אידרה נובי | מקור:אנגלית

הקיץ האחרון של הפטריארך שלנו

תרגום : גלעד יעקובסון

הקדמה מאת גלעד יעקובסון

משפחה צ'יליאנית נפגשת לחופשתה השנתית המשותפת באתר שעל קו התפר שבין מדבר אַטַקָמָה לחוף האוקיינוס. באווירה עצלה המזכירה את סיפורי הריביירה של סקוט פיצג'רלד ודוד פוגל, מתעוררת המשפחה בוקר אחד ומגלה שנעל אחת מכל זוג נעליים נעלמה. מבלי לגלוש לפארסה או לעלילת מיסתורין שבלונית, גורמת ההיעלמות לסדק במרקם המשפחתי, ומעמתת את הפטריארך הסוציאליסטי המזדקן עם צאצאיו, המעוניינים לפתור את הבעיה באמצעות כסף.

קראו עוד

ביום השלישי של החופשה התעוררנו בבקתות ששכרנו לחוף האוקיינוס וגילינו שמחצית מהכפכפים שלנו נעלמה. אחד הסנדלים של התינוק, קטן כתפוח אדמה, נעלם גם הוא. בפטיו בחוץ, סמוך לדלת, במקום שהשארנו בו זוגות נעליים, רק נעל אחת נותרה. מזוגות אחדים היתה זו הנעל השמאלית שנעלמה. מאחרים, הימנית.

חיפשנו בחול ומתחת למיטות, מוכי תמהון. חשבנו שזה תעלול והאשמנו זה את ילדיו של זה. הרי ברור שאחד מאיתנו אשם. יחד היו בחמש הבקתות שלנו שבעה עשר בני דודים, אחד עשר דודות ודודים, ופטריארך נוקשה שכולנו קראנו לו אֶל וִיֵאחוֹ, הזקן. כל שנה התכנסנו באותו המקום, בקו התפר הארוך שבין מדבר אַטַקַאמָה לאוקיינוס השקט, כדי להביט בילדינו מחריבים זה לזה את מבצרי החול ומתגלשים יחדיו במורד הדיונות. שבעה לילות עיבדנו את הטינה של כל אחד מאיתנו על מזלם הטוב של האחרים בטורנירים ארוכים של דומינו ורכילות. המשכנו עד חצות ועוד הרבה אחרי זה, מונעים בכמויות אדירות של שוקולד ויין מהסופרמרקט.

כמו כל נסיון לשמר מסורת, היתה זו משימה רגישה, שחייבה, כך הרגשנו, מחוות אדירות של רצון טוב. אם אחד הילדים שב מהחוף רועד, והמקלחת בבקתה שלו היתה תפוסה, אמרנו פּוֹר פַאבוֹר, בוא תשתמש בשלנו, ונצרנו את לשוננו אם אותו הילד השתמש במגבת הנקייה האחרונה וכיסה כל משטח במקלחת שלנו בחול.

אבל המצב עם הנעליים החסרות היה שונה בתכלית, כיוון שהוא פקד את כולנו ובדיוק באותו הזמן, כך לפחות נראה. אחת מבנות הדוד הצעירות היתה הראשונה לעבור בין הבקתות נרגזת, כיוון שלא מצאה את אחת מנעלי הספורט האדומות החדשות שלה. בעקבותיה צעד פנימה אֶל וִיֵאחוֹ, עטוי בחלוק הרחצה שלו, ותבע לדעת למי מהנכדים היתה החוצפה להסתלק עם מחצית מנעליו. הוא תבע מכל ההורים לבדוק שוב מתחת למיטות, ובכל אחד מהתיקים. להביט מאחורי הגריל ופחי האשפה, בתנורים ובתאי המטען של המכוניות.

כשהתברר שהחיפושים אינם מובילים לדבר, רטן אֶל וִיֵאחוֹ וטען שההורות המודרנית היא אסון, חמק אל חדר האמבטיה הקרוב עם עיתון מקומט ונעל את עצמו בפנים.

כעת כבר אפתה השמש את החול. השעה כבר היתה כמעט תשע. משורות בקתות החוף שלפנינו החלו להגיח נופשים אחרים. איש יצא מהבקתה שלו נעול מוקסינים, נובח אל תוך הטלפון שלו. אישה נושאת תינוק במנשא בד חלפה על פנינו, נוקשת בזוג כפכפי עץ. שלוש האחיות שקפצו כל בוקר בחבל עשוי רצועה ארוכה של אצה יבשה החלו שוב לשחק, נעולות כל אחת בזוג סנדלי פלסטיק תואמים.

