פרויקט הסיפור הקצר

search

תמר וייס-גבאי | מקור:עברית

המקום

"המקום ינחם אתכם"
נוסח ניחום אבלים

כשכדור הארץ הפנה את גבו אל השמש, הרגישה השועלה שמשהו משתנה בה, וחיפשה לדבר הזה מקום. בלילות הקודמים כבר איתרה והכינה מראש כמה אפשרויות: חלל בין בולי עץ ואשפה בשולי הכפר הסמוך, מאורה ישנה למרגלות גבעה לא רחוק מכאן, על סף המדבר. אבל הלילה, כשהשינוי היה קרוב, ידעה שהמקום המתאים לו הוא בגומחת הסלעים בצלע ההר. שם השמש מחממת ביום את המדרון ממזרח ומדרום, שם הגובה ייתן לה תצפית טובה. הגומחה ההיא תהיה לה למאורה. 

היא החלה לטפס במעלה ערוץ הנחל היבש, בינות למבני הקבר המפוארים, העתיקים. בני האדם קראו לנחל על שם הקדרות שהייתה בו, האפלה, המוות, אבל עבורה היו המקום והזמן הולכים ומתמלאים חיים. היא רצה קלות, עוצרת להביט, לרחרח, ושוב רצה, דרוכה, בעיניים בוערות עשתה את דרכה אל ההר.

*

ההר לא היה גבוה, ובשעות הצהריים, כשעלה הילד במדרגות האבן, כדורגל תחת זרועו, אפילו לרגע לא חשב על עצמו כעל מי שעולה על הר. הרי כבר אלפיים שנה נסתר ההר עצמו מן העין, כלוא כמעט כולו בקירות תמך מכל עבריו, פסגתו שטוחה ומרוצפת, מקודשת.

אולי חשב הילד על ההר כעל במה מוגבהת, מתחם, מגרש, רחבה. אבל תמיד כשהגיע למעלה ועמד בה, הרגיש במשהו שונה מעט. הקלה קטנה, אפשרות. כאן, למעלה, היה המרחב פתוח יותר מן הרובע הצפוף הסמוך שבו גר, רובע שבו לא היה מקום לגינות או פינות משחק לילדים, ומעל סמטאותיו נראו רק רצועות צרות של שמים. כאן היה מקום.
הוא בילה פה לעתים קרובות. עד לפני שנתיים היה בא לפעמים עם סבו, להתפלל במקום ולהאכיל את החתולים ששוטטו על הרחבה. החתולים היו באים לקראת סבא שלו, יודעים, הולכים אחריו לכל מקום. אבי החתולים, כינו אותו המתפללים הקבועים, אף על פי שהאכיל גם את הציפורים המקומיות, יוני בית לבנות-חומות, דרורים ועורבים. אבל בנפרד מן החתולים, שלא יבהילו אלה את אלה.

לפעמים היה משחק כאן עם ילדים אחרים בכדור, ופעם או פעמיים גם ישב עם אימו ואביו, פיקניק קטן תחת אחד העצים הבוקעים מתוך אדמת ההר הנסתרת ברובה, עצי זית, ברושים אחדים. אבל סבו קבור כבר שנתיים, לא רחוק מכאן, למרגלות ההר הזה, בבית הקברות שמחוץ לשער החומה האטום באבנים, וחבריו לא כאן היום, דווקא כשבא עם הכדור, דווקא כשרצה להעביר כאן את השעות.

הוא עמד על הרחבה והקפיץ את הכדור מברך לברך, ואיבד אותו. הכדור התגלגל על מרצפות האבן, הוא הרים אותו, ושב והקפיץ, הכדור שוב נפל והוא הרים אותו שנית. הרי הביתה הוא לא יחזור.

*

כדור הארץ נע לאטו הלאה על צירו, האור התמעט, קרבו שעות החושך. האישה הגיעה, מתנשפת, אל הכותל התומך בהר מצדו המערבי. ממש ברגע האחרון. לשנייה או שתיים היא הניחה את מצחה החם על האבנים הצוננות, אבל מיד מיהרה לדפדף בספר התפילות שבידה, עליה להספיק, בטרם יפנה היום. זה לה היום הארבעים ברצף לקריאת פרק השירה הזה, שתּוֹעַלְתּוֹ מְרֻבָּה, הַרְבֵּה עָשׂוּ וְעָלְתָה בְּיָדָם לִישׁוּעַת הַכְּלַל וְהַפְּרָט. והיא נזקקה לישועה. היום הארבעים הוא היום האחרון, ואז היא תדע במה תיוושע.

