פ. סקוט פיצג'רלד | מקור:אנגלית

הדבר הנכון

תרגום : מאירה לבנת

1.

בהפסקת הצהריים האמריקאית הגדולה סידר ג'ורג' או'קלי את שולחן עבודתו בתשומת לב מכוונת ומתוך עניין מעושה. אסור לאיש במשרד לדעת כי הוא ממהר, משום שהצלחה היא עניין של אווירה, ופרסום העובדה שמוחך נמצא במרחק 700 מייל מעבודתך לא מועיל.

אך ברגע בו יצא מן הבניין, נעשה נחוש בדעתו והחל לרוץ, נותן מדי פעם מבט בצהריים העליזים של ראשית האביב, שמילאו את כיכר הטיימס והשתהו בגובה של פחות מ-20 רגל מעל ראשי ההמון. ההמון כולו נראה מוגבה מעט, שואף לתוכו את אוויר האביב, והשמש סנוורה את עיני האנשים, כך שכמעט לא ראו זה את זה, אלא רק השתקפות עצמם בשמים.

ג'ורג' או'קלי, שמוחו היה במרחק 700 מייל, סבר כי כל מקום בחוץ הוא נורא. הוא מיהר להיכנס לרכבת התחתית, ולאורך 95 גושי בניינים היטה מבט מטורף לעבר מודעת פרסומת שהסבירה בבהירות כי יש לו סיכוי של 1:5 לא לאבד את שיניו תוך עשר שנים. ברחוב 137 הוא נטש את לימודי אמנות הפרסום, עזב את הרכבת התחתית, והחל לרוץ שוב, ריצה להוטה וערנית, שהביאה אותו הפעם לביתו – חדר אחד בבניין דירות גבוה ואיום באמצע שום מקום.

הוא היה מונח שם על שולחן הכתיבה, המכתב – בדיוק מקודש, על נייר מבורך – בכל רחבי העיר, אנשים, אילו הקשיבו, יכלו לשמוע את פעימות לבו של ג'ורג' או'קלי. הוא קרא את הפסיקים, את כתמי הדיו ואת טביעת האגודל על השוליים – אחר-כך השליך עצמו חסר אונים על המיטה.

הוא היה מסובך באחת מאותן תסבוכות נוראיות, שהן אירועים שבשגרה בחיי העני, עוקבות אחר הדלות כמו עופות טורפים. העניים נופלים או צפים או טועים או אפילו ממשיכים הלאה איכשהו, בדרך המיוחדת שיש לעני, אך הדלות היתה כל-כך חדשה לג'ורג' או'קלי, שאילו היה מישהו מכחיש כי המקרה שלו יוצא דופן – הוא היה נדהם.

לפני פחות משנתיים סיים בהצטיינות את לימודיו במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס והשתלב בחברת מהנדסי בניין במערב טנסי. כל חייו חשב במונחים של תעלות וגורדי שחקים וסכרים נהדרים, וגשרים גבוהים מקושטים בשלושה מגדלים, שהיו כמו רקדנים האוחזים ידיים בשורה, עם ראשים רמים כגובה הערים וחצאיות עשויות כבלים. בעיני ג'ורג' או'קלי זה נראה רומנטי לשנות את כיוון זרימת הנהרות ואת צורת ההרים כדי לאפשר לחיים לשגשג באזורים צחיחים בעולם, מקומות שם לא היכו שורש קודם לכן. הוא אהב פלדה, ותמיד הייתה פלדה קרובה אליו בחלומות, פלדה נוזלית, מוטות פלדה, וגושים וקורות ומצבורים של פלסטיק, מצפים לו כחומר ביד היוצר. פלדה שופעת שתיעשה פשוטה ויפה באש דמיונו…

עכשיו הוא היה פקיד ביטוח במשכורת של 40 דולר לשבוע, עם חלומו החומק ממנו במהירות. הנערה הקטנה והשחרחורת, שהיתה אחראית לתסבוכת זו, תסבוכת איומה וקשה מנשוא, ציפתה בעיירה בטנסי להיקרא לבוא.

15 דקות לאחר מכן, האשה ממנה שכר את חדרו הקישה בדלת ושאלה אותו באדיבות מוציאה מן הדעת, אם מכיוון שהוא בבית הוא רוצה ארוחת צהריים. הוא נד בראשו לשלילה, אך ההפרעה עוררה אותו, והוא קם ממיטתו כדי לכתוב מברק.

"המכתב דיכא אותי איבדת את הצפון את מתנהגת בטיפשות ובסך-הכול עצבנית וחושבת על פרידה למה לא להתחתן איתי מיד בטח שנוכל לדאוג לכך שהכול יהיה בסדר…"

הוא היסס למשך רגע ארוך, ואז הוסיף בכתב-יד שבקושי ניתן היה לזהותו כשלו: "בכל מקרה אני אגיע מחר בשעה שש."

