Write Stories

ליסה שילוח-עוזרד | מקור:עברית

הפרופסור

הפרופסור חש את מגע היד המלטפת על גבו ותחושה נעימה הציפה אותו. הוא ניסה להסתובב לעבר אשתו האהובה, אך איבריו לא נענו לו.

"בוקר טוב, פרופסור, ארוחת הבוקר מוכנה!" קרא ג'ון בחיוך.

למשמע קולו של ג'ון, הפרופסור שוגר במהירות במנהרת זמן שחלפה על פני אינספור רסיסי זיכרונות ואירועים, הבזקי תחושות של שמחה ועצב שבסופם הביאו אותו אל האיש הזקן הזה ששכב מרותק למיטה בחדר המואר מדי. הוא פקח את עיניו. הגומחה בחצי המיטה של אשתו איכלסה ערימות של ספרים, עיתונים וכביסה מקופלת. אגרוף נלחץ בלבו.

ריח הטוסט הוא שבלבל אותו. במשך כל שנות חייהם המשותפים, אשתו הייתה מכינה לו טוסט, קפה ומיץ תפוזים, מדי בוקר והוא היה מתעורר לתוך ריח הלחם הקלוי שהציף את הבית כולו.

היא הייתה שמש. שמש זהובה. כשראה אותה לראשונה חשש להתקרב אליה, פחד להישרף, להינמס. אבל כשם שניצב חסר אונים מול שקיעה מרהיבה שאיימה לחרוך את אישוניו אם יתפתה להסתכל לתוכה, גם ממנה לא יכול היה להסיר את עיניו, יהיה המחיר אשר יהיה. כך נשאר מהופנט בשנים הראשונות אחרי שנישאו, ולכל אורך חייהם המשותפים נשא בתוכו את אותה פליאה ראשונית, שדווקא הוא זה שזכה בה.

אך בשנים שחלפו האור בחייו התעמעם ועולמו התמלא בהיעדרה.

ג'ון, עוזרו הפיליפיני, היה עליז ונמרץ במיוחד. "מאמא מיה, תֶ'ר אָיי גוֹ אָגֶן…" הוא שר לעצמו בזמן שהוציא בגדים נקיים מהארון.

תחילה ניחש הפרופסור שג'ון קיבל סוף-סוף מסר מרגיע מהבית, אבל אז נזכר שיום קודם לכן כבר שוחח עם אשתו וילדיו בסקייפ, אחרי עשרה ימים שבהם היתה רשת האינטרנט במנילה מנותקת עקב טייפון שפקד את העיר. "זה לא העניין", פסק הפרופסור וחיפש הסבר אחר. כשג'ון התכופף כדי להרים אותו מהמיטה ולהעביר אותו אל כיסא הגלגלים, אפו הוכה בכמות נדיבה מדי של 'אולד ספייס', הבושם שבתו תמרה נתנה לג'ון במתנה לחג המולד. מיד נחתה עליו ההבנה שיום חמישי היום, היום החופשי השבועי של ג'ון. הפרופסור שנא את ימי חמישי. הוא לא סבל את סאנדש המחליף הנפאלי של ג'ון, שאי אפשר היה להבין מילה ממה שהוא אומר. לא משנה מה הפרופסור ביקש ממנו, סאנדש היה מחייך ומהנהן אך ממשיך לעשות מה שבא לו. אחרי מספר ניסיונות כושלים לדיאלוג, התקשורת ביניהם הצטמצמה לאוצר מילים חד-הברתי שכללה: "לא!", "זה", ו"שם". הפרופסור לא אהב גם את יום החזרה של ג'ון מהחופשה. הוא חזר תמיד מרוחק, נרגן וחסר סבלנות. היממה שבילה מחוץ לבית כמו החזירה אותו לאיזו גרסה אחרת של עצמו, סוערת ואנוכית יותר. אחת שלא מתאימה לה ההתמסרות הזאת, הדאגה לרווחתו של איש קשיש. בשעות הראשונות לשובו הביתה, ג'ון היה עושה הכול בתנועות קצרות, חדות ומהירות, נכנס ויוצא מהחדר מבלי להתעכב מעבר לביצוע המטלה, מבלי להתעניין, מבלי להסתכל לו בעיניים. לא פעם הוא הדיף ריח קל של אלכוהול שהתנדף דרך נקבוביות העור שלו עד הבוקר למחרת. ומפעם לפעם דבקו בג'ון גם ניחוחות של אישה.

