דינה רובינה | מקור:רוסית

המתאבד

תרגום : ויקה ליר

לאָנָסטָסיָה דֶרגָצ'וֹבָה

המקום נמצא בפאתי העיר וכמו זנבותיה של כל עיר, היה גם הוא מוזר ועגום: בניין עשוי בטון השייך לאיזה מכון מחקר של העיר אַשחַבָּד.

חלונות החזית שלו פנו אל שני קווי החשמלית, ועד עצם הלילה רעדו כל החפצים שבחדר – השולחן, הכיסא, מכשיר הטלפון – מקרקושם של הקרונות העוברים. אולם כשירד הלילה, שקעו כל חמש הקומות של הבית המכוער הזה אל תוך שקט מחריד הדומה לשקט שבחדר-המתים ויותר מכל דבר אחר בעולם רציתי לברוח משם, לו רק היה זה אפשרי.

בחושך, מֵעֵבֶר לפסי החשמלית, אפשר היה להבחין בקושי בפארק עזוב שהוקם על שטחו של בית העלמין הישן; גם הוא היה מוזר ושקט מאוד בלילות.

כיום נראה בלתי סביר שבאמצע שנות התשעים ההזויות דאג מישהו לארגן קו חם לעזרה נפשית. ארגון הסהר האדום (משמו של הארגון בטוּרקמֶנִיסטָן הושמטו המילים "הצלב האדום" באין בהן צורך) שכר חדר בקומה הראשונה של הבניין הריק למחצה השייך למכון הגוסס. הממונים עלינו סברו שאנחנו, בוגריה הטריים של הפקולטה לפסיכולוגיה, נצבור כאן ניסיון מקצועי רב-ערך. היינו מתחילים את העבודה בשעה שמונה בערב, מסיימים בשמונה בבוקר, ושתי השמיניות האלה נדמו לי בלילות כמעגל מטורף של קרוסלה שבה סוסים קפואים דוהרים בלי הרף אל שום מקום ושום דבר, על רקע השיחות המדאיגות.

בחדר המשרד הגדול וחסר החמימות עמדו רק שלושה כיסאות לא תואמים ושני שולחנות: האחד היה שולחן חדר ישיבות ענקי והשני שולחן משרדי שעליו היו מונחים מכשיר הטלפון והיומן שבו ערכנו את הרשימות. לא היו וילונות על החלונות ולא מנורת שולחן. אפשר היה לתפוס תנומה רק על שולחן הישיבות. כשחשתי מסוחררת מצלצולי הטלפון והשיחות הבלתי פוסקות עם שותפתי – אלוהים יודע באלו נושאים – טיפסתי על השולחן ושכבתי שם כחצי שעה, שרועה תחת אורן הכחלחל של המנורות הלאות, כמו פציינט לפני ניתוח.

לא ידוע לי של מי היה הרעיון להתקין בחלון הגדול דווקא סורגים משובצים כמו בבית כלא. אולי בגלל הסורגים ואולי בשל העובדה שהבניין ננעל מבחוץ ושחררו אותנו רק בבוקר, תחושותינו ומחשבותינו, במיוחד בימי העבודה הראשונים, היו ברורות למדי: זהו בית כלא. אין לאן לברוח – לא מהבניין, לא מן הקולות חסרי התקווה שבשפופרת הטלפון ולא מן החדגוניות מלאת השיממון, זו שאפיינה את צרותיהם של אנשים זרים.

באופן כללי, התקופה ההיא בחיי – למען האמת די קצרה, כחצי שנה (אחר כך הגישו הפקידים את הדוחות שלהם אודותינו, ולא היינו נחוצים עוד) – עולה היום בזיכרוני בתחושה של עצב עמום, אף שהייתי הולכת לעבודה ועוזבת את ביתי ללילה שלם בתחושת הקלה: היחס שלי אל בעלי נע בין טינה מרירה לרגש אשמה עמוק, וכך קרה שבלילות המשונים ההם הייתי אני עוזבת את הבית ולא הוא.

הבקרים היו הכי מוזרים: תחילה הבהירו השמיים המשובצים, אחר כך רעמה מול הבניין החשמלית הראשונה הריקה וחלפו המכוניות הראשונות. כמו בהינף שרביטו של מנצח, צמרות עצי הדולב המפוארים שבפארק התפרצו בהמולת ציפורים… אחרי כן נפתחו דלתות הבניין ושוחררנו לחופשי. ואף שעברה שם חשמלית שהגיעה עד לביתי בלי תחנות מעבר, העדפתי ללכת ברגל…

אין דבר נעים יותר מרוח שחרית קלילה הפורעת את הבלורית ונושבת על המצח, כמו שאמי הייתה עושה לי בילדות כשרצתה לגרש חלום רע. בשובי מן העבודה הייתי צועדת, מפנה את מצחי אל הרוח הרחמנית כדי שתשטוף ממני ותגרש את כל סיפורי הלילה הטלפוניים, את הקולות הזרים, את היפחות והרטט הגרוני, כי לסחוב אותם אתי אל תוך חיי הלא מאושרים במיוחד היה בלתי נסבל לגמרי עבורי.

הייתי גדושה בכאב, שיממון ושנאה שהיו שייכים לאנשים אחרים, ובה בעת – וזה היה הפרדוקס העיקרי – הרגשתי בנפשי ריקנות מענה, אולי מפני שהמפגש שלי היה עם קולות ולא עם פרצופים. אנשי בוקר רעננים וערניים הלכו לקראתי, להבדיל ממני, היה נעים להביט בהם. הקולות שהציקו לי במשך הלילה התרחקו והתקרבו חליפות ולבסוף נמוגו והתנדפו, ואני חזרתי אט-אט אל עצמי, אל תוכי, אל הצרה המאושרת שלי.

כך הייתי צועדת כארבעים דקות עד לצומת שבו עמד בית מגורים ובו חלון אחד שלא מכבר הפך עבורי לאות-מבשר סודי.

היה זה חלון דירתו של חברי הוותיק…

היום הוא גר במרחק רב ממני; מרחק כה רב שכשאני מדמיינת את הנחשולים האיטיים העצומים של מי האוקיינוס שמעליהם יש לטוס כדי לראות את פניו בחיים ולא על מסך מחשב – אני עוצמת את עיניי נטולת כוח.

אלא שבאותם חודשים היה חלונו מבשר לי אם יהיה זה יום מוצלח או לא. אם אור המנורה היה דולק פירושו היה שהכול יסתדר לטובה היום; ואם בנוסף לכך נראתה מאחורי הווילון צלליתו של גבר הרוכן מעל השולחן (הוא למד במכון ללימודי ערב ועשה את שיעורי הבית בלילות) – יכולתי לקוות שיתמזל מזלי גם בעניינים החשובים ביותר.

הייתי מאוהבת. ההתאהבות הזאת, שהשתקפה מאהבתו הנכזבת אליי עוד מימי בית הספר, השיגה אותי, כמו בומרנג, בעת שבה לכל אחד מאתנו כבר הייתה משפחה משלו ולא היה ניתן לתקן דבר. זמן קצר לפני כן נולדו לו תאומים, ולעתים, כשעמדתי על המדרכה והתבוננתי בחלון המואר באור המנורה, ראיתי את ידו מנענעת בקצב את העגלה…

***

אם כן, הקו החם לעזרה נפשית.

עבדנו בזוגות כדי שנוכל להתחלף כשהעייפות וקהות החושים של טרום השחר נפלו עלינו. לא היו לנו שמות. בעצם, היו לנו רק שמות בדויים: היינו פשוט קול – קול שמרחף מעל התהום הטלפונית; קש המושט לטובע, הבצלצל שבעזרתו ניסה המלאך מהמשל למשוך את החוטא מהגיהינום. לי, אגב, קראו שם עדה.

כשבועיים אחרי תחילת העבודה התברר שאלה שמתקשרים שוב רוצים לדבר אתי, לשמוע דווקא את קולי. בזמן שנפרדו ממני, רבים שאלו אותי: "מתי תהיי תורנית בפעם הבאה?"

זה נגע ללבי ואפילו ריגש אותי.

במהרה נוצרה אצלי קבוצת לקוחות משלי. סבתא גלינה מיכאילובנה המרותקת למיטה נהגה לטלפן אליי לפני השינה, שעה קלה מלמלה משפטים קטועים ומדאיגים, אחר כך נרדמה – לפי הנקישה הבנתי שהשפופרת נפלה מידיה וכששמעתי את נחירותיה, ניתקתי… ברור היה לי שהזקנה מעורערת בנפשה, כמעט עיוורת, ובכל פעם הופתעתי מחדש שהייתה מסוגלת לחייג את המספר שלי ולזכור את שמי.