שָׁמַיִם אוֹמְרִים: הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ.  אֶרֶץ אוֹמֶרֶת: לַאדוני הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ. היא התחילה לקרוא את הפסוקים כסדרם, אבל ניסתה ליצוק בהם כוונה עמוקה, להביט בשמים מעליה, להרגיש את הארץ ומלואה תחתיה. כשהרימה ראשה ראתה סיסים חגים באוויר למראשות החומה, טסים על רקע השמים המתכהים. יוֹם אוֹמֵר: יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת. לַיְלָה אוֹמֵר: לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת. ובאמת הלילה עמד לרדת, ואולי כבר אפשר לומר שירד, דאגה פתאום, והחשש שכבר יצא היום הארבעים והאחרון בלי שהצליחה לסיים את הקריאה, שאולי הכול היה לשווא, העיק עליה, מוסיף את משקלו למשקל המצוקה שהכבידה על לבה כל הימים האלה, מאז שהציע לה האיש, האיש שאיתו חיה מאז נעוריה, האיש שהוא אבי ילדיה, האיש שאיתה, שיפרקו את ביתם המשותף וייפרדו, איש ואישה לדרכם.

עָבִים אוֹמְרִים: יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ. שִׁבֹּלֶת חִטִּים אוֹמֶרֶת: שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ אדוני. תַּרְנְגוֹל אֹומֵר: לישוּעתְךָ קִיוִויתִי אדוני. זְבוּב אוֹמֵר: יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ.
ֹשוּעָל אוֹמֵר: הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא צֶדֶק וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט. 

*            

השועלה הילכה חרישית בעמק, בין אור לחושך, וכשהגיעה אל ההר החלה מטפסת אל הגומחה שכבר הכירה, לעשות אותה לבית. האדמה בין הסלעים כבר הייתה מתוחחת מעט, פרי ביקורים קודמים, ועכשיו ישבה השועלה תחתיה, והחלה תולשת פרווה מבטנה, מבין פטמותיה הוורודות, ומרפדת את הקרקע.

השועל, שהלך במרחק מה מאחוריה את רוב הדרך, סטה ממסלולו. הוא נעצר כדי להשתין ולסמן מה שצריך, התעכב כדי לחפש מנחות קטנות לשועלה, אולי ימצא פירות מרקיבים, אולי יתפוס איזו לטאה לפני שייגמר האור.

*

שוב ושוב הקפיץ הילד את הכדור על ברכיו ואיבד אותו. הוא רץ להביאו.
שיתרוצץ, סבתא תמיד אומרת. תמיד היא מעודדת אותו לנוע, לצאת מהבית, לשחק בחוץ. מעולם לא היה ילד ספורטיבי, והיא – בת דור אחר, שהייתה עובדת בשדה עם בעלה, פה למטה, בעמק, מגדלת ירקות שהושקו במי קולחין, עד שנפטר הזקן בשיבה טובה; שראתה את בנה, אביו של הילד, הולך ומתנוון ומתרחב בישיבה על שרפרף בפתח החנות הקטנה בשוק עד שלבו קרס פעם ועוד פעם; שמאז בואה לגור איתם ראתה שוב ושוב את הנכד יושב מול מסך קטן וישן שקיבל, לצערה, אין לדעת מאיפה – היא הייתה מגרשת אותו שוב ושוב לצאת החוצה. שיתרוצץ, חזרה ואמרה.

והוא היה מסתובב בשכונה, לפה, לשם, ורגליו היו נושאות אותו אל רחבת ההר. לפעמים עם הכדור, שכבר יצא ממנו אוויר והיה מעוך קצת. עכשיו, בפעם המי יודע כמה שהקפיץ ואיבד אותו, התגלגל הכדור לרגלי אחד השומרים, שהעיר לו. הילד הסמיק. אני אשים את הכדור פה, אמר השומר והניח אותו מתחת לשולחנו הקטן. כשתלך הביתה תבוא לקחת אותו. ובכלל כדאי שתלך עוד מעט, תכף חושך.
אבל הילד התרחק ממנו במהירות, בוער, בפסיעות גדולות ונחושות, כאילו משהו מחכה לו שם, בקצה הרחוק של הרחבה, בין הזיתים, כי לא התכוון ללכת לבית הריק, וגם לא לבית החולים, שם אמא וסבתא ואחיותיו הגדולות ליד מיטת אביו, ואולי כבר חזרו הביתה ומחפשות אותו כדי להודיע לו על יתמותו.

