פרויקט הסיפור הקצר

search

יאסין סלימאן | מקור:ערבית

הבלש

תרגום : דולי ברוך

Dave Webb

הרופא חייך ברוך ובנועם שנראו מפחידים, ואמר לגברת נהאל:

"נתתי לכלב תרופת הרגעה שבתוך עשר דקות לכל היותר תקל על המתח שלו ."

"טוב עשית. הכלב הזה הוא הדבר האחרון שנותר לי בעולם המתועב הזה."

הרופא הביט בה מופתע. היא הוסיפה ואמרה:

" כמובן, אחרי בעלי האהוב."

אמרה את המשפט המיואש הזה וחזרה לבכות.

אחרי כחמש דקות מת הכלב. הגברת לא אמרה שום דבר חשוב ורק צרחה וצרחה. הרופא לא מצא כל הצדקה לכך.

הגברת נהאל מתה כחמש דקות אחר כך. על הרצפה נפלה גופה מחוסרת רוח חיים. אבל אל לנו לפקפק כלל בכוונותיה של הרצפה, שכן כשהחליט ליבה את החלטתו הוא לא השאיר לקליע אפילו את ההזדמנות להתענג על תבוסתו בקרב אשר סיים את חייה האומללים. חמש הדקות שבזבזה האישה הטיפשה בבכי על הכלב לא היו הוגנות וצודקות, שכן הכלב המסכן היה ראוי שהיא תהיה נאמנה יותר לזכרו. אך חשוב יותר מכול הוא ששניהם, היא וכלבהּ, עזבו את מרפאתו של הרופא הווטרינר האופטימי כשהם נישאים על לבבות שביקשו עליהם רחמים.

וליתר דיוק, הנה הפרטים: בעלה השמן המטיר קללות על הכלב ואיחל לו שאלוהים ישלח אותו לעולם הבא כעכבר. וזה מה שהכלב המפונק של הגברת נהאל חשש מפניו יותר מכול – דבר שבעיני בעלה היה טירוף ונגד את הטבע.

 ומעשה שהיה כך היה: ביום שהגברת נהאל קנתה את הכלב מחנות חיות המחמד, שהייתה במרכז העיר, היא השאירה אותו בגינה להשתזף קצת ונכנסה הביתה להכין לה את הקפה שלה. כעבור רגעים אחדים שמעה נביחה מפחידה. היא מיהרה לפתוח את הדלת בבהלה. הכלב ראה עכבר בגינה, נתקף שיגעון ותיכף ומיד ברח בנביחות מבוהלות חסרות היגיון. כאשר פתחה הגברת את הדלת זינק הכלב פנימה, והיא עצמה נפלה ושברה את שוק רגלה ואילו העכבר מת מגודל התדהמה.

הבעל המתועב אמר בלבו:

"זהו, המזל הביש חיסל את האומללה הזו." – אמירה שרבים, אשר מכירים את הגברת נהאל היטב, אינם רואים בה גידוף כלל וכלל.

נהאל נולדה להורים עשירים ממעמד גבוה. אך חצי מחייה היא לא הייתה קשורה אליהם. לא מפני שהחליטה לעזוב אותם כי אם מפני שפשוט לא ניתנה לה ההזדמנות.

אביה עשה מעשה שטות והסכים לצאת לטיול כפרי עם אימה שהייתה בימי ההיריון האחרונים שלה. בשובם באותה דרך חתחתים מפותלת אחזו את האם צירי הלידה. הוא מיהר לבית חולים צנוע בשכונה עממית צפופה, שהרי לא היו אפשרויות אחרות, ושם היא ילדה. אבל איש לא ידע שהתינוקת שהתלוותה אליהם אחר כך הביתה הייתה בתה של אישה אחרת, שילדה אותה באותה שעה ממש. האישה הזאת שהתה עמה בחדר בלוויית אימה הקשישה ומה שחיבר ביניהן היו הכאב וחבלי הלידה. לפני שעזבו את בית החולים נתנה לה האישה תצלום שלה למזכרת, ולא שכחה לרשום לה את מספר הטלפון שלה בבית. אחר כך  הן היו מיודדות לתקופה שלא ארכה זמן רב. תחילה שוחחו בטלפון מתוך קרבה רבה, אך הקשר הלך והצטנן בחלוף הימים עד שנקטע כליל והשתיים נפרדו.

התינוקת, שנולדה רזה וחלשה מאוד, שהתה תקופה ארוכה באחד מבתי החולים הגדולים, ולא נראָה בשעתה שיש לה סיכוי רב לחיות. אבל בריאותה הלכה והשתפרה ברבות הימים, שיער ראשה נהיה בלונדיני, והדבר הפך לפורענות הרת אסון שאיש לא הביא בחשבון.

במשפחותיהם של בני הזוג לא נראה מעולם שיער בלונדיני, ועל כן אין לדבר הזה אלא הסבר אחד ויחיד: האישה חיזרה על הפתחים וקיבלה את הילדה הזאת מקבצן אחר, אשר ניצל את בדידות מיטתה הריקה מנשימותיהם של גברים ונבר בבשרה הרך בציפורניו המזוהמות והלך לו להקיש על דלת אחרת. ואולם חייו של בעלה, שהספק הרג אותו, הפכו לגיהינום בלתי נסבל. הוא החל להשמיץ ולהלעיז בכל הזדמנות שהתגלגלה לידיו. הוא רצה לדעת את האמת מסיבות הקשורות לתחביב ישן. למשל, הוא לא רוצה שאשתו תודה שבגדה בו. אם הכול יקרה פשוט כל כך זה לא יסב לו שום אושר. לכן הוא לא ישמח אם ידע את העובדה הזאת מהגבר שהרתה לו. יעניין אותו יותר להכירו בכוחות עצמו. וזה מה שייעשה ברגע שיגלה אותו.

הוריה לא ישנו יחד זמן רב לפני שבאה בתם לעולם. כי אביה לא אהב את הזוגיות כלל. לאחר פחות משבועיים מיום חתונתם הוא לא יכול היה עוד לשאת אפילו את המחשבה שהיא תחלוק איתו את המיטה. רצה המקרה והוא קנה סטודיו מצייר כושל מתוך החלטה להפוך אחר כך את הסטודיו למשהו מועיל. הוא הלך להשלים את העסקה, ומצא את הצייר שוקד על ציור של מיטה גדולה ובה זוג אוהבים, אולי בעל ואישה.

"אלוהים! ציירת תמונה מושלמת, אבל מתועבת לגמרי!"

הצייר איפר את הסיגריה שלו אל תוך ספל הקפה שלו ועמד לומר משהו, אך האדון חנפי הוסיף ואמר:

"איני מתכוון לפגוע בך, אדוני 'הקליגרף'. מה שאני רואה בציור הזה הוא טוב מבחינה טכנית, ובכל זאת הוא אבסורדי, אווילי וחסר תועלת. אנשים זקוקים ללחם ולא לציור של לחם."

האמן שאף מהסיגריה שתי שאיפות עמוקות בזו אחר זו והשליך אותה ארצה בתנועה תיאטרלית. ועקב אחריה ומעך אותה בעקב נעלו כמי שרומס מקק עלוב.

"גם אני איני מתכוון לפגוע בך, אדוני 'האופה', אבל אני מרחם על האנשים שמדברים על דברים שאינם מבינים בהם. האם באת כדי להשלים את העסקה או כדי לעורר בלבי חרטה על כך שבזבזתי את חיי בלי לעבוד כאופה?"

"אכן, באתי כדי להוציא כסף תמורת החנות לציור שלך!"
הוא קרץ בעינו וטפח קלות על מזוודתו.

"חנות לציור?.." תהה האמן בלעג. "אני הייתי חושב אותה לגלריה! כמובן, אילו היה לי קצת טעם טוב."

-"יש לי עסקה אחרת בשבילך. אל תכעס כל כך, הלא אין כל תועלת לקרוא לזה 'בורסת הציור' אם ההכנסות ממנו לא יכולות אפילו לפרוע את החשבונות שלך!"

סבלנותו של האומן פקעה. אבל למראה המזוודה המלאה כסף הוא הרג את עצמו מרוב סבלנות.

-"דיברת על עסקה אחרת."

-"התחלת להבין. אקנה ממך את הציור הזה, בתנאי שתעשה בו כמה שינויים."

"על גופתי המתה."

"אשלם תמורתה מחיר כפול, אבל אתה צריך לשים בשבילי סביב המיטה המטופשת הזאת סרט צהוב."

"סרט צהוב?? למה?"

"כזה שהחוקרים שמים סביב זירת הפשע."

"במחיר כפול, אשים עליה גופה בדמותך, אך אמחק ממנה את חתימתי."

"מי בכלל רוצה את חתימתך הטיפשית? כתוב במקומה את שמי, אם תרצה. וכעת, ידידי, בוא נשלים את העסקה. בוא לחתום, הניירות מוכנים."

"קדימה. לעזאזל האמנות!"

הוא נשא עמו את התמונה והלך לביתו. בחדר השינה שם אותה במקום ציור אחר, והחל להתבונן בה ביהירות רבה, כי הרי הוא בעל הרעיון הגאוני שהאומן הכושל הזה לא יכול היה להגיע אליו בעצמו. וכך הוא לא יזדקק כלל למילים רבות על מנת להציג את מרכולתו לפני האישה ההיא. כאשר ראתה אותה אשתו, היא הבינה ולא נכנסה עוד לחדר הזה. היא הייתה בהיריון, ותיאורטית, על פי מה שראתה, לא הייתה זקוקה לו לצידה על מנת לקיים אתו קשר.

ובחדרו, ישב וחשב כיצד להגיע אל חקר האמת. יכול היה לשכור את שירותיו של בלש פרטי ולחסוך לעצמו את הטרחה. אבל הוא מתגעגע אל ימי נעוריו ואל העבודה הראשונה שעבד בה. עודנו זוכר את הימים ההם לטובה. דלתות הפרנסה נפתחו לפניו לרווחה והוא נעשה אחד מעשירי העיר, ועדיין לא שכח את העבר העלוב ההוא שלו .

כעבור ימים מספר בא אלוהים לעזרו ואשתו נפלה באמבטיה ואיבדה את הוולד השני שלה, בלי שיפסיד אפילו אגורה אחת כדי שתעשה הפלה כפי שדרש שוב ושוב.

הפועלים החלו להעביר את החפצים חסרי הערך שהשאיר האמן לפני שעזב. היה שם אוסף של גרוטאות, פיסות נייר צבעוניות, גזרי עץ ששימשו לייצור מסגרות לתמונות, כרכובים מוכנים בכמה מידות, כנים לציורים, קנבס, צבעים אקריליים, פיסות בד לבנות, ואחרות מוכתמות בשלל צבעים, אוסף של מברשות לצביעה, צבעים, אוסף של עיתונים ומגזינים, פרסומות ומודעות על תערוכות אמנות, ציורים קרובים לסיום וכמה קופסאות בגדלים שונים. היה נדמה כאילו האמן הזה עומד לנטוש את מלאכת הציור, או שרצה להתפטר מכל דבר שיזכיר לו את ימי העוני והדלות. לגלריה כמעט לא היו נכנסים אנשים, מלבד אחדים מחבריו המובטלים שהיו באים לרכל ולעשן חשיש כי המקום הזה היה ממש אידיאלי ובטוח במידה מסוכנת.

"זרקו את כל הדברים האלה למזבלה!"

בעל המקום החדש צועק ומדרבן את העובדים להזדרז.

"קדימה, עצלן, אתה לא ראוי לכסף שאני משלם לך."

כל מה שהעסיק את מוחו היה לתת גט לאשתו בלי להפסיד כסף. כואב לו רק על המוהר הדחוי[1]  הגדול שייאלץ לשלם אם יגרש אותה. אך רעיון טוב יותר היה שהאישה הארורה ההיא תמות ותשאיר לו את הילדה הקטנה והוא יגדל אותה לבדו. הוא היה נחוש בדעתו לשנות את שמה, הרי לא הגיוני שתיקרא בשם המטופש הזה כל חייה. מחשבות רבות התרוצצו במוחו, והוא שבר את ראשו למצוא תחבולה הולמת שתעזור לו לגלות את האמת ולהיפטר אחת ולתמיד מהאסון הביתי שלו. לפני שנים היה תמיד מתפאר בשכלו.

"הראש הקירח הזה, אל תזלזלו בו, יש בו מחשב גדול."