רק לנו זה קרה, אמרנו, בעומדנו על מרצפות הפטיו ההולכות ומתלהטות. כמה מאיתנו אילתרו זוגות נעליים מהכפכפים ומנעלי הספורט שנותרו. אך אחרים חשבו שהפתרון הזמני הזה פאסיבי מדי. בתוך שעה נוצרה חבורת סרבנים, כולם גברים, שהיו בטוחים שיש משהו אצילי בהליכה יחפה על החול הצורב בפנים מעוותות מכאב, כאילו הבחירה להיכוות משמעה שליטה רבה יותר בתעלומה – כאילו הכאב שלהם לבטח יאיץ את בוא ההתגלות שחיכינו לה.

אך השעות נקפו ואף אחד מהילדים לא התוודה. שום נעל אובדת לא צצה. הדודות האחראיות על מופעי הראווה של ארוחות הצהריים לעשרים ותשעה איש פנו למלאכתן, חותכות את הררי המלפפונים והעגבניות היומיים. אפילו בתעלומות, הן אמרו, מוכרחים להתקיים על משהו, ואיש לא חלק עליהן.

כדי להעביר את הזמן עד לארוחת הצהריים, המשיכו הסרבנים לחקור את הילדים. אחרים מאיתנו חיפשו במרחק רב יותר מהבקתות, מטפסים על הדיונות עם משקפות כדי לסרוק את המדבר. ראינו עשרות ארנבות שמנמנות. שועלה מובילה שלשת גורים בינות לקקטוסים. אך לא נצפתה כל ערימה, לא דבר דומם אחד שיכול היה להיות הנעליים האובדות של משפחה מורחבת שלמה.

בינתיים כבר הניח הדוד הקרניבור כמה רצועות בשר עז לעישון על הגריל. קבוצת בני דודים בוגרים הציבה את שולחנות הפלסטיק בשורה, ובתוך זמן קצר החלה ארוחת הצהריים. וכך, מכונסים יחד, מעבירים בינינו סלט מלפפונים וממלאים האחד את כוסות המיץ של ילדי האחר, התחלנו לשאול את השאלות שכולנו הרהרנו בהן זה מכבר, שמא האדם שמאחורי המתיחה הוא בסופו של דבר לא אחד מאיתנו, אלא מישהו שמתחזק את הבקתות ושברשותו כל המפתחות. אבל אם כך, מדוע דווקא המשפחה שלנו ולא משפחה אחרת? האם משום שהיינו קולניים יותר? האם זה בגלל משחקי הדומינו? הדודה המבוגרת והמעשית העירה שהיא תמיד חשבה שאנחנו משפחה בת מזל עם ילדים יפים ונישואים יציבים. מה שהטריד אותה יותר מכל, היא אמרה, הוא חוסר התוחלת של הפשע, הבזבוז שבו. למה רק נעל אחת מכל זוג?

וכך התחלנו להעלות השערות.

אחד הילדים החולמניים יותר הצהיר שזכינו לביקור של שד המדבר חד-הרגל.

הדודה חסרת השקט שפיקחה על כל הארוחות אמרה שחטאנו ושזוהי יד האלוהים.

אַי, מוּחֶר, אמר הפטריארך הנרגן שלנו, וביקש ממנה להעביר את הפֵּבְּרֶה. היא התעלמה מבקשתו כפי שעשתה שנים. במקום זאת הסבה את תשומת לבנו לכך שאף אחד מאיתנו לא הזכיר את האפשרות שהנעליים החסרות הן רק ההתחלה, ושאולי מחר בבוקר נקום ונגלה עוד שוד בלתי מובן. היעדרן של מחצית הגרביים, או אולי אפילו משהו גופני – היעלמות כל ידינו הימניות, או מחצית מהבהונות.

אני חושבת שאנחנו צריכים לארוז ולעזוב, היא אמרה, וההצעה נענתה בגל גואה של מחאות וצחוק. רובנו חסכנו חודשים כדי לשלם על הבקתות הללו, הדחוסות והיקרות מדי. ומה בנוגע לאלו מאיתנו שלקחו חופש מהעבודה ולא יזכו לעוד ימי חופשה בשארית הקיץ?

ומה עם הילדים, אמרה אחת הדודות האחרות. הם כל כך מצפים לגלוש יחד במורד הדיונות. איזה מסר ניתן להם, אם ניכנס לפאניקה ונחשוב שסימנו את משפחתנו ורודפים אותה על סמך אירוע מוזר אחד, ובשל משהו כמו נעל, שקל כל כך להחליף?

או אז רעדה הקרקע. לא רעד חזק מספיק להיחשב רעידת אדמה, אבל די היה בו לטלטל את שולחנות הפלסטיק ואת דלתות הבקתות – רעד קל, אך ניכר. חזק דיו בכדי שיגרום לכולנו לזנק מהכסאות ולהביט בשביל המתפתל מטה אל החוף כדי לראות אם גם זה היה משהו שארע רק למשפחה שלנו. אבל המתרחצים שמתחתינו גם הם קמו מכסאותיהם או שחו אל החוף. והשחפים צווחו בפראות וחגו במעגלים. גם הם הבחינו בבירור ברעד והמתינו לבופה הדגים, שצף תמיד לאחר תזוזה משמעותית של הקרקע.