 *

רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים, סיימה האישה בלחש, הספר הקטן על עיניה העצומות, הכואבות, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁבִּזְכוּת פֶּרֶק שִׁירָה שֶׁקָּרָאתִי שֶׁהוּא שִׁירַת הַדּוֹמֵם הַצּוֹמֵחַ וְהַחַי, שֶׁתְּהֵא שָׁעָה זוּ שְׁעַת רַחֲמִים, שֶׁתִּהְיֶה עוֹלָה לְפָנֶיךָ אֲמִירַת פֶּרֶק שִׁירָה כְּאִלּוּ הִשַּׂגְנוּ כֹּל הַסּוֹדוֹת הַנִּפְלָאוֹת וְהַנּוֹרָאוֹת אֲשֶׁר הֵם חֲתוּמִים בּו.

היא סגרה את הספר, הצמידה אותו אל שפתיה ואז תחבה אותו אל תיקה. עכשיו עמדה, ולא ידעה מה לעשות. בכל בוקר קראה את הפרק בביתה שבאחת השכונות החדשות בעיר, בשקט שעמד בחלל המטבח אחרי שכולם יצאו מהבית, אבל היום, לכבוד הקריאה האחרונה, החליטה, נואשת, לקרוא אותו דווקא כאן, מיהרה מהעבודה להספיק, אבל לא דמיינה כלל את הרגע הזה שאחרי, כשכבר גמרה לומר את הפסוקים, ומה עכשיו.
תן לי זמן, אמרה לבעלה לפני ארבעים יום, זמן לחשוב, להתרגל, להתפלל, והוא נתן לה, והזמן חלף. היא עמדה, אובדת עצות. איך לא חשבה שהיום הזה גם הוא ייגמר, והוא אכן נגמר, אף שהתאורה כאן נדלקה, היא לא הרגישה מתי, והייתה חזקה כאור יום, כאילו רצו להאריך בשבילה ובשביל אחרים כמותה את הזמן, לעצור אותו. מבטה טיפס במעלה האבנים העצומות, המוארות בזרקורים. הסיסים, המקננים ביניהן מדי אביב ושבים לכאן דור אחר דור מאז שהוקם הקיר, המשיכו לחוג באוויר בלי הרף, תופסים חרקים, קוראים במעופם, סיס, סיס, סיס. הם לא פסקו עם רדת הלילה, האור התמידי בלבל אותם, והיא לרגע דימתה בנפשה שגם היא תוכל פשוט להישאר פה, ככה, לילות וימים, שבמקום הזה הזמן הוא אחד מתמשך, קפוא, נצח, חף מהתמודדויות המחר.

*

טוב שמצא השועל שאריות עוף שנזרקו, והניח אותן בפתח גומחת האבנים, ופנה לחפש לשועלה עוד אוכל; מפני שמחר השועלה לא תוכל לצאת לצוד לעצמה מזון. הגורים שייוולדו הלילה, עיניהם יהיו עצומות ופרוותם דקיקה מכדי שיוכלו לשמור על חום גופם בעצמם. הם יתכרבלו אצל אימם כדי לשמור על חומם, והיא לא תיפרד מהם עד שיהיו מוכנים לכך.

*

אולי אבא כבר מת ואני עוד לא יודע את זה, חשב הילד, וגרונו היה כבד מנשוא. הוא ניסה להרגיש אם זה נכון, אם משהו השתנה – בתוכו, או מחוצה לו. גזע הזית הקרוב נראה כמו ייסורים; גומות בעץ המתעקם בעווית, כאילו ספג חבטות. הילד נגע בו. מחוספס. אחר כך עבר אל גזע הזית הבא, ובחן ומישש גם אותו. הוא קבע לעצמו שעליו לגעת בכולם, שעה ארוכה הלך בין העצים, בזה אחר זה, מרפרף בידו עליהם. כל עצי הזית היו כמו העץ הראשון, זקנים, אולי הם עתיקים אבל נראה לו שככה הם נולדים, זקנים מראשיתם, שמי יודע מתי הייתה, ונשארים כך תמיד. אבל הוא ידע שזה לא נכון, בלי שהוא רואה הם צומחים, משתנים, ולא תמיד הם יהיו כאן.
כל אשר בארץ סופו לכלות, למד בכתבי הקודש בבית הספר, וכששאל פעם את סבא אם כולם מתים בסוף, ליטף סבא את ראשו, וציטט את הנביא, אלוהים לא יעכב את מי שזמנו מגיע.

