פרויקט הסיפור הקצר

search

אוסקר וויילד | מקור:אנגלית

הדייג ונשמתו

תרגום : טלה בר

Ffo

בכל ערב, יצא הדייג הצעיר אל הים והשליך את רשתו אל המים. כאשר נשבה הרוח מן היבשה, לא תפס מאומה, או רק מעט מזעיר, כי הייתה זו רוח מרה ושחורת כנף, והגלים התנחשלו לקראתה. אך כאשר נשבה הרוח אל החוף, באו הדגים מן התהום, ושחו אל תוך חורי רשתו, והוא לקח אותם אל השוק ומכר אותם.

כל ערב יצא אל הים, וערב אחד, הייתה הרשת כה כבדה, עד כי רק בקושי משך אותה אל הסירה. הוא צחק ואמר לעצמו, "בוודאי תפסתי את כל הדגים השוחים בים, או לכדתי מפלצת קהת חושים, ממנה יתפעלו בני האדם, או אולי דבר אימה בו תחשק נפשה של המלכה הגדולה." ובאזרו את כל כוחו, משך בחבלים הגסים, עד כי בלטו הוורידים הכחולים לאורך זרועותיו כמו פסי תזגיג1 כחולים מסביב לכד של ארד. הוא משך בחבלים הדקים, וחוג הפקקים השטוחים הלך והתקרב מרגע לרגע, ולבסוף עלתה הרשת על פני המים.

דגים לא היו בה, ולא מפלצת או דבר אימה, אלא רק בת גלים קטנה שכבה בה, שקועה בשינה עמוקה.

שערה דמה לגיזת זהב רטובה, וכל אחת משערותיה הייתה כמו חוט זהב טהור בכוס של זכוכית. גופה היה לבן כשנהב, וזנבה כולו כסף ופנינים. כסף ופנינים היה זנבה, ועשבי הים הירוקים נכרכו סביבו; וכמו צדפי ים היו אוזניה, ושפתיה כעין אלמוג הים. אל שדיה הקרים התנפצו הגלים הקרים, והמלח הבהיק על עפעפיה.

כה יפה הייתה, ופליאה רבה נמלא לבו של הדייג הצעיר בראותו אותה; והוא הושיט את ידו ומשך אליו את הרשת, התכופף מעליה ותפס אותה בזרועותיו. אך כאשר נגע בה, נפלטה מפיה צעקה כקולו של שחף נבהל, והיא התעוררה והביטה בו בפחד בעיניה סגולות האחלמה, ונאבקה להימלט. אך הוא אחז בה בחזקה, ולא הניח לה ללכת.

וכאשר ראתה כי לא תוכל להימלט ממנו, החלה לבכות ואמרה, "אנא, הנח לי ללכת, כי בתו היחידה של המלך הנני, ואבי זקן ובודד."

אבל הדייג הצעיר ענה לה, "לא אתן לך ללכת, עד אם תבטיחי לי כי תבואי בכל פעם שאקרא לך, ותשירי לי, כי ישמחו הדגים לשמוע את שירתם של בני הים, וימלאו את רשתי."

"האם באמת תניח לי ללכת אם אבטיח לך זאת?" קראה בת הגלים.

"אניח לך ללכת באמת ובתמים," אמר הדייג הצעיר. והיא הבטיחה לו כרצונו, ונשבעה את שבועת בני הים. והוא הרפה את זרועותיו מסביב לה, והיא צללה במים, רועדת מפחד נסתר.

בכל ערב, יצא הדייג הצעיר אל הים וקרא לבת הגלים, והיא עלתה מן המים ושרה לו. סביב–סביב לה שחו הדולפינים, ושחפי הפרא הסתחררו מסביב לראשה.

והיא שרה שיר נפלא. כי על אודות בני הים שרה, הנוהגים את עדריהם ממערה אחת לשנייה, והנושאים את העגלים הקטנים על כתפיהם; ועל אודות הטריטונים, אשר להם זקנים ארוכים וירוקים, ושדיים שעירים, והם תוקעים בקונכיות לולייניות כאשר יעבור המלך על פניהם; ועל אודות ארמון המלך שכולו ענבר, וגגו אזמרגד מזהיר, והוא מרוצף פנינים בהירות; ועל אודות גני הים, שם מתנענעות כל היום מניפות האלמוגים, כמו חוטים מסולסלים מעשה שבכה, והדגים מזנקים הנה והנה כציפורי כסף, ושושנות הים דבקות לסלעים, והציפורנים צצות בפסי החול הצהוב. על הלווייתנים הגדולים שרה, היורדים ממי הצפון, ונטיפי קרח תלויים להם בסנפיריהם; ועל הסירוניות, שסיפוריהן כה נפלאים, עד כי נאלצים הסוחרים לסתום את אוזניהם בשעווה, פן ישמעו אותן ויקפצו אל תוך המים ויטבעו; ועל הספינות הטבועות, עם תורניהן הגבוהים והספנים הקפואים הדבוקים בחיבל הספינה, ודגי הקוליאס השטים דרך אשנביהן; ועל הנוסע הדגול, הוא דג השבלול, הנדבק לשדרתן של אוניות ונוסע מסביב לעולם; ועל הדיונון, החי בצד הצוקים ומושיט את זרועותיו השחורות, הארוכות, והיכול להביא את הלילה כאשר יחפץ. ועל הנאוטילוס שרה, אשר לה סירה משלה, חטובה מאבן לשם ומושטת בעזרת מפרש משי; ועל בני הים השמחים, המנגנים על הנבל והיכולים לקסום ולהרדים את מפלצת הים הגדולה; ועל הילדים הקטנים, התופסים את הדולפינים החלקים, ובצחקם, הם רוכבים על גביהם; ועל בנות הגלים, השרועות על הקצף הלבן ושולחות את זרועותיהן אל יורדי הים; ועל אריות הים בחוטמיהם המעוקלים, ועל סוסי הים ורעמותיהם המתנופפות. ובשירה, כל דגי הטונאס עלו מן התהום להאזין לה, והדייג הצעיר השליך את רשתותיו סביב להם ותפסם, ואת האחרים צד בכידונו. וכאשר כבדה סירתו ממטען, הייתה בת הגלים צוללת אל תוך הים, בחייכה אליו. אבל מעולם לא התקרבה אליו כדי שיוכל לגעת בה. פעמים רבות קרא והתחנן אליה, אך היא לא באה, וכאשר ביקש לתפסה, שקעה במים כמו כלב הים, ולא הופיעה יותר כל אותו היום. וכל יום, היה קולה מתוק יותר לאוזניו. כה מתוק היה קולה, עד כי שכח את רשתותיו ואת תבונת כפיו, ולא שם את לבו עוד לאומנותו. להקות–להקות היו דגי הטונאס שוחים ועוברים, אדומי סנפירים וזהובי עיניים, אך הוא לא נתן את לבו אליהם. ללא חפץ נח כידונו לצדו, וסל ענפי הערבה הקלועים היה ריק. בשפתיים פשוקות ועיניים עמומות מפליאה, היה יושב בטל בסירתו ומקשיב, מקשיב עד שעלו–זחלו ערפילי הים סביב לו, והלבנה הנודדת הכתימה את איבריו השחומים בכסף.

ערב אחד קרא אליה ואמר, "בת גלים קטנה, בת גלים קטנה, אהבתיך; קחי אותי להיות חתנך, כי אהבתיך."

אך בת הגלים הניעה בראשה. "נשמת אדם לך," ענתה, "אילו רק שילחת את נשמתך מעליך, כי אז יכולתי לאהוב אותך."

והדייג הצעיר אמר לעצמו, "מה חפץ לי בנשמתי? לא אראה אותה. לא אוכל לגעת בה. לא אדע אותה. ודאי שאשלח אותה מעל פניי, ואושר רב ייפול בחלקי." וקריאת שמחה בקעה משפתיו, ובעמדו זקוף בסירתו הצבועה, הושיט את זרועותיו אל בת הגלים. "אשלח את נשמתי מעל פניי," קרא, "ואז תהיי כלתי ואני אהיה חתנך, ויחד נשב בעומק הים; ואת תראי לי את כל הדברים עליהם שרת באוזניי, ואני אעשה את כל רצונך, ולא ניפרד עוד."

ובת הגלים הקטנה צחקה משמחה, והסתירה את פניה בידיה. "אך איך אשלח את נשמתי מעל פניי?" קרא הדייג הצעיר. "אמרי לי איך אעשה זאת, ותראי, מיד ייעשה הדבר."

"אהה! כי לא אדע," אמרה בת הגלים הקטנה; "כי אין נשמות לבני הים." ובהביטה אליו בגעגועים, צללה אל התהום.

למחרת השכם בבוקר, בטרם עלתה השמש כזרת מעל להרים, הלך הדייג הצעיר אל בית הכומר ודפק על דלתו שלוש פעמים.

מבעד לשבכה הציץ הטירון, וכאשר ראה את הבא, הרים את הבריח ואמר לו, "היכנס."

והדייג הצעיר נכנס, וכרע על ברכיו על הקנים נודפי הניחוח שעל הרצפה, וקרא אל הכומר, שהיה עסוק בקריאה בכתבי הקודש, ואמר לו, "אבי, אהבתי את אחת מבני הים, ונשמתי מונעת אותי מלהשיג את תשוקתי. אמור לי איך אוכל לשלח את נשמתי מעליי, כי אכן אין לי חפץ בה. מה היא לי נשמתי? לא אראה אותה. לא אוכל לגעת בה. לא אדע אותה."

והכומר הכה על חזהו וענה, "אויה, אויה, נטרפה דעתך עליך, או עשב ארסי אכלת; כי הנשמה היא החלק האציל ביותר באדם, וניתנה לנו מידי אלוהים כדי שנשתמש בה בדרך נאצלת. אין דבר היקר יותר מנשמת אנוש, ואין ערוך לה על האדמה. שווה היא את כל הזהב בתבל, ויקרה מכל אבני האודם שבידי מלכים. על כן, בני, אל נא תחשוב יותר על הדבר הזה, כי חטא הוא אשר לא יכופר. ואשר לבני הים, אבודים הם, וכל אשר יהיה לו דין ודברים אתם, אבוד גם הוא. כבהמות השדה הם, אשר לא ידעו טוב ורע, ולא בשבילם מת אדוננו."