תמיד הוא טוען בתוקף שתבונתו היא מקור עושרו, כי עד סוף תקופת עבודתו במשטרה החשאית לא היה בעל הון כזה. הוא עזב את העבודה מרצונו ועקר מכפרו הקטן לבלי שוב. בעיר הזאת הוא בנה את עצמו במו ידיו והאנשים פה מכירים אותו רק כשעשיר שחצן.

לילדה הבלונדינית מלאו עשר והנה היא נערה נחמדה ומבריקה, אך אביה אוסר עליה לגלות את שערה. לא זו בלבד שאין הוא רוצה לראות את שערה הבלונדיני, הוא אף מתעב אותו בכל מאודו. מעולם לא אמר זאת במפורש. כל מה שנהאל יודעת הוא שאביה איש דתי שאינו רוצה שבתו תגיע לגיהינום. כשהייתה שואלת אותו:

"אבל אמי לא שׂמה חיג'אב, למה שאני אשים?"

הוא היה מתכעס ומתרגז ואומר מילים לא ברורות, עד שיום אחד התמלאה הסאה והוא אמר לה:

"לאמך אין ייחוס טוב, למשפחתה יש שם רע."

הנערה לא היססה לדבר גלויות עם אימה והאם נתקפה דיכאון נורא ולא הייתה יוצאת מחדרה אלא על ארבע. עד כאן, המסך ירד על הפרק העלוב הזה בחיי אביה. הוא נראה רגוע יותר והחליט שלא לחשוב עוד לנסות לחשוף את הסוד הישן, אשר נקבר עם אשתו לעד. הוא אסף את כל חפציה, והפועלים באו והשליכו אותם למחסן הגדול.

האדון חנפי  חי זמן רב כקמצן, הוא מנע מבתו כל דבר  שהייתה יכולה להשיגו בקלות גם אם היה אביה פקיד אלמוני. על כן סירב לקנות לה משרד פרטי לאחר שסיימה את לימודיה באוניברסיטה.

"אין צורך לבזבז כסף, אתן לך את המפתח של המחסן הישן, הוא מתאים מאוד."

"אבל אבי, בחרתי מקום טוב יותר."

-"לא אמשיך להתווכח אתך."

הוא שבר את לבה, והיא נרדמה שטופת דמעות. בבוקר הלכה אל המחסן הישן. אחד הפועלים ליווה אותה כדי לעזור לה לנקות אותו. לאחר שסיימו את משימת הניקוי, היא החליטה להיפטר מהקופסאות הכבדות שצבען כמעט דהה לגמרי מרוב האבק שכיסה אותן.

"אפתח את הקופסאות הללו ונראה מה יש בהן."

-אולי יש בהן חפצים ישנים וחסרי תועלת. עצתי לך שישר נזרוק אותן. "

"אל תתווכח איתי. אני לא רוצה לגרום לבעיות עם אבי".

ואכן חושיו של הפועל לא הטעו אותו. הוא נתן בה מבט משועמם והשליך את הספרים, המחברות והחפצים חסרי הערך. האבק חדר לריאותיו והוא החל להשתעל, התרחק, ואין ספק שקילל אותה קללות הגונות. היא התקרבה לאסוף את הגרוטאות ולהשיבן לקופסאות, הסירה את האבק מתמונה במסגרת זהב מטונפת ובחנה אותה רגע:

"אלוהים! מה הביא תצלום של אימא של חברתי מרים לקופסה הישנה הזאת?"

תדהמתה נמשכה רגעים ארוכים. היא חיכתה שהפועל יסיים להיפטר מכל החפצים חסרי הערך, חזרה הביתה ושוחחה בטלפון:

"יום טוב, לילא. נחשי מה מצאתי?"

לילא לא ענתה על הברכה ושאלה ישירות:

"מה מצאת, חברתי? אולי חתן חדש?"

"תצלום של אימא שלך."

"באמת? איפה מצאת אותו? אבל אף פעם לא ביקרת אותי. איך ידעת שזו אמי?"

"שכחת? הייתה אתך מישהי כשנסענו למסיבת הסיום! אם אין לך התנגדות, אני יכולה לבקר אותך היום, אני גם משתוקקת לפגוש אותך."

נהאל רשמה את כתובתה של חברתה, שעברה לאחרונה לגור בעיר, חיכתה עד שש וחצי ויצאה לפגישה שנקבעה בשעה שבע. מרים נכספה מאוד לראות אותה, ואפילו לא התעכבה על גינוני האירוח. היא נשמה עמוק וקראה בתדהמה:

"אלוהים! לא ראיתי את התמונה הזאת אף פעם."

וקראה לאביה בצעקה. הוא בא מחדרו, נרגז, ושאל בלי להביט אל נהאל:

"מה קרה לך? למה את צורחת ככה?"

הוא בחן ארוכות את התמונה, דמעות נקוו בעיניו והוא מלמל ואמר:

"זכרך לברכה, אום לילא! אבל איפה מצאת אותה?"

היא הצביעה על חברתה. הוא הביט בה רגע, ואז אמר:

-"סליחה, עלמתי! האם אני מכיר אותך?"

-"מעולם לא נפגשנו."

-"פנייך נראות מוכרות."

נהאל סיפרה לו את סיפורה בעודו נדהם מעניין התמונה, והאמת היא שכל מיני הרהורים ומחשבות התקלסו בו, כי בלבו עדיין כרסם פצע ישן שאת דבר קיומו לא גילה לאיש. אך בתמימותו הוא החליט לדעת איך הגיעה אליה התמונה הזאת. נהאל הצטערה בכל מאודה על העצב הרובץ על לבו. לא נראה היה שהוא דומה לאיש ההוא, המעורר יראה בעיטוריו ובהדרת הכבוד שלו, שתמונתו הייתה תלויה על הקיר ועל ידה לוח שנה בצבעים דהויים, המלמד שהם בחודש אוגוסט שנת 1995.

-"מה דעתך שאשאל את אבי על התמונה? הרשה לי להראות לו אותה."

"איני מתנגד כלל, אבל מה דעתך שתבקרו אותנו וכך כולנו נדע את הסיפור?"

זה היה רעיון טוב והיא הסכימה מיד. למחרת בערב, בשעה שבע בדיוק, פתחה לילא את הדלת, חיבקה את חברתה ובירכה את אביה בחיבה רבה. אביה, אלוף משנה, שהה בחדרו, ובא לקדם את פניהם כשחיוך רחב על פניו. אבל הוא נעמד באופן מפתיע ושלל צבעים הופיעו על פניו. הוא הביט באיש שישב על הספה בלי להוציא מפיו הגה. האדון חנפי הוכה בהלם מאימת הזעזוע, ואז חדל ליבו לפעום לעד.

אחרי מותו של האדון חנפי סבלה נהאל מאוד במשך חודשים ארוכים. היא לא הצליחה להתגבר על הזעזוע והתקשתה לקבל את מצבה החדש. ייתכן שלילא היא זו שניזוקה באופן חמור יותר, אך אנחנו יכולים לומר ששתי הנערות אומללות ומסכנות. האחת גילתה שחייתה כל חייה עם המשפחה הלא-נכונה ושאביה היה בוגד ולא נאמן כלל. והאחרת ראתה את אביה האמיתי רק כמה דקות לפני שמת באופן טרגי, ואחר כך הלכה לחיות בבית שאין לה כל קשר אליו.

שנים רבות היא לא שכחה את מילותיו האחרונות של אביה. הוא התקשה לדבר מאז אותו יום איום ונורא. היא ישבה מולו כשהוא קשור על כיסא הגלגלים שלו, והוא סיפר לה את הסיפור בפעם המאה:

"ולאחר שפרצנו אל ביתו של סוחר הסמים ועצרנו אותו, בלעה האדמה את חנפי, הבלש השפל ההוא. הוא לקח אתו מזוודה גדולה של כסף, ולאחר מכן לא שבתי עוד לעבוד במשטרה החשאית."

אביה השתתק ודמעותיו זלגו. והוסיף באותה מידה של אכזבה:

"הייתי בטוח, אבל הוא לא השאיר אף לא ראיה אחת שתוכיח שהוא בחיים."

היא לא שכחה את מילותיו, אפילו לא כשהלכה למרפאתו של הרופא שיטפל בכלבה. ולפני רגעים מספר יצאה בלוויית הכלב לטיול שאין ממנו חזרה. בעלה האמין באמונה שלמה שהמזל הרע הוא זה אשר שם קץ לחייה.

 

[1] חלק המוהר שתשלומו נדחה והוא בבחינת חוב של הבעל לאשתו.

    arrow2right arrow2right Other readers liked

    נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.