"עדה?! עדה?!" זעקה, "תנו לי את עדה!"

ברגע שהשתכנעה שזאת אני, החלה למלמל לתוך אוזני את כל חייה הקודמים:

"אני לא רואה כלום, לא מבינה כלום…" מלמלה נסערת בלשונה העילגת. "לא רואה כלום… לא מבינה כלום… הוא אמר 'גליה, תהיה מלחמה…', וכעבור שלושה ימים התחילה המלחמה. מאיפה יכול היה לדעת? אחר כך לקחו אותו לחזית, ושנה וחצי לא היו מכתבים ממנו… ואני הייתי בין המפונים לאוּרָל… לא היה שם אוכל, ולא חשמל, היה קור כלבים… וכל זה היה קשה ונורא… אבל אחר כך הבנתי: זה לא הדבר המפחיד ביותר. הכי מפחיד שהקוטב הצפוני נמס…"

טלפנו אלינו בני נוער שהיו מוכרחים לשפוך על מישהו בדחיפות את צרותיהם בבית ובבית הספר, את העלבונות הקשים שהטיחו בהם הורים ומורים; שניים-שלושה אידיוטים מאלה שאינם מסוגלים לעבור בשקט ליד מספר טלפון המתפרסם על גבי מודעות נהגו להתבדח לתוך השפופרת באומץ רב; והמון של נשים שבכו בסגנונות רבגוניים: לרוב הן התקשרו אחרי חצות, מצפות בדאגה לשובם של בעליהן הביתה.

מתאבד היה רק אחד…

***

הדרישה העיקרית של עבודתנו הייתה: אין לך זכות להניח את השפופרת ראשונה. את חייבת לזכור שהאדם הבודד הגיע למרומי האשד הגבוה ביותר שלאחריו – רק זרם סוער הסוחף את עולמו; את – הכתובת האחרונה שלו, הקול האחרון שצף אליו מן הריקנות. הווי אומר שהשיחה נמשכת כל עוד יש תקווה שהוא שומע אותך. אם יתמזל מזלך, תצליחי להסב את תשומת לבו אל החיים ואל העובדה שיש בהם גם כישלונות, בעיות, עלבונות ואפילו צרות. על מנת להוריד את רמת המתח, התענייני בפרטי הפרטים – בניואנסים הכי זעירים – במה שהוא מרגיש, איך נוצרה אצלו ההחלטה הגורלית ואיך גילה בתוכו את הביטחון בכוונתו לשים קץ לחייו. אם הקול בקצה השני של הקו משדר רק חוסר תקווה, משכי את שיחתכם עוד ועוד עד שישתנה מצבו של בן שיחך, ולו בגלל העייפות…

זה היה קשה: לא היה לי אז כמעט שום ניסיון ולא אמונה בכוחותיי. ברגע שהבנתי שהאדם שמתקשר לטלפון שלנו נמצא בקצה כוחותיו ובקצה חייו, מיד הוצפתי בבהלה מרעידה.

כך התברר לי שקצה החיים – הנה הוא, על אדן החלון.

עתה דמיינו לעצמכם שאתם יושבים בלילה בחדר בעל חלון מסורג ומדברים בטלפון על המוות עם אדם לא מוכר שמדשדש לאורך כל שיחתכם על אדן החלון של הקומה השישית, ואתם שומעים את רעש המכוניות ברחוב שלו ומחכים בריקנות קפואה בבטן לשמוע בשפופרת את זעקתו האחרונה או – את הדממה שהוא משאיר אחריו…

הוא דיבר בקול חדגוני, נטול רגשות: הנה, החליט להגיד למישהו אחד לפחות שהוא עושה את זה על דעת עצמו, מרצונו ולא במקרה; כדי שלא יקשקשו אחר כך שהוא נפל מהחלון מתוך שכרות.

אגב, הוא היה יחסית פיכח; זאת אומרת, לגם משהו, כמובן, לפני שטיפס אל החלון, אך לא יותר מזה.

למעשה, מלמדים אותנו, הפסיכולוגים, שלבן אדם יש זכות בחירה בין חיים ומוות ושבחירתו איננה באשמתנו ובאחריותנו… אך כל השיקולים המקצועיים האלה נעלמים כלא היו כשאני מתחילה לדבר אתו; שפגאט דק נמתח מקולו המקוטע אל קולי, ועליו אני מחזיקה אותו כך שגרוני מאומץ אף שאני מדברת בנימה שקולה ורגועה, שרירי צווארי וכתפיי קופאים, וידי האוחזת בשפופרת נרדמת. העיקר, במשך המאבק האינסופי הזה אני מנסה להתגבר גם על פחדי שלי – שמא לא אצליח להחזיק בו, שמא לא יהיה בי די כוח.

הייתי אז בת עשרים וחמש והוא היה מבוגר ממני בכעשר שנים. קולו היה עמום ומרוקן – קליפת קול, כאילו מישהו נשף החוצה את חמימות נשימתו והותיר רק את החרחור המופק על ידי מיתרי הקול. מדי פעם השתעל – או שהצטנן, או שהייתה זו מחלת לב, – אבל אני התעודדתי: זו הייתה דרך טובה לקשור שיחה נורמלית – שתיים-שלוש שאלות על הרגשתו הפיזית מורידות את הפּתוס האובדני…

"אני שומעת שיש רוח חזקה שם אצלך."

"כן," הוא ענה. "החלון הרי פתוח…"

שאלתי אודות הסיבה שדחפה אותו אל אדן החלון… התברר שהיה זה משהו בנאלי, כמו תמיד, בנאלי וחסר תקווה: אשתו עזבה, הלכה אל הוריה ולקחה את שני ילדיהם שבלעדיהם אין לו סיבה לחיות.

"בן כמה הגדול?" מתחתי את השפגאט המושט בינינו – עדיין רפוי ולא מועיל לאיש.

"שש. הקטן בן שלוש."

"מדוע היא עזבה?" שאלתי בלבביות ובה בעת פתחתי את היומן שבו תיעדנו את שעת השיחה, את הנושאים, את השאלות…

בתגובה הוא נפל לפתע אל מחוץ לקהות החושים שלו והחל למלמל במרירות משהו על הטיפשות הנפשעת, על הנסיבות דלות ההשראה, הנדושות והעלובות…

"הבנתי," אמרתי בקול רגוע ואמפטי. "יש לך אישה אחרת."

"לא!" הוא צעק בעוצמה כזאת שנבהלתי שייפול בגלל התנועה החדה. "איך אפשר להגיד את זה ככה! זה היה טשטוש דעת, טעות, עליבות. זה שטויות, שטויות, את מבינה! הרי אין לזה ולא כלום עם חיינו!"

הוא צעק בקול צרוד, כאילו ניסה לצעוק דרכי, דרך קולי את מה שכנראה לא הספיק לומר לאשתו בשעה שעמדה לעזוב את הבית, כשחטפה בחופזה את חפצי הילדים שהזדמנו לידיה. מרירות כה גדולה נשמעה בקולו עד שהחלה להסתמן בתוכי תקווה קלה: הרי מרירות היא רגש חי, היא ממררת ומרעילה, אבל לא שורפת את הנפש לאפר.

"לפי איך שאתה מגיב," אמרתי ברוך, "אתה עצמך לא חושב שהסיבה שבגללה אשתך עזבה היא שטות."

ברגעים האלה העליתי בזיכרוני בקדחתנות את כללי העבודה עם האובדניים והשתדלתי לדבר, כמו שהיה כתוב בתקצירי ההרצאות, בקול רגוע ומפייס. ידעתי את כל הכללים האלה: שאסור להניא אותם מהמעשה, או לכפות עליהם את תחושת התלות בחיים או לעורר בהם רגשי אשמה או להוכיח אותם על חולשתם… קיימות טכניקות מיוחדות: להקשיב לנשימה הנשמעת בשפופרת, להתאים את עצמך אליה ובהדרגה להרגיע אותה… רק שלא חשתי דבר: בגלל רעש המכוניות, צלצולי החשמליות והרוח הרושפת כנחש בתוך ענפי העצים מאחורי החלון. גם בחלון שלנו הרוח הלילית טלטלה בחוסר-רחמים את צמרות העצים שבפארק.