כך או כך, יום חמישי היה מבחינתו של הפרופסור יום ארור. יממה של כאוס ותסכול בחברתו של סאנדש, שנמשכה ביממה נוספת של הסתגלות מחדש של ג'ון לאורח חייהם המשותף. והפרופסור מאז ומעולם לא אהב שום שינוי בסדר יומו הקבוע.

היו ימים בעברו המפואר שבהם הוא קבע את כל המהלכים, שהוא ניהל את העולם סביבו. את מחלקת פיסיקה היוקרתית במכון ויצמן, את מסלול ההתקדמות של הדוקטורנטים הצעירים והשאפתניים, את הקצאת התקציבים לעמיתיו החוקרים ואת סדר היום של המשפחה הפרטית שלו. אך מאז שיצא לפנסיה עולמו הצטמצם עד מאוד. הוא היה רוצה בכל מאודו לחזור לימים ההם, לנקודה הזו בזמן, אבל אפילו הוא, הפיסיקאי הנודע, עוד לא מצא את הדרך לנוע אחורה על פני ציר הזמן של החיים. רק קדימה כמו כולם, עד לסוף הבלתי-נמנע, שכבר מגיח לא רחוק באופק.

הוא מצא את עצמו יושב לבדו בכיסא גלגלים, בראש שולחן האוכל הגדול, בעמדת תצפית על סלון הדירה הישנה. לפניו כוס קפה פושר גמור למחצה, ערימה של דואר ישן ושלושה כדורים בקופסה שמחכים לו.

חמישי / בוקר עדכנה אותו קופסת הכדורים השקופה. הוא פתח את החלון הקטן, חילץ באצבעו כדור לבן, כדור ורוד אליפטי וחצי כדור כחול מהתיבה ובלע את כולם בלגימה אחת.

בעיני רוחו ראה את סדר הישיבה שהתקבע סביב השולחן כשמשפחתו היתה צעירה. אשתו ישבה תמיד מימינו עם גישה קרובה למטבח (בשעת התה של אחר-הצהריים, האור שבקע מהחלון נתפס בשיערה הבהיר ויצר הילה סביב ראשה), תמרה בכורתם הפטפטנית התמקמה לשמאלו ויוני הקטן והמסוגר ישב הרחק מולו בקצה השני של השולחן. אחד-אחד הם נטשו את מקומותיהם, כולם מלבדו.

ג'ון עוד פיזם לעצמו מנגינות והתרוצץ לסיים את המטלות שלו לפני הגעתו הצפויה של סאנדש כדי לשחרר אותו. הפרופסור שם לב שג'ון טיפח כרס קטנה ושיער ראשו החל מידלדל. הוא נהג לומר שאסייתים נראים לו "חסרי גיל" (מסוג האמירות שהיו מוציאות את תמרה מדעתה, גם אם לא היה בידה לסתור אותן), אבל הוא בהחלט הבחין בסימני הזמן שניכרו בעוזרו המסור מאז הגיע אליו לפני חמש וחצי שנים. "אני יורד לזרוק את הזבל, פרופסור. תיכף אחזור." ג'ון אמר בהתלהבות מוגזמת. הדלת נטרקה אחריו באמצע "אחזור".

הפרופסור הניח את ידיו על השולחן ובחן את זרועותיו המנומרות. כתמי רורשאך סגולים וחומים כיסו אותן. אחד הכתמים דמה לאישה שמנמנה. הוא ליטף אותה בידו השנייה ונזכר איך כשהיה ילד אהב לחפש צורות בתוך העננים.

הוא הריץ בראשו את היממה הצפויה לו והחליט להתקשר לתמרה ולהודיע לה שהוא לא מוכן להישאר שוב עם סאנדש. שתגיד לג'ון להישאר. הוא ישלם לו תוספת יפה, יזמין להם אוכל מהסינית שג'ון אוהב. המספר שלה היה תפוס. היא תמיד היתה עסוקה. תמיד בישיבות או בנסיעות של העבודה לחו"ל או בדיוק השכיבה את הילדים. הוא חייג שוב וניתק. הוא כבר ידע שגם אם תענה, היא תסביר לו שאין מישהו אחר שאפשר למצוא מעכשיו לעכשיו, שסאנדש הוא כבר המטפל המחליף הרביעי שהיא הביאה ושזה הכי טוב שיש. היא גם תחזור על כך שאף אחד לא יכול לעבוד "עשרים-וארבע-שבע" ושגם ג'ון צריך יום חופש מדי פעם. לפעמים הוא לא היה בטוח למי מהם היא דואגת יותר. במקרה הטוב, היא תציע לקפוץ בערב לראות שהוא בסדר. אבל בסופו של דבר, היא תהיה אצלו חצי שעה-שעה והוא יתקע עם סאנדש לכל היום.