משסיים יצא החוצה בריצה לעבר המברקה הסמוכה לתחנת הרכבת התחתית. כל קניינו בעולם הזה לא הסתכם ב-100 דולר, אך המכתב העיד על היותה "עצבנית", והדבר לא הותיר בידיו כל ברירה. הוא ידע מה המשמעות של "עצבנית" – היא היתה במצב רוח מדוכא, ההבטחה של נישואין לתוך חיים של מאבק ועוני העיקה על אהבתה יותר מדי.

ג'ורג' או'קלי הגיע לחברת הביטוח בריצה הרגילה שלו, הריצה שהפכה אצלו כמעט לטבע שני, וביטאה באופן הנכון ביותר את המתח בו הוא חי. הוא ניגש היישר למשרדו של המנהל.

"אני רוצה לדבר איתך, מר צ'מברס," הכריז בחוסר נשימה.

"כן?" שתי עיניים, עיניים כמו חלונות של חורף, ננעצו בו בסתמיות אכזרית.

"אני רוצה לצאת לארבע ימי חופשה."

"אבל יצאת לחופשה רק לפני שבועיים!" אמר מר צ'מברס בהפתעה.

"נכון," הודה הצעיר המפוזר, "אבל עכשיו אני חייב לצאת שוב."

"לאן נסעת בפעם האחרונה? הביתה?"

"לא, נסעתי ל… מקום בטנסי."

"ולאן אתה רוצה לנסוע הפעם?"

"והפעם אני רוצה לנסוע ל… מקום בטנסי."

"לפחות אתה עקבי," אמר המנהל ביובש. "אבל לא ידעתי שאתה מועסק כאן כסוכן-נוסע."

"אני לא," צעק ג'ורג' או'קלי בייאוש, "אבל אני חייב לנסוע."

"בסדר," הסכים מר צ'מברס, "אבל אתה לא חייב לחזור, אז אל תטרח!"

"אני לא אחזור." ולמרבה תדהמתו, כמו גם לזו של מר צ'מברס, פניו נעשו ורודות מעונג. הוא היה שמח, מאושר – לראשונה זה שישה חודשים היה חופשי לחלוטין. דמעות תודה עמדו בעיניו, והוא אחז בידו של מר צ'מברס בחום.

"אני רוצה להודות לך," אמר בפרץ רגשות, "אני לא רוצה לחזור. נראה לי שהייתי משתגע אם היית אומר לי שאני יכול לחזור. אבל לא הייתי יכול להתפטר בעצמי, אתה מבין, ואני רוצה להודות לך על – על שעשית זאת בשבילי."

הוא נופף בידו באצילות, צעק בקול: "אתה חייב לי משכורת של שלושה ימים אבל אתה יכול לשמור אותה לעצמך!" ומיהר החוצה. מר צ'מברס צלצל לקצרנית שלו כדי שלאול אם או'קלי נראה מוזר לאחרונה. הוא פיטר אנשים רבים במהלך הקריירה שלו, והם קיבלו זאת בדרכים רב ות ומשונות, אך איש מהם לא הודה לו מעולם.

2.

שמה היה ג'ונקואיל קארי, ובעיני ג'ורג' או'קלי מעולם לא נראה דבר כה רענן וחיוור כמו פניה, כשראתה אותו ורצה אליו בלהט לאורך רציף תחנת הרכבת. זרועותיה התרוממו לעברו, פיה נפתח למחצה בציפיה לנשיקה שלו, כשלפתע הרחיקה אותו בעדינות, ובמבוכה קלה הביטה סביב. שני בחורים צעירים מג'ורג', עמדו ברקע.

"זה מר קרואק וזה מר הולט," הכריזה בעליזות. "פגשת אותם כבר פעם כאן."

מוטרד מכך שהנשיקה הפכה למפגש היכרות וחושד במשמעויות נסתרות, נבוך ג'ורג' עוד יותר כשגילה, כי המכונית האמורה להסיע אותם לביתה של ג'ונקואיל הייתה שייכת לאחד משני הצעירים. גילוי זה העמיד אותו במצב נחות. בדרך פטפטה ג'ונקואיל בין המושב הקדמי לאחורי וכשניסה, תוך ניצול הדמדומים, להגניב את ידו לעבר גופה, כפתה עליו בתנועה מהירה להסתפק בידה.

"הרחוב הזה בדרך לבית שלך?" לחש. "אני לא מזהה אותו."

"זו השדרה החדשה. ג'רי קיבל את המכונית שלו רק היום. והוא רוצה להראות לי אותה לפני שהוא לוקח אותנו הביתה."