"גם אצלנו עוברות חשמליות, אתה שומע?" שאלתי והתחלתי לכתוב ביומן… במעשה תיעוד השיחה עם לקוח של הקו החם מתעוררות תחושות של סכלות ומבוכה, כמו אלה המופיעות באדם שנתפס מחליף בגדים במלתחה שבחוף הים. חוץ מזה, אני אינני יוליוס קיסר, קשה לי לעסוק בשלוש משימות בבת אחת; אך זה לא הזמן לחפש נוחות: הייתי חייבת, בכל מחיר הייתי חייבת להצליח לכתוב, להקשיב ולדבר בו זמנית. הכי קשה היה לי לדבר לאט ובאופן שקול.

עכשיו יש לי ניסיון רב בכך, אך באותו לילה פעלתי אינטואיטיבית ובנימה הרגועה שלי הראיתי לו שאני בכלל לא מפחדת, אף שמן המשפט הראשון שלו הבנתי שיש לי עסק עם בן אדם שקיבל החלטה ושיש לי ולו מעט מאוד זמן.

"באיזו קומה אתה?" התעניינתי, מנסה להשתלט על הרעד המאוס שבקולי.

"קומה שישית," אמר. "מספיק לגמרי כדי…"

"למטה – אספלט, דשא?"

"סככות מעל חלונות ראווה. זה לא מפריע…"

דנּו עוד במה שיש שם למטה; אני המצאתי בבהלה שאלות, הוא ענה בקור רוח ובאיפוק. אסור היה לי למקד את תשומת לבו במה שנמצא למטה: קשה להסתכל לשם ממקום גבוה ובסופו של דבר עלול להופיע הדחף לקפוץ.

"חשבת על מי שימצא אותך?"

"אָהָה," הוא ענה. "העיקר שזה לילה, אין ילדים בסביבה. לא לָעניין להדגים להם מה קורה כשהגולגולת מתפצחת, נכון? ייקחו אותי, יסיעו אותי לחדר המתים – השכנים מכירים אותי, הרי גדלתי כאן…"

"ומי יביא אותך לקבורה?"

"נו, את מבינה שזה לא מטריד אותי," אמר. "מה את דואגת? או שזה פשוט מסקרן אותך? אז אני אגיד לך: אני גבר מצליח, כמו שאומרים, יש לי הרבה חברים, מכרים, קולגות… כך שמכל השטויות האלה… נו, זרי-אבל ומצבות, יהיה לי מעל ומעבר… כל זה יהיה מסודר. הוריי, תודה לאל, מתו. אחותי תשרוד את האובדן. רק שלא תתבע מטניה את דירת הוריי, אנחנו גרים בה… גרנו… וטניה… נו, אם היא יכלה למחוק את כל החיים שלנו – את מבינה? – את כל החיים… אז גם היא תתגבר על זה איכשהו…"

כעשרים דקות דנו בדרכי התאבדות אחרות. הוא אמר שהרהר בכל זה במשך יומיים, ומכיוון שממילא עסק בצניחה חופשית, הדבר הזה – הקפיצה – נראה לו כאמצעי הכי פשוט בשבילו, הכי שגור.

הוא אמר: "זה פשוט, אני מנוסה בזה – אתה צועד לפנים צעד אחד וסוף פסוק," והוסיף, "יש לי בעבר די הרבה קפיצות… הרי הכול יכול היה לקרות. גם המצנח יכול היה שלא להיפתח פעם…"

"אתה חושב שזה אותו דבר?"

"מה זה משנה כבר," ענה בעייפות. "טוב, אני לא רוצה לבלבל לך את המוח יותר מדי…"

"ואיך אתה נראה?" קטעתי אותו, מותחת במחשבה שלי עוד קצת את השפגאט הדק שבינינו עד שהפך למיתר מצלצל וכמעט מוחשי. "אני מנסה לדמיין אותך ולא הולך לי. אתה יכול לתאר את עצמך?"

"אלוהים, בשביל מה זה… זה באמת מעניין אותך, או שדורשים מכם לשאול את זה?"

"גם דורשים," עניתי בכנות, "וגם לי זה חשוב: אני לא סובלת את הטלפון מפני שאני לא רואה את פניו של בן שיחי. קול זה עשן, כלום… הוא מהדהד ונמוג. חוץ מזה, ברור שהקול שלך לא משקף עכשיו את אישיותך. תאר את עצמך, אה?"

"אין מה לתאר… גובה בינוני, שיער בהיר. פנים… נו… רגילים לגמרי. יש עשרה כמוני בכל חשמלית."