את רואה? לא חטאנו. זה לא אלוהים. אף אחד כבר לא נכנס היום לתנ"ך, אמר הדוד הקרניבור, דוחס את פיסת העז הצלויה האחרונה אל פיו.

רובנו לא חש כלל שזה סוף הסיפור. לא התרשמנו שהרעד הוא הוכחה מספקת לכך שאובדן מחצית הנעליים בלילה הוא רק אירוע מבודד וחסר פשר של רדיפה. כל אחר הצהריים רבצה עלינו תחושה של אי נחת, לא בדיוק זכאים לחוש רדופים, ועם זאת לא מסוגלים להפסיק לחשוש שמא גורל אחר, נורא בהרבה, עוד מחכה לנו. שוב ושוב בדקנו את האייפונים שלנו ואיבדנו סבלנות כלפי הילדים. בין אם זאת היתה מתיחה ובין אם פשע, חשנו נבוכים ומתוחים בגלל הדבר המוזר שקרה לנו.

אך משפיל עוד יותר היה היעדרו של הסבר. כיצד נוכל אי פעם לדבר על כך עם אנשים אחרים אם אנחנו לא יודעים מי עשה לנו את זה ולמה? לעת עתה, החלטנו שנשמור את דבר התקרית בין עשרים ותשעה הנוכחים. השבענו את כל המתבגרים שלא יסמסו או יעלו בסנפצ'אט שום דבר לחברים שלהם בעיר.

רק אם אתם מרשים לנו לרדת לחוף, הם התמקחו ואמרנו בסדר, וַאמוֹס טוֹדוֹס, למרות שמבטיהן של שאר המשפחות בזוגות המגושמים והלא תואמים של הכפכפים והסנדלים שלנו גרם לנו לחוש עוד יותר פגיעים ועל קוצים. ניסינו לזייף אווירה קלילה ומיקדנו את תשומת לבנו בתינוק שצחק מכל דבר. בדוד שניגן באוֹקָרִינָה שוב ושוב את אותם שלושה שירים של ויקטור חַרָה שהוא מנגן כל שנה.

עם בוא הערב, המאמץ להסתיר את המתח נהיה מתיש. שתיים מהדודות התנדבו לנסוע שעתיים לעיר הקרובה ולקנות לכולם זוגות כפכפים חדשים. אפילו כמה מהסרבנים הסכימו שהגיע הזמן. אך האחרים עמדו לצדו של אֶל וִיֵאחוֹ ואמרו שחלף רק יום אחד, שעלינו לחכות לכל הפחות עד מחר.

הדודות בחרו להתעלם מהם ונסעו בכל מקרה. כשחזרו לאחר שעתיים עם עשרות זוגות כפכפים, וכולנו התחלנו למדוד אותם, שילב אֶל וִיֵאחוֹ את זרועותיו והצהיר שאנחנו חלשי אופי. הוא אמר שדת הצרכנות נהייתה המוצץ המרגיע שלנו. הוא אמר שאנחנו מנסים לחלץ את עצמנו מתוך כל אי ודאות באמצעות כסף ושאין לנו כבוד עצמי, שאנחנו חיים בסוג של אינפנטיליות קבועה. אתם לא רוצים ללמד את הילדים שלכם איך להתמודד עם אי נחת? הוא שאל אותנו, אתם לא רואים שאתם מגדלים אותם להיות פיונים קפיטליסטים חסרי חוט שדרה, להיות טיפשים?

פּוֹר פַאבוֹר, פַּאפִּי, אמרה לו אחת הדודות, תירגע, עוד רגע יתפוצץ לך וריד בראש.

אבל דווקא הראשים שלנו התחילו לכאוב, בזמן שהשכבנו את הילדים לישון. כשהצבנו את הכסאות למשחקי הדומינו הליליים שלנו, הסטנו את מבטנו ממראה הבהונות השעירים והעקבים המיובלים של אֶל וִיֵאחוֹ, שהציצו מתחת לשולחן. אחרי הסיבוב הראשון, הדודה שהעלתה לדיון את אלוהים ואת חטאינו האפשריים החלה לבכות.