*

הזמן חלף, השעות עברו, כך טען השעון שלה, אבל הכול כאן נראה אותו דבר, נוקשה ומקובע, האורות הדולקים באש תמיד, האבנים הכבדות על עומדן, עד שכבר תהתה בכל זאת אולי עוד יש לה זמן, וקראה שוב את הפרק, אולי קודם לכן לא קראה טוב, אולי טעתה ביום, אולי המחר הוא אתמול, אולי אפשר יהיה לעמוד פה תמיד ולקרוא. בהשתפך נפשה, השעינה את ראשה אל האבן שמולה, שיחה ללא מילים בין אדם למקום. אבל היה גם המקום עצמו, וככל שהוסיפה לעמוד שם לא יכלה שלא לחוש גם בו, היונים הלבנות-חומות המהדסות על הקרקע, אבני הגיר הגדולות, המסותתות, שבין סדקיהן צומח הצלף הקוצני והסבוך, המציץ הסורי עם שערותיו הזיפניות, השיכרון הזהוב שפרח כעת. בראש החומה נהנו הסיסים מזרם האוויר החם שעולה מבני האנוש המצטופפים למטה, ואי-שם, מעבר לכותל, היה הסלע המבצבץ מראש ההר הזה, הסלע היחיד שהותירו בני האדם כפי שהוא, טבעי, באוויר הפתוח, מפני שהאמינו שממנו נברא העולם – שכמובן היה יכול להיברא ולהתפשט מכל נקודה אחרת, אבל, היא הרגישה, האדם צריך מקום אחד להיאחז בו, שיחזיק את כל הבריאה הבלתי פוסקת הזאת, מקום אחד יציב כסלע, נקודה אחת שתכיל את המרחב והזמן המתפשטים ומשתנים ללא הרף, שתקפיא אותם ולו במרחב קטן אחד. לכן, הבינה עכשיו, שמרו על המקום הזה, קיבעו את צורתו, שדבר לא ישתנה, והאורות דלקו יומם ולילה, ביטלו את קיומם של אתמול, היום ומחר, יצרו הווה תמידי, נצח. נצח שאפשר למוש ולהחזיק בו, בניין עדי עד, והיא חשבה שלא נותר מה לעשות כנראה אלא לחזור אל ביתה, ולסכם איתו את פרטי הפרידה. היא הרגישה מסוחררת כאילו תהום נפערת תחת רגליה והיא נופלת, ונאחזה בבליטת האבן שמולה, וקרום האבן המצהיב ניתק ונותר בידה, והיא נבהלה, האם שברה אבן מאבני הכותל? היא הביטה סביב בחרדה – למי תגיד, בפני מי תתנצל.

 *

אסור היה להזיז דבר במקום הזה, סטטוס קוו של מרחב וזמן, אבל השועלה לא הייתה צריכה לשנות הרבה, רק לתחח ולרפד ולרווח קצת. הכול כבר היה מוכן. היא עמדה וקימרה את גבה, מתאמצת, מבט עיניה המלוכסן התעמעם, התכנס, אבל פניה נותרו מחודדים כאילו כל הווייתה מתמקדת בדבר הזה שנמצא כמו מעבר לאפה, שם.
כי גם אם הדבר כבר זמן רב הלך והתרחש בה והיה כבר מוכן, עכשיו צריך להוציא אותו החוצה ולהניח אותו על פני האדמה.

*

מותש מסיבוביו בין העצים, נעצר הילד. עלה בו דחף עז לשכב על האדמה, להיכנע לכוח הכבידה. הוא השתרע עליה, היא הייתה לו נעימה, והוא נבהל קצת. מה אם ישכב כאן ויירדם ולא יתעורר. פתאום הרגיש את דחיסות המקום – החומות סביב סוגרות, הריצוף מכל עבר, ורק השמים הכהים מעליו ומעט האדמה שעוד נותרה חשופה מתחת הם פתחי המילוט. הוא המשיך לשכב, ראשו נח על סלע שטוח שבצבץ מן האדמה. זה היה נוח. הסלע הוא בוודאי חלק מפסגת ההר הסלעית, חשב, המשכו של הסלע המפורסם שבלט לא הרחק מכאן, שרבים האמינו שממנו הושתת העולם. הוא עצם את עיניו, מרגיש את הסלע נמשך תחת האדמה, נים ולא נים עלו בדעתו הדברים ששמע פעם, כל הנהרות, העננים, הימים והרוחות יוצאים מתחת לסלע הזה, וכמובן הנביא עלה ממנו השמיימה.

