[lwa] 
בסיפוריה ובספריה כותבת יעל ישראל את חייה, היא אינה סופרת חוקרת של תקופה או דמויות שחיו בעבר, או שחיות בהווה, אלא סופרת שחוקרת את נפשה שלה, את נפש האדם בעצם; מהמעגל הקטן של אימא ובת למשל, ועבור למעגל קצת יותר גדול כמו השכנים בבניין ובשכונה, או בית המשוגעים שנשלח אליו מישהו מהמשפחה. יעל חוקרת את הנפש האוניברסלית, ובהמון הומור עצמי, חושפני, שאינו חושש לנתח את החיים באיזמל מנתחים ושלא פעם פוצע ומשפיל, אם כי בהרבה חמלה ואהבה.
בסיפור "הגֶּן" נותנת יעל דרור לנפש המספרת, כהרגלה, בעירוב של פנטזיה בבנאליות של השגרה. לתוך היומיום של שני שכנים פורצת התקשורת בהודעות קשות, לקוניות, הודעות שמקרבות את הנפשות הפועלות זו אל זו, אבל גם מאירות איזשהו פן מפתיע. בעירוב של זמנים (ימי הצנע של שנות החמישים וימי האינטרנט של היום), של מגדרים ועדות (אישה זקנה אשכנזייה ובחור מזרחי צעיר), מפעילה יעל את גיבוריה על הקו הדק שבין ידידות וניכור, אהבה ושנאה, דעה קדומה ופתיחות טוטלית.
הסיפור משעשע לכאורה, לפעמים אפילו ציני, אבל מותיר אצל הקורא – אצלי בכל אופן – מחשבות "גדולות"; מחשבות על הקיום האנושי, על בדידותו הבסיסית של האדם, על האהבה שנהפכה למצרך כה נדיר בימינו, עד שלא פעם אנחנו מבלבלים אותה עם ניצול – במצב הרע – או עם תלות – במצב הפחות רע.