בכל זאת התמדנו בטורניר, מקווים שלאחר שנשתה מספיק יין, נרגיש שוב כמו בכל ליל דומינו אחר במדבר. אבל לא יכולנו לעצור את הדחף הבלתי פוסק לבדוק את הטלפונים שלנו, להקריא זה לזה בקול כל דבר חדשות שהתפרסם על הרעד, או על מלחמת הסמים הבלתי פוסקת במדינה שמצפון, על תריסר הבתים שזה עתה נבזזו שם בידי קבוצת חמושים במסכות. קראנו בקול את החדשות על הפשעים האלימים האחרונים אצלנו במדינה, דיברנו על הדוד-רבא האהוב, שנסע לאחרונה לחתונה ובשובו גילה שמחצית מתכולת ביתו נעלמה. והאם לא היה עוד שוד של כמה קופסאות מהחניה המקורה שלו שבוע לאחר מכן? נזכר אחד מאיתנו, ואחד מהדודים אמר שאכן כך היה. הגנב השני עשה את צרכיו על רצפת החניה, ועקב כך הפסיק הדוד שלנו לצאת בכלל מהבית הקטן שלו.

עם המחשבות על הדוד המתמודד עם ערימת צואה אנושית בחניה שלו, על הצחנה שהיא הדיפה בקיץ, על אותו רחוב שלם שנבזז במרחק מדינה אחת מכאן, נדמה היה שיש משהו מתפנק מדי בהמשך הדיון על סחיבה של כמה נעליים. יָשַׁנּוּ בזמן שזה קרה, קמנו ללא פגע. בהתחשב בכל הפשעים האקראיים שיכלו לקרות לנו, אמרה האחיינית הגדולה, אולי היה לנו מזל.

אני לא יודעת אם לקרוא לזה מזל, אמרה אמא שלה, אבל כך או כך אפשר לסיים את השוקולד. ואנחנו הסכמנו, אכלנו את כל ה-Nestlé Sahne-Nuss שעל השולחן. המשכנו בטורניר מתודלקים בסוכר, ממוקדים יותר, ובכוחות מחודשים.

עד שלפתע התפרץ פנימה אחד האחים האמצעיים עם נעל הספורט החסרה של אחיו הצעיר, תואמת לנעל שהיתה עד כה מיותמת. בדיוק מצאתי את זה מתחת למזרן של העריסה שלו, הוא אמר.

בבת אחת קמנו כמקהלה מכיסאות הפלסטיק שלנו. השעה כבר היתה אחרי חצות אבל למרות זאת חיטטנו בכל פינה בבקתות בתקווה מחודשת – ההשפלה שלנו מאחורינו. נוכל לצמצם את כל המסתורין לכדי אנקדוטה ולהעלות את זה לפייסבוק שלנו, לרדד את זה לכדי חומר לבדיחה. בהינתן סיום, נוכל להפסיק לשאול את עצמנו מה היתה משמעות התעלומה. זאת תהיה רק תקרית מוזרה, מבודדת, ונוכל לאפסן את החרדה הקיומית שלנו ולשמור אותה לפעם אחרת.

אך שום נעל נעלמת אחרת לא צצה. רק נעל הספורט הזעירה של התינוק עם האוזניים הגדולות, שאף אחד לא זכר איך קוראים לו. עכשיו, לאחר שנמצאה, לא נשכח את שמו לעולם. וכאשר הוא בכה ורצה את אמא שלו, תהינו גם לגביה. וגם לגבי בניה האחרים, ובתה, שתמיד היתה קצת קשה, לא? וערמומית.

ואז הגיע סוף סוף יום ראשון, ואספנו את גופינו ואת חרדותינו לתמונת היום האחרון השנתית שלנו. עד לשנת הנעליים הנעלמות, תמיד חיפשנו מישהו ממשפחה אחרת שיתעד עבורנו את השבט המלוכד שלנו. אבל הקיץ אף אחד מאיתנו לא רצה לבקש ולהסתכן בשאלות מביכות, לא כשאֶל וִיֵאחוֹ עדיין צועד יחף ומקלל על פני החול הלוהט. הוא סרב להשתתף בתצלום הקבוצתי או אפילו לצלם. אתם לא באמת רוצים לראות מי אתם, הוא אמר, אז לְשם מה לעזאזל התמונה?

אני לא צריכה עוד מהשיפוטיות שלך, פַּאפִּי. וַאמוֹס, נִינְיוֹס, בואו נלך, הצהירה הדודה הכי מבוגרת וסימנה לילדיה לוותר על התצלום ולבוא בעקבותיה לבקתה כדי לארוז. אנחנו וכל האחרים פנינו והבטנו זה בזה, כאילו עדיין התלבטנו אם להמשיך, למרות שכבר ידענו שלא נעשה כלום.

ובאמת לא הצטלמנו: אין תמונה קבוצתית משנת הנעליים האבודות. בנסיעה הארוכה חזרה לסנטיאגו, אמרנו זה לזה שברגע שנתרחק מאֶל וִיֵאחוֹ, יוקל קצת המתח סביב היעדרו המוחלט של הסבר למה שקרה. בדרך הביתה, בני הדודים המבוגרים יותר התכתבו בין המכוניות יותר מבעבר, ואנחנו הצטרפנו אליהם, שