the short story project

search

מהא ג'וויני | מקור:ערבית

הערבי האחרון

תרגום : ברוריה הורוביץ

Introduction by כמאל ריאחי

ישנה מסורת ארוכה של סיפורים שעוסקים בנשים ובפיתוי, סיפורים שנגמרים בדרך כלל בכך שגברים, גם אילו הם נביאים או נזירים, מתאהבים. זהו סיפור של פיתוי אחר. גיבורי הסיפור הם בלוגרית תוניסאית ופעילה קהילתית בשנות השלושים לחייה, הבקיאה ברזי הפיתוי, ואיש מבוגר נאה, משכיל ומעורב פוליטית. הגורל מזמן אותו לרשת הווירטואלית של האישה ומשם מתחיל משחק פיתוי משני הצדדים. מאה ג'וויני מספרת כאן שני סיפורים של של משחק ופיתוי, ומעמידה אותם אחד מול השני.

 
 
 
קראו עוד

הייתי על סף סיום מחקר בנושא "תהליך המעבר הדמוקרטי בתוניסיה בצל הטרור" כאשר ראיתי במסנג'ר הודעה בזו הלשון: "אני רוצה להיות איתך בקשר באופן תרבותי. כן, תרבותי, כאילו אנחנו שותים קפה ביחד. לו רק ידעת שספל קפה איתך שווה מבחינתי את מלוא השמים והארץ ומה שביניהם. אלה חתיכות סוכר שאת נוגעת בהן ויוצרת מהספל שלי את ים מרמרה שנצץ עוד יותר כאשר כתבת את שמך על חולותיו. לו רק ידעת שגלומים בך קסמי המזרח. הו בנות הים, בקרתגו יבש הסַבִּיל והתפזרו החברים 1 "

הסרתי מאוזניי את אוזניות המוסיקה וקראתי שנית את ההודעה הטעונה בתשוקה. נעזרתי בידיעותיי בשפה הערבית וחזרתי אל סיפורי שחרזאדה על גברי המזרח. גייסתי את המלצותיה של סבתי ואת כל התכניות האסטרטגיות הנשיות כדי שתשובתי תהיה ברמת דבריו.

עמדתי ללחוץ על מקשי המקלדת של המחשב כדי להתחיל לנסח את התשובה, אבל נמלכתי בדעתי. אינני משתוקקת לשתות איתו קפה, הסיפורים על ים מרמרה אינם מפתים אותי, ואותם שירים של קבּאני אינם מעניינים אותי. אני כמהה לחזהו השחום הדומה לכרמי ענבים למען יהיה לי ליצוע חמים בלילות הסתיו הבאים עם שובו מתורכיה. אני רוצה הרבה משפתיים אלה שמעליהן שפם דק ומשתוקקת לנשוף עליו את נשימות האהבה. אחזתי בעכבר של המחשב והעליתי את תמונותיו כדי לחוש בדמיוני את טעם הנשיקות משפתיו.

קמתי מעם שולחן העבודה והכנתי לי ספל קפה. נשמתי נשימה עמוקה והדלקתי סיגריה כדי לנוח קמעה ולהפגין מעט אדישות כלפי אותו גבר יפה תואר היושב בגדה האחרת של הים התיכון. אני יודעת שזו אסטרטגיה קלאסית בקיום קשרים עם גברים, אבל אני סבורה שהיא מועילה במצבים כגון אלה.

לאחר שסיימתי להכין את הכתבה על הטרור והדמוקרטיה, יצאתי מהמשרד והלכתי לדירתי הקטנה. פתחתי את הדלת וגירשתי את החתולה הטיפשה של השכנה שבאה לעצבן אותי בכל פעם שיצאתי מהבית. התיישבתי לקיים את שיחת הטלפון השגרתית עם אימי ששוהה במפרץ מזה תקופה יחד עם אחותי הגדולה כדי לשדר לה את מהדורת החדשות היומית שלי המלאה בשקרים. נהגתי לפתוח אותה בידיעה שהכנתי את האוכל בבית ולסיים אותה באמירה שהפכתי להיות רצינית, ושקשרים ארעיים לא מתאימים לי יותר, מה גם שאני כבר בת שלושים ואחת. כך הייתי מרגיעה אותה ואומרת אמן על תפילותיה. לאחר מכן הדלקתי את המחשב ונגסתי בכריך שקניתי בחנות שבקצה הרחוב.

