פרויקט הסיפור הקצר

search

יפתח אלוני | מקור:עברית

המבריח

"המצאת הנפש מאפשרת לחשוב על הגוף כטפיל, הידיים יכולות להיות חפץ חסר תחושות ביום, אך רכות וענוגות בלילה. אין סתירה בין הפעולות. הן משתתפות במצב הכפול של לא להיות אני ועם זאת להיות שלי."

סנדרו גרוסבאום

הטלפון צלצל, וכשעניתי שמעתי מלמול, גמגום, שיעול. אחר רגע שמעתי קול גברי: "אתה בוודאי שכחת, אבל פעם הבטחת להוציא את הספר שלי. נפגשנו בבאקה, באקה אל גרביה, ונתת לי את הטלפון שלך והמייל. לא שינית אותו אבל אתה לא עונה."

הוא ניסה להזכיר לי את השיחה שנהלנו באותו ערב בבאקה, והתברר שמדובר בארוע מלפני כעשר שנים. הוא אמר לי, "אתה מתחבא? אז עוד אפשר היה להשיג אותך."

"לא, אלא ש…"

"גם אני נוהג כך, אני מתרחק מאנשים."

"מדוע?"

הוא ציחקק, "זה סיפור ארוך, והבטחתי לעצמי שלא אגזול מזמנך."

"שלח לי את כתב היד למייל," אמרתי, "אני מבטיח לקרוא ולכתוב לך."

"אני מעדיף להראות לך אותו."

העקשנות שלו קוממה אותי.

"לא אגזול הרבה מזמנך."

מהעברית הדשנה שבפיו היה ברור לי שמדובר באיש שקרא הרבה ספרים בעברית, על אף שהמבטא הערבי הכבד שייף אותה מעט, והשפה נשמעה מעושה לעתים. "בסדר," שמעתי את עצמי אומר.

***

זה היה באוגוסט, הלחות התישה אותי, לא זזתי מהבית ולא היה לי חשק לארח, מה גם שאני קנאי לחירותי. מה עבר עלי שנעתרתי? חייגתי אליו כדי לדחות את הפגישה אבל ניתקתי עם השמע צליל הצלצול. רטנתי. חשדתי שהיותו ערבי גרם לי להכנע. נעמדתי ליד החלון והצצתי החוצה אל שדרות רוטשילד. הרחוב המה ולשמים היה גוון אדמדם. המזגן השמיע חרחור רך והזכיר ברעשיו את המאוורר הגדול שאבי התקין מאחורי "רשת הצינון" שחיבר אל החלון בחדרם בקיבוץ. עוד מתקן עולם… עברה שעה והאיש לא הופיע. חיפשתי כוכבים בשמים שהחשיכו, וידעתי שלא אמצא אף כוכב אחד בשמיה של תל אביב. ואז שמעתי מין גירוד בדלת. ניגשתי לפתוח אותה, איש גבוה לבוש בחולצה לבנה ופפיון צהוב, לרגליו נעלי לכה שחורות, ידו הימנית אוחזת בידית טרולי כחול, עמד בפתח. הוא שאל: "לדלת שלך אין פעמון?"

"הנה כאן הכפתור," אמרתי.

"מה? אני חצי עיוור, זה קורה עם השנים, אנחנו לא מתים בבת-אחת, אלא בתשלומים."

"היכנס," אמרתי. הוא נכנס מושך אחריו את הטרולי ונעמד במרכז החדר.

"לא חם לך? אתה לבוש כאילו שלא רותח בחוץ."

"חם? לא. אבי, זיכרונו לברכה, היה אומר: 'מה שרואים הוא יותר ממה שחושבים. הלבוש הוא הזדמנות להיות מי שאתה רוצה שיחשבו שאתה.'"

הוא חייך וראיתי ששתי שיניו הקדמיות שבורות. החוותי בידי לעבר הספה, "בבקשה, אני מביא לנו משהו קר לשתות." הוא עקב אחר תנועתיי. חשתי את עיניו בגבי. כמעט פניתי לעברו. מה עבר בראשי כשהזמנתי אותו?

מששבתי הוא ישב בשקט בקצה הספה, ידו הימנית אחוזה בידית הטרולי. הנחתי את כוס המים הקרים על השולחן ומבטי חלף על פניו. הן היו צרות והקרינו עדינות. נדמה היה לי שלרגע הוא מתכווץ בתוך עצמו, אך ראיתי שהוא משתחרר, מרים את הטרולי ומניח אותו על ברכיו, פותח ומוציא בשתי ידיו חבילה של ניירות שהיתה קשורה בחוט שפגט. הוא הניח אותה על שולחן הקפה. גובהה היה לפחות שלושים סנטימטר. על הדף העליון התנוססה הכותרת באותיות גדולות: "קדיש".

"וואוו," נפלט מפי, "כמה שנים לקח לך לכתוב את הספר הזה?" שאלתי.

הוא מושך בכתפיו. "מי יודע? את הספר הזה התחיל לכתוב סבי, אחר כך אבי. אני סיימתי אותו, או שכך נדמה לי לפחות, אתה תגיד."

"היכן אתה גר?" אני שואל.

"אני לא גר בשום מקום," הוא כחכך בגרונו, "בכפר הקטן שלנו ליד הים, שממנו אני בא, היו בחורים שאכלו כל יום בבית אחר. אבי נהג לומר, "הם לא רוצים לשכוח את הבית האמיתי שלהם." אני ישן כל לילה בבית אחר. יש לי גיס, בעלה של אחותי המנוחה, ואני ישן בביתו שני לילות בשבוע. יש לי חבר, דייג, ואני יכול לישון אצלו כשיש צורך. פעם גרתי בבאקה, אך הבית נידון להריסה והרסו אותו. גרתי בשכירות, אך כשהייתי חולה ושכבתי בבית חולים, גנבו ממני את כל מה שהיה לי חוץ מכתב היד והספרים. הדייג שומר לי עליהם ואת כתב היד אני שומר בטרולי. אחרי כל מה שקרה למשפחה שלי בכפר ליד הים ולי, אני לא רוצה להתיישב בשום מקום קבוע."

"מה עשית לפני שהרסו לך את הבית?"

האיש מחה בממחטה את אגלי הזיעה ממצחו וחייך אלי, "עשיתי מה שאמרת לי לעשות, באותה שיחה בבאקה – להבריח את עצמי, להתגנב, לחמוק. אמרת אז שהטבע האנושי הוא כזה, שאיש אינו יכול לעשות שום דבר בקו ישר. תמיד צריך לתמרן בין הכוחות של הרשע והטירוף."

חייכתי. לא זכרתי שאמרתי לו משהו מעין זה. הוא הביט בי ועצם את עיניו לרגע ארוך. משפקח אותן, אמר: "ברגע שאדם משיג כוח מסוים הוא נעשה רע. מי שמחזיק בסכין – דוקר, ומי שמחזיק ברובה – יורה, ומי שיש לו עט ביד כותב חוקים שתמיד הם לצידם של הגנבים והרוצחים. הדברים האלה נכונים לגבי המין האנושי כולו, וגם לגבי החיות. הזאבים טורפים את הכבשים, האריות את הזברות. קראתי אצלך שגם כשאביך ניסה להגשים חלומות של צדק ושוויון זה הפך לסיוט. החלומות טובים רק כשהם נשארים בראש, תרצה להגשים, זה יהפך לסיוט." הוא לגם מים מהכוס, "אי אפשר לחזור לחיות בצורה נורמאלית אחרי שהורסים לך את הבית. ואם אתה ערבי, עדיף שתלמד להתגנב."