כשלבסוף, כעבור 20 דקות, הם הורדו בביתה של ג'ונקואיל, ג'ורג' הרגיש כי האושר הראשוני של המפגש, השמחה שזיהה בביטחון בעיניה שם בתחנה, נמוגו בהשפעת הנסיעה. משהו שלו ציפה אבד באופן אקראי למדי, והוא הרהר בכך כשאמר בנוקשות לשני הצעירים לילה טוב. מצב רוחו המדוכא נעלם כשג'ונקואיל משכה אותו לתוך חיבוק מוכר תחת האור העמום של הכניסה הקדמית, ואמרה לו באלף דרכים, שהטובות בהן היו ללא מילים, עד כמה התגעגעה אליו. רגשנותה השיבה לו את בטחונו, העניקה הבטחה ללבו הלהוט שהכול יהיה בסדר.

הם התיישבו על הספה, המומים זה מנוכחותו של זה, הרבה מעבר לכל אפשרות של הבעת אהבה מקוטעת. בשעת ארוחת הערב אביה ואמה של ג'ונקואיל הופיעו ושמחו לראות את ג'ורג'. הם חיבבו אותו, והתעניינו בקריירה שלו כמהנדס, כשהגיע לטנסי לראשונה לפני למעלה משנה. הם הצטערו כשוויתר על כך ונסע לניו-יורק כדי לחפש עבודה רווחית יותר לטווח המיידי, אך למרות שלא ראו בעין יפה את קטיעת הקריירה שלו, הם גילו כלפיו אהדה והיו מוכנים להעיר באירוסין. במהלך ארוחת הערב הם שאלו על התקדמותו בניו-יורק.

"הכול מסתדר," אמר להם בהתלהבות. "קיבלתי קידום – משכורת טובה יותר."

הוא היה אומלל כשאמר זאת – אך כולם שמחו כל-כך.

"הם בוודאי אוהבים אותך," אמרה גב' קארי, "אין ספק – אחרת לא היו מאפשרים לך לבוא לכאן פעמיים בשלושה שבועות."

"אמרתי להם שהם חייבים," הסביר ג'ורג' במהירות. "אמרתי להם שאם לא יאפשרו לי אז לא אעבוד שם יותר."

"אבל אתה חייב לחסוך," גערה בו גב' קארי בעדינות, "לא לבזבז הכול על הנסיעה היקרה הזו."

הארוחה הסתיימה – הוא וג'ונקואיל נשארו לבד, והיא חזרה לזרועותיו.

"כל-כך שמחה שאתה כאן," היא נאנחה. "הלוואי שלא היית עוזב שוב לעולם, אהובי."

"מתגעגעת אליי?"

"מאוד, מאוד."

"האם את – גברים אחרים באים אלייך לעיתים קרובות? כמו שני הנערים האלה?"

השאלה הפתיעה אותה. עיני הקטיפה הכהות ננעצו בו.

"מובן שכן. כל הזמן. סיפרתי לך במכתבים שהם באים, מתוק שלי."

זה היה נכון – כשהגיע לעיר לראשונה היא כבר היתה מוקפת עשרות בחורים, מגיבים לשבריריותה הציורית בהערצה נערית, ומעטים מהם מבחינים שעיניה היפות היו גם מפוכחות וחביבות.

"אתה מצפה שאני לא אלך לשום מקום אף פעם," תבעה ג'ונקואיל, נשענת לאחור על כריות הספה עד שנדמתה כמתבוננת בו ממרחק מיילים רבים, "ורק אשלב ידיים ואשב במקום אחד – לנצח?"

"מה את מנסה להגיד?" הוא התפרץ בבהלה. "את מתכוונת שלא יהיה לי מספיק כסף כדי להתחתן איתך?"

"או, אל תסיק מסקנות כאלה, ג'ורג'."

"אני לא מסיק מסקנות. זה מה שאמרת." ג'ורג' החליט לפתע שהוא ניצב על קרקע רעועה. הוא לא התכוון להניח לדבר לקלקל את הערב הזה. הוא ניסה לקחת אותה בזרועותיו שוב, אך היא התנגדה באופן לא צפוי ואמרה:

"חם כאן. אני הולכת להביא את המאוורר."

כשהמאוורר הופעל הם התיישבו שוב, אך הוא היה נתון במצב רוח רגיש במיוחד ומבלי משים צלל העולם המסוים שממנו התכוון להימנע.

"מתי תתחתני איתי?"

"אתה כבר מוכן שאתחתן איתך?"

עצביו נכנעו בבת אחת, והוא זינק על רגליו.