 הוא שכב על האדמה הקרירה, המרגיעה, סומך עליה, כי על מה עוד סומכים באמת, פיזית, ובלי היסוס. האבן למראשותיו, הוא פקח שוב עיניו והביט אל השמים שהיו כבר כהים מאוד בגלל השעה המאוחרת, והרגיש את הארץ שהמשיכה קילומטרים-קילומטרים מתחתיו, לכל עבר, מתחת לריצוף, אדמה. בסלע הגיר תחת לראשו היה משורטט מאובן, קונכייה מאורכת, שריד לימים שבהם היה כאן ים. עיניו נעצמו, ונפקחו, ונעצמו, גלים, גלים, הוא הרגיש את עצמו נשאב ושוקע ואז שוב צף ועולה, מתערסל על הגלים הללו, שכיסו את המקום ממש כפי שהיה לפני מיליוני שנים, אז היה פה ים תטיס הקדום, שוקק החיים.
הים גאה ושטף את היבשה, ומקץ ימים רבים נסוג. ושב והציף, ונסוג שנית. עד שנעשה רדוד. מאות אלפי שנים חלפו והוא הפך לבוצה. בעלי החיים הימיים מתו, שרידיהם שוקעים במצולות. ברבות הזמן המים הוסיפו להתאדות. משקעי השלדים על הקרקעית התגבשו והפכו לסלעי גיר, משובצים פה ושם מאובני שבלולים וצדפות, חיים שהפכו לאבן. כך נוצר ההר.

וההר עמד כך, יבש, חשוף לאור השמש, חיי יבשה מתפתחים עליו, צמחים, זוחלים, חרקים, יונקים. עד ששוב כוסה ונעלם: היה מי שבחר בו, דווקא בו מכל ההרים הדומים סביבו, להיות מכותר בקירות אבן, קבור באפלה, אטום. רק סלע אחד, בפסגתו, בצבץ החוצה, נושם.
הילד התעורר בבעתה. הוא מיהר לעצום את עיניו, להיטיב את לחיו על השקע בסלע הגיר הקדום, להתכרבל באדמה, לחלום שוב.

*

אוחזת בפיסת האבן הקטנה שניתקה מהקיר, נרתעה האישה לאחור, נסוגה והתרחקה, לא ידעה לאן היא הולכת פתאום, אבל הרי היא לא יכולה פשוט להמשיך לעמוד שם, היא יצאה ממתחם התפילה, מבולבלת, מרגישה מטופשת, מה לעשות עכשיו בקרום האבן הזה מהקיר המקודש, להשליך אותה לארץ לא הייתה מסוגלת. אולי תשמור אותה אצלה בארנק. אולי אפילו הדבר יזכה אותה באיזו ברכה. אבל זה לא נראה לה בסדר. האבן לא שייכת לה. היא תחזיר אותה אל הקיר, חשבה, והסתובבה וקרבה אליו שוב, עוברת בינות למתפללות המעטות שהיו שם בשעה זו, היא תנסה להחזיר אותה למקום, לפחות תניח אותה בין הסדקים, שם מקומה. היא סקרה את האבנים לרוחב, כדי לזהות איפה עמדה כשהתפללה קודם לכן, ואז נתקל מבטה בפיגומים בצד, פיגומי פלדה צמודים אל הכותל. דלי מלוכלך עמד על אחד מהם. מישהו מתקן את הכותל. היא השתוממה. היא פתחה את כף ידה והביטה באבן המתפוררת. ובאבנים הגדולות.

*

הילד הוסיף לחלום, והנה בחלומו חלפו עוד שנים רבות. שורשי צמחים חדרו בסדקי הסלעים ופוררו אותם, חזזית וחיידקי אצות כחוליות קדחו בהם, רוח וגשם ושמש שטפו את ההר ואת האבנים המסותתות הסוגרות עליו, מאיצים את הבליה. שנים ומאות שנים ואלפי שנים חלפו וההר הלך והתפרק. אבל לצד ההר ובסביבותיו, שלדים, כמו זה של סבא שלו, הוסיפו להיקבר, ולהתמוסס ולהפוך לסלעים, לאדמה, לחלק מהמקום, שהמשיך לשנות את צורתו למשהו אחר. כמו הכול.

