדי להבהיר את דברי, אספר קצת על האישה שהתחתנתי איתה. עד כה סיפרתי על האישה האחרת. אני מבין שההצהרה הברורה־מאליה על אהבתי לאשתי לא נשמעת משכנעת מספיק לאדם נבון כמוך. למען האמת, אני מרגיש הרבה פחות בנוח מאז שהתחלתי לספר לך את הסיפור. זה בלתי נמנע שתקבל ממני את הרושם שאני מאוהב באשתו של מוכר הטבק. זה לא המקרה. זה נכון שחשבתי עליה במשך כל השבוע שקדם לחתונה שלי, אבל אחרי שבאה לדירה שלי היא נעלמה לגמרי ממחשבותי.

"האם אני אומר את האמת? אני מנסה, בקושי רב, לספר מה קרה לי. אני אומר שמאז אותו הערב שהאישה באה לדירה שלי, לא חשבתי עליה. אבל, למען הקפדה על העובדות, זה לא נכון. באותו הערב הלכתי לבקר את ארוסתי בתשע, כפי שביקשה ממני לעשות במכתבה. בדרך מסוימת, שאני לא יכול להסביר, האישה האחרת באה איתי לשם. אתה מבין, אני מתכוון לכך שחשבתי שאם יקרה משהו ביני לבין אשתו של מוכר הטבק אני לא אהיה מסוגל להמשיך עם החתונה. 'אי אפשר גם וגם.' אמרתי לעצמי.

"אבל בעצם, כשהלכתי לראות את אהובתי באותו הערב הייתי בטוח לחלוטין שנתחתן. אני חושש שאני מבלגן קצת את הסיפור שאני מנסה לספר. לפני רגע אמרתי שהאישה האחרת, אשתו של מוכר הטבק, באה איתי לארוסתי. אני לא מתכוון לכך באופן מעשי. אני מתכוון לכך שמשהו ממנה דבק בי – האמונה שלה בתשוקותיה והאומץ שלה להגשים אותן. עכשיו אני ברור יותר? כשהגעתי לבית ארוסתי היו בו אנשים רבים. חלקם היו קרובים ממקומות מרוחקים שפגשתי לראשונה. היא ראתה אותי מיד כשנכנסתי לבית. הפנים שלי קרנו בוודאי. מעולם לא ראיתי אותה נרגשת כל כך. היא חשבה שהמכתב שלה ריגש אותי, וכמובן שריגש. היא קפצה ממקומה ורצה אלי. היא היתה כמו ילדה שמחה. מול כל האנשים בחדר, שהביטו בנו בסקרנות, היא קראה בהתרגשות, 'אני כל כך שמחה שהבנת. אנחנו נהיה שני בני אדם. אנחנו לא נהיה בעל ואישה.'

"כפי שאתה יכול לנחש, כולם צחקו, אבל אני לא צחקתי. דמעות באו לעיני. רציתי לצעוק מאוֹשר. אולי אתה מבין אותי. באותו היום, כשקראתי במשרד את המכתב שכתבה לי, אמרתי לעצמי, 'אני אדאג לאישה הקטנה והיקרה הזו.' היה משהו זחוח במחשבה הזו. אבל בבית שלה, כשאמרה בקול את מה שאמרה וכולם צחקו, אמרתי לעצמי משהו אחר: 'אנחנו נדאג זה לזה.' ולחשתי משהו, בסגנון של המשפט הזה, באוזנה. באותו הרגע התנערתי מתחושת העליונות שלי. רוחה של האישה האחרת עשתה זאת עבורי. חיבקתי את ארוסתי, לפני כל האנשים שבחדר, והתנשקנו. הם חשבו שזה מתוק נורא מצידנו שאנחנו מתרגשים כל כך לראות זה את זה. אלוהים יודע מה היו חושבים עלי לו ידעו את האמת.

"אמרתי כבר פעמיים שאחרי אותו הערב מעולם לא חשבתי על האישה האחרת. זה נכון חלקית, אבל לפעמים בשעת ערב כשאני מטייל לבד ברחוב או בפארק, כפי שאנחנו מטיילים כרגע, וכשהערב יורד בעדינות ובזריזות כפי שירד עכשיו, אני מרגיש את האישה האחרת חודרת לגופי ולמחשבה שלי. מעולם לא ראיתי אותה שוב לאחר הפגישה האחת. למחרת התחתנתי ולא חזרתי שוב לרחוב שלה. אבל לפעמים, כשאני הולך כמו עכשיו, ניחוח חד של אדמה מציף אותי במהירות. אני מרגיש כאילו הייתי זרע באדמה וגשמי האביב החמים באים עלי. כאילו אינני אדם אלא עץ.

"ועכשיו, כפי שאתה רואה, אני נשוי והכול טוב. נישואי הם עובדה יפה עבורי. אם היית אומר שחיי הנישואים שלי לא טובים, יכולתי לקרוא לך שקרן והיתה זו אמת מוחלטת. ניסיתי לספר לך על האישה האחרת הזו. אני מרגיש הקלה מסוימת כשאני מדבר עליה. מעולם לא סיפרתי עליה לאיש עד עכשיו. מעניין למה חששתי בטיפשותי שתקבל את הרושם שאני לא אוהב את אשתי. אילו לא סמכתי בחושַי על ההבנה שלך, לא הייתי מדבר. אני במצב נרגש־מעט כרגע. הלילה אחשוב על האישה האחרת. זה קורה לפעמים. זה יקרה אחרי שאלך למיטה. אשתי ישֵנָה בחדר הסמוך והדלת בין החדרים שלנו תמיד פתוחה. הלילה יִראו את הירח, וקרני ירח ארוכות ינחתו על המיטה שלה. הלילה אתעורר בחצות. היא תישן במיטתה כשזרוע אחת מכסה על ראשה.

"על מי אני מדבר עכשיו? גבר נשוי לעולם לא מדבר על אשתו במיטה. מה שאני מנסה לומר זה, שבעקבות השיחה הזו, הלילה אחשוב על האישה האחרת. מחשבותי לא יהיו כפי שהיו בשבוע שלפני החתונה שלי. במקום זאת אתהה מה שלומה. לרגע ארגיש את עצמי אוחז בה קרוב אלי כמו אז. אני אחשוב שבמשך שעה אחת הייתי קרוב אליה יותר משהייתי קרוב אי־פעם למישהו אחר. ואז אחשוב על הפעם הבאה שבה אהיה כך עם אשתי. היא עדיין אישה מושכת. אעצום את עיני לרגע, והעיניים הזריזות, הנבונות והנחושות של האישה האחרת יסתכלו בי בחזרה. הראש שלי יסתחרר ואפקח מהר את עיני ואראה שוב את האישה היקרה שאיתה החלטתי לחיות את חיי. ואז ארדם, וכשאתעורר בבוקר ארגיש כמו באותו הערב שבו יצאתי מהדירה שלי אחרי שחוויתי בה את החוויה החשובה ביותר בחיי. אתה מבין, מה שהתכוונתי לומר זה שכשאתעורר מחר, האישה האחרת תיעלם לגמרי."