משהו בתוכי רצה שהוא יסתלק. קמתי ופתחתי את החלון. האוויר שזרם פנימה נשא צלילי פסנתר, כאילו רוצה לומר, "ראה, יפתח, הבאתי את אלו ואלו – זאת אומרת, ג'אז כזה ואחר וחיקוי מוצלח של אלה פיצג'ארלד לשיר Dream a Little Dream, for Me, שחרר את עצמך מהאיש… רק צרות!" אלא שמיד חשדתי בעצמי ושאלתי: "איך אתה מתקיים?"

"אני מבריח," הוא אמר, "אבי גם היה מבריח, אחרי מלחמת העצמאות שלכם, אנשים שברחו לרצועה רצו לעבור חזרה לישראל. הוא היה מבריח אותם. כשבאו המצרים לעשות סדר ברצועה, הם סגרו את הכפר שלנו. הוא הבריח אותנו, ככה הגענו לבאקה. גם סבתי היתה מבריחה: בזמן מלחמת העולם השנייה, סבי גוייס והיא הבריחה בשר, טבק, וסחורות אסורות אחרות."

"מה אתה מבריח?" שאלתי.

"אני מבריח את עצמי. רק אני נשארתי מהמשפחה שלנו. אחותי התחתנה ומתה ממחלה, אחי הגדול נסע לירדן ונהרג באוקטובר השחור. נשארתי בבית עד שהרסו אותו ומאז אני מבריח את עצמי."

"אז הספר הזה הוא סיפור החיים שלכם?"

"לא, לא. הספר הוא על המלחמה באגו. זאת אומרת, מלחמה בפיתוי להאמין שיש ביכולתך לשנות דברים. סבי הוא שהתחיל במלחמה. כל בוקר וכל ערב הוא היה אומר עליו קדיש, בעברית. למרר לו את החיים. תולדות כל המלחמות באגו כתובות בספר הזה."

"אתה מאמין באלוהים?" שאלתי.

"כן, אני מאמין. אם אין אלוהים, אין תוכנית, אין מטרה, ואין גזרה; אתה יכול להכות ולרמות ולהרוג במצפון נקי. אפילו לומר שככה זה, עובדה שהאבולוציה הובילה לכך, ושזו האמת של ההשרדות."

האיש מתיר את הקשר מעל החבילה באיטיות, שולף את הדף הראשון ואומר: "זו ההקדמה שכתב סבי. הוא היה דייג, אבל היו לו ספרים שמהם נהג להעתיק: 'אלוהים הוא זאב קוסמי, רודן כל הרודנים, הכול הוא מעשה ידיו: הזאב הרעב, הכבשה המפוחדת, מאבק הקיום, מחלות הסרטן, התקפי הלב, הטירוף. הוא ברא את כל הרעות שאתם מכירים ושאפשר לדמיין. אומרים שהוא גם בורא מלאכים חדשים כל יום. הם מתחנפים, שרים לו שירי הלל, ואחר כך הם מחוסלים, כשהאגו שלהם צומח וגדל.'"

"אז האל שלך הוא איזה זאב שמימי?"

הוא השתתק. נגשתי לעברו ולקחתי לידי חבילת דפים. קראתי שניים ואמרתי: "תשאיר את זה כאן, אקרא. יש לך העתק?"

"לא," הוא אמר, "לא חשבתי להשאיר לך את הספר, גם לא התכוונתי שתוציא אותו לאור. מי צריך ספרים בתקופה שלנו? אפילו לא הסופרים עצמם. רק רציתי לדבר איתך."

"אני מכיר כמה שצריכים את זה," אמרתי.

"לא. זו כניעה לאגו."

הוא נעמד, קשר בקפידה את חוט השפגט סביב לחבילת הדפים, החזיר את החבילה לטרולי שעל ברכיו, התרומם ופסע לעבר הדלת, גורר אחריו את הטרולי. ליוויתי אותו למסדרון. אמרתי לו שוב שאשמח לקרוא את הספר, והוא אמר, "אני מודה לך מאוד. מה יכולה הספרות לעשות? שום דבר. לילה טוב." 

8
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments

arrow2right arrow2right Other readers liked

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.