נשמע צליל המסנג'ר. הייתה זו הודעה נוספת ממנו:

"אני מקווה שהדברים שלי לא עצבנו אותך. אני חולם על ספל קפה איתך"

צעקתי:

"חס וחלילה!" ועניתי בשטף: "לא, מה פתאום?! יש לי הכבוד לזכות בתשומת ליבו של סופר כמוך. תודה על האדיבות שלך"

"לא, יקירתי, את ראויה ליותר מזה. בשיחה עם אישה כמוך הכבוד הוא שלי."

המשכתי לשוחח איתו כשכל הנימפות של העולם רוקדות לפניי. נדהמתי מעדינותו, מדבריו שלא חרגו מעבר לשתיית ספל קפה, מהמאמרים שפרסם בעיתוני התרבות ומהתפעלותו מהמחקרים שפרסמתי בנושא המעבר הדמוקרטי בתוניסיה. בדבריו דילג בין האישי והציבורי, ואני הסכמתי עם כל מילה שאמר והשתדלתי להימנע מהערות. עלה בדעתי לגרום לו לפתוח את המצלמה כדי שיראה אותי במכנסיי הקצרים, הלבנים והקלים וכדי להעמיד לפניו פני נבוכה, אבל הוא לא נפל במלכודת זו.

זהו גבר שחי ונושם מילים. על אף הופעתו הנאה והגבריות שניבטת מעיניו הוא אינו מגלה עניין רב בנשים. זכור לי שהתיישבתי במתכוון בבית הקפה מונדיאל כשבידי כתב עת ובו מאמר פרי עטו כדי שישמש עילה לדון איתו בדברים שכתב על הספרות והמהפכה. ציינתי בכוונה תחילה שבמכון הדמוקרטי שבו אני עובדת אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לתמוך באנשי רוח המגלים עניין בספרות ובחופש הבעת דעה.

הוא בלע את הפיתיון ופתח בהסברים על הפרויקט היצירתי שלו. תחילה ציין את הסיבות לפרסום ספריו האחרונים, שאינני זוכרת מהן דבר, שכן באותם רגעים התמכרתי להנאה מהבושם הפריסאי המפתה שלו, ובקושי הצלחתי לעצור בעד ידי השמאלית מללטף את שערו הלבן והרך. סיימתי את הפגישה איתו לאחר שהוצאתי מפיו את כל פרטיו האישיים, אפילו מצבו החברתי, מוצאו ותחביביו. אלמלא חוסר הזמן בשל פגישה שנקבעה לו עם מנהל ההוצאה, הייתי יודעת גם מהו האוכל החביב עליו ומהן אמות המידה של לבושו.

מאז אותה פגישה התחלתי לרקום תכניות לפיתויו. הדבר לא היה קל, במיוחד עם אדם מכובד כמוהו האוהב לקרוא ספרים ולהאזין למוסיקה, ואינו אוהב לשתות יין ולשבת בברים של תוניס עם חבריו הסופרים והעיתונאים. הדבר הכביד עליי כשניסיתי להתחקות אחריו.

איש לא ידע הרבה על חייו האישיים, אולם כולם אמרו לי בבטחה שהוא אדם מכובד. מידע זה לא שימח אותי במיוחד, כי הכרתי את הקריטריונים לכבוד בחברה שלי, שעל פיהם מכובד הוא בחור שאינו מיטיב לנשק בחורה וגבר שלשונו לא נהנתה אי פעם מטעמו של יין בארץ הזאת.

זהו הסופר מוחמד עזיז בעל השורשים האריסטוקרטיים וההופעה הנאה והאלגנטית. הוא מפורסם בחוגים התרבותיים באופיו השקט, אדיבותו הרבה, להיטותו אחר קריאת ספרים, סירובו להשתתף במפגשי יין וכינויו הספרותי: העייף מערביותו. הוא היה אציל נפש, ואף כי היה בן ארבעים לא הקל בכבודם של צעירים ממנו. היה לו רומן עם משוררת פלסטינית, אך הקשר ביניהם ניתק בזמן ההתקוממות האחרונה בעזה, ומאז ליבו לא המה עוד לאישה.