בשמוע הדייג הצעיר את דבריו המרים של הכומר, מלאו עיניו דמעות, והוא קם על רגליו ואמר לו, "אבי, שעירי היער שמחים הם, ובני הים יושבים על הסלעים ונבלי זהב אדום בידיהם. אנא, הנח לי ואהיה כמותם, כי ימיהם כימי הפרחים. ואשר לנשמתי, מה תיתן ומה תוסיף לי נשמתי, אם תעמוד ביני לבין הדבר אותו אוהב?"

"אהבת הגוף תועבה היא," קרא הכומר, כשהוא מזעים את גבותיו, "ותועבה ורשע הם הדברים הפגאניים להם יניח אלוהים לנדוד בעולמו. ארורים יהיו שעירי היער, וארורים יהיו זמרי הים! שמעתי אותם בעת לילה, כי ביקשו להסיט אותי מחרוזי תפילתי. על החלונות יתופפו ויצחקו. באוזניי ילחשו סיפורים על שמחותיהם המסוכנות. בכל מיני פיתויים יפתוני, ואם אעמוד בתפילתי, יעוו את פניהם לעומתי. אבודים הם, אומר לך, אבודים הם. כי לא להם השמים ולא השאול, ולא באחד מהם יזמרו הלל לאלוהים."

"אבי," קרא הדייג הצעיר, "לא תדע מה תדבר. פעם לכדתי ברשתי את בת המלך. נאווה היא מכוכב השחר, ולבנה מן הלבנה. למען גופה אתן את נשמתי, ולמען אהבתה אתן את השמים. אמור לי את מבוקשי, ושלחני בשלום."

"הלאה! הלאה מזה!" קרא הכומר; "אהובתך אבודה היא, וגם אתה תאבד עמה." ולא נתן לו את ברכתו, אלא שילחו מעם הדלת.

בראש כפוף ובצעד אטי הלך הדייג הצעיר אל כיכר השוק, כאיש בצערו.

כאשר ראו אותו הסוחרים בא לקראתם, החלו ללחוש איש לרעהו; אחד מהם צעד קדימה לפגשו, קרא לו בשמו ואמר לו, "מה יש לך למכור?"

"אמכור לך את נשמתי," ענה, "אנא, קנה אותה ממני, כי עייפתי ממנה. מה חפץ לי בנשמתי? לא אראה אותה. לא אוכל לגעת בה. לא אדע אותה."

אבל הסוחרים לגלגו עליו ואמרו, "מה חפץ לנו בנשמת אדם? אין היא שווה מעה שחוקה של כסף. את גופך מכור לנו לעבד, ובארגמן הים נלביש אותך, טבעת על אצבעך נשים, ונעשה אותך לחביבה של המלכה הגדולה. אך אל תדבר אלינו על הנשמה, כי אפם היא לנו וחסרת ערך לשרתנו."

אמר הדייג הצעיר לעצמו: "מה מוזר הדבר הזה! לדברי הכומר, שווה הנשמה את כל זהב התבל, ולדברי הסוחרים, אין היא שווה אפילו מעה שחוקה של כסף." והוא יצא מכיכר השוק והלך אל שפת הים, ישב והחל מהרהר מה יעשה.

בעת הצהריים, זכר את אשר אמר לו אחד מחבריו, שהיה אוסף עשבי ים ריחניים, בדבר מכשפה צעירה אחת ששכנה במערה שבראש המפרץ והייתה מחוננת ביותר בכשפיה. בריצה יצא לדרך – כה להוט היה להיפטר מנשמתו – וענן של אבק ליווה אותו במהרו על פני החול שעל שפת הים. על פי הגירוי שבכף ידה, ידעה המכשפה הצעירה על בואו, והיא צחקה ופרעה את שׂערה. כך עמדה בפתח המערה, כששׂערה האדום מסביב לגופה, ובידה החזיקה ענף פורח של צמח הרוש הפראי.

"מה תחסר? מה תחסר?" קראה כאשר הגיע מתנשף במעלה הצוק, וכפף את גופו לפניה. "דגה לרשתך באין רוח? בידי חליל קנים קטן, וכאשר אנשוף בו, ישחו המוליות אל תוך המפרץ. אך יש לו מחיר, נער נחמד, יש לו מחיר. מה תחסר? מה תחסר? סופה להטביע את הספינות, ולהשליך את ארגזי אוצרותיהן אל החוף? סופות יש לי יותר מאשר לרוח, כי אשרת את זה החזק מכל הרוחות, ובעזרת נפה ודלי מים, אוכל לשלוח את הספינות הגדולות אל קרקעית הים. אך יש לי מחיר, נער נחמד, יש לי מחיר. מה תחסר? מה תחסר? פרח ידעתי הגדל בעמק, ואיש לא ידעהו מלבדי. עלי ארגמן לו ובלבו כוכב, ועסיסו לבן כחלב. אם תיגע בפרח בשפתיה הקשות של המלכה, תלך אחריך אל קצה התבל. ממיטת המלך תקום, ואחריך תלך אל כל מקום אשר בתבל. אך יש לו מחיר, נער נחמד, יש לו מחיר. מה תחסר? מה תחסר? אוכל לטחון קרפדה במכתש, ומרק אעשה ממנה, ואת המרק אבחש ביד איש מת. אם תתיז אותו על אויבך הישן, יהפוך לצפעוני שחור, ואמו תהרגנו. את הלבנה אמשוך משמים בעזרת גלגל, ובכדור הבדולח אראה לך את המוות. מה תחסר? מה תחסר? אמור לי את תשוקתך ואתננה לך, ואתה תיתן לי את מחירה, נער נחמד, אתה תיתן לי את מחירה."

"רק דבר קטן הוא תשוקתי," אמר הדייג הצעיר, "אך היא הזעימה את הכומר, והוא שילחני מלפניו. רק דבר קטן היא, והסוחרים לגלגו עליי ולא נתנו לי את חפצי. על כן באתי אלייך, אף כי רעה יקראוך האנשים, וכל אשר יהיה מחירך, אשלם."

"מה חפצך?" שאלה המכשפה, והתקרבה אליו.

"חפצי לשלח את נשמתי מעליי," השיב הדייג הצעיר.

המכשפה החווירה, וצמרמורת אחזה בה, והיא הסתירה את פניה בגלימתה הכחולה. "נער נחמד, נער נחמד," מלמלה, "דבר זה נורא הוא לעשותו." והוא נענע בתלתליו החומים וצחק. "נשמתי אפס היא בעיניי," ענה, "לא אראה אותה. לא אוכל לגעת בה, לא אדע אותה."

"מה תיתן לי אם אומר לך?" שאלה המכשפה, והביטה מטה אליו בעיניה היפות.

"חמישה שקלים זהב," אמר, "והרשת, ובית הזרדים בו אגור, והסירה הצבועה בה אפליג. רק אמרי לי איך אוכל לשלח את נשמתי מעל פניי, ואתן לך את כל אשר לי."

היא צחקה ולעגה לו, והצליפה בו בענף צמח הרוש. "את עלי הסתיו אוכל להפוך לזהב," השיבה, "ואת קרני הירח החיוורות אקלע לכסף, אילו חפצתי. זה אשר אותו אשרת, עשיר הוא מכל מלכי התבל, וכל מלכויותיהם לו הן."

"מה, אם כן, אתן לך," קרא הוא, "אם אין מחירך זהב ולא כסף."

ליטפה המכשפה את שׂערו בידה הלבנה והכחושה. "עליך לרקוד אתי, נער נחמד," מלמלה, וחייכה אליו בדברה.

"רק זאת?" קרא הדייג הצעיר בפליאה, וקם על רגליו.

"רק זאת," השיבה, ושוב חייכה אליו.

"נרקוד, אם כן, עם שקיעה, במקום סתר," אמר, "ולאחר שנרקוד, תאמרי לי את הדבר שאשתוקק לדעת."

היא הניעה בראשה. "במלוא הירח, במלוא הירח," מלמלה. אז הציצה על כל סביבה, והקשיבה. ציפור כחולה התרוממה מקנה בצריחה וחגה מעל לחולות, ושלושה עופות מנוקדים רחשו בתוך העשב האפור והגס ושרקו זה לזה. כל קול אחר לא נשמע, מלבד קול הגלים הסותרים את חלוקי הים מלמטה. היא הושיטה את ידה ומשכה אותו אליה, ואת שפתיה היבשות שמה קרוב לאוזנו.

"הלילה, עליך לבוא אל ראש ההר," לחשה. "שבת היא, והוא יהיה שם. "

הדייג הצעיר נרתע, ולטש את עיניו אליה, והיא גילתה את שיניה הלבנות בצחקה.

"מיהו זה אשר תדברי בו?" שאל.

"לא חשוב," השיבה. "בוא הלילה, התייצב מתחת לענפי האלה הלבנה, וחכה לבואי. אם יבוא לקראתך כלב שחור, הכה אותו במטה מעץ הערבה, והוא ילך לו. ואם ינשוף ידבר אליך, אל תשיב לו תשובה. במלוא הירח אהיה עמך, ויחד נרקוד על העשב."

"אך האם תישבעי לומר לי איך אוכל לשלח את נשמתי מעל פניי?" שאל אותה.

היא נעה לעבר אור השמש, והרוח סלסלה בשׂערה האדום. "בפרסות התיש נשבעתי," השיבה לו.

"הנך הטובה במכשפות," קרא הדייג הצעיר, "וודאי שארקוד עמך הלילה בראש ההר. הייתי אמנם רוצה שתשאלי ממני כסף או זהב. אך את אשר תבקשי ממני, אתן לך, כי אך דבר קטן הוא." והוא הסיר את כובעו לברכה, וכף את ראשו לפניה, ובריצה חזר העירה בלב מלא גיל.

והמכשפה הביטה בו בהלכו, וכאשר נעלם מעיניה, נכנסה אל המערה; מתוך ארגז עץ ארז מחוטב הוציאה מראה, והציבה אותה במסגרת; עלי ורבנה הבעירה לפניה, על גחלי פחמים, והציצה בתמרות העשן העולות ממנה. לאחר זמן, קמצה את ידיה בכעס. "היה עליו להיות שלי," מלמלה, "יפה אני כמוה."