"בואי נסגור את המאוורר הארור הזה," הוא צעק, "זה משגע אותי. כמו שעון שמתקתק את הדקות שנשארו לי להיות איתך. באתי לכאן כדי להיות מאושר ולשכוח כל מה שקשור לניו-יורק ו…"

הוא צנח לתוך הספה באותה פתאומיות בה התרומם. ג'ונקואיל סגרה את המאוורר, משכה את ראשו לתוך חיקה והחלה ללטף את שערו.

"בוא נשב כך," אמרה ברכות, "כך בשקט, ואני ארדים אותך. אתה עייף ועצבני, והמתוקה שלך תטפל בך."

"אבל אני לא רוצה לשבת כך," התלונן, מזנק בפתאומיות, "אני לא רוצה לשבת כך בכלל. אני רוצה שתנשקי אותי. זה הדבר היחיד שמרגיע אותי. וחוץ מזה אני לא עצבני – זו את העצבנית. אני לא עצבני בכלל."

כדי להוכיח שהוא לא עצבני, עזב את הספה והשליך עצמו לתוך כיסא הנדנדה בעברו השני של החדר.

"בדיוק כשאני מוכן להתחתן איתך, את כותבת לי את המכתבים העצבניים ביותר, כאילו את עומדת לסגת, ואני חייב לרוץ לכאן…"

"אתה לא חייב לבוא אם אתה לא רוצה."

"אבל אני כן רוצה!" התעקש ג'ורג'.

נדמה היה לו שהוא מאוד רגוע והגיוני ושהיא מנסה במתכוון להעמיד אותו באור שלילי. כל מילה נוספת הרחיקה אותם זה מזה יותר ויותר – והוא לא היה מסוגל לעצור את עצמו או לטשטש את הדאגה והכאב שבקולו.

אך אחרי רגע התחילה ג'ונקואיל לבכות בצער, והוא חזר לספה וכרך את זרועו סביבה. הוא היה המנחם עכשיו, מושך את ראשה קרוב לכתפו, ממלמל דברים ישנים מוכרים, עד שהיא נרגעה ורק נרעדה קלות בזרועותיו. למעלה משעה הם ישבו שם, בעוד פסנתרי הערב הלמו מקצבים אחרונים לתוך הרחוב שבחוץ. ג'ורג' לא זז, לא חשב, לא קיווה, שקע בתוך קהות חושים מתוך ציפייה לאסון. השעון ימשיך לתקתק, אחרי 11, אחרי 12, ואז גב' קארי תקרא בעדינות ממעקה המרפסת – מעבר לזה ראה רק מחר וייאוש.

3.

בשיא החום של יום המחרת הגיעה נקודת השבירה. כל אחד מהם ידע מה השני מרגיש, אך מבין שניהם היא הייתה מוכנה יותר להודות בכך.

"אין טעם להמשיך," אמרה בעצבות, "אתה יודע כמה אתה שונא את העבודה בביטוח, ולעולם לא תצליח בזה."

"לא זה העניין," הוא התעקש. "אני שונא להמשיך להיות לבד. אם תתחתני איתי ותבואי איתי ותיתני לנו סיכוי, אני אוכל להצליח בכל דבר, אבל לא כשאני דואג לך כאן."
היא הייתה שקטה זמן ממושך לפני שענתה, לא חושבת – משום שראתה את הסוף – אלא רק מחכה, יודעת שכל מלה תישמע אכזרית יותר מהקודמת. לבסוף דיברה:

"ג'ורג', אני אוהבת אותך בכל לבי, ואני לא רואה איך אוכל אי-פעם לאהוב מישהו אחר מלבדך. אילו היית מוכן לכך לפני חודשיים, הייתי מתחתנת איתך; עכשיו אני לא יכולה, כי זה לא נראה לי הדבר הנכון."

הוא הטיח בה האשמות פרועות – יש לה מישהו אחר, היא מסתירה ממנו משהו!

"לא, אין מישהו אחר."

וזו הייתה האמת. אך כתגובה למתח שעוררה בה פרשיה זו, מצאה מרגוע בחברת צעירים כמו ג'רי הולט, שהיתה לו המעלה של היותו חסר משמעות לגביה.

ג'ורג' לא השלים עם המצב כלל. הוא אחז אותה בזרועותיו וניסה, פשוטו כמשמעו, לנשק אותה לתוך נישואין איתו מיד. משנכשל, פרץ בנאום ארוך של רחמים עצמיים, וחדל רק כשראה שהוא מבזה עצמו בפניה. הוא איים לעזוב כשלא הייתה לו כל כוונה לעזוב, וסירב ללכת כשהיא אמרה לו, שככלות הכול, רצוי שיעשה זאת.

לזמן-מה הצטערה, ואחר-כך היתה סתם נחמדה.