היעדרה של אהובתו הפלסטינית מחייו גרם לו צער רב והניע אותו לתמוך רבות בסוגיה שלה. אף כי שכחנו את הסוגיה הפלסטינית מאז פרוץ המהפכות של האביב הערבי, אולי כי מצאנו את הניצחון בבנינו וראינו במוחמד בּועזיזי 2 את מוחמד דורה, סמיר קונטאר וכל גיבורי המזרח שאהבנו, הרי מוחמד עזיז עם הכאפייה שלו נשאר נאמן לחַנְדַלַה 3.

כתבתי לו:

"מפני שאני אוהבת בכוח ומבקשת כוח בה במידה באהבה, אהרוג אותך היום מאהבה…אני מעניקה לך במתנה את השיר של גַ'עְפַר מַאגִ'ד 4 – הקוסמת.

הוא מיהר לענות כמי שמצפה לתשוקתה של האישה אליו:

"אני חושש מקסם הנימפות של קרתגו, רחמי על ליבי, שובבה"

צחקתי וכתבתי לו, אמנם בתשוקה:

"יחזק האל את הלב הזה הנוכח מולי ופועם בקצב מזמורי התפילה. שתהיה לי בריא"

סיימתי את המשפט הספרותי שלי שכתבתי בהשראת פוסט כלשהו כיביתי את המחשב ושכבתי לישון. בשנתי חלמתי על אביר חסר בושה וציניקן עד כי אחז בי רעד, וירד ערכי בעיניו.

קמתי מעט מותשת מליל שימורים של שיחות ודיבורים מתעתעים שביליתי עם מוחמד עזיז. התיישבתי בבית הקפה לה-נוורL'Univers) ) לשתות קפה ולעשן סיגריה והזמנתי את אחד ממשוררי מולדתי העלובים לשתות איתי קפה לחלוק איתי כמה סיגריות כדי לשאוב מפיו ככול שאוכל מידע על מוחמד עזיז שקנה לו אחיזה במוחי. פתחתי בדברים עליו ועל מחויבותו המוגזמת לסוגיות של הערבים על אף הצרות שפוקדות את ארצנו. המשורר התקומם ואמר:

"את לא יודעת שמוחמד עזיז למד בדמשק והיה מלוחמי החזית העממית לשחרור פלסטין. מספרים עליו שהיה בחזית המזוינת ושהיה לו רומן עם משוררת מהחזית העממית."

נשפתי את עשן הסיגריה שלי לאוויר. הכרתי היטב את הסיפורים על המוּקַאוַמַה (ההתנגדות) ועל החברות הלוחמות. כל מי שלומד בדמשק, ביירות או עיראק מהשמאלנים של תוניסיה חוזר אלינו כגיבור וכבר-סמכא במחשבה השמאלנית, האסלאמית, הפאן-ערבית, הלאומית ואפילו הבדלנית. די בכמה מילים מהמַשְרִק 5 ודיבורים על טעם הערק כדי שאוזני כל הנוכחים תהיינה כרויות לדבריו. וכמוהו מוחמד עזיז. הוא אחד מאלה החיים תחת שמי המזרח כשהם על אדמת תוניסיה ומייחסים את עצמם לשבטי עַדְנַאן ותַעְ'לִבּ (צפון חצי האי ערב), אף כי סבו ממוצא תורכי ואימו מסַגִיַה אלְחַמְרַא שבסהרה המערבית.

הדגשת הזיקה המַשְרִקית של מוחמד עזיז עוררה בי רגש לאומי במידת מה יחד עם קנאה קלה בגברי הארץ הזאת. אמנם אני כותבת עליהם בבלוג שלי דברי שטנה, ולרוב מאשימה אותם ברכרוכיות נשית ובהיעדר גבריות, אך הרגשתי שבוערת בי אש ומכניעה אותי כאשר ראיתי שירי אהבה לנשות סוריה ועיראק שפרסם מוחמד עזיז בעודו מתעלם מבנות קרתגו, נומידיה וסמטת העיר כמוני.