*

ליד פיגומי המתכת היא רכנה, מטה־מטה, והניחה את פיסת האבן הזעירה על המרצפת קרוב לקיר העתיק. עיניה זלגו דמעות. בת אנוש כמוה, מוגבלת במקום ובזמן, לא יכולה לראות את התנועה הגדולה, אבל היא נמשכת. והצורות כל הזמן מתפרקות ומשתנות. היא ניגבה את עיניה בידה, פירור אבן זעיר שנותר בכפה דבק בריסיה הרטובים, אבל היא לא השגיחה. היא קמה ללכת משם. הדברים ממילא כבר קרו וקורים לאט־לאט, בשינוי הרך, המתמיד, אין עצור.

*

לגורים שזה עתה נולדו הייתה פרווה צמרית ואפורה, ואף ורוד.
גם זה עוד ישתנה. בעוד שבוע הוא יהפוך לשחור. אחר כך תשחים הפרווה.
בעוד כמה שבועות יוכלו לצאת להכיר את המקום.

*

רגוע, ישן הילד היטב, עד שכדור הארץ המסתובב החל להפנות את ההר אל עבר השמש. עוד לא היה אור על פני האדמה, אבל קצה השמים התבהר אי-שם מעבר לקירות האבן ולמבנים. הילד ניסה לקום ולהתיישב, בודק ורואה שעדיין לא הפך לחלק מההר. שני חתולים מיהרו אליו, אולי מזהים אותו. הוא קם והלך איתם לעמדת השומר, לקחת את הכדור.

*

האישה פסעה אל השער, לצאת מן העיר העתיקה אל הכביש המקיף את החומות, מנסה לחשוב איפה חנתה אמש, כשמיהרה והשאירה את המכונית רחוק, במקום החנייה הראשון שראתה. נדמה לה שבמורד הכביש הזה.

היא קצת פחדה ללכת באזור הזה לבדה בטרם עלה האור, אבל הוקל לה לצאת מבין החומות, לראות את העמק האפלולי מתחת לגדר הנמוכה, צלליות עצים והרים ממול, ולשמאלה, קרובות, החומות מתגבהות מעל מורדות הגן הארכאולוגי, ופתאום ראתה במדרון, בין החורבות, באור פנסי הרחוב, חיה. היא נעצרה, וגם החיה נעמדה. מה זה? אולי תן. אבל הוא היה קטן יותר מתן, פרוותו זהובה-אדמדמה, זנבו עשיר. חריצי עיניו הצהובות ננעצו בה. משהו היה בפיו, והוא חמק איתו ונעלם בין האבנים המסותתות הפזורות למרגלות חומת ההר. שועל! זינק הזיהוי במוחה, וממש איתו עלו מיד מאליהם גם פסוקי הקינה הידועה, העתיקה, שעד עכשיו חשבה שרק משל הם, על שועלים שמהלכים בהר הזה אחרי שחרב הבית הקדוש שעמד עליו פעם.
היא עמדה עוד, אולי תראה אותו שוב, בין החורבות, תראה היטב, תראה עד הסוף, עד כמה המקום הזה, כל הבריאה המכונסת בנקודה הזאת, מסכימה להיות חרבה, להתפרק.
אבל היא לא ראתה אותו עוד. היא צעדה אל המכונית, ונשמה עמוק את אוויר הלילה שעלה מן העמק. היא מיששה בתיקה את המפתחות. הייתה גם נבואת נחמה עתיקה, על זקנים שעוד יישבו וילדים שעוד ישחקו פה.

*

הילד הרים את הכדור מתחת לשולחן השומר, וחיבק אותו תחת זרועו. הוא מיהר החוצה מן המתחם, הביתה, לעבר הרובע שגר בו. מימין, מעבר לחומה, נעשו השמים בהירים, והוא יצא רק לרגע מהשער, סקרן לראות פעם אחת את השמש בזריחתה. ההרים הסתירו לו אותה, אבל הוא עמד, מביט בעמק ההולך ומתבהר, והקפיץ קצת את הכדור הישן על ברכו; הוא הצליח פעם ופעמיים, גבוה, אבל אז הכדור עבר את הגדר שבשולי המדרכה. הוא התגלגל במדרון, מטה, מטה, ונעלם מעיניו. בכל זאת זה היה הר.

*

מפני שהיה זה הר, קרני השמש שעשו את דרכן אליו עברו מרחק קצר יחסית באטמוספרה, ונותרו חמימות כשהגיעו אל האדמה והסלעים. המאורה הייתה חמימה ונעימה. זה היה מקום טוב לגידול גורים. בעוד כמה שבועות, כשיצאו, סקרנים, לחקור ולהכיר את המקום, הם יגלו בין השיחים כדור. הם ישחקו בו.