"כדאי שתלך עכשיו," צעקה לבסוף, כל-כך חזק, שגב' קארי ירדה למטה בבהלה.

"קרה משהו?"

"אני הולך, גב' קארי," אמר ג'ורג' בקול שבור, ג'ונקואיל עזבה את החדר.

"אל תרגיש כל-כך רע, ג'ורג'." גב' קארי הביטה בו בהזדהות חסרת אונים – מצטערת, אך בו בזמן שמחה שהטרגדיה הקטנה כמעט שהסתיימה. "אילו הייתי במקומך, הייתי נוסעת הביתה לאמך לשבוע. אולי ככלות הכול זה הדבר הנכון…"

"בבקשה אל תדברי," צעק. "בבקשה אל תאמרי לי דבר עכשיו!"

ג'ונקואיל נכנסה לחדר שוב, ייסוריה ועצבנותה כוסו בסומק וכבוע.

"הזמנתי מונית," אמרה ביובש. "אנחנו יכולים להסתובב עד שהרכבת שלך תצא."

היא יצאה למרפסת הקדמית. ג'ורג' לבש את מעילו, חבש את הכובע ועמד לרגע מותש במסדרון – כמעט שלא אכל דבר מאז עזב את ניו-יורק. גב' קארי ניגשה אליו, משכה את ראשו למטה ונישקה אותו על הלחי. והוא הרגיש מאוד מגוחך ועלוב בידיעתו שההתרחשות היתה מגוכחת ועלובה בסופה. אילו רק עזב בלילה הקודם – עזב אותה בפעם האחרונה בגאווה.

המונית הגיעה, ובמשך שעה השניים שהיו נאהבים נסעו לאורך רחובות שוממים למדי. הוא אחז בידה ונרגע באור השמש, מבין מאוחר מדי שלא היה דבר לעשות או לומר לאורך כל הדרך.

"אני אחזור," אמר לה.

"אני יודעת," ענתה, מנסה להעניק לקולה טון עליז של תקווה. "ונכתוב אחד לשני – לפעמים."

"לא," אמר, "לא נכתוב. אני לא אעמוד בזה. יום אחד אחזור."

"לא אשכח אותך לעולם, ג'ורג'."

הם הגיעו לתחנה, והיא הלכה איתו כשקנה את כרטיסו…

"הנה ג'ורג' או'קלי וג'ונקאיל קארי!"

היו אלו בחור ובחורה שג'ורג' הכיר כשעבד בעיר, ונראה כי ג'ונקואיל קידמה את נוכחותם בהקלה. במשך חמש דקות אינסופיות הם עמדו שם כולם משוחחים: ואז הרכבת נכנסה לתחנה בקול רעש, ובהבעת יגון שלא ניתן להסתירה הושיט ג'ורג' את זרועותיו לעבר ג'ונקואיל. היא פסעה פסיעה מהוססת לעברו, השתהתה, ואז לחצה את ידו במהירות, כאילו נפרדה מידיד מקרי.

"שלום ג'ורג'," אמרה, "אני מקווה שתהיה לך נסיעה טובה."

"שלום ג'ורג'. חזור לכאן לבקר את כולנו שוב."

אילם, כמעט עיוור מכאב הרים את המזוודה שלו, ובאיזה אופן סהרורי העלה את עצמו לרכבת.

חלוף על פני צמחים רעשניים, צובר מהירות דרך מרחבי הפרברים לעבר השקיעה. אולי גם היא תראה את השקיעה ותשתהה לרגע, פונה, זוכרת, לפני שהוא יימוג בשנתה אל תוך העבר. אבק הלילה הזה יכסה לנצח את השמש ואת העצים ואת הפרחים וקולות הצחוק של עולמו הצעיר.

4.

בספטמבר כעבור שנה, בשעות אחר-הצהריים לחות, צעיר בעל פנים צרובות בגוון נחושת אדמדמה ירד מהרכבת בטנסי. הוא הביט סביב בדאגה, ונראה כי הוקל לו משגילה שאין איש מחכה לו. הוא נסע במונית למלון הטוב ביותר בעיר, שם נרשם בסיפוק-מה כג'ורג' או'קלי, קוזקו, פרו.

למעלה בחדרו ישב למשך כמה דקות ליד החלון, מסתכל למטה לרחוב המוכר. ואז בידו הרועדת הרים את שפורפרת הטלפון וחייג.

"האם ג'ונקואיל נמצאת?"

"מדברת."

"אה…" לאחר שקולו התגבר על הנטייה הקלה לרעוד, המשיך ברשמיות ידידותית.

"זה ג'ורג' או'קלי. קיבלת את המכתב שלי?"