במשך כל היום לא חדלתי לחשוב על אסטרטגיות וטקטיקות ללכוד אותו ברשתי, עד כי היה הדבר מבחינתי לשאלה לאומית וכמעט שוביניסטית. נטלתי על עצמי סיכון – אלכוד אותו ברשתי או שלא אהיה כַּאהִנַה 6אלמאג'רי.

חשבתי לחכות לשובו בשבוע הבא כדי להתחכם לו ולהזמינו להתארח אצלי ולאכול כַּפְתֵגִ'י, המאכל התוניסאי המפורסם בניחוח סמטת העיר העתיקה. אולם האש שבערה בי מזה כמה ימים לא הניחה לי להכין את תכנית ארוחת הערב, כי אם האיצה בי להיכנס לדף הפייסבוק שלו. מצאתי בו דברים שכתב ומשכו את תשומת ליבי:

"אני חושב איך לטפל באוצרות אהובתי".

לחצתי על האייקון של המסנג'ר וכתבתי בלי השראות ערביות:

"נשק אותה וסיים את חייך בין זרועותיה, ובלי ספק השמים יודו לך על השקעתך"

הוא ענה במהירות הבזק:

"לא ידעתי שניחנת בנפש פיוטית מסוכנת"

עניתי לו:

"נוכחותך מסוכנת יותר, אדון מוחמד עזיז"

"מסוכנת למי?"

"מסוכנת לנשות הארץ הזאת, מסוכנת לנשות תוניסיה המזילות דמעות כאשר האבירים יוצאים לדרכם מזרחה. האינך יודע שהתוניסאיות נושאות את הרְחמים והאדמה של הארץ הזאת?"

הוא עצר את השיחה ולא ענה, אולי כי המשפט האחרון שלי היה כפגז תועה שפגע בנשמתו. עברתי את כל המחסומים כדי להתחיל לנער את אבק הזיכרונות של אותה פלסטינית שנותר על עיני השקד שלו וחזהו המפתה. אנא, אלוהים, הנח לי לישון בין זרועותיו תחת חורף תוניסיה והכפור שלה. השארתי את המחשב שלי פתוח ושכבתי לישון בתקווה לקום למכתב אהבה ממנו, אולם תקוותיי נכזבו. הוא לא כתב דבר, אבל פרסם בדף שלו דברים ש"גמרו" אותי:

"כאשר אחת מידידותיי כתבה לי: 'האינך יודע שהתוניסאיות נושאות את הרְחמים והאדמה של הארץ הזאת?' הבנתי מדוע אמר המשורר כַּמַאל בּוּעַגִ'ילַה: התוניסאיות הן היפות במעשים ובדיבורים. הן מפלטה של תוניסיה כאשר היא נאנחת. ינחיל האל כבוד לבנות אלְכַּאהִנַה"

דברי ההלל שלו לנשות תוניסיה זכו לתגובות רבות מצד חבריו בלהגיהם הסורי, הלבנוני, האלג'ירי והמצרי. קראתי בשקיקה את הדברים שנכתבו וחייכתי. הפעלתי את השיר "בַּרְשַה בַּרְשַה, יַא מְדַלַּל (מפונק)…" ורקדתי עד שנשטפתי כולי בזיעה ונכנסתי למקלחת כדי לסיים את הריקוד עם המים החמים. היה זה יום משיב נפש שהתחלתי אותו בחיוך אוהב למנהל המכון שאינני מסוגלת להזכיר את שמו ולראות את פניו המקומטים והמכוערים כאשר הוא מבקש ממני להכין כתבה או סדנה בנושא החוקה וזכויות האדם כאותם סדנאות וכנסים וכתבות שאני מכינה לפי רצון העוקבים ונטיית ליבם של הגורמים התורמים, שאז תמצא אותי כותבת בחוש של מלצרי בתי הקפה ומגישה כמוהם את מה שמבקשים ממני.

את מומחיותי בחנופה קיבלתי מעבודתי עם ארגוני החברה האזרחית שהפכו אותי למוסרית ומיומנת בקיום קשרים עם גברים, על אחת כמה וכמה גברים בעלי מעמד מיוחד כמו מוחמד עזיז. די בכך שתטה לו את אוזניך ותקדיש לו תשומת לב רבה כדי לזכות בחיבתו ובאמונו. אני חושבת שהעולם החל להבין שבמחוזותינו איננו רוצים להקשיב, כי אם משתוקקים לדבֵּר בלבד.

עבר שבוע שבמהלכו הודיע לי מוחמד עזיז על מועד שובו לתוניסיה וביקש ממני לפגוש אותו בבית הקפה של שדה התעופה קרתגו כמה רגעים לאחר הגעתו. הסכמתי מאחר ששיעור נדיבותי תלוי בשיעור יופיו של הגבר שאיתו אני נפגשת, והסופר שלנו נטף גבריות מידיו ועד כפות רגליו, שהיו נעולות בנעליים שחורות קלאסיות תוצרת איטליה.

התיישבתי בבית הקפה של שדה התעופה והזמנתי קפה שחור בלי סוכר. הדלקתי את הסיגריה השנייה שלי כשלפתע הרגשתי יד נוחתת על כתפי כדי לסובב אותי אליה, ויד שנייה מחבקת אותי ומציפה אותי בריח בושם. הוא נשק ללחיי, והעמדתי פני מופתעת. קפצתי ממקומי כדי להסתיר חולשה שתקפה אותי כאשר קרב אותה לחיקו. התחלתי לפטפט ולשאול שאלות על הנסיעה כדי להסיח את דעתה של לשוני הנועזת מהזמנתו לחדרי הפרטי.

הוא דיבר על נסיעתו, על הספרים שקנה בתורכיה ועל חברו הסורי שנפגש איתו בסתר הרחק מעיני אנשי שירותי הביטחון של אורדואן. הוא דיבר גם על המאבק של הנשים הסוריות נגד אנשי דאעש, ואמרתי לעצמי: האל פטר אותנו מהפלסטיניות, ומבטו הופנה אל הסוריות. האם עליי לחכות שתפרוץ מלחמה בתוניסיה כדי לזכות בנחת רוחו? אלוהים, מה זה?!

סיימנו לשתות קפה, והוא הזמין אותי לארוחת ערב במסעדה דמשקאית שנפתחה לאחרונה בשכונת אלמנאר בתוניס. נעניתי להזמנתו, אך התניתי את היענותי בהליכה למסעדה אחרת בעיר העתיקה, והוא מילא אחר רצוני.

נפגשנו ליד חומות העיר ושמנו פנינו למסעדה הנמצאת בסמטה האפלולית שמוארת באור עמום על ידי צריחי המסגדים. אחזתי בידו השמאלית והתחלתי לפזם נעימות של שירים תוניסאיים השופעים חנחונים ופלירטוטים. הוא הגיב על קולי ואמר שהוא מוצא חן בעיניו. סיימתי את השירה בדברי הסבר על משמעויות השירים, שאת רובם לא הכיר.

הגענו למסעדה, והוא הביע את התפעלותו מהמקום. במהלך הארוחה הוא האריך בדברי שבח והלל על השכלתי הרחבה במה שנוגע לשירת נשים תוניסאית, זאת לאחר שגילה אותה כמו תייר שמגלה ארץ אחרת. שיניתי את נושא השיחה ודיברתי על ההיסטוריה של ההתנגדות התוניסאית. סיפרתי על הפלאגה – לוחמי הגרילה שנלחמו נגד הקולוניאליזם הצרפתי, הר בַּרְגוּ בתוניסיה שבו התחולל בנובמבר 1954 הקרב למען עצמאותה, השיר התוניסאי העממי יַא חֵ'יל סַאלִם המספר על גבורתו של סאלם שיצא לקרב ונהרג, גדודי הסְפַּאחִי המקומיים שגויסו על ידי הצרפתים, וכן סיפוריהן של נושאות הנשק. בתגובתו לדבריי מצא סימוכין במהפכת הקצינים החופשיים ובמרד עוּרַאבִּי נגד ההתערבות האירופאית שפרץ במצרים ב- 1879. הוא הכיר בפרטי פרטים את ההיסטוריה של גַמַאל עַבְּד אלנַאסִֿר, אך לא ידע דבר על מוחמד אלדַעְ'בַּאגִ'י, הלוחם התוניסאי שהוצא להורג בידי כוחות הכיבוש הצרפתיים במרץ 1924. ואם לא די בכך, הוא לא הבין את הלהג הכפרי התוניסאי, והיה עליי להסביר לו את משמעות השירים והשמות, אפילו השם של השבט שלי בעל השורשים הברבריים הקדומים כעצי ההרדוף וזרימת המים בנחל מֶגֶ'רְדַה.

"את שקועה בתוניסאיות שלך."

"אני אינני הבעיה כאן. אתה הוא המזרחן שאיבד את המצפן שלו, דבק במזרח ולא מבין אפילו את הלהג התוניסאי שלנו, לא כל שכן את הלהג ההררי שלי."

תשובתי לא נעמה לאוזניו, וטון דיבורו השתנה. שיניתי אפוא את נושא השיחה כשלפתע ראיתי את חמודה ההומו, נגן הגיטרה התוניסאי, יושב מאחורי מוחמד עזיז. אף כי שנאתי אותו בשל התנהגותו הזנותית, נאלצתי להזכיר את שמו כדי לא להוסיף מתח לאווירה.

"עזיז, ראית מי יושב מאחוריך? זהו חמודה שפרסם מחדש את השיר ליבי התאהב בילדה ערבייה."

גווני השמחה פיזזו בעיניו, והוא הסתובב לאחור כדי לברך לשלום את חמודה ההומו והשאיר אותי בודדה ליד השולחן. חמודה קפץ מכיסאו, השליך את עצמו לחיקו של מוחמד עזיז והתנפל עליו בנשיקות. הוא הניח את ראשו על כתפו של האביר שלי להתענג על ריח הבושם שלו, ולאחר מכן הזמין אותו לשבת איתו ועם חבריו. מוחמד עזיז סימן לי להצטרף אליהם, ועל אף הכעס שאחז בי לקחתי את התיק שלי וניגשתי אליהם.

"מצטערת, אבל אני עייפה ורוצה לחזור הביתה," אמרתי.

"אל תדאגי, אני אלווה אותך לביתך יחד עם חמודה," השיב.

"אתה מתכוון להמשיך לבלות איתו את הלילה?" שאלתי.

איש מהם לא ענה לי, ואני חושבת שהאביר המזרחי שלי כלל לא שמע את שאלתי. יצאתי מבית הקפה וצעדתי מובסת מאחורי חמודה ההומו שחבק בזרועו את מוחמד עזיז.

6
  1.  בית שיר משירו של המשורר הסורי ניזאר קבּאני – "אני, ידידתי, עייפתי מערביותי".  סַבִּיל – מבנה שיש בו ברזי מים לשתייה ולרחצה לעוברי אורח.
  2.  מוחמד בּועזיזי – ירקן תוניסאי שהצית את עצמו כמחאה על סגירת דוכן הירקות שלו על ידי המשטרה בדצמבר 2010. היה זה הזרז שהוביל למהפכה העממית בסוף שנה זו ולהפלת השלטון בתוניסיה.
  3. חַנְדַלַה- דמות קומיקס מפורסמת של ילד פלסטיני שצייר הקריקטוריסט הפלסטיני  נאג'י אלעלי (1987-1938).
  4.  ג'עפר אלמאג'ד – משורר תוניסאי (2009-1940).
  5. המַשְרִק – הארצות הערביות במזרח הים התיכון, לעומת המַגְרִבּ- ארצות צפון- מערב אפריקה.
  6. כַּאהִנִה (אלְכַּאהִנַה) – מנהיגה (המאה השביעית) של השבט הברברי מַאגִ'ר שנלחמה נגד הכיבוש הערבי של המגרב.
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments