מיכאיל בולגקוב | מקור:רוסית

הכתר האדום

תרגום : אולגה סונקין

Historia morbi[1]

יותר מכל, אני שונא את השמש, קולות אנושיים רמים והלמות. הלמות מהירות. עד כדי כך אני חושש מאנשים, שאם אני שומע בערב צעדים וקולות של מישהו אחר במסדרון, אני מתחיל לצעוק. לכן יש לי חדר מיוחד, הכי שקט והכי טוב, מס' 27, בקצה קצהו של המסדרון. איש לא יכול להגיע אליי. אבל כדי לשמור על בטחוני עוד יותר, התחננתי זמן רב בפני איבן וסילייביץ' (בכיתי בפניו), שייתן לי אישור מודפס. הוא הסכים וכתב שאני נמצא תחת חסותו ושלאיש אין זכות לקחת אותי. אם כי למען האמת, לא סמכתי במיוחד על תוקף חתימתו. אז הוא הכריח אותם להחתים גם את הפרופסור והטביע על הנייר חותמת עגולה כחולה. זה כבר עניין אחר לגמרי. אני מכיר מקרים רבים שבהם אנשים נשארו בחיים רק בזכות פתק עם חותמת עגולה שנמצא בכיסם. אמנם, את הפועֵל ההוא בבֵּרְדְיָנְסְק שלחיו מרוחה בפיח תלו על פנס דווקא אחרי שמצאו במגפו פתק מקומט עם חותמת… אבל זה דבר אחר לחלוטין. הוא היה עבריין-בולשביק, והחותמת הכחולה היתה חותמת פלילית. היא הובילה אותו אל הפנס, והפנס נהיה סיבת מחלתי (הסר דאגה מלבך, אני יודע היטב שאני חולה).

בעצם, עוד לפני קוֹלְיָה משהו קרה לי. הלכתי משם כדי לא לראות כיצד תולים בן אדם, אבל הפחד הלך איתי ברגליים רועדות. באותו הזמן לא יכולתי לעשות דבר כמובן, אך כעת הייתי אומר באומץ:

"אדוני הגנרל, אתה לא בן אדם! איך אתה מעז לתלות אנשים!"

רק מכך אתה יכול להסיק שאינני מוג לב, הזכרתי את החותמת לא משום שאני פוחד מהמוות. הו לא, אינני מפחד ממנו. אירה בעצמי, וזה יקרה בקרוב, משום שקוֹלְיָה יחסל אותי. אירה בעצמי כדי לא לראות ולא לשמוע את קוֹלְיָה. המחשבה על כך שיבואו אנשים אחרים… נתעבת.

ימים על ימים אני שוכב על הספה ומביט בעד החלון. מעל הגינה הירוקה שלנו ישנו חלל ריק, מאחוריו מפלצת צהובה בת שבע קומות שמפנה אליי קיר אטום נטול חלונות, וממש תחת הגג – ריבוע ענקי חלוד. שלט. מעבדת שיניים. באותיות לבנות. בהתחלה שנאתי אותו. אחר כך התרגלתי, ואם לפתע פתאום היו מורידים אותו, הוא היה חסר לי. הוא מרצד לנגד עיניי כל היום, אני מתרכז בו ומהרהר בדברים חשובים רבים. אך הערב יורד. הרקיע משחיר, האותיות הלבנות נעלמות מן העין. אני מאפיר ומתמוסס בתוך סבך קודר כמו מחשבותיי. דמדומים – השעה המפחידה וצופנת הרע ביממה. הכול מתעמעם, הכול מטשטש. חתלתול ג'ינג'י חיוור פותח בשיטוט היומי שלו במסדרונות בצעדי קטיפה, ואני צורח מדי פעם. אך אינני מרשה שידליקו את המנורה, משום שאם תדלק המנורה, אבכה כל הערב ואניף את ידיי בזעקות שבר. עדיף לחכות בהכנעה לרגע שבו תבער התמונה החשובה ביותר, האחרונה, בחשכה המרעידה.

אמי הזקנה אמרה לי:

"לא אחזיק מעמד עוד הרבה זמן ככה. אני רואה  רק שיגעון. אתה הבכור, ואני יודעת שאתה אוהב אותו. תחזיר את קוליה. תחזיר. אתה הבכור."

שתקתי.

אז את כל כמיהותיה וכאבה היא ביטאה במילים:

"תמצא אותו! אתה מעמיד פנים שאין מה לעשות, אבל אני מכירה אותך. אתה חכם ומבין כבר מזמן שכל זה טירוף. תביא אותו אליי ליום אחד. אחד. אשחרר אותו שוב."

היא שיקרה. האם היתה משחררת אותו שוב?

שתקתי.

"אני רוצה רק לנשק את עיניו. הרי יהרגו אותו בכל מקרה. אינך מבין? הוא הילד שלי. ממי עוד עליי לבקש? אתה הבכור. תביא אותו."