"כן. תיארתי לעצמי שתגיע היום."

קולה, רגוע ויבש, הטריד אותו, אך לא כפי שציפה. היה זה קול של זרה, לא נרגש, שמחה למדי לפגוש אותו – זה הכול. הוא רצה להניח את השפורפרת ולשאוף אוויר.

"לא ראיתי אותך – הרבה זמן," הוא הצליח להגיד כלאחר יד, "למעלה משנה."

הוא ידע כמה זמן עבר – בדיוק של יום.

"יהיה נורא נחמד לדבר איתך שוב."

"אני אגיע בערך תוך שעה."

הוא ניתק. כל רגע פנאי שלו במשך ארבע עונות ארוכות היה מלא ציפיה לשעה זו, ועכשיו היא הגיעה. הוא חשב שימצא אותה נשואה, מאורסת, מאוהבת – הוא לא חשב שהיא תהיה אדישה לשיבתו.

הוא הרגיש, כי לעולם לא יהיו בחייו עשרה חודשים כמו אלו שעכשיו עבר. היו לו הישגים מרשימים, לכל הדעות, בשביל מהנדס צעיר – נתקל בשתי הזדמנויות יוצאות דופן, האחת בפרו, משם חזר עכשיו, והאחרת כתוצאה מכך, בניו-יורק, לשם פניו מועדות. בזמן קצר זה עלה מדלות לעמדה של הזדמנויות בלתי מוגבלות.

הוא הביט בעצמו במראה של שולחן האיפור, הוא היה כמעט שחור משיזוף, אך זה היה שחור רומנטי, ובשבוע האחרון, מכיוון שהיה לו זמן לחשוב על כך, זה העניק לו עונג לא מבוטל. הוא גם נשבה בקסם חזותו המחוספסת והבליט אותה. הוא איבד חלק מן הגבה שלו, וברכו היתה עדיין חבושה, אך הוא היה צעיר מדי שלא להבחין כי נשים רבות על אניית הקיטור הסתכלו עליו בעניין מיוחד.

בגדיו, כמובן, היו איומים. חייט יווני בלימה הכין לו אותם – ביומיים. הוא גם היה צעיר מספיק כדי להסביר ליקוי חייטי זה לג'ונקואיל במכתב הקצר שלו. הפרט היחיד הנוסף שהכיל היה בקשה לא לפגוש אותו בתחנה.

ג'רוג' או'קלי מקוזקו, פרו, חיכה במלון שעה וחצי עד אשר, אם לדייק, השמש הגיעה לאמצע השמים. מגולח למשעי ומכוסה בטלק שהעניק לו גוון בהיר יותר, כי ברגע האחרון הכניעה ההתרברבות את הרומנטיקה, הזמין מונית ופנה לעבר הבית אותו הכיר היטב.

הוא נשם בכבדות – הוא הבחין בכך אך אמר לעצמו שזה מהתרגשות, לא מרגשות. הוא היה כאן; היא לא היתה נשואה – זה היה מספיק. הוא אפילו לא היה בטוח מה יאמר לה. אך היה זה רגע בחייו שעליו הרגיש כי אינו יכול לוותר. ככלות הכול, הניצחון לא יהיה שלם בלעדיה, ואם לא יניח את שללו לרגליה, הוא יכול לפחות לנופף בו לנגד עיניה לרגע חולף.

הבית הגיח לפתע לצידו במלוא עוצמתו, ומחשבתו הראשונה היתה כי קיבל ממד מוזר ולא מציאותי. דבר לא השתנה – אך הכול השתנה.

הוא היה קטן יותר ונראה עלוב יותר – ענן של קסם לא ריחף מעל הגג ולא בצבץ מחלונות הקומה העליונה. הוא צלצל בפעמון הכניסה, ומשרתת כושית לא מוכרת הופיעה. העלמה ג'ונקואיל תרד עוד רגע. הוא לחלח את שפתיו בעצבנות, נכנס לחדר האורחים – ותחושת חוסר המציאות גברה. ככלות הכול, ראה, זה היה רק חדר, ולא האולם המכושף בו בילה את השעות המרגשות ההן. הוא התיישב בכיסא, נדהם לגלות שזה כיסא, מבין שדמיונו עיוות וצבע את על הדברים הפשוטים והמוכרים הללו.

הדלת נפתחה וג'ונקואיל נכנסה – והיה זה כאילו החדר היטשטש לפתע מול עיניו. הוא לא זכר עד כמה יפה היתה, והוא הרגיש כי פניו מחווירות וקולו מצטמצם לגניחה עלובה.

היא היתה לבושה בירוק חיוור, וסרט זהב הקיף את שערה החלק והכהה כמו כתר. עיני הקטיפה המוכרות לכדו את עיניו כשנכנסה לחדר, ועווית של פחד חלפה בו מול כוחו המכאיב של יופיה.

הוא אמר "שלום", ושניהם פסעו כמה צעדים קדימה ולחצו ידיים. אחר-כך התיישבו בכיסאות מרוחקים למדי, ונעצו מבט זה בזה משני עברי החדר.

"חזרת," אמרה, והוא ענה באותו אופן נדוש: "רציתי לעצור ולראות אותך כשאני עובר כאן."

הוא ניסה לייצב את קולו בכך שהפנה מבט לכל מקום פרט לפניה. חובת הדיבור היתה עליו, אך נדמה היה כי לא יהיה לו מה לומר אם לא יתחיל מיד להתרברב. מעולם לא היה דבר שגרתי ביחסיהם הקודמים – זה היה בלתי אפשרי שאנשים במצבם ידברו על מזג האוויר.

"זה מגוחך," פתח במבוכה פתאומית. "אני לא יודע מה לעשות בדיוק. הנוכחות שלי מטרידה אותך?"

"לא." התשובה היתה מאופקת אך גם עצובה. זה דיכא אותו.

"את מאורסת?" שאל,

"לא."

"את מאוהבת במישהו?"

היא הנידה ראשה לשלילה.

"אה." הוא נשען אחרונית על כיסאו. הם מיצו נושא נוסף – השיחה לא התפתחה באופן לו כיוון.

"ג'ונקואיל," אמר, הפעם בטון מרוכך, "אחרי כל מה שקרה בינינו, רציתי לחזור ולראות אותך. מה שלא אעשה בעתיד, לעולם לא אוהב מישהי אחרת כמו שאהבתי אותך."

זו היתה אחת מהאמירות ששינן, על אניית הקיטור, נדמה היה כי נשאה את המסר הנכון – הרוך שתמיד ירגיש כלפיה, וגישה לא מחייבת לגבי רגשותיו הנוכחיים. כאן, עם העבר סביבו, לצידו, שהכביד על האוויר יותר ויותר, נשמעה האמירה תיאטרלית ושחוקה.

היא לא הגיבה, ישבה ללא ניע, עיניה מקובעות עליו בהבעה שאמרה הכול או לא כלום.

"את לא אוהבת אותי יותר, נכון?" שאל אותה בקול נמוך.

"נכון."

לאחר רגע, כשגב' קארי נכנסה ודיברה איתו על ההצלחה שלו – כתבו עליו חצי טור בעיתון המקומי – היו רגשותיו מעורבים. עכשיו ידע שהוא עדיין רוצה את הנערה הזו, וידע שהעבר חוזר לפעמים – זה הכול. לגבי השאר הוא חייב להיות חזק וזהיר, והוא כבר יראה.

"ועכשיו," אמרה גב' קארי, "אני רוצה שתלכו לבקר את הגברת עם החרציות. היא אמרקה לי בפירוש שהיא רוצה לראות אותך, משום שקראה עליך בעיתון."

הם הלכו לראות את הגברת עם החרציות. פסעו לאורך הרחוב, והוא זיהה בהתרגשות איך צעדיה הקטנים יותר נפלו תמיד בין צעדיו. התברר שהגברת נחמדה, והחרציות היו ענקיות ויפות באופן בלתי רגיל. גניה של הגברת היו מלאים בהן, ורודות ולבנות וצהובות, כך שלהיות ביניהן היה מסע חזרה אל לב-לבו של הקיץ. היו שני גנים מלאים ושער ביניהם; הגברת עברה ראשונה בשער, בזמן שהם טיילו בנחת לעבר הגן השני.

ואז קרה דבר מוזר. ג'ורג' זז הצידה כדי לאפשר לג'ונקואיל לעבור, אך במקום לעבור היא נעמדה ונעצה בו מבט לרגע. זה לא היה המבט, שלא היה חיוך, כמו שהיה זה רגע השתיקה. הם ראו זה את עיני זה, ושניהם לקחו נשימה קצרה מהירה ואז המשיכו לתוך הגן השני. זה היה הכול.

שעות אחר-הצהריים דעכו. הם הודו לגברת ופסעו הביתה באיטיות, מלאי מחשבות, זה לצד זה. גם בארוחת הערב היו שקטים. ג'ורג' סיפר למר קארי משהו על מה שקרה בדרום-אמריקה, והצליח להגניב את העובדה שהכול יהיה פשוט בשבילו בעתיד.