"ובכל זאת, נדמה לי שאתה אמור למצוא חן בעיני נשים…"

"על מה את מדברת," מחה באדישות. "מעולם לא יכולתי להבין מה טניה מצאה בי… כנראה, פשוט התרגלה: אנחנו ביחד מהילדות."

שרירי השוקיים שלי התכווצו בעוויתות מתחת לשולחן. שיניי נקשו זו בזו, אבל המשכתי והחזקתי אותו בשפגאט הזה, נשענת בדמיוני ומכבידה על כפות רגליו בחזה שלי (הוא נעל נעלי ספורט, כך גיליתי מתיאורו). התבוננתי בקהות חושים בחלון שלנו החסום בסורגי כלא עשויי ברזל, מצטערת צער עמוק על שאיני יכולה להעבירם בכוח הרצון ולתקוע אותם בחלונות דירתו.

פעמים אחדות ניסה להיפטר ממני, שמעתי בקולו שהוא מוצף בגל של שיממון, עצב ועייפות, ושוב עשיתי מאמץ להאט את קצב דיבורי ושאלתי את השאלה הבאה… הקולות שלנו נאבקו על שפת התהום; קולו ניסה להיחלץ, לחמוק, לעוף… קולי התפתל סביבו כמו נחש בריח, קשר קשרים על גבי השפגאט, נתלה בכל עילה והמציא תפניות חדשות בנושא השיחה.

…כעבור שעה ויתרנו לפתע על הרשמיות, כשהתברר במקרה שלמדנו באותו בית ספר, רק שהוא, כמובן, סיים אותו עשר שנים לפניי. אתם מבינים, זו הייתה אהבת נעורים בינו לבין אשתו. הם ישבו באותו שולחן בכיתה.

"אתה יודע," אמרתי, "עשר שנים באותו שולחן – זה חזק. זה יותר חזק מאשר עשר שנים באותה מיטה."

הוא שוב פרץ בשיעול ואני נבהלתי – שמא ימעד!

"הקול שלך נקטע," אמרתי לו. "אני שומעת שקשה לך לדבר. במקומך הייתי לוגמת משהו חריף… יש לך משהו בהישג יד?"

במקומי שלי גם אני הייתי לוגמת – מה לוגמת! – יוצקת אל תוכי כוס גדושה של וודקה כדי להרגיע את הרעד שבכל הגוף.

נוצרה בתוכי מערבולת של כאב. הקיבה התכווצה והכאב הקרין אל הבטן התחתונה – אותו מקום ממנו, לפני חצי שנה, נכרת התוספתן. תוך שאני מצמידה את כף ידי אל הצלקת המנדנדת, מתנועעת מעט ומרדדת את המילים בפי, התעניינתי בנועם וברוגע – האם לא קר לו שם, ברוח? מה הוא מרגיש? האם צורב לו בִּפנים או שסתם צובט לו בלב? דיברנו – כך רשום ביומן, כלומר, זאת האמת, אף שעכשיו אני לא מסוגלת להאמין בזה – ארבע שעות ועשרים ושלוש דקות. הרגע הכי מפחיד היה כשלפתע נתקף דאגה ושאל אם לא התעייפתי. מצד אחד, זה היה סימן טוב – שמשהו בכל זאת השתנה בו; מצד שני, פתאום ראיתי בבהירות בעיני רוחי שהוא צועד מאדן החלון מטה רק כדי שלא להלאות אותי עוד.

אות התקווה הראשון לכך שנצליח להיחלץ מזה, הבהב אצלי כשהחל לבכות…

זה היה אותו שלב בשיחתנו שבו עברתי לנושאים כמעט אסורים: אסור להפעיל לחץ על אדם אובדני על ידי ניצול רגשותיו אל הילדים שלו. אבל כוחותיי אזלו והייתי מוכנה לגלוש אל הרצפה. שנאתי אותו ופחדתי עבורו עד אימה. לכן שאלתי:

"והבנים – איזה מהם דומה לך?"

הוא השתתק, כאילו מישהו חנק לפתע את גרונו. אחר כך בלע רוק בקול ואמר:

"הגדול דומה לי. ילד טוב. עצמאי כזה, רגוע… אבל הקטן שלי, בן השלוש – הוא אש! דומה לטניה מכף רגל ועד ראש. הכול מעניין אותו, בכל דבר הוא מעורב… והוא כזה פילוסוף! הוא אמר באחד הימים: 'החיים שלי חסרי תועלת. אני לא יודע לעשות כלום. אפילו לא לנגן בכינור…'."

ואחרי שאמר את המילים האלה התחיל לבכות, ואני נשנקתי: היה זה ניצחון זעיר במאבק עם שש קומות הניצבות מול הלא כלום.

אמרתי:

"ילדים מבריקים כאלה הם בדרך כלל קשים מאוד אחר כך, בגיל ההתבגרות. בעוד איזה עשר שנים…"

"כן," ענה אחרי שתיקה. "את כמובן צודקת. אבל הכול לשווא. טניה לא תסלח ולא תחזור… ולא תרשה לי לראות אותם – היא הזהירה אותי."

"לא בטוח," עניתי ברוך. "נשים כאלה לא משליכות את מי שקרוב אליהן בקרבת דם."

"…את חושבת?" שאל.

ולהפתעתי, פלטתי בנימה נועזת:

"אתה יודע… אני הייתי מתנקמת!"

אתנחתא ארוכה נתלתה שם – חששתי מאוד שלחצתי יותר מדי, שחדרתי לסבַך שהכניסה אליו מותרת רק לבני זוג. הוא השתהה ושאל:

"במי?"

"בחלאה הזאת שהלשינה לה!"

הוא הוציא קול מוזר – צחקוק כבוש או חרחור. היטיתי את אוזני בתקווה: הוא הלך ודמה לאדם חי.

"הרי אני עצמי הוא החלאה ההיא," אמר בפשטות.

הייתי המומה… לא ידעתי איך להגיב. אבל היה עליי לדבר, לא משנה מה, הייתי חייבת לדבר, לדבר – לקשור קשרים, לא לרפות את המתיחות שבשפגאט.

"ו… איך… איך זה קרה?"

"פשוט: התפכחתי ופרצתי בתוכי ביבבה. את יודעת איך זה קורה בחתונות בכפר: אורח שיכור אחד מחטיף אגרוף לאורח אחר ישר ברקה, ההוא מתפגר. הרוצח מתפכח… ומה מתברר? שהרג את בן דודו. הוא הולך ברחוב באזיקים, בין שני שוטרים, מנענע בראשו ומייבב… כך גם אני: התעוררתי אחרי מסיבת הרווקים הארורה של סֶריוֹגָה, ראיתי את זאת… את הגוף הזה, את התועבה הזאת לידי, ו… זה היכה בי בכל הכוח!.. הבנתי שאני לא מסוגל! לא מסוגל לשאת את זה בתוכי. באתי הביתה, הערתי את טניה ושפכתי לה את הכול, כמו לכומר וידוי… הרי התרגלתי לבוא אליה עם הכול. את לא מתארת לעצמך מה היא יודעת עליי… – הכול! אפילו את מה שהבחורים שומרים בסוד מכולם ולתמיד. חשבתי – אשתחרר מזה, איטהר, אשכח את הכול… טיפש, נכון?"

"נכון!" הסכמתי בכנות, שוב כנגד כל הכללים. "אבל אתה יודע… הייתי נותנת לה זמן להרהר ולהבין את כל זה. אני אומרת לך את זה כפסיכולוגית. עכשיו היא, כמובן, מבולבלת, מרוטשת, פשוט הרוגה… אבל אחר כך היא בטוח תיזכר בכך שאתה, טיפש, סיפרת לה את הכול בעצמך, וזה אומר – מה?.."

"מה?" שאל מהר, ולפי החיפזון השוקק שבו חטף את דבריי מפי, כבר ידעתי שהוא שלי, שלי, שצריך רק להוריד אותו מאדן החלון הארור הזה, כדי שלא ייפול, כבר בשגגה…

"זה אומר שעבורך זה כמו… מפולת בהרים… סימן אמתי שלפני כן לא בגדת בה מעולם, שזה נוגד את הטבע שלך… ויוצא ש…" נשמתי נשימה בהולה. "לדעתי, היא פשוט החליטה לנער אותך כראוי. לכסח לך את הצורה כך שתזכור את זה לכל החיים!"

"נו באמת…" משך בספק ובתקווה. "את לא מכירה את טניה שלי. היא אף פעם לא מחשבת שום דבר. אף פעם! היא כזאת אש!"

"אש, אש… תבער ותדעך… הילדים ישאלו על אבא פעם אחת, פעם שנייה… נשים כאלה לא רגילות לתבוסות."

לשוני מעדה, עפעפיי כבדו ועמדו להיסגר, גרוני יבש.

המשכתי והמשכתי לדבר, ולשאול שאלות, ולהתעמת אתו, בלי להרשות אפילו לנתז הכי קטן של מרירות או ייאוש להתגנב אל קולי… מתחתי לאט-לאט את השפגאט. משכתי ומשכתי בבצלצל…

ברגע מסוים ראיתי שהשמיים בחלון החלו להתבהר, כאילו מישהו חרוץ ניקה וליטש אותם עד לשקיפות. השמיים עדיין לא היו תכולים, אלא בצבע נוצות היונה, מעין כחול-אפרפר, והם התרחבו והתנפחו מאחורי הסורגים, חבטו בהם בכנפיהם בתקווה להתפרץ כאור יום…

בשניות אלה חשתי בתשישות הגובלת בעילפון, כאילו חציתי מדבר ימים רבים בלי אוכל ושתייה; הרגשתי שכוחותיי אוזלים, שעוד דקה-שתיים – פשוט ארפה ממנו, כי לא אהיה מסוגלת יותר למתוח את השפגאט הבלתי אפשרי שלי.

עצמתי את עיניי ובשארית כוחותיי טיפסתי אל אדן החלון, חיבקתי את גבו, נצמדתי אליו חזק ומשכתי אותו לאחור כדי ששנינו ניפול מחובקים לתוך החדר…

ומיד – קשה להאמין בזה עכשיו, אבל אני זוכרת את זה שנים רבות! – הוא אמר:

"האור מתחיל לעלות… הלילה נגמר!"

ואני שמעתי את הנקישה הקפיצית של נעלי הספורט: הוא קפץ מאדן החלון אל רצפת חדרו.

אחר כך, מכיוון שהרגיש, כנראה, מבוכה גדולה, נפרד ממני בחופזה והניח את השפופרת.

ישבתי, נשענת על גב הכיסא, הסתכלתי בקיר במבט מרוקן ולא ראיתי דבר. בתוכי זמזם ושכך הכינון החזק של המנגנון הבלתי נראה. הקרוסלה המטורפת הלכה ובלמה את ריצתה לשום מקום ואל שום דבר…

כך ישבתי כארבעים דקות, מביטה ללא תכלית אל הקיר – רק לא אל החלון. החשמלית הראשונה עברה רועשת, המקהלה הפראית של הציפורים שבצמרות עצי דולב החלה לצייץ, לצווח ולקשקש.

שותפתי הרתיחה מים וחלטה תה ובשתיקה הניחה לפניי את הכוס שבחשה לתוכה ארבע כפיות סוכר. מוזר: שכחתי לגמרי שעוד מישהו נמצא בחדר חוץ ממני.

בשעה שמונה, כרגיל, שחררו אותנו. אני חיכיתי לחשמלית ונסעתי הביתה.

לא הייתי מסוגלת לראות עוד שום חלונות.

אף פעם מאז לא חזרתי הביתה בדרך ההיא שליד הבית בעל החלון היקר עבורי, שבו, מאחורי הווילון, צלליתו של הגבר נענעה בקצב את עגלת התאומים.

אבל היום, כעבור שנים רבות, כשאני וחברי הטוב מצליחים להתגבר על הנחשולים העצומים של מרחבי האוקיינוס ומדברים בסקייפ, עולים פעם בפעם בזיכרוני החלונות הישנים ההם: החלון הגדול החסום בסורגי כלא צפופים, החלון האחר, המואר באור חמים של מנורת שולחן; ועוד – החלון העלום ההוא, הווירטואלי כמו שאומרים היום, שנמצא בקומה שישית, שעל האדן שלו אני, כמו יעקב התנכי, נלחמתי כל הלילה, עד השחר, במוות; נלחמתי – וניצחתי.

ירושלים, 2011


*עריכה לשונית וספרותית: שמחה גולדשטיין

 

1
Liked the story? Comment below.

avatar
newest oldest most voted
יונית נדרה
יונית נדרה

וואו… את הסיפור הזה לא אשכח לעולם.