באותו ערב, עם עלות הלבנה, טיפס הדייג הצעיר אל ראש ההר, ועמד מתחת לענפי האלה הלבנה. כמו צינת מתכת מלוטשת, נח הים העגול לרגליו, וצלליהן של סירות הדיג נעו במפרץ הקטן. ינשוף גדול, שעיניו צהובות כעין הגפרית, קרא בשמו, אך הוא לא השיב לו תשובה. כלב שחור רץ לקראתו נוהם. הוא הכה אותו במטה מעץ הערבה, והכלב הסתלק כשהוא מייבב.

בחצות הגיעו המכשפות, מעופפות באוויר כמו עטלפים. "פוי!" קראו, ביורדן על הארץ, "מישהו נמצא כאן, אותו לא נדע!" והן רחרחו מסביב, ופטפטו ביניהן, ועשו סימנים. אחרונה באה המכשפה הצעירה, ושׂערה האדום נסחף ברוח. היא הייתה לבושה בשמלה מאריג זהב דקיק רקום בעיני הטווס, ולראשה כיפה קטנה מקטיפה ירוקה.

"איפה הוא, איפה הוא?" צווחו המכשפות כראותן אותה, אבל היא רק צחקה, ורצה אל עץ האלה הלבנה, לקחה את ידו של הדייג והובילה אותו אל אור הירח, והם החלו מרקדים.

סביב–סביב הסתחררו, והמכשפה זינקה אל על, עד כי יכול היה לראות את עקבי השני של נעליה. אז חצה את קהל המרקדים קול סוס דוהר, אבל כל סוס לא נראה, והוא חש פחד.

"מהר יותר," קראה המכשפה, כרכה את זרועותיה מסביב לצווארו, ונשימתה חמה על פניו. "מהר, מהר יותר!" קראה, וכאילו סבבה האדמה מתחת לרגליו, ומוחו נתערפל, ואימה גדולה נפלה עליו, כמו דבר רע היה משקיף עליו: ולבסוף הבחין בדמות מתחת לצלו של סלע, אשר לא הייתה שם לפני כן.

היה זה איש לבוש בחליפה של קטיפה שחורה, גזורה לפי האופנה הספרדית. פניו היו מוזרות בחיוורונן, אך שפתיו כמו פרח הגאה באדמומיתו. הוא נראה עייף, ונשען לאחור, כשהוא משחק באדישות בגולה של פגיונו. על העשב לצדו היה מונח כובע נוצות, וזוג כפפות רכיבה מעוטרות בתחרת זהב ורקומות מלאכת מחשבת של פנינים זעירות. על כתפיו עטה גלימה קצרה עם בטנה מפרוות הצובל, וידיו הלבנות, העדינות, עוטרו בטבעות של אבני חן. עפעפיו הכבדים ירדו וכיסו את עיניו.

כמו אחוז כישוף, הביט בו הדייג הצעיר. אז נפגשו עיניהם, ובכל אשר חולל, נראה לו כאילו היו עיני האיש עליו. הוא שמע את צחוקה של המכשפה, תפס אותה במותניה, ובשיגעון סחרר אותה סביב–סביב.

 פתאום נבח כלב מן היער, והרוקדים נעצרו: זוגות–זוגות ניגשו אל האיש, כרעו לפניו על ברכיהם ונישקו את ידיו. חיוך קטן נגע על שפתיו הגאות בעשותם כך, כמו כנף הציפור הנוגעת במים ומביאה אותם לידי צחוק. אך גם בוז היה בחיוכו, והוא הוסיף להביט בדייג הצעיר.

"בוא, נעבוד לו," לחשה המכשפה, והובילה אותו אל האיש: תשוקה גדולה אחזה בו לעשות את בקשתה, והוא בא אחריה. אך כאשר ניגש, ומבלי לדעת מדוע, עשה על חזהו את סימן הצלב, וקרא בשם הקודש.

רק עשה זאת, וצרחה עלתה מפי המכשפות כצרחת הבז, והן התעופפו להן, והפנים החיוורות שהביטו בו, התעוותו מכאב. אל החורש הלך האיש ושרק, וסוס ספרדי קטן, מקושט קישוטי כסף, דהר לקראתו, ובנתרו אל האוכף, פנה והביט אל הדייג הצעיר בעצב.

המכשפה הצעירה בשׂערה האדום ניסתה להימלט גם היא, אך הדייג תפס אותה בפרקי ידיה ואחז בה בחזקה.

"הרפה ממני," קראה, "והנח לי ללכת. כי קראת בשמו של זה אשר בשמו לא ייקרא, והראית את הסימן אשר לא יובט בו."

"לא," ענה, "לא אניח לך ללכת עד אשר תאמרי לי את הסוד."

"איזה סוד?" אמרה המכשפה, ונאבקה עמו כחתול בר, כשהיא נושכת את שפתיה המוכתמות בקצף.

"את ידעת," אמר לה.

עיניה הירוקות כעשב התעמעמו מדמעות, והיא אמרה אל הדייג, "הכול שאל ממני, ולא זאת!"

הוא צחק, ואחז בה בחזקה.

כאשר ראתה כי לא תוכל לשחרר את עצמה, לחשה אליו, "לבטח יפה אני כבנות הגלים, ונאווה כאלו השוכנות במים הכחולים," והיא התרפקה עליו וקירבה את פניה אל פניו.

אך הוא דחף אותה לאחור והזעיף את פניו, ואמר לה, "אם לא תשמרי את הבטחתך אשר הבטחת לי, אשחט אותך על אשר מכשפה מזויפת הנך."

כפרחי עץ התלייה האפירו פניה, וגופה הרעיד. "יהא כך," מלמלה. "נשמתך היא, ולא נשמתי. עשה בה כחפצך." מתוך חגורתה הוציאה סכין קטנה שידיתה עשויה מעור אפעה ירוק, ונתנה אותה לו.

"מה אעשה בזה?" שאל אותה בפליאה.

רגעים אחדים שתקה, ומבט של אימה עלה על פניה. אז סילקה את שׂערה מעם מצחה, ובחייכה אליו מוזרות, אמרה לו, "זה אשר יקראו לו אנשים צל הגוף, איננו צלו של הגוף, אלא גופה של הנשמה. עמוד על שפת הים וגבך אל הלבנה, חתוך מסביב לרגליך את צלך, שהוא גופה של נשמתך, ובקש את נשמתך לעזוב אותך, והיא תעשה כן."

הדייג הצעיר התחלחל. "האם אמת הדבר?" מלמל.

"אמת הדבר, והלוואי שלא אמרתי לך אותו," קראה, ודבקה אל ברכיו בבכייה.

אך הוא דחה אותה מעל פניו, והניחה מאחוריו בעשב הסמיך; את הסכין שם בחגורתו, והחל לרדת במורד ההר.

ונשמתו אשר בתוכו, קראה אליו ואמרה, "ראה! כל השנים האלה שכנתי אתך והייתי עבדך. אל נא תשלח אותי מעל פניך עכשיו, כי מה רעה עשיתי לך?"

והדייג הצעיר צחק. "כל רעה לא עשית לי, אך אין לי חפץ בך," ענה. "העולם רחב, וישנם גם השמים, והשאול, והדמדומים אשר ביניהם. לכי אל אשר תחפצי, אבל אל תציקי לי, כי אהבתי קוראת לי."

והנשמה התחננה אליו בקול מעורר רחמים, אך הוא לא שמע לה, אלא דילג מסלע אל סלע, כי רגלו בטוחה הייתה כרגלה של עז ההרים, ולבסוף הגיע אל המישור ואל חוף הים הצהוב.

שחום איברים ובנוי לתלפיות, כפסל שנוצר בידי פַּסָּל יווני, עמד על החול בגבו אל הלבנה, ומתוך הקצף הושטו ידיים לבנות לקראתו, ומתוך הגלים עלו דמויות עמומות לברכו. לפניו נח צלו, שהוא גוף נשמתו, ומאחוריו נתלתה הלבנה באוויר הדבשי.

ונשמתו אמרה אליו, "אם אכן עליך לשלחני מעל פניך, אל נא תשלחני בלי לב. אכזר הוא העולם; אנא, תן לי את לבך לקחת אתי." אך הוא הניע בראשו וחייך. "ובמה אוהב את אהובתי אם אתן לך את לבי?" קרא.

"אנא, רחם נא עליי," אמרה נשמתו: "תן לי את לבך, כי אכזר הוא העולם, ויראתי מאוד."

"לבי שייך לאהבתי," ענה, "על כן לכי לך, ואל תתמהמהי."

"האם לא אוכל לאהוב גם אני?" שאלה הנשמה.

"הסתלקי, כי אין לי חפץ בך," קרא הדייג הצעיר, והוא לקח את הסכין הקטנה שידיתה עור אפעה ירוק, התרומם ועמד וחתך מעליו את צלו מסביב לרגליו;  והצל 2 התרומם ועמד לפניו, והביט אליו, והוא נראה ממש כמוהו. הוא נרתע לאחור, ותקע את הסכין בחגורתו, ותחושת יראה באה עליו. "הסתלק," מלמל, "ואל תניח לי עוד לראות את פניך."

"לא, כי עלינו להיפגש שנית," אמר הצל. קולו היה נמוך, וצלילו כצליל החליל, ושפתיו כמעט שלא נעו בדברו.

"איך ניפגש?" קרא הדייג הצעיר. "הרי לא תוכל לבוא בעקבותיי אל מעמקי הים?"

"פעם אחת בכל שנה אבוא אל המקום הזה ואקרא לך," אמר הצל; "אולי יהיה לך חפץ בי."

"איזה חפץ יהיה לי בך?״ קרא הדייג הצעיר, "אך יהי כרצונך," והוא קפץ אל תוך המים, והטריטונים תקעו בשופרותיהם, ובת הגלים הקטנה עלתה לקראתו, ושמה את זרועותיה סביב לצווארו ונשקה לו על פיו.

והצל עמד בדד על החוף וצפה בהם. ולאחר שצללו בתוך הים, הסתלק לו בבכי, והלך על פני הביצות.

*

ולאחר שחלפה שנה, בא הצל אל שפת הים וקרא לדייג הצעיר, והוא עלה מן התהום ואמר, "מדוע קראת לי?"

והצל ענה, "גש אליי, ואדבר אתך; כי דברים נפלאים ראיתי."

והוא ניגש, וקרס במים הרדודים, והשעין את ראשו על ידיו והקשיב.