לא עמדתי בזה. חמקתי ממבטה ואמרתי:

"טוב."

אבל היא תפסה אותי בשרוולי וסובבה אותי כך שתוכל להביט בפניי.

“לא, תשבע שתביא אותו בחיים."

איך אפשר להישבע שבועה כזאת?

אך אני, מטורף שכמותי, נשבעתי:

"נשבע."

לאמי יש לב חלש. עם המחשבה הזאת נסעתי. אבל ראיתי את עמוד הפנס המעוקם בברדיינסק. אדוני הגנרל, אני מסכים שפשעתי לא פחות ממך, אני נושא באחריות גדולה כלפי האדם המרוח בפיח, אבל אחי לא קשור לכך. הוא בן תשע-עשרה.

אחרי ברדיינסק עמדתי בנחישות בשבועתי ומצאתי אותו ליד נחל קטן, במרחק של כעשרים קילומטרים. היה יום בהיר במיוחד. בדרך אל הכפר שהדיף ריח שריפה, התקדם טור פרשים בתוך עננת אבק לבנה עכורה. הוא רכב בקצה השורה הראשונה, ומצחיית כובעו כיסתה את עיניו. אני זוכר הכול, הדרבן הימני נגע בעקבו. רצועת כובע המצחייה נמתחה לאורך הלחי ומתחת לסנטר.

"קוליה! קוליה!" צעקתי ורצתי אל התעלה שבצד הדרך.

הוא נרעד. מבין השורות סובבו החיילים הקודרים והמיוזעים את ראשיהם.

"אה, אח!" הוא צעק בתשובה. משום מה מעולם לא קרא לי בשמי, אלא תמיד אח. אני מבוגר ממנו בעשר שנים. והוא תמיד הקשיב בתשומת לב לדבריי. "עמוד. עמוד כאן," הוא המשיך, "ליד החורשה. אנחנו תכף חוזרים. אני לא יכול לעזוב את הגדוד."

בקצה החורשה, במרחק מה מחיילי הגדוד שירדו מהסוסים, עישנו בתאווה. הייתי רגוע ותקיף. כל זה היה טירוף. אימא צדקה לחלוטין.

לחשתי לו:

"איך שתחזרו מהכפר, תסע איתי אל העיר. ואז תצא מכאן ולעולם לא תחזור."

"מה קרה לך, אח?"

"שתוק," אמרתי, "שתוק. אני יודע על מה אני מדבר."

הפרשים עלו על סוסיהם, התנודדו וטופפו לעבר תימרות העשן השחורות. במרחק נשמעו הלמות. הלמות מהירות.

מה כבר יכול לקרות בשעה. הם יחזרו. התמקמתי והמתנתי ליד האוהל עם הצלב האדום.

כעבור שעה ראיתי אותו. הוא שב באותה הטפיפה. אבל הגדוד לא היה. רק שני פרשים עם כידונים רכבו מצדדיו, ואחד מהם – הימני – רכן אל אחי מדי פעם בפעם, כאילו לחש לו משהו. מצמצתי כנגד השמש והבטתי בתהלוכת התחפושות המוזרה. הוא הלך בכובע מצחיה אפור, וחזר באדום. השמש שקעה. נותרה רק צללית שחורה מכותרת בבוהק. לא היה שיער ולא היה מצח. במקומו היה כתר אדום עם בליטות צהובות.

אחי, הפרש, חבוש כתר אדום מדובלל, ישב ללא ניע על גבי סוס מיוזע, ואלמלא תמך בו הפרש שמימינו, היה נדמה שהוא בדרכו למצעד.

הפרש ישב גאה באוכף, אך הוא היה עיוור ואילם. שני כתמים אדומים ופסים מרוחים היו במקום שלפני שעה זהר בו זוג עיניים צלולות…

הפרש שמשמאל ירד מסוסו, תפס ביד שמאל את המושכות, ובימינו משך בעדינות בידו של קוליה. הוא התנודד.

קול אמר:

"המתנדב שלנו… חטף רסיס. חובש, קרא לרופא…"

השני נאנח ואמר:

"אהממ… למה לקרוא לרופא, חבר? מוטב שתביא כבר כומר.

אז התעבה המעטה השחור וטשטש את הכול, גם את כיסוי הראש…

התרגלתי לכל. לבניין הלבן שלנו, לדימדומים, לחתול הג'ינג'י שמתגרד על משקוף הדלת, אך איני יכול להתרגל לביקוריו. בפעם הראשונה שזה קרה, כשעוד גרתי למטה במספר 63, הוא יצא מן הקיר. הוא חבש את הכתר האדום. לא היה בזה שום דבר מפחיד. ראיתי אותו כך בחלומות. אבל ידעתי שאם הוא חובש את הכתר האדום סימן שהוא מת. אחר כך הוא דיבר, הניע את שפתיו שהיו מצופות בדם קרוש. הוא פישק אותן לאטו, נקש בעקביו, הניף את ידו אל הכתר בהצדעה ואמר: "אח, אני לא יכול לעזוב את הגדוד."