הארוחה הסתיימה, והוא וג'ונקואיל היו לבד בחדר שראה את תחילת סיפור אהבתם ואת סופו. זה נראה לו עצוב מאוד וכאילו קרה לפני זמן רב. על הספה הרגיש כאב וצער שכמותם לא ירגיש שוב לעולם. לעולם לא יהיה כה חלש או כה עייף ואומלל ועני. בכל זאת ידע שלאותו הנער מלפני 15 חודשים היה משהו, אמונה, התלהבות, שנעלמו לנצח. הדבר הנכון – הם עשו את הדבר הנכון. הוא המיר את נעוריו בעוצמה, וסלל לו דרך בחיים מתוך ייאוש. אך החיים סחפו את רעננות אהבתו יחד עם נעוריו.

"את לא תתחתני איתי, נכון?" אמר בשקט.

ג'ונקואיל נדה בראשה הכהה.

"לעולם לא אתחתן," ענתה.

הוא הניע ראשו.

"אני נוסע לוושינגטון בבוקר," אמר.

"אה…"

"אני חייב לנסוע. אני חייבת להיות בניו-יורק ב-1 בחודש, ובינתיים אני רוצה לעצור בוושינגטון."

"עסקים!"

"לא," אמר באופן מאולץ, "יש שם מישהי שאני חייב לראות, מישהי שהיתה מאוד נחמדה אליי כשהייתי מדוכא ושבור."

זו היתה המצאה. לא היה לו אף אחד לראות בוושינגטון – אך הוא הסתכל על ג'ונקואיל בריכוז, והיה בטוח שהיא התכווצה מעט, שעיניה נעצמו ונפקחו לרווחה שוב.

"אך לפני שאלך, אני רוצה לספר לך מה קרה לי מאז ראיתי אותך, ומכיוון שכנראה לא ניפגש שוב, חשבתי שאולי תסכימי – רק הפעם – לשבת בחיקי כמו שנהגת לעשות. לא הייתי מבקש, אבל בגלל שאין לך מישהו אחר – עדיין – אולי זה לא משנה."

היא נדה בראשה ומיד התיישבה בחיקו, כפי שעשתה לעתים קרובות כל-כך באותו אביב חולף. מגע ראשה כנגד כתפו, מגע גופה המוכר, היכה בו בהתרגשות. זרועותיו המחזיקות בה נטו להיכרך סביבה, לכן נשען אחורנית והחל לדבר, מהורהר, לתוך החלל.

הוא סיפר לה על שבועיים מייאשים בניו-יורק, שהסתיימו בעבודה מעניינת גם אם לא רווחית ביותר במפעל בנייה בעיר ג'רסי. כשהעסק בפרו הוצג בפניו לראשונה, הוא לא עשה עליו רושם של הזדמנות יוצאת דופן. הוא היה אמור להיות עוזר מהנדס שלישי במשלחת, אך רק עשרה מהקבוצה האמריקאית, כולל שמונה מודדים ומעריכים, הגיעו לקוזקו. עשרה ימים לאחר מכן מת ראש המשלחת מקדחת צהובה, זו היתה ההזדמנות שלו, הזדמנות שרק טיפש יחמיץ, הזדמנות מופלאה…

"הזדמנות שרק טיפש יחמיץ?" הפריעה בתמימות.

"גם טיפש לא," הוא המשיך. "זה היה נהדר. אז שלחתי מברק לניו-יורק…"

"ואז," הפריעה שוב, "הם שלחו מברק בו אמרו שאתה צריך לנצל את ההזדמנות?"

"צריך!" קרא בהתרגשותף עדיין נשען אחרונית, "שאני חייב. לא היה זמן לבזבז…"            

"אפילו לא דקה?"

"אפילו לא דקה."

"אפילו לא בשביל…" היא עצרה.

"בשביל מה?"

"תראה."

לפתע הוא היטה את ראשו קדימה, והיא קירבה עצמה אליו, שפתיה פתוחות למחצה כמו פרח.

"כן," לחש לתוך שפתיה, "יש כל הזמן שבעולם…"

כל הזמן שבעולם – חייו וחייה. אך לרגע, כשנישק אותה, ידע שלמרות שהוא מחפש את דרך הנצח, לעולם לא יוכל ללכוד שוב את אותן שעות אפריל אבודות, עכשיו הוא עשוי להדק אותה קרוב, עד ששרירי זרועו יינעלו – היא היתה משהו נכסף ונדיר שהוא נלחם עבורו ועשה לשלו – אך שוב לעולם לא לחישה מעורפלת באבק או במשב הרוח הלילי…

הנח לזה, חשב, אפריל חלף, אפריל חלף. יש סוגים שונים של אהבה בעולם, אך לעולם לא אותה אהבה פעמיים.


מתוך: "השיקוי: סיפורי אהבה מטובי הסופרים בעולם", הוצאת גוונים, 1992.  

arrow2right arrow2right Other readers liked

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.