אמר לו הצל, "כאשר עזבתי אותך, שמתי את פניי מזרחה ויצאתי למסע. מהמזרח בא כל דבר חכמה. שישה ימים נסעתי, וביום השביעי בבוקר, הגעתי אל גבעה בארץ הטטארים. ישבתי תחת עץ האשל להסתתר מפני השמש. הארץ הייתה יבשה ובערה בחום השמש. הנה והנה התהלכו בני האדם על פני המישור, כמו זבובים הזוחלים על פני לוח נחושת מלוטשת.

"בצהריים עלה ענן של אבק אדום מקצות הארץ השטוחים. בראות זאת הטטארים, מתחו את קשתותיהם הצבועות, ניתרו על סוסיהם הקטנים ודהרו לקראתו. צורחות ברחו הנשים אל הקרונות, והתחבאו מאחורי וילונות הלבד.

"עם ערוב היום, שבו הטטארים: חמישה מהם נעדרו, ומהבאים חזרה לא מעטים היו פצועים. הם רתמו את סוסיהם לקרונות, ובמהירות רכבו הלאה. שלושה תנים יצאו ממערה והציצו אחריהם. אחר כך רחרחו באוויר בנחיריהם, וטפפו בכיוון ההפוך.

"עם עלות הלבנה, ראיתי אש מדורה בוערת על המישור, והלכתי לקראתה. חבורת סוחרים ישבה מסביב על שטיחים. גמליהם ניצבו מאחוריהם, ועבדיהם הכושים נטו על החול את אוהליהם העשויים מעור מבורסק, והקימו חומה מצמחי הצבר.

"בהתקרבי אליהם, קם ראש הסוחרים, שלף את חרבו, ושאלני לעסקי.

"השבתי כי נסיך אני בארץ מולדתי, וכי נמלטתי מהטטארים והיה ברצוני להיות עבדם. ראש הסוחרים חייך, והראה לי חמישה ראשים תקועים בקצה קני החזרן.

"אז שאל אותי מיהו נביא אלוהים, ועניתי לו, 'מוחמד'.

"כאשר שמע את שם נביא השקר, כפף את ראשו, ולקח אותי בידי ושם את מקומי לצדו. כושי הביא לי חלב סוסה בקערת עץ ובשר צלוי של כבש.

"בהפציע השחר, יצאנו למסענו. אני רכבתי על גמל אדום שער לצדו של ראש הסוחרים, ורץ רץ לפנינו נושא כידון. משני צדנו צעדו אנשי המלחמה, ובעקבותם באו הפרדים נושאי הסחורה. ארבעים גמלים היו בשיירה, ומספר הפרדים פעמיים ארבעים.

"מארץ הטטארים נסענו אל הארץ אשר יושביה מקללים את הלבנה. את הגריפונים ראינו, השומרים את זהבם על הצוקים הלבנים, ואת דרקוני הקשקשים, הישנים במערותיהם. בעברנו על פני ההרים, עצרנו את נשימתנו, פן יפלו עלינו השלגים, וכל איש קשר צעיף של מלמלה להסתיר את עיניו. בעברנו דרך העמקים, ירו הגמדים אלינו חצים מחללי העצים, ובחשכת הלילה, שמענו את אנשי הפרא מכים בתופיהם. כאשר הגענו אל מגדל הקופים, שמנו לפניהם פֵּרות, ולא הרעו לנו. בהגיענו אל מגדל הנחשים, נתַנו להם חלב חם בקערות של פליז, והם הניחו לנו לעבור. שלוש פעמים באנו בדרכנו עד גדות האוקסוס. חצינו אותו על רפסודות קשורות לנאדות עור גדולים. סוסי הנהר הזדעמו נגדנו וביקשו להרגנו, וכאשר ראו אותם הגמלים, רעדו מפחד.

"בכל עיר גבה המלך מאתנו מסים, אבל לא נתן לנו להיכנס. מעל לחומות השליכו אלינו לחם, עוגות תירס קטנות אפויות בדבש, ועוגות מקמח מנופה ממולאות בתמרים. עבור כל מאה סלים, נתנו להם חרוז של ענבר.

"כאשר ראו אותנו אנשי הכפרים באים, הרעילו את הבארות וברחו אל פסגות הגבעות. נלחמנו במאגאדים, הנולדים זקנים ומצעירים משנה לשנה עד שהם מתים כילדים קטנים; נלחמנו בלאקטורים, החושבים את עצמם לבני נמרים, והם צובעים את גופם בצהוב ושחור; נלחמנו באוראנטים, הקוברים את מתיהם בצמרות העצים, והם עצמם גרים במערות חשוכות, פן תמית אותם השמש שהיא אלוהיהם; נלחמנו בקרימניים, העובדים לתנין ונותנים לו עגילים מזכוכית ירוקה, ומאכילים אותו חמאה ועופות טריים; נלחמנו באגאזונבאים, בעלי פני הכלב; ונלחמנו בסיבאנים, שלהם רגלי סוסים והם משיגים במרוצתם את הסוס. שליש מחבורתנו מתו בקרב, ושליש מתו ממחסור. השאר התלחשו נגדי, ואמרו שהבאתי עליהם מזל רע. מתחת לאבן לקחתי פתן מקרין והנחתי לו להכיש אותי. כשראו שלא נחליתי, יראו מפניי.

"בחודש הרביעי הגענו לעיר אילל. לילה היה כאשר באנו אל חורשה מחוץ לחומה, והאוויר היה משולהב, כי הירח נמצא במזל עקרב. קטפנו רימונים טריים מהעצים, פיצחנו אותם ושתינו את המיץ המתוק. אז שכבנו על השטיחים וחיכינו לשחר.

"עם שחר, קמנו ודפקנו על שערי העיר. אלה היו עשויים מנחושת אדומה, חטובים בדרקוני הים ודרקונים מכונפים. אנשי המשמר הביטו אלינו ממבצרם ושאלו אותנו לחפצנו. המתורגמן השיב כי באנו מאיי סוריה עם סחורה רבה. הם לקחו בני ערובה, ואמרו לנו כי יפתחו את השערים בפנינו בצהריים, וביקשו שנחכה עד אז.

"בצהריים פתחו את השערים, וכאשר נכנסנו, יצאו האנשים מבתיהם והתאספו סביבנו להביט בנו, וכרוז הלך בעיר והכריז, כשהוא קורא בקונכית. עמדנו בכיכר השוק, והכושים התירו את צרורות הבדים המצוירים ופתחו את תיבות השקמה המחוטבות. וכאשר סיימו את מלאכתם, הציגו הסוחרים את סחורותיהם המוזרות; את בדי השעווה ממצרים, ואת הבדים הצבועים מארץ האתיופים, ואת ספוגי הארגמן מצור, ואת היריעות הכחולות מצידון, ואת ספלי הענבר הקר, ואת כלי הזכוכית היפים, ואת הכלים המשונים מחרס שרוף. מגג של בית הביטה בנו חבורה של נשים. אחת מהן עטתה מסכה של עור מוזהב.

"ביום הראשון, באו הכוהנים וסחרו אתנו; וביום השני, באו בני האצולה; וביום השלישי, באו האמנים והעבדים. כזהו מנהגם עם כל הסוחרים בכל הזמן אשר ישהו בעיר.

"חודש ימים שהינו בעיר, וכאשר החלה הלבנה להתמעט, עייפתי, ויצאתי לשוטט ברחובות העיר, ובאתי אל הגן של אלוהיהם. הכוהנים בשלמותיהם הצהובות נעו חרש בין העצים הירוקים, ועל רצפה של שיש שחור עמד בית אדום כוורד, אשר בו משכן האלוהים. דלתותיו היו עשויות מאבקת לכה, ובהן תבליטי זהב מבהיק של פרים וטווסים. רעפי הגג נעשו מחרסינה ירוקה כים, ופעמונים קטנים היו קבועים בכרכובים הבולטים. כאשר חלפו שם היונים הלבנות במעופן, נגעו כנפיהן בפעמונים, והם הצטלצלו בקול.

"לפני המקדש הייתה ברכה של מים זכים, מרוצפת שחם שחור ומגויד. לצד הברכה שכבתי, ובאצבעותיי החיוורות נגעתי בעלים הרחבים. אחד הכוהנים ניגש אליי ועמד מאחוריי. לרגליו היו סנדלים, האחד מעור רך של נחש, והשני מפלומת הציפור. על ראשו חבש מצנפת מלבד שחור מקושט בסהרוני כסף. שבעה חוטים צהובים נארגו בשלמתו, ושערו המקורזל הוכתם באנטימון.

"לאחר זמן מה דיבר אליי, ושאל לחפצי.

"אמרתי לו שחפצי הוא לראות את האל. 'האל עוסק בציד,' אמר הכוהן, והביט בי מוזרות בעיניו הקטנות והמלוכסנות. 'אמור לי באיזה יער, וארכוב אתו,' עניתי.

"בציפורניו הארוכות והמחודדות סרק את הציציות הרכות של מתנייתו. 'האל ישן,' מלמל.  'אמור לי היכן מיטתו, ואשגיח עליו בשנתו,' עניתי. 'האל סועד,' קרא.

"'אם היין מתוק, אשתה עמו, ואם היין מר, גם אז אשתה עמו,' הייתה תשובתי. הוא כפף את ראשו בפליאה, ובלקחו אותי בידי, הקים אותי והוביל אותי אל המקדש.

"בחדר הראשון ראיתי אליל יושב על כיסא ישפה משובץ פנינים גדולות מן המזרח. הוא היה חטוב מעץ ההבנה, וקומתו כקומת אדם. על מצחו הבהיקה אבן אודם, ושמן סמיך נטף משׂערו ועד ירכיו. רגליו אדמו מדם גדי שרק נשחט, ועל חלציו הושמה חגורת נחושת, מסומרת בשבע אבני ברקת.

"אמרתי אל הכוהן, 'האם זה האל?' והוא ענה לי, 'זה האל.'  'הראה לי את האל,' קראתי, 'ואם לא, אהרגך.' נגעתי בידו, והיא כמשה מיד.

"התחנן הכוהן אליי ואמר, 'אנא, ירפא אדוני את עבדו, ואראה לו את האל.'

"נשפתי מנשמת אפי על ידו, והיא נרפאה, והוא נרעד והוליך אותי אל החדר השני; שם ראיתי אליל עומד על פרח הלוטוס עשוי אבן ירקן, ועליו אבני אזמרגד גדולות. חטוב היה משן, וקומתו פעמיים כקומת אדם. אבן הריזוליט על מצחו, ושדיו מרוחים במור וקינמון. בידו האחת החזיק שרביט רועים מירקן, ובידו השנייה אבן בדולח עגולה. על רגליו היו מגפי פליז, ומסביב לצווארו עיגול של אבני ירח.

"אמרתי אל הכוהן, 'האם זה האל?' והוא ענה לי, 'זה האל.' 'הראה לי את האל,' קראתי, 'ואם לא, לבטח אהרגך.'

"נגעתי בעיניו, והן התעוורו.

"התחנן הכוהן אליי, 'אנא, ירפא אדוני את עבדו, ואראה לו את האל.'

"נשפתי מנשמת אפי על עיניו, ואורן חזר אליהן, והוא שוב נרעד, והוליך אותי אל חדר שלישי, והנה! כל אליל לא היה שם, ולא שום תמונה, אלא ראי ממתכת עגולה, נתון בתוך מזבח של אבן. אמרתי אל הכוהן, 'איה האל?'

"והוא ענה לי: 'אין אל אחר, אלא רק הראי שאתה רואה, כי זהו ראי החכמה. את כל הדברים אשר בשמים ואשר על הארץ, הוא משקף, רק לא את פני המסתכל בו. אותו לא ישקף, כדי שהמסתכל בו יחכים. ראיים רבים ישנם, אך אלה הם ראיי ההשקפה. רק זה הוא ראי החכמה. ואשר בידו הראי הזה, ידע הכול, ודבר לא ייסתר מעיניו. ואלה שאיננו בידם, להם אין חכמה. לכן זהו האל, ולו אנו עובדים.' ואני הסתכלתי בראי, והיה זה ככל אשר אמר.

"אז עשיתי דבר מוזר, אך אין זה חשוב מה עשיתי, כי את ראי החכמה החבאתי בעמק שאיננו אלא מהלך יום אחד מכאן. אם רק תניח לי להיכנס שוב לתוכך ולהיות עבדך, והיית לחכם מכל אנשי החכמה, ולך תהיה החכמה. הנח לי להיכנס לתוכך, ואיש לא יהיה חכם כמוך."

אבל הדייג הצעיר צחק. "האהבה טובה מן החכמה," קרא, "ובת הגלים הקטנה אוהבת אותי."

"לא, כי אין דבר טוב מן החכמה," אמר הצל.

"האהבה טובה יותר," ענה הדייג הצעיר, והוא קפץ לתוך מעמקי הים; וצלו הסתלק לו בבכי, והלך על פני הביצות.

ובעבור השנה השנית, בא הצל אל שפת הים וקרא לדייג הצעיר, והוא עלה ממעמקי הים ואמר, "למה קראת לי?"

והצל השיב, "גש אליי ואדבר אתך, כי דברים נפלאים ראיתי." והוא ניגש, וקרס במים הרדודים, והשעין את ראשו על ידיו והקשיב. והצל אמר אליו, "כאשר עזבתי אותך, שמתי פניי דרומה, ויצאתי למסעי. מהדרום יבוא כל דבר יקר. שישה ימים נסעתי בדרך המלך המובילה אל העיר אשתר; בדרכי המלך המכוסות אבק צבוע אדום, אשר בהן ייסעו עולי הרגל, נסעתי, וביום השביעי בבוקר, נשאתי את עיניי, והנה! העיר נחה לרגליי, כי היא שוכנת בעמק.
"תשעה שערים לעיר, ולפני כל שער עומד סוס ארד, הצוהל כאשר יורדים הבדואים מן ההרים. החומות מצופות נחושת, ומגדלי השמירה על החומות מכוסים גגות של פליז. בכל מגדל עומד קַשָּת וקשת בידו. עם זריחה, הוא מכה בחצו בפעמון נחושת, ועם שקיעה, הוא תוקע בשופר היובל."כאשר ביקשתי להיכנס, עצרוני השומרים ושאלו מי אני. עניתי כי הנני דרוויש בדרכו לעיר מכה; שם נמצא צעיף ירוק, ועליו נרקם הקוראן בידי המלאכים באותיות של כסף. הם התמלאו פליאה וביקשו ממני להיכנס פנימה.

"בפנים הייתה העיר כמו יריד. אכן, הלוואי והיית עמי. לרוחב הרחובות הצרים מרטטים פנסי הנייר העליזים כפרפרים גדולים. כאשר נושבת הרוח מעל לגגות, הם ממריאים ונופלים בבועות צבעוניות. הסוחרים יושבים לפני סוכותיהם על מרבדי משי. זקנים שחורים וישרים להם, מצנפותיהם מצופות לוחיות מתכת דקות, ומחרוזות של ענבר וגלעיני אפרסק מחוטבים מחליקות דרך אצבעותיהם הקרירות. אחדים מהם מוכרים לבונה ונרד, ובשמים שונים ומשונים מאיי הים ההודי, ושמן סמיך של ורדים אדומים, ומור, וזרעי הציפורן המעוקמים. אם תעצור לדבר אליהם, יזרקו קומצי קטורת על כירת גחלים וימתיקו את האוויר. ראיתי סורי אחד שהחזיק בידיו מוט דק כקנה. חוטי עשן אפור עלו ממנו, וריחו בהישרפו היה כריח השקד הוורוד באביב. אחרים ימכרו צמידי כסף משובצים באבני טורקיז כחלחלות, ועכסים מחוטי פליז עטורים סביב פנינים קטנות, וטרפי נמרים משובצים בזהב, וטלפיו של החתול הזהוב, הברדלס, גם הם משובצים בזהב, ועגילים מאבני אזמרגד מחוררות, וטבעות מאבן ירקן חלולה. מבתי התה עלה קול הקתרוס, ומעשני האופיום הביטו בעוברים ושבים בפנים לבנות, מחייכות.

״באמת, היה עליך להיות שם אתי. מוכרי היין, עורות שחורים וגדולים מושלכים על כתפיהם, נדחפו דרך ההמון במרפקיהם. רובם מכרו את יין שיראז, המתוק כדבש. במפלי מתכת קטנים הגישו אותו, ועל פניו זרו עלי ורדים. מוכרי הפֵרות עומדים בכיכר השוק, מוכרים כל מיני פירות: תאנים בשלות, שבשרן ארגמן כבוש; מלונים, שריחם ריח המושק וצבעם צהוב כאבן הפטדה; אתרוגים, ותפוחי הוורד, ואשכולות של ענבים לבנים, ותפוזים עגולים וזהובים, ולימונים שצורתם כביצה של זהב ירוק. פעם ראיתי פיל עובר; חדקו נצבע בתולע וכרכום, ואת אוזניו כיסתה רשת מחוטי משי אדום לוהט. הוא עצר מול אחת הסוכות והחל אוכל מהתפוזים, והאיש צחק. לא תוכל להבין מה מוזרים הם האנשים. כשהם שמחים, אל מוכרי הציפורים ילכו, ויקנו מהם ציפור בכלוב, וישחררו אותה כדי שתגדל שמחתם; וכאשר יתעצבו אל לבם, הם מלקים את גופם בקוצים כדי שלא יתמעט צערם.

"ערב אחד, ראיתי כושים נושאים אפריון כבד דרך השוק. הוא היה עשוי מחזרן מוזהב, והמוטות צופו בלכה אדומה מסומרת טווסי פליז. וילונות דקים ממוסלין, רקומים בכנפי חיפושיות ופנינים זעירות, היו תלויים על החלונות, ובעברם, הציצה החוצה צ'רקסית חיוורת פנים וחייכה אליי. הלכתי אחריהם, והכושים החישו את צעדיהם והקדירו את מבטיהם. לא שמתי את לבי, כי סקרנות רבה עלתה בי.

"לבסוף עצרו לפני בית מרובע לבן. חלונות לא היו בו, ורק דלת אחת קטנה כדלת פי קבר. הם שמו את האפריון על הארץ, ושלוש פעמים דפקו בפטיש נחושת. ארמני בקפטן של עור ירוק הציץ מבעד לשבכה, וכאשר ראה אותם, פתח את הדלת, פרש שטיח על הארץ, והאישה יצאה. בהיכנסה הביתה, פנתה וחייכה אליי שנית. מעולם לא ראיתי אדם כה חיוור.

"עם עלות הלבנה, חזרתי אל אותו מקום וחיפשתי את הבית, אך הוא לא היה שם עוד. בראותי זאת, הבנתי מי הייתה האישה, ומדוע חייכה אליי. אין ספק שהיה עליך להיות אתי שם. בחג מולד הלבנה, יצא הקיסר הצעיר מארמונו והלך אל המסגד להתפלל. שערו וזקנו נצבעו בעלי הוורד, ולחייו אובקו באבקת זהב דקיקה. כפות ידיו ורגליו הוצהבו בכרכום.

"עם זריחת השמש, יצא מארמונו בשלמת כסף, ועם שקיעה, חזר אליו בשלמת זהב. האנשים השליכו את עצמם על הארץ והסתירו את פניהם, אבל אני לא עשיתי זאת. ליד דוכנו של מוכר תמרים עמדתי, וחיכיתי. כשראה אותי הקיסר, הרים את גבותיו הצבועות ועצר. דומם עמדתי, ולא הראיתי לו סימן של הכנעה. האנשים התפלאו על תעוזת לבי, ויעצו לי להימלט מן העיר. לא שמתי את לבי אליהם, אלא הלכתי וישבתי עם מוכרי האלים המוזרים, המתועבים בגלל אומנותם. כשאמרתי להם את אשר עשיתי, נתן לי כל אחד מהם אל, והתחננו אליי לעזבם.

"באותו לילה, כאשר שכבתי על כר בבית התה אשר ברחוב הרימון, באו שומרי הקיסר והובילו אותי אל הארמון. עם היכנסי, סגרו את כל הדלתות מאחוריי ושמו עליהן שרשרות. בפנים הייתה חצר, ומעברים סביב לה, שתקרתם מקומרת. הקירות היו עשויים בהט לבן, משובצים פה ושם במרצפות כחולות וירוקות. העמודים היו משיש ירוק, והרצפה משיש כעין פריחת האפרסק. מעולם לא ראיתי דבר מעין זה.

"כשחציתי את החצר, הביטו שתי נשים מצועפות מהגזוזטרה וקיללו אותי. המשמר מיהר הלאה, וכתות הכידונים צלצלו על פני הרצפה המלוטשת. הם פתחו שער מעשה שנהב, ואני מצאתי את עצמי בגן מושקה, המשתרע על שבע מדרגות. פרחי צבעונים היו שתולים בו, וקחוונים, ופרחי שושן מנומרי כסף. כקנה בדולח דק, הייתה המזרקה תלויה באוויר האפל. עצי הברוש נראו כמו לפידים כבויים; מאחד מהם שורר הזמיר.

"בקצה הגן עמד ביתן קטן. בהתקרבנו אליו, באו שני סריסים לקראתי. גופיהם השמנים הזדעזעו בלכתם, ומבט מוזר זרקו לעברי מעיניים צהובות עפעפיים. אחד מהם משך את ראש המשמר הצדה, ולחש לו בקול נמוך. השני לעס טבליות ריחניות, אותן לקח בתנועה גנדרנית מתוך קופסה מעוגלת מצופה זיגוג סגלגל.

"לאחר רגעים מספר, שילח ראש משמר את החיילים. הם חזרו אל הארמון, והסריסים צעדו לאט בעקבותיהם, כשהם קוטפים את התותים המתוקים מן העצים בעברם. פעם אחת, פנה הזקן ביניהם לאחוריו, ושלח אליי חיוך של רשע.

"אז רמז לי ראש המשמר ללכת לעבר פתח הביתן. הלכתי בלי רעד, ובהסיטי את המסך הכבד, נכנסתי פנימה.

"הקיסר הצעיר היה שרוע על ספה מעורות ארי צבועים, ועל פרק ידו ניצב בז. מאחוריו עמד נובי, ענוד מצנפת פליז, עירום עד למותניו, ועגילים כבדים באוזניו החצויות. על שולחן לצד הספה הייתה מונחת חרב און מעוקלת עשויה פלדה.

"כשראה אותי הקיסר, הזעיף את פניו ואמר אליי, 'מה שמך? האינך יודע כי קיסר אנוכי בעיר הזאת?' אבל אני לא נתתי לו תשובה.

"הוא הצביע באצבעו על החרב, והנובי תפס אותה, ובחושו קדימה, הכה בי בעוצמה רבה. הלהב חלף ועבר דרכי, ולא הזיק לי. האיש נפל שרוע על הרצפה, ובקומו, נקשו שיניו מאימה, והוא הסתיר את עצמו מאחורי הספה.

"הקיסר קפץ על רגליו, שלף כידון מכן כלי הנשק וזרק אותו כלפיי. תפסתי אותו במעופו, ושברתי את הידית לשניים. הוא ירה בי חץ, אך אני הרמתי את ידי ועצרתי אותו באוויר. אז שלף פגיון מחגורת עור לבן, ונעץ אותו בגרונו של הנובי, פן יספר העבד את קלונו. האיש התפתל כמו נחש נרמס, וקצף אדום בעבע לו על שפתיו.

"עם מותו, פנה הקיסר אליי, ובעוד הוא מוחה את הזיעה הבוהקת ממצחו במטפחת קטנה עם אמרת משי ארגמן, אמר לי, 'האם נביא הנך שאין להזיק לו, או בנו של נביא שלא אוכל לפגוע בו? אנא, עזוב את עירי הלילה, כי כל עוד הנך בעיר, לא אוכל להיות אדון בה.'

"ואני השבתי לו, 'אלך עבור מחצית אוצרך. תן לי את מחצית אוצרך, ואלך לי.'

"הוא לקח את ידי והוליך אותי אל הגן. כאשר ראה אותי ראש המשמר, תהה. כאשר ראו אותי הסריסים, רעדו ברכיהם, והם נפלו על פניהם על הארץ מפחד.

"לשכה יש בארמון, ולה שמונה קירות מבהט אדום, ותקרת פליז מדורגת שמנורות תלויות בה. הקיסר נגע באחד הקירות, וזה נפתח, ואנחנו עברנו בפרוזדור, מואר בלפידים רבים. בגומחות בצדי הפרוזדור, ניצבו כדי יין מלאים על גדותיהם שקלי כסף. כשהגענו אל אמצע הפרוזדור, אמר הקיסר מילה אשר לא תיאמר, ודלת שחם גדולה נעה לאחור על קפיץ נסתר, והוא שם את ידיו לפני פניו, כדי שעיניו לא תסתנוורנה.

"לא תוכל להאמין מה נפלא היה המקום. היו שם שריוני צב ענקיים מלאים פנינים; אבני ירח חלולות בגודל עצום, מלאות אבני אודם; הזהב נצבר בארגזים מעור של פיל, ואבק הזהב – בחמתות. היו שם לשמים וספירים, אלה בספלי בדולח, ואלה בספלי ירקן. אזמרגדים ירוקים ועגולים הושמו בסדר על פני לוחות דקים של שנהב, ובפינה אחת ניצבו שקי משי מלאים, אלה באבני טורקיז, ואלה באבני ברקת. שופרות משנהב היו מלאים אבני אחלמה סגולות, ושופרות מפליז היו מלאים אבני שוהם וכדכוד. על עמודי האח נתלו אבני עין החתול הצהובות; במגנים השטוחים, המעוגלים, הושמו יהלומים בצבע היין ובצבע העשב. עם כל זאת, אמרתי לך רק עשירית מכל אשר היה שם.

"לאחר שהסיר הקיסר את ידיו מעם פניו, אמר אליי, 'זהו בית אוצרי, ומחצית ממנו שלך הוא, כאשר הבטחתי לך. גמלים אתן לך, לעשות את כל דברך; קח את חלקך באוצר אל כל אשר תחפוץ ללכת בתבל. כל זה ייעשה הלילה, כי לא ארצה שאבי, השמש, יראה בעיר אדם שאינני יכול להרגו.'

"אבל אני עניתי לו, 'הזהב כאן הוא שלך, וגם הכסף שלך, וכל האבנים היקרות וכל דברי היקר. אשר לי, אין לי חפץ באלה, ולא אקח ממך דבר, אלא את הטבעת הקטנה אותה תענוד על אצבע ידך.'

"הקיסר הקדיר את פניו. 'אך זוהי רק טבעת עופרת,' קרא, 'ואין לה כל ערך. על כן, קח את מחציתך באוצר, ולך לך מעירי.' 'לא,' השבתי, 'דבר לא אקח, כי אם את טבעת העופרת, כי ידעתי מה כתוב עליה, ולשם מה.'

"הקיסר הרעיד, התחנן אליי ואמר, 'קח את כל האוצר ועזוב את עירי. גם את המחצית שלי אתן לך.'

"ואני עשיתי מעשה מהר, אך אין זה חשוב, כי במערה מהלך יום אחד מהמקום הזה, החבאתי את טבעת העושר. מהלך יום אחד בלבד הוא המקום, והוא מחכה לבואך. על כן, בוא וקחנה, וכל אוצרות העולם יהיו שלך."

אבל הדייג הצעיר צחק. "האהבה טובה מהעושר," קרא, "ובת הגלים הקטנה אוהבת אותי."

"לא, אין דבר טוב יותר מהעושר," אמר הצל.

"האהבה טובה יותר," השיב הדייג הצעיר, והוא קפץ אל מעמקי הים, והצל הסתלק לו בבכי, והלך על פני הביצות.

לאחר שעברה השנה השלישית, בא הצל שוב אל שפת הים וקרא לדייג הצעיר, והוא עלה ממעמקי הים ואמר, "מדוע קראת לי?" והצל ענה, "גש אליי ואדבר אתך, כי דברים נפלאים ראיתי."

והוא ניגש, וקרס במים הרדודים, והשעין את ראשו על ידיו והקשיב.

והצל אמר אליו, "בעיר אשר ידעתי, עומדת אכסניה על הנהר. שם ישבתי עם מלחים, ששתו יינות בשני צבעים, ואכלו לחם שעורים, ודגים מלוחים קטנים שהוגשו להם בעלי דפנה בחומץ. כך ישבנו ושמחנו, ואז קרב אלינו איש זקן, נושא מרבד מעור וקתרוס ששתי קרניו מענבר. וכאשר פרש את המרבד על הרצפה והכה בנוצה במיתרי הקתרוס, יצאה במחול לפנינו נערה שפניה מכוסות בצעיף. פניה היו מכוסות בצעיף של מלמלה, אך כפות רגליה היו עירומות. עירומות היו כפות רגליה, והן נעו על פני המרבד כזוג יונים לבנות. מעולם לא ראיתי דבר כל כך נפלא, והעיר בה היא רוקדת, נמצאת מהלך של יום אחד בלבד מכאן.

"כאשר שמע הדייג הצעיר את דברי הצל, זכר כי לבת הגלים הקטנה אין רגליים ולא יכלה לרקוד. ותשוקה גדולה באה עליו, והוא אמר לעצמו, "מהלך של יום אחד בלבד הוא, ואוכל לשוב אל אהבתי;" הוא צחק וקם על רגליו במים הרדודים, וצעד לעבר החוף.

וכאשר הגיע אל החוף היבש, צחק שנית, והושיט את ידיו אל צלו. והצל קרא בקול גדול של שמחה, ורץ לקראתו ובא אל קרבו, והדייג הצעיר ראה משתרע לפניו על החול את צל גופו, שהוא גופה של נשמתו. והנשמה אמרה אליו, "אל נא נתמהמה, אלא נלך מכאן, כי קנאים הם אלי הים, ולהם מפלצות לעשות את שליחותם."

כך מיהרו, ונעו כל הלילה באור הירח, וכל היום למחרת נסעו לאור השמש, ובערוב היום, הגיעו לעיר.

והדייג הצעיר אמר אל נשמתו, "האם זו העיר בה תחולל זו אשר דיברת אליי על אודותיה?"

והנשמה ענתה לו, "לא זו העיר, אלא אחרת: אך הבה ניכנס בה."

הם נכנסו ועברו ברחובות, ובעברם ברחוב הצורפים, ראה הדייג הצעיר בסוכה ספל נאה מכסף. ונשמתו אמרה אליו, "קח את ספל הכסף והחבא אותו."

והוא לקח את הספל והחביא אותו בקפלי מתנייתו, והם מיהרו ויצאו את העיר.

לאחר שהלכו מהלך פרסה מן העיר, הקדיר הדייג הצעיר את פניו, השליך מעליו את הספל ואמר לנשמתו, "מדוע אמרת לי לקחת את הספל ולהחביא אותו, כי דבר רע הוא זה?"

אבל נשמתו השיבה לו, "היה שלו, היה שלו."

בערב יום המחרת באו אל עיר, והדייג הצעיר אמר אל נשמתו, "האם זוהי העיר בה תחולל זו אשר דיברת אליי על אודותיה?"

ונשמתו ענתה לו, "לא זו העיר, אלא אחרת; אך הבה ניכנס בה." הם נכנסו ועברו ברחובות, ובעברם ברחוב מוכרי הסנדלים, ראה הדייג הצעיר ילד קטן עומד ליד כד מים. אמרה אליו נשמתו, "הכה את הילד." והוא הכה את הילד עד שבכה, ואחר כך מיהרו לצאת את העיר. לאחר שהלכו מהלך פרסה מן העיר, נזעם הדייג הצעיר ואמר אל נשמתו, "מדוע אמרת לי להכות את הילד, כי דבר רע הוא לעשות?"

אבל נשמתו אמרה אליו, "היה שלו, היה שלו."

בערב היום השלישי באו אל עיר, והדייג הצעיר אמר אל נשמתו, "האם זוהי העיר בה תחולל זו אשר דיברת אליי על אודותיה?"

ונשמתו ענתה לו, "אולי זוהי העיר. הבה ניכנס בה."

הם נכנסו ועברו ברחובות, אבל הדייג הצעיר לא ראה בשום מקום את הנהר, או את האכסניה שלצדו. אנשי העיר הביטו אליו בסקרנות, והוא התיירא ואמר אל נשמתו, "הבה נלך מזה, כי זו המחוללת ברגליים לבנות איננה כאן."

אבל הנשמה השיבה, "לא, כאן נישאר, כי הלילה אפל, ושודדים יהיו בדרך."

הוא התיישב אז בכיכר השוק ונח, ולאחר זמן מה, עבר שם סוחר, עוטה ברדס וגלימה מבד של ארץ הטטארים, ונושא בידו מנורה מקרן חרורה, תלויה בקצה של קנה מפורק. והסוחר אמר אליו, "למה תשב בכיכר השוק, וכל הסוכות סגורות והסחורות צרורות?"

ענה לו הדייג הצעיר, "לא מצאתי אכסניה בעיר, ואין לי קרוב שייתן לי מחסה."

"האם איננו כולנו קרובים?" אמר הסוחר, "האם לא אל אחד עשה אותנו? לכן בוא אתי, כי יש לי חדר אורחים."

קם הדייג הצעיר על רגליו והלך בעקבות הסוחר אל ביתו. ולאחר שעבר בתוך גן רימונים ונכנס אל הבית, הביא לו הסוחר מי ורדים בצלוחית של נחושת לרחוץ את ידיו, ומלונים בשלים להרוות בהם את צימאונו, וקערה של אוח ונתח בשר גדי הניח לפניו.

לאחר שסיים, הוביל אותו הסוחר אל חדר האורחים ובירכו בליל מנוחה. נתן לו הדייג הצעיר את תודתו, ונשק את הטבעת שעל ידו; השליך את עצמו על מרבדי שֵער העזים הצבוע, התכסה בשמיכה של צמר טלאים שחור ונרדם.

שלוש שעות טרם שחר, בעוד לילה, העירה אותו נשמתו ואמרה אליו, "קום ולך אל חדר הסוחר, אשר בו הוא ישן, והרוג אותו וקח את זהבו, כי יש לנו צורך בו."

והדייג קם והזדחל אל חדר הסוחר; על רגלי הסוחר נחה חרב מעוקמת, ועל המגש לצדו היו תשעה ארנקי זהב. הוא הושיט את ידו ונגע בחרב, וכאשר נגע בה, נבהל הסוחר והתעורר, קפץ על רגליו ותפס בחרב, וקרא אל הדייג, "האם תשיב רעה תחת טובה, ועבור חסד, תשפוך דם?"

והנשמה אמרה אל הדייג הצעיר, "הכה בו," והוא הכה בו עד שהתעלף, ותפס את תשעת ארנקי הזהב, ונמלט מהר דרך גן הרימונים, ושם את פניו לעבר הכוכב שהוא כוכב הבוקר.

לאחר שהלכו מהלך פרסה מן העיר, הכה הדייג הצעיר על חזהו ואמר אל נשמתו, "מדוע אמרת לי להרוג את הסוחר ולקחת את זהבו? אכן, נפשעת את."

אבל נשמתו השיבה לו, "היה שלו, היה שלו."

"לא," קרא הדייג הצעיר, "לא אוכל להיות שלו, כי שנאתי את כל אשר אמרת לי לעשות. גם אותך שנאתי, ואבקשך לומר לי מדוע גרמת לי לעשות את כל אלה."

אמרה לו נשמתו, "כאשר שילחת אותי אל העולם הגדול, לא נתת לי לב, ולכן למדתי לעשות את כל הדברים האלה, ולאהבם."

"מה זה תאמרי?" מלמל הדייג הצעיר.

"אתה ידעת," השיבה הנשמה, "אתה ידעת היטב. האם שכחת כי לא נתת לי לב? לא כך דעתי. אם כן, אל תטריד את עצמך או אותי, כי בכך לא תחסוך כאב מאחרים, וכל טובה לא תצמח לך מזה."

כאשר שמע הדייג הצעיר את הדברים האלה, נרעד, ואמר אל נשמתו, "לא, רעה את, וגרמת לי לשכוח את אהבתי, ופיתית אותי בכל מיני פיתויים, ושמת את רגליי בדרך החטא."

השיבה לו נשמתו, "לא שכחת כי שילחת אותי אל העולם הגדול ולא נתת לי לב. בוא נלך אל עיר אחרת ונעלוז, כי בידינו תשעה ארנקים של זהב."

אבל הדייג הצעיר לקח את תשעת ארנקי הזהב, והשליך אותם ארצה ורמס אותם ברגליו.

"לא," קרא, "לא יהיה לי דבר אתך ולא אסע אתך לשום מקום, אלא כשם ששילחתי אותך בראשונה, כך אשלח אותך עכשיו, כי לא הבאת לי טובה," והוא הפנה את גבו אל הלבנה, ובסכין הקטנה בעלת הידית מעור אפעה ירוק, ניסה לחתוך מסביב לרגליו את צל גופו, שהוא גופה של נשמתו. אבל הנשמה לא זזה מעליו ולא שמה את לבה לפקודותיו, אלא אמרה אליו, "לא יועיל לך עוד דבר הכישוף שאמרה לך המכשפה, כי לא אוכל לעזוב אותך, ואתה לא תוכל לשלח אותי מעל פניך. רק פעם אחת בחייו יכול אדם לשלח מעליו את נשמתו, אך זה אשר יקבל את נשמתו חזרה, ייאלץ להשאירה אצלו, וזהו עונשו וגמולו."

החוויר הדייג הצעיר, וקפץ את ידיו וקרא, "מכשפה מזויפת הייתה, כי לא אמרה לי זאת."

"לא" השיבה נשמתו, "היא הייתה נאמנה לזה שאותו עבדה, ואשר שפחתו היא לנצח."

כאשר ראה הדייג הצעיר כי לא יוכל עוד להיפטר מנשמתו, וכי נשמה רעה היא זו אשר תשכון עמו תמיד, נפל על פניו על הארץ ובכה מרה.

עם עלות היום, קם הדייג הצעיר ואמר אל נשמתו, "את ידיי אקשור לבל אעשה את אשר תאמרי לי, ואת שפתיי אקמוץ לבל אדבר את דברייך, ואשוב אל המקום בו תשכון זו אשר אהבתי. אחזור אל הים, ואל המפרץ אשר בו הייתה שרה, ואקרא לה ואספר לה את כל הרעה אשר עשיתי, ואת הרעה שגרמת לי לעשות."

ניסתה הנשמה לפתות אותו ואמרה, "מי היא אהבתך שתשוב אליה? רבות יפות בעולם ממנה. הנה הנערות המחוללות מסמרה, המחוללות בכל דרכי העופות והחיות. רגליהן צבועות כופר אדום, ובידיהן פעמוני נחושת קטנים. הן צוחקות ברקדן, וצחוקן צלול כצחוק המים. בוא עמי ואראה אותן לך. כי מדוע יטריד אותך החטא? האם לא יועד זה אשר טוב לאכילה, למען האוכל? האם רעל בדבר המתוק לשתייה? אל תטריד את עצמך, אלא בוא אתי אל עיר אחרת. עיר לא רחוקה מכאן יש, ובה גן של עצי שושנים. בגן הנאה הזה שוכנים טווסים לבנים, וטווסים שחזותיהם כחולים; כאשר יפרשו את זנבותיהם לאור השמש, יהיו כלוחות שנהב וכלוחות מוזהבים. וזו אשר תאכיל אותם, רוקדת להנאתם, ולפעמים תחולל על ידיה, ולפעמים תחולל ברגליה. עיניה צבועות בכחול, ונחיריה ככנפי הסנונית. בקצה אחד מנחיריה תלוי פרח מעוצב מפנינה. היא צוחקת במחולה, ועכסי הכסף שעל קרסוליה מצלצלים בפעמוני כסף. ולכן, אל תטריד עוד את עצמך, אלא בוא אתי אל העיר הזאת."

אך הדייג הצעיר לא ענה לנשמתו, אלא חתם את שפתיו בחותם השתיקה, וקשר את ידיו קשור והדק בחבל, ונסע אל המקום אשר ממנו בא, אל המפרץ הקטן, שם הייתה אהבתו שרה. ובדרכו, כל הזמן ניסתה נשמתו לפתות אותו, אבל הוא לא ענה, ולא עשה דבר מדברי הרשע אשר רצתה כי יעשה – כה גדול היה כוח האהבה אשר בלבו.

וכאשר הגיע אל שפת הים, התיר את החבל מידיו והסיר את חותם השתיקה משפתיו, וקרא אל בת הגלים הקטנה. אך היא לא באה לקריאתו, אף כי קרא לה כל אותו היום והתחנן אליה.

לגלגה עליו נשמתו ואמרה, "אכן, לא רבה היא שמחתך מאהבתך. כאיש היית, אשר בעת מחסור ישפוך מים אל תוך כלי שבור. את זה אשר לך תיתן, ודבר לא תקבל תמורתו. טוב היה לך אילו באת אתי, כי ידעתי את מקומו של עמק העונג, ואת הדברים אשר ייעשו שם."

אבל הדייג הצעיר לא ענה לנשמתו; בחגיו הסלע בנה לעצמו סוכת זרדים, ושם חי שנה אחת. כל בוקר, קרא לבת הגלים, ובצהריים קרא לה שנית, ועם רדת הלילה, ביטא את שמה. אך היא לא עלתה מן הים לקראתו, והוא לא מצא אותה בכל מקום בים, אף כי חיפש אותה במערות ובמים הירוקים, בברכות הגאות ובבארות אשר בקרקעית התהום.

ותמיד ניסתה נשמתו לפתות אותו לעשות רע, ודברים נוראים לחשה לו. אך לא הצליחה לעמוד נגדו, כה גדול היה כוחה של אהבתו. לאחר עבור שנה, הרהרה הנשמה בקרבו, "פיתיתי את אדוני בכל דבר רע, ואהבתו גברה עליי. אפתה אותו עכשיו בדבר טוב, ואולי יחזור אליי."

והיא דיברה אל הדייג הצעיר ואמרה, "סיפרתי לך על שמחות העולם, והפנית אליי אוזן אטומה. הנח לי עתה לספר לך על כאב העולם, אולי תשמע לי. כי אכן, הכאב הוא אדון העולם, ולא יימלט אדם מרשתו. יש החסרים לבוש, ואחרים החסרים לחם. יש אלמנות בארגמן, ויש אלמנות בבלואים. המצורעים ישוטטו על פני הביצות, והם אכזריים איש לרעהו. הקבצנים יהלכו בדרכי המלך וכיסיהם ריקים. ברחובות הערים יהלך הרעב, והדבר ישב בשעריהן. בוא, נצא לשים תקנה לאלה, ולא יהיו עוד. למה זה, אם כן, תתמהמה פה ותקרא לאהבתך, והיא לא באה לקריאתך? ומהי האהבה, אותה תעריך גבוהה כל כך?"

אבל הדייג הצעיר לא ענה לה דבר, כה גדול היה כוחה של אהבתו. כל בוקר קרא לבת הגלים, בעת הצהריים קרא לה שנית, ועם רדת הלילה, ביטא את שמה. אך היא לא עלתה מן הים לקראתו, והוא לא מצא אותה בכל מקום בים, אף כי חיפש אותה בנהרות הים, ובעמקים אשר מתחת לגלים, בים המאדים ארגמן בלילה, ובים המאפיר עם שחר.

ולאחר עבור השנה השנייה, אמרה הנשמה לדייג הצעיר עם לילה, כאשר ישב לבדו בסוכת הזרדים, "ראה! הנה פיתיתי אותך בדבר רע, ופיתיתי אותך בדבר טוב, ואהבתך חזקה ממני. לכן לא אפתה אותך עוד; אך, אנא הנח לי להיכנס אל לבך, ואהיה לאחדים עמך כאשר הייתי קודם לכן."

"אכן, תוכלי להיכנס," אמר הדייג הצעיר, "כי ודאי סבלת הרבה בימים בהם הלכת בעולם בלי לב."

"אהה!" קראה הנשמה, "לא אמצא מקום להיכנס בו, כה מלא לבך את אהבתך."

"הלוואי ויכולתי לעזור לך," אמר הדייג הצעיר. וכאשר דיבר, עלה מן הים קול גדול של קינת אבלים, כקול אותו שומעים בני האדם כאשר ימות אחד מבני הים. קפץ הדייג הצעיר על רגליו ויצא מסוכת הזרדים, ורץ אל שפת הים. הגלים השחורים עלו שטפו על החוף, נושאים משא לבן מכסף. לבן מקצף הגלים היה, וכמו פרח, שיחקו בו הגלים. ומשברי הים לקחו אותו מן הגלים, והקצף לקח אותו מן המשברים, והחוף קיבל אותו; מונח לרגליו ראה הדייג הצעיר את גופה של בת הגלים הקטנה. מת היה מונח לרגליו.

כאדם מוכה כאב, השליך את עצמו בוכה על הארץ לצדו; נשק לאדום הצונן של השפתיים, והשתעשע בענבר הרטוב של השֵׂער. על החול לצדו השליך את עצמו, בוכה כאדם הרועד מגיל, ובזרועותיו השחומות אימץ אותו אל חזהו. קרות היו השפתיים, אבל הוא נשק להן. מלח היה דבש השֵׂער, אבל הוא טעם אותו בגילו המר. את העפעפיים העצומים נשק, והנתזים הפזורים על פניהם, היו פחות מלוחים מדמעותיו.

והוא התוודה בפני הגוף המת. אל תוך צדפי אוזניו שפך את היין הצורם של סיפורו. את הידיים הקטנות שם מסביב לצווארו, ובאצבעותיו נגע בקנה הדק של הגרון. מרה, מרה הייתה שמחתו, ומלא גיל מוזר היה כאבו.

הים השחור התקרב, והקצף הלבן התאנח כמצורע. בטופרי קצף לבנים אחז הים בחוף. מארמונו של מלך הים עלה שור קול הקינה, והרחק, הרחק בלב הים תקעו הטריטונים הגדולים בשופרות צרודים. "ברח על נפשך," קראה הנשמה, "כי הים הולך וקרב, ואם תתמהמה, יהרגך. ברח על נפשך, כי יראתי, כי לבך סגור בפניי מרוב גודלה של אהבתך. ברח על נפשך אל מקום מפלט. ודאי לא תשלח אותי עכשיו בלא לב אל עולם אחר?"

אבל הדייג הצעיר לא הקשיב לדברי נשמתו, אלא קרא אל בת הגלים הקטנה ואמר, "האהבה טובה מן החכמה, ויקרה מן העושר, ונאווה מרגליהן של בנות האדם. האש לא תשרפנה, ולא המים יכבוה. קראתי לך עם שחר, ולא באת לקריאתי. הלבנה שמעה את שמך, ואת לא שמת את לבך אליי. להוותי, עזבתי אותך, ולפצעי, נדדתי ממך. תמיד שכנה אהבתך עמי, ותמיד הייתה עזה, ודבר לא עמד נגדה, אף כי רעה רבה ראיתי וטובה רבה ראיתי. עכשיו, כאשר מתה את, אמות עמך."

נשמתו ביקשה ממנו ללכת, אך הוא לא שמע לה. כה גדולה הייתה אהבתו. והים הלך וקרב, הלך וקרב, וביקש לכסות אותו בגליו; וכאשר ראה כי בא הקץ, נשק בשפתי טירוף לשפתיה הקרות של בת הגלים, ולבו נשבר בקרבו. וכאשר נשבר לבו בקרבו מרוב מלוא אהבתו, מצאה בו הנשמה פתח ונכנסה, והייתה עמו לאחדים כמקודם. והים כיסה את הדייג הצעיר בגליו.

בבוקר יצא הכומר לברך את הים שסער. עמו באו הנזירים והמנגנים ונושאי הנרות ומפיצי הקטורת וחבורה גדולה.

כאשר הגיע הכומר אל החוף, ראה את הדייג הצעיר שוכב טבוע בתוך המשברים, ואחוז בזרועותיו גופה של בת הגלים הקטנה. הוא נרתע לאחור בזעף, ולאחר שעשה את סימן הצלב, קרא בקול ואמר, "לא אברך את הים ולא דבר אשר בתוכו. ארורים יהיו בני הים, וארורים כל אלה אשר להם שיח ושיג אתם. ואשר לו, אשר זנח את אלוהיו למען אהבתו, והוא שוכב כאן עם אהובתו, מת במשפט אלוהים – קחו את גופו ואת גוף אהובתו, וקברו אותם בפינת שדה הכובסים; וציון לא תשימו להם, ולא כל סימן, ולא ידע איש את מקום מנוחתם. כי ארורים היו בחייהם, וארורים יהיו במותם."

עשו האנשים כאשר ציווה אותם, וביום אחד קדוש, עלה הכומר אל הכנסייה להראות לאנשים את פצעי האדון ולדבר אליהם על זעם האלוהים.

וכאשר לבש את שלמותיו ונכנס והשתחווה בפני המזבח, ראה את המזבח מכוסה פרחים מוזרים שמעולם לא ראה לפני כן. מוזרים היו למראה, ומשונים ביופיים, ויופיים הטריד אותו, וריח ניחוחם היה מתוק לנחיריו. והוא חש שמחה בלבו, ולא הבין מדוע יחוש שמחה.

לאחר מכן, פתח את ארון כלי הקודש, והקטיר את הכלים אשר בו, והראה את הלחם לעם, וחזר והסתיר אותו מעבר לצעיף הצעיפים, והחל לדבר אל העם; רצה לדבר אליהם על זעם האלוהים, אבל יופיים של הפרחים הלבנים הטרידו, וניחוחם המתוק עלה בנחיריו, ומילים אחרות עלו על שפתיו. והוא דיבר לא על זעם האלוהים, אלא על האלוהים אשר שמו אהבה. ולא ידע מדוע דיבר כך.

וכאשר סיים לשאת את דבריו, בכו האנשים, והכומר חזר אל חדר התשמיש, ועיניו מלאו דמעות. באו פרחי הכמורה והחלו להפשיטו, והסירו ממנו את הגלימה ואת החגורה ואת המטפחת ואת הסוודר; והוא עמד כבחלום. ולאחר שהפשיטו אותו, הביט בהם ואמר, "מהם הפרחים העומדים על המזבח, ומאין באו?"

והם השיבו לו, "לא נדע מהם הפרחים, אבל הם באו מפינת שדה הכובסים." והכומר חזר אל ביתו והתפלל.

בבוקר, עם שחר, יצא עם הנזירים ועם המנגנים ועם נושאי הנרות ועם מפיצי הקטורת, ובירך את הים, ואת כל הדברים הפראיים אשר בתוכו. והוא בירך גם את השעירים, ואת היצורים הזעירים המחוללים ביערות, ואת היצורים בהירי העיניים המציצים מבין העלים. את כל יצירי אלוהים בירך, והעם נמלא שמחה ופליאה. אך לא עוד צמחו פרחים כלשהם בפינת שדה הכובסים, והשדה היה שומם כבתחילה. ובני הים לא באו עוד אל המפרץ כאשר היו באים לפני כן, כי הלכו אל מקום אחר אשר בים.


*מתוך: "סיפורים", הוצאת אור עם, 2010.

  1. תזגיג – אמייל.
  2. הצל – הנשמה בנפרד מהגוף מופיעה כבת דמותו של בעליה – כלומר, ממין זכר.