מאז זה תמיד אותו הדבר. הוא בא לבוש בחולצת המדים שלו, רצועות בהצלב, חרב צ'רקסית מעוקמת ודורבנות שוקטים, ואומר את אותו הדבר. הצדעה ואז: "אח, אני לא יכול לעזוב את הגדוד."

אי אפשר לדמיין מה הוא עולל לי בפעם הראשונה! הוא עורר בהלה בכל המרפאה. כך או כך, הייתי מחוסל. אני חושב בהיגיון: אם הוא חובש את נזר הקבורה סימן שהוא מת, ואם המתים באים לשוחח איתי, משמע שהשתגעתי.

כן. הנה הדמדומים. השעה לתת את הדין. אבל פעם אחת קרה שנרדמתי, וראיתי את הסלון עם רהיטי הקטיפה האדומה המהוהה. הכורסה הנוחה בעלת הרגל הסדוקה. במסגרת מאובקת ושחורה הדיוקן על הקיר. פרחים במעמדים. הפסנתר היה פתוח, ועליו פרטיטורה של "פאוסט". הוא ניצב בדלת ושמחה פראית ניצתה בלבי. הוא לא היה פרש. הוא היה כפי שהיה לפני הימים הארורים. במעיל השחור עם המרפק המרוח בסיד. עיניו החיות צחקו בשובבות, ותלתל נפל על מצחו. הוא נד לעברי:

"אח, בוא לחדר שלי. אראה לך משהו…!"

האור שקרן מעיניו האיר את הסלון ועול רגשי האשם נמס בתוכי. היום הרה האסון שבו אמרתי לו "לך" מעולם לא היה, לא היו הלמות ולא תימרות עשן. הוא מעולם לא עזב, ולא היה פרש. הוא ניגן בפסנתר,  הקלידים הלבנים הצטלצלו, אלומת האור הזהובה נפרשה על הכול, וקולו היה חי וצוחק.

אחר כך התעוררתי. ואין שום דבר. אין אור, ואין עיניים. לא חלמתי חלום כזה שוב. וכבר באותו הלילה, על מנת להכביד את עול ייסוריי, הוא בכל זאת בא, בצעדים חרישיים, הפרש במדי צבא מלאים, ואמר את מה שהחליט לומר לי לנצח.

החלטתי לשים לזה סוף. אמרתי לו בתוקף:

"מה אתה,  התליין הנצחי שלי? לשם מה אתה בא? אני מודה בכול. אני מסיר ממך את האשמה ולוקח אותה על עצמי, על כך ששלחתי אותך אל מותך. אני נוטל על עצמי גם את אשמת התלייה. מאחר שאני מודה בכל זה, אנא סלח לי והנח לי לנפשי.

אני אומר לך, אדוני הגנרל, הוא שתק אבל לא הלך.

אז כה מר היה לי מייסוריי שביקשתי בכל מאודי שיבוא אליך ולו פעם אחת ויניף את ידו אל הכתר בהצדעה. אני מבטיח לך שהיית מחוסל, בדיוק כמוני. באבחה אחת. אם כי בעצם, אולי גם אתה לא בודד בלילות? מי יודע אם ההוא המרוח בפיח מהפנס בברדיינסק אינו מבקר אותך? אם כך, אז בצדק אנחנו סובלים. אני שלחתי את קוליה לסייע לך בתלייה, אבל אתה הוצאת אותה לפועל בעצמך. בפקודה בעל פה בלבד.

ובכן, הוא לא הלך. אז הבהלתי אותו בצרחה. כולם התעוררו. האחות באה בריצה, העירו את איבן וסילייביץ'. לא רציתי להתחיל את היום הבא, אבל לא נתנו לי לגמור את עצמי. קשרו אותי ברצועות בד, קרעו את הזכוכית מידיי וחבשו אותי. מאז אני במס' 27. אחרי שסיממו אותי נהייתי מנומנם ושמעתי את האחות אומרת במסדרון:

"מקרה אבוד."

זה נכון. אני אבוד. לשווא אני מחכה ביגון מייסר בשעת דימדומים לחלום שיבוא – לחדר הישן והמוכר ולאור הרוגע מעיניו השלֵוות. אך כל זה אבד לעולם. הנטל בלתי פוסק. ובלילה אני מחכה בהכנעה לפרש המוכר בעל העיניים העיוורות שיבוא ויאמר לי בצרידות:

"אני לא יכול לעזוב את הגדוד."

כן, אני אבוד. הוא יחסל אותי.

[1] תולדות המחלה (לטינית).

arrow2right arrow2right Other readers liked

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.