לטיפה לבסיר | מקור:ערבית

החיפושית

תרגום : איציק שניבוים

החזקתי בידי קנה-סוף ארוך וטבלתי אותו עמוק בנהר. הוא נפל ונעלם מעיני. אספתי את רגלַי ונסוגותי מעט לאחור. חשתי פחד גדול, הוא ניכר בידי הרועדות. הפחד שהנהר יבלע אותי לא הניח לי מיום ששמעתי את הסיפור של דודה פַנידה. היא היתה מספרת שוב ושוב את הסיפור על הנערה היפה שרצתה לישון קצת בנהר, וטבעה. בכל פעם שראיתי את הנהר שקט ורוגע, הייתי נזכרת באמירתה  של הדודה, שהנהר מפחיד יותר כאשר הוא מפתה לישון בחיקו.

לא יכולתי לשחק עם ילדי הכפר משום שהם היו מתנפלים על חברתי היפה בכל פעם שראו אותה. יום קשה היה היום שבו ראיתי אותם מתגוששים כדי לזכות בחיפושית, שהתקפלה והתכדרה קצת עד שלא היה אפשר עוד לראות לא ראש ולא רגליים. מיהרתי אליהם וביקשתי שיניחו לה ללכת לדרכה בשלום, אבל הם סירבו. מאז אותו יום סורר הייתי הולכת אל היער שליד ביתנו, שעציו כיסו שטחים נרחבים, וענפים כחושים, שעוד לא ראיתי כמותם, הסתעפו מהם, והרגשתי שאני מחפשת את החיפושית כדי למנוע מהם לגלגל אותה כל יום, שכן אהבתי מאוד את החרק הקטן הזה. אספתי מספר רב של בני מינה בתוך כלי זכוכית רחב ושמתי אותם במרפסת חדרי והבאתי להם עוד חרקים,

כך שהיו לי חברים חדשים בכל הצבעים: אדום, צהוב, וכתום. אהבתי מאוד את הצבע הכתום. הייתי מתבודדת איתם ושואבת מהם ביטחון בשעות של שגרת הערב, שעוברות לאט. אבי היה רגיל  להרכיב בכל ערב את משקפי הראייה שלו, הוא היה מקפיד לקַבע אותם על גשר אפו, ואז היה מעיין לאִטו בעיתונים שהגיעו אל הכפר באיחור, ומקלל ומגדף וזורק לחלל האוויר האשמות קיצוניות בשאגות שאמי קיבלה בשלוות הנפש הרגילה שלה בעודה רוקמת מטפחות. כבר זמן רב היא רוקמת מטפחות ועורמת אותן בחדר הסמוך – שכבות של מטפחות זהות בצבען אך שונות בצורתן. היא רצתה לשנות את הצבעים אבל לא יכלה ללכת אל מרכז הכפר כדי לעשות זאת.  שמעתי את השעון מצלצל שמונה פעמים, ידעתי שאחריהן  אמי  תקרא לדודה פנידה ואני אלך למיטה אחרי שבארבע דקות לשמונה צחצחתי את שיני וגרגרתי צרור של משפטים שהדודה היתה חוזרת עליהם בכל יום, באותן דקות עצמן שקדמו לשמונת הצלצולים, שהיו מצלצלים בחזי כל יום. באותו יום החבאתי מחברות ריקות מתחת לשמיכה, משום ששנאתי את השעה שמונה, ושנאתי ללכת לישון באותה שעה רשמית המבשרת שעולמי היַלדי בבית הסתיים. הדלקתי את האור וחיכיתי מעט עד שלא יישמע שום רחש, ואז הבאתי את העפרונות הצבעוניים שלי והתחלתי לצייר את חברתי במחברת היפה. אבל דודה פנידה באה מיד ואמרה לי שאם לא אישן יפטרו אותה. היא החזירה אותי למיטתי בשמונה וחמש דקות. זו היתה הפעם היחידה שבה היה חדרי מואר חמש דקות, או קצת יותר, אחרי השעה שמונה.