הוא דפדף בפנקס הקטן שהחזיק בכיס חולצתו ובו רשם את כל מה שחשוב היה לו לא לשכוח – מספרי טלפון, תאריכים חשובים, רשימת התרופות שלו, שמות ספרים שעוד לא הספיק לקרוא. הוא נתקל במספר הטלפון של יוני וניסה לחשב את השעה בניו-יורק. מוקדם מדי להתקשר, אמצע הלילה אצלו. וגם כך, חשב לעצמו מה כבר יש לו לספר? הוא כבר יחכה לשיחה הטקסית השבועית הקבועה ביום ראשון, בה כל אחד מהם מנסה לשכנע את השני שאצלו הכול בסדר. הוא מצא את מספר הטלפון הנייד של סאנדש וחייג בריכוז את הספרות. בלי שום רעיון מה יגיד לו, אם יענה.

הפרופסור ספר בראשו את הצלצולים "שלוש, ארבע, חמש…". בדיוק כשעמד לנתק, הצלצולים פסקו והוא שמע קול נשימות ורעש של כביש סואן ברקע.

"סָאנדֶש?"

"הוּ אִיז אִיט?" שאל סאנדש בקול מלא חשש.

"אִיטס פּרוֹפסוֹר לוּבִּינסקי", הוא ענה בקול חזק והזדקף קצת בכיסאו.

"יֶס? אָיי אָם קָאמִינג טוּ יוּ סוּן, פרופסור."

הפרופסור הנהן ועמד לסגור את השיחה כשמחשבה התגנבה לראשו "סאנדש. טוּדיי דה פוֹלִיס קָאם הִיר אָנד טייק מטפל נפּאלי אוֹב מָיי נייבּוֹר. דיי אָר קָאמִינג בָּאק לייטר. יוּ אָנדרסטָאנד?"

שניות חלפו, הפרופסור שמע רק את רחש התנועה דרך הטלפון והתחיל להתעצבן שהנפאלי הטיפש שוב לא הבין אותו. הוא רצה לצעוק לו: "פוֹלִיס! פוֹלִיס!", אבל אז סאנדש שחרר אנחה כבדה ואמר כמעט בלחש "סוֹרִי, סוֹרִי. אַיי קָאנ-נוֹט קָאם."

"יֶס, סאנדש. נוֹ גוּד יוּ קָאם הִיר טוּדיי."

"תָ'אנְק יוּ, פּרוֹפסוֹר." אמר וניתק.

הטלפון האלחוטי עוד בידו, צליל חיוג קבוע וחסר קו חיים בקע ממנו, מעין "דוֹ" ארוך כהקדמה ליצירה שלא התנגנה. הוא שיחזר לרגע את השיחה ולאט-לאט החלה להתעורר בו תחושת ניצחון שבקעה ממרכז החזה והתפשטה לזרועותיו ואפילו לרגליו חסרות התועלת. הנה הוא קבע את המהלכים, כמו פעם. הוא לא צריך אף אחד שיעזור לו. ועכשיו לג'ון לא תהיה ברירה אלא להישאר.

ג'ון חזר הביתה עם הפח הריק ופנה למטבח בצעד קליל. סוליות נעלי הספורט שלו חרקו בעליזות על הרצפה. הפרופסור שמע את רשרוש שקית האשפה הטרייה המונחת במקומה ואת הפח נדחק בחזרה לארון מתחת לכיור. הוא המשיך להסתובב בין החדרים בסידורים אחרונים לפני היציאה המצופה לחופש. לבסוף, מגולח ולבוש בחולצת פולו לבנה ומכנסיים מגוהצים, ג'ון ניגש אל הפרופסור ושאל "אתה צריך עוד משהו לפני שאני יוצא? סאנדש צריך להגיע ממש כל רגע."

"לא", הפרופסור נד בראשו. הוא לא צריך דבר.

