Write Stories

השאם נפאע | מקור:ערבית

הנעל

תרגום : איציק שניבוים

Introduction by עידן בריר

בכניסה לבניין הייתה נעל שחורה". כך מתחיל סיפורו של השאם נפאע, מן הבולטים שבכותבי הדור הפלסטיני הצעיר ועורכו של "אל-איתיחאד", עיתונה של המפלגה הקומוניסטית. גיבורת הסיפור, לפחות לכאורה, היא נעל אחת, שחורה ולא מאוד בלויה, שהושארה בכניסה לבניין. למעשה, הגיבורה האמיתית של הסיפור היא השגרה היומיומית שטענה בנעל את החשיבות המיוחסת לה ואת אלמנט ההפתעה שמתלווה אליה לאורך הסיפור. אנשים יוצאים מהבניין לעבודה, ללימודים ולשגרת יומם, אבל תמיד יוצאים מן הבניין וחוזרים אליו כשהוא בדיוק באותו מצב ובדיוק באותה צורה. כמה משונה הדבר שאת רצף ההוויה המתמשך והחזרתי הזה, שבו הכל כשורה והכל דומה, מקמטת אורחת בלתי-קרואה הממוקמת מחוץ לזמן ומחוץ למקום, ללא בעלים, ללא דורש ואולי מוזר יותר - גם ללא זוג.

"נעל שאינה בלויה בכניסה לבניין גדול אינה עניין יומיומי", כותב נפאע, אך למעשה נדמה שמה שאיננו יומיומי איננה הנעל כי אם מי שמבחין בה ומחשבותיו. הדעת נותנת, הרי, שבתוך מסגרת הזמן הקצרצרה שבה מתרחש הסיפור שלפנינו - בין ההליכה של המספר לחנות כדי לקנות סיגריות ועגבניות לבין שובו מן החנות עם סיגריות אך בלי עגבניות - חלפו על פני הנעל אי אילו דיירים אחרים בבניין ואולי אף אנשים אחרים ואיש לא ייחס לה חשיבות מיוחדת וגם אם ייחס לה מישהו חשיבות כלשהי, הרי שהדבר נמצא מחוץ למסגרת תודעתו של המספר ומחוץ לעולם מחשבותיו. את המספר, עם זאת, שלחה הנעל המפתיעה לתוך רצף ארוך של תחושות ומחשבות שגורמות לו לתהות על הקיום האנושי בעת הנוכחית, העירונית, המנוכרת, המבוססת על שגרה חזרתית, המייצרת אדישות של האדם לסביבתו הפיזית וגם לסביבתו החברתית המיידית. במציאות זו, נוכחותם הפיזית הקבועה של השכנים, הלכודים כולם באותה שגרה אינסופית, אינם מעוררים את דאגתו של המספר - שהוא למעשה כולנו - לרווחתם של האחרים בסביבתו ולמהות קיומו כפי שמעוררת נעל אחת - זרה, מוזרה, פולשת, מפתיעה, הקורעת את מראית העין של השגרה ומעוררת בחינה של אמיתות היסוד האנושיות והחברתיות העומדות ביסודה.

קראו עוד

בכניסה לבניין הייתה נעל שחורה. ירדתי לקנות חפיסת סיגריות וכמה עגבניות. נעל שחורה אחת, על המרצפת השנייה שאחרי המפתן של דלת הכניסה, ליד המדרגות שרצפתן הייתה לא לבנה ולא צבעונית, אלא משהו שבין בהיר לכהה מרוב הזמן שעבר עליה ומרוב הנעליים של העולים והיורדים מעבודתם ואליה ולבתי הספר שלהם, ויוצאים לביקורים אצל משפחותיהם וחבריהם, או יוצאים סתם, לפוש באוויר הערב הטוב או בבקרים של סופי השבוע, ואולי לבית קפה סמוך, או לקולנוע, או לפגישה בעניין כלשהו. אולי הם הולכים לחנות או למרפאה או לשוק או לשלם חשבונות חשמל ומים בבנק, או לשלוח מכתב בדואר, או שהם נאלצים לרדת אל הכניסה מן הקומות העליונות שבהן הם גרים, כדי להראות למחלק בלוני הגז, שרק לאחרונה החל לעבוד בחברת הגז, היכן נמצאים הבלונים שלהם שהתרוקנו וצריך להחליפם, כי הרי יש פיות ובטנים רעבים, וידיים ונשמות שמייחלות לשעה של התעסקות איטית ונעימה בהכנת תבשיל, והינתקות מכל הדאגות הנובעות, אולי, מתלאות העבודה, או מבעיות במשפחה, או ממריבות חולפות עם בני משפחה או חברים, או מחששות לנוכח היוקר, או דאגה מפני מה שיקרה מחר לאימא שעדיין חשה כאב מוזר במותניים, או תשובה שלא נתקבלה ממקום עבודה שנשלחו אליו קורות חיים לפני שבועיים ואין תגובה.

מוזר שנעל אחת יחידה נוכחת פה בצורה הזאת. העקב שלה פונה החוצה וחרטומה המחודד פונה פנימה. היא עדיין ראויה לשימוש. ניתן אפילו להתייחס אליה כאל נעל חדשה כי עדיין יש בה ברק מסוים, ודי במעט משחת נעליים שחורה ושלוש-ארבע משיחות אלגנטיות, או אפילו גסות, ושוב היא תהיה ממש כמו חדשה, בדיוק כפי שאדם מתרענן בעזרת אמבטיה חמה ואיטית אחרי שעתיים של תנומת צהריים, לפני שהוא יוצא למסעדה בערב עם חברים או אפילו לבד לבית קפה קרוב צנוע, בתקווה לפגוש מכרים וידידים, או סתם נשאר בבית ונהנה ממוזיקה, או מקריאת רומן או עמודי המאמרים או החדשות הקלילות בעיתון של היום, או אפילו כמה עמודים מהמוסף של השבוע שעבר, או יושב באפס מעשה ולוגם כוסית במרפסת המאווררת.

נעל שאינה בלויה בכניסה לבניין גדול אינה עניין יומיומי. זה יכול לקרות למישהו פעם בשנה, או פעם בחמש שנים לאחרים, ויכול לא לקרות להם בכלל, גם אם יאריכו ימים. אני למשל, זו פעם ראשונה שדבר כזה קורה לי, כאילו הוא אירוע נדיר, אפילו נס שרק בני מזל זוכים לו, לטוב או לרע, כמו אהבה מרטיטה שמופיעה בהפתעה ומהדהדת בדופק המואץ של הלב מאחורי סורגי כלוב החזה, ואינך יודע כבר איך לנהוג בה, משום שאתה שמח בה כמו ילד, אבל פוחד ממנה כמו ילד גם כן, שמא תפר את בדידותך, שגם היא תמשיך תמיד לעורר  בך פחד. ואולי כמו  שמיעת ידיעה פתאומית על תאונת דרכים שנהרג בה חבר ותיק שלא ראית זה שנה וחצי, ולא חשבת עליו לעתים קרובות, ולא התקשרת אליו, וכשהוא התקשר פעם, התעלמת ולא ענית לו, ואתה עצמך לא ניסית להתקשר אליו, והעצב שלך מהול ברגשי אשם ובושה, משום שעכשיו אתה אדם העומד חסר אונים נוכח מותו הבלתי-צפוי של אדם קרוב אליו מאוד, והוא בא כדפיקה חזקה על דלת ביתך בשעות השחורות משחור של טרם שחר, ושולף אותך ממיטתך החמימה, ומחלומותיך התמימים, ואתה קם בחשש לפתוח את הדלת ומוחך זועק "אלוהים ישמור", וכשאתה פותח ונוכח שאין איש בפתח, הדבר רק מעצים את חששותיך ואת תחושת המוזרות . ואולי עניין הנעל הבודדת החדשה בפתח הבניין דומה לגילוי שרידי בגדים מקומטים בתוך חול חום-צהוב על החוף, השייכים לאדם שנכנס לים ומת בטביעה, והגלים החזירו אותם כאות לאנשי היבשה וכראיה לכך שאחד מבניהם או אחת מבנותיהם נבלעו בבית הקברות שלו.

מפחיד להתקרב אל הנעל. האם ייתכן שהיא חפץ ממולכד שנועד לאחד הדיירים, והדבר מחייב להזעיק חבלן, ואולי יש כאן עניין מוזר שבשלו נחתה כאן הנעל, כסמל לריקנות – נעל ריקה מרֶגל בסמוך למעלה מדרגות או מורד מדרגות, וריקה  מהמצב הטבעי  שבו יש בדרך כלל זוג נעליים? האם הנעל האחת, היחידה הזאת מתחת לחמש קומות שבהן דרים עשרות אנשים היא זעקת אזהרה לכולם: "שימו לב לחיים"? האם היא רוצה לומר לנו: "אני כמו החיים, וביום מן הימים תעזבו אותם בכל הפשטות והשגרתיות והשקט שבהם עוזבות אותי רגליכם בכל יום לפני שאתם שוכבים לישון?" האם היא מעמידה את עצמה כמצבת זיכרון שמסמלת את המשמעות של המוות והריקנות שהוא טומן בחובו, כתזכורת: הַזכֵּר כאשר יש בזיכרון כדי להועיל?" או שמא הימצאותה כאן, שחורה משחור, אינה אלא מקרה אקראי רגיל, מאותם מקרים אקראיים יומיומיים שבהם מתים בני אדם שאין להם לא שם ולא פנים ולא תולדות חיים, בלי שעשו מעשה  שבגללו  מגיע להם להיענש ככה בכל המוות הזה.  

המשכתי בדרכי אל החנות. לא מצאתי בה סיגריות. הלכתי לחנות ברחוב השני, חזרתי עם הסיגריות שלי, ואף הִצַּתִּי אחת בדרך, ושכחתי את העגבניות. כשהגעתי אל פתח הבניין כבר נעלמה הנעל, וצמרמורת קרה עברה בי. המקום נראה לי כחלל ריק – ריק כפי שלא נראה לי מעולם.

Liked the story? Comment below.

avatar