כמה ימים לאחר מכן לבשתי חליפה כתומה עם נקודות שחורות שקניתי עם הדודה במרכז העיר. אהבתי מאוד את הצבעים האלה, ואהבתי מאוד שחבריי לבשו את החליפה הזאת. חבריי החדשים הרגישו בנוח במרפסת שלי, ולכן החלו לבוא וללכת כאילו הפכו אותה למשכנם, ואני הייתי מושיטה להם את אצבעי כדי שיטפסו עליה בשעה שהם ממריאים בעזרת כנפיהם המסייעות להם לעלות ולעוף הרחק למעלה, והחלו להתקרב יותר כשהתחלתי לדְמות להם גם בלבושי וגם בטקסים שלי והייתי מדקלמת להם בנועם רב:    

Petite coccinelle
Laisse-moi compter tes vies sur tes ailes
Toi qui n'as jamais vu ta colère dis-moi
 Dis-moi comment faire comme toi

חיפושית קטנה, אֶת חייך

תני נא לי לספור על כנפייך

אַת שמעולם לא ראיתְ את צבעֵך

אמרי נא לי איך נעשים כמותֵך

אבל לא הצלחתי לישון באותו לילה למרות החשכה וצלצולי השעון הרצופים. הוספתי לשמוע את הילדים מדקלמים בקול רם ומצחקקים כשהם רואים אותי בחליפה הכתומה:

"חיפושית… חיפושית… חיפושית…"

אמי לא שמה לב אלי. היא הוסיפה להגניב מבטים אל אבי ולרקום את המטפחות שלה, מטפחות שכבר לא יכולתי לספור, ואינני חושבת שאמי עצמה יכלה.

השעה היתה שמונה כשבעלי קרא לי במלוא גרונו. לא רציתי לענות לו באותו רגע. הוצאתי את רגלַי מהשמיכה כדי להילחם בהתקפי התנומה שפקדו אותי בכל פעם שנשמעו שמונת הצלצולים, וקיוויתי שלא לראות אותו עד שייפסקו הצלצולים וכל הטקסים הבאים אחריהם. הייתי רגילה לטקסים סודיים, עד כדי כך שאני חוזרת עליהם מבלי דעת…. לפעמים מופיעה לנגד עיני דודה פנידה, עומדת עם המגבת הוורודה שלה כדי לנגב אותי, ומעסה אותי, ואומרת לי בקולה החרישי: "התחלת לגדול ונהיית נערה יפה…" אבל אבי ראה את החרקים העפים מן המרפסת וזה היה הרגע שבו הפסיק לשבת כל ערב כהרגלו. הוא עלה לחדרי וגילה את הכלי שבתוכו השתוללו החרקים היפים. הוא צעק בפרצופה של הדודה:

"הבת של האדם הנכבד ביותר בכפר מגדלת חרקים טיפשיים…"

הדודה בלעה את קולה החרישי, ונדמָה לי שהיא לא תדבר עוד. הוא קרא לגנן וציווה עליו לשרוף את החרקים האלו כדי שלא ישובו אל הבית לעולם. הוא השיב את משקפי הראייה שלו למקומם הרגיל ושקע בעיתוניו. אבל הגנן לא שרף את חברַי, אלא החזיר אותם לשדות, ואמר לי:

"הם חברים שלנו, כולם, כי הם אוכלים את החרקים שזוללים את היבול. החזרתי אותם לשדות.

ימים אחדים אחר כך, כאשר קראתי לדודתי והפתעתי אותה בַּחיפושיות שציירתי, היא כמעט נפלה מרוב תדהמה. ציירתי חיפושיות בצורות רבות, והגוונים הכתומים שלהן החלו לנצוץ בלילה והנעימו לי את רגעי הפחד מהחושך הגדול. דודה פנידה החלה לאט לאט להבריק את הצבעים כדי שלא ינבלו, וניסתה להמציא סיבות שיניאו את אמי מלעלות אל חדרי.

בעלי הביט בי, וחש שאני לא נוכחת. הוא הניח את הכפפות השחורות שלו על השידה. הוא שב מן הציד, שהיה תחביב שדבק בו זה שנים רבות, באותה שעת אחר-הצהריים ובאותם בגדים ועם אותם ידידים, שהיו מספרים לי על העושר שהוריהם הצליחו לצבור במאמצים ובשקדנות, בהתמדה גדולה, בעמל רב ובחריצות. הם היו מעשנים סיגרים שחורים וחובשים כובעים שחורים ואת עיניהם כיסו משקפיים שחורים שהיו מגִנּים עליהם מפני השמש בשעה שצדו חיות יפות שהם לא נזקקו להן לאכילה, ולא פעם היו צדים אותן ומשליכים אותן בשדה, אבל היו מתגאים זה באוזני זה בדיבור מתון ובחיוכים משורטטים בקפידה רבה.

בעלי ליטף את בטני בשלווה גמורה, והסתכל בי כששפמו הגזוז למשעי רוטט. זה היה הפעמון שגרם לי לחוש שהוא רוצה משהו. היה לו טקס שקט נטול התרגשות, ואני ייחלתי שאוכל לצעוק או לצחקק בקול רם, עד שישמעו אותי בבתים הסמוכים. אבל בעלי היה מדויק כמו השעון האמריקני שלו, שהוא מדבר עליו מאז ביקורו באמריקה, כדי להשמיע לי בכל ערב קר שוב ושוב את אותם סיפורים שגילו לו את עולם הזה הרחוק מעינינו, בתור הקדמה לטקסים אינטימיים.

הייתי מתכדרת… מעַי התקוטטו בתוך בטני. הייתי רוצה להביא איתי את החרקים היפים שלי מחדרי הקטן – הם עדיין שם. אבי השאיר אותם על הקיר, לאחר שהפצרתי בו מאוד שיניח להם להישאר בחדר. הוא צחק צחוק חדגוני ואמר:

"כן, אני אשאיר אותם. הרי את הבת היחידה שהתברכנו בה, וערב אחד אנחנו ניזָכר בשטויות שלך ונצחק.

אחר כך צחק צחוק מאופק ואמי צחקה בעקבותיו במיומנות נרכשת, ועיגלה מעט את שפתיה, ואבי שיבח אותה ואת החינוך שהעניקה לי.

לא יכולתי לגרוע את מבטי מאמות ידיו החזקות. הוא הסתיר את עיניו היפות, משום שאיננו מסוגל להביט בפני אישה. התעקשתי שהוא יסתכל לי ישר בפנים כשהוא מדבר איתי. היו לו עיניים מקסימות ונפלאות. הייתי רוצה שהן לא יוסרו ממני לעולם. באותו רגע חשתי מבוכה בכל דבר. העולם הסתובב. נכנסתי לחדרי והתנפלתי על הנייר כדי לצייר את העיניים. הוא היה קרוב מאוד לחברַי. הוא דמה לי למרות שאני רחוקה ממנו. לא יכולתי להירדם באותו לילה. בעלי התבונן במתיחוּת שלי וניסה בשלוותו המוכרת לספוג את כל ההתרגשות שאצרתי בתוכי. ראיתי שהוא איתי ושוב שיוויתי לנגדי את מפת זרועותיו המוצקות, עד שנראה לי שאני היא המחזיקה בו. באותו יום עקבתי אחריו כשרץ בין העצים. כשראה אותי, חש מבוכה ואמר לי: "מה תצווה גבירתי?" הבטתי בו בתשוקה והוא השפיל  את מבטו בביישנות. אחזתי בזרועותיו, הנחתי את ידי על שפתיו, חשתי בעוצמה החבויה בו ובמשהו העומד להתפרץ בתוכו  והתחלתי להעביר את שפתי על שפתיו. הוא לא התנגד. הוא אחז בי בכל העוצמה שהתאוויתי לה וחיבק אותי בזרועותיו החזקות עד שנמסתי בחיקו.  זה היה הרגע היחיד שבו הרגשתי שאני נמצאת על פני האדמה הקטנה הזאת. החיבוק הזה היה מוזר, ולא חשתי בו או חוויתי כמותו לפני כן, אלא רק חלמתי עליו. אמרתי: העיקר שחוויתי את ההתרגשות הזאת. ולו לדקה אחת. אחר כך הוא הביט בי בחשש, כאילו נישק אותי מבלי דעת. אבל אני שמתי את ידי על שפתיו וסימנתי  לו שלא ידבר. נמסתי אתו רק לכמה דקות, אבל הן לא ייעלמו לנצח.

אני מושכת את רגליי הקרות ממעמקי הנהר ומצחקקת ואחר כך צווחת… אני שבה כל יום לביתי כדי להתכדר קצת  בתוך עצמי, כשהשינה מתחילה לרפרף על עפעפי בעלי.

Liked the story? Comment below.

avatar