הוא תמיד אהב סרטי טבע, במיוחד את אלה שבהם הראו מהלך חיים שלם של פרח, מניצן דרך פריחה מלאת הדר ועד לקמילתו, כל אלו בפרק זמן של שלושים שניות.

בשנים האחרונות, היו רגעים שבהם ראה כך את חייו, כסרט בהילוך מהיר שבו כל מי שהוא היה פעם שיחק תפקיד קצר ופינה את מקומו לבא אחריו. והנה הוא כמעט בסופו של הסרט כמו "סבא" סביון זקן.

הוא הסתכל באנשים סביבו וראה את הסרט שלהם רץ מבלי שהם ערים לכך. הוא זכר את בתו כפרח מרהיב בילדותה והבחין שהשנים נתנו בה את אותותיהן. עלי הכותרת שלה החלו לדהות, גבעולה מעט כפוף. הוא רצה להגיד לה שתחושת שפע הזמן היא תרמית ושרק בסוף מבינים את זה, כשכבר מאוחר מדי. אבל הוא לא יכול היה להסביר לה ואם היה מנסה היא רק היתה מסיקה מכך שהוא מדוכא. בזמן האחרון, הוא חשב, כולם רק רצו להרגיע אותו, לעשות שיהיה לו "נעים". אם היה מתלונן, היו מיד מתגייסים להעלות חיוך על פניו, בעיקר כדי שיוכלו ללכת הביתה לשגרת חייהם בתחושה טובה יותר לגבי הקשיש שהשאירו מאחור. הם לא רצו לשמוע תובנות עצובות של איש זקן על החיים. ובטח שלא על המוות.

"שטויות" הם אמרו לו, "אתה לא הולך למות. לפחות לא בקרוב.", הוסיפו בטון מבודח. "הנה, תטעם איזה שוקולד מעולה הבאתי לך. נכון טעים?"

ובאמת ממה כבר נשאר לו ליהנות? מאהבה בוערת? מסקס סוער? מטיול לפריז או לרומא? אבל העובדה שהוא כבר לא צפוי היה לחוות ליל אהבה מענג עם אישה בשר ודם או לשאת את עיניו לתקרת הקפלה הסיסטינית ולתהות על הרווח שהשאיר מיכאלאנג'לו בין אדם לאלוהיו, או לפצח נוסחה מדעית חדשה שתקנה לו הכרה בינלאומית, העובדה שכל אלו כבר מאחוריו, אין פירושה שהוא לא זוכר את טעמם ושהוא מוכן להתנחם בקוביית שוקולד כפיצוי על אובדנם.

הוא ניסה לא לחשוב על זה יותר מדי, אז הוא חשב על סביונים. משום מה הזיקנה והמוות שלהם נראו לו טבעיים יותר, נינוחים. לא אלימים. ככה להתפזר ברכות ברוח כמו שהטבע רצה. הוא זכר שקרא פעם ששמו של הסביון מקורו במילה "סב" על סמך מראהו של הפרח במחזור חייו האחרון. אלא שבניגוד לאדם הקמל לתוך עצמו, הסביון ברגעי מותו מפזר את זרעיו הנישאים ברוח על גבי קווצות שיער שיבתו וכך מבטיח הפרח הקשיש ממש ברגעיו האחרונים את המשכיותו וגלגולו מחדש.

"נסה להתקשר אליו שוב." התחנן ג'ון בתסכול הולך וגובר. "הוא מאחר כבר בשעתיים."

"ניסיתי. הוא לא עונה. כנראה נגמרה לו הסוללה." הפרופסור הניח את הטלפון בחזרה על השולחן.

"אז מה נעשה? אולי תתקשר לתמרה ותגיד לה שסאנדש לא הגיע?"

"כבר התקשרתי. היא אמרה שהיא באמצע ישיבה חשובה ושאם זה לא דחוף, היא תחזור אליי בערב."

"אבל זה דחוף." דחק ג'ון.

"נו, ומה היא יכולה לעשות אם סאנדש לא מגיע?" התריס הפרופסור.

ג'ון השתתק. על פניו ניכרו תסכול ואכזבה והוא נראה קצת כמו ילד קטן ברגע של התוודעות לחוסר האונים שלו. הפרופסור הביט בג'ון ופתאום לבו נכמר.

"מחר נמצא פתרון, ג'ון." הבטיח הפרופסור. "היום זה כבר אבוד."

ג'ון אסף בדממה את הכלים המלוכלכים מהשולחן ופנה למטבח. קרקוש הכלים הקולני בכיור העיד על מצב רוחו. דלתות הארונות במטבח נפתחו ונטרקו בדרמטיות מופגנת.

בתגובה נטל הפרופסור את השלט של מערכת הסטריאו והדליק את 'קול המוסיקה' בווליום גבוה להחריד. צלילי הצ'לו לסוויטה מספר אחת של באך הטביעו את הזעם שבקע מהמטבח ומילאו את קירות הבית.

כעבור כמה שניות דלת חדרו של ג'ון נטרקה בעוצמה.

הפרופסור עצם עיניים, נשם עמוק וחיכה שהמתח בחלל הבית יתפוגג. אט-אט התמסר לצלילי המוסיקה השמימית שמילאה את אוזניו. צלילי הצ'לו חדרו לעצמותיו ולנפשו והשרו עליו שלווה עד שהוא חש עצמו מרחף הרחק מעל הכיסא שבו הוא כלוא, הרחק מהדירה שהפכה מוזיאון לחייו והרחק מהזיקנה שכפתה עצמה עליו. 

—————

אני יושבת במקום הקבוע של אבי בראש שולחן האוכל ומתבוננת בדירה הריקה מנקודת התצפית שהיתה שלו. קירות הבית עירומים, רק מלבנים אפרפרים שנטבעו בהם כתמונות רפאים מהווים עדות לציורים שהיו תלויים שם במשך שנים. אני מביטה בכתמים החיוורים ומשלימה מזכרוני את הפרטים והצבעים.

ארגז אחד אחרון עומד ליד דלת הכניסה ובו ערימה מבולגנת של ספרים שנקראו, נחרטו בלב, סומנו בעיפרון רך ופינות דפיהם קופלו באוזני ארנב. במשך שנים הם שכנו בסדר מופתי על המדפים כשלימינם ולשמאלם ניצבים אחיהם לאות הסידורית.

עכשיו הולדן קולפילד של סלינג׳ר מתפרק מכריכתו ודפיו המצהיבים פזורים לכל עבר, מצעד האיוולת של ברברה טוכמן זרוק מעל האחים קרמזוב וחצי מפניו הזחוחות של צ׳רצ׳יל מציצות לאחר שנתלשו ממדף הביוגרפיות. שיריו של סומרסט מוהם, הרהורי הדרך של רוברט פרוסט וסונטות האהבה של שייקספיר מאכלסים את הפינה הימנית של הארגז, עוד אחוזים זה בזה כשכנים ותיקים, ומעל כולם עותק ישן של ״תענוגות המין״ שהתפשט מעטיפת הנייר החומה שלבש במשך שנים מפני הילדים ועתה הוא חשוף וכריכתו סמוקה כחדשה.

בפתיחת הכריכה של כל ספר מתגלה בפינה הימנית העליונה חתימה בעט או בעפרון של שמות הוריי. בחלק מהספרים מופיעה חתימה זוגית ובחלק רק שמו של אבי. כך ניתן לנחש שאלה נרכשו לאחר פטירתה של אמי, שהשאירה אותו להמשיך ולטפח את אוסף הספרים המפואר לבדו.

אחד-עשר חודשים עברו מאז אותה שיחת טלפון שהבהילה את סאנדש והרחיקה אותו מהשכונה ללא שוב.

ג'ון כבר חזר בינתיים לחיק משפחתו האוהבת במנילה. בחג המולד הוא שלח לי ברכה וצירף תצלום שלו בחברת אשתו וילדיו כשלראשי כולם כובעי סנטה קלאוס אדומים עם פונפון לבן בקצה וחיוכים רחבים על פניהם.

אני מחכה לסוחר רהיטי הווינטג' משוק הפשפשים שהתקשר אתמול וקנה את שולחן האוכל הגדול במאתיים חמישים שקלים. הוא צפוי להגיע בכל רגע לפנות את השולחן.

הודעה נכנסת לטלפון הנייד שלי ומהדהדת בבית הריק:

"תמרה שלום, אני בפקק. איחור של 20 דקות. סליחה דוד."

רוח קרירה חודרת מבעד לחלון הפתוח ומפזרת קווצות שיער סביונים בחלל הדירה.

 

15
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments

arrow2right arrow2right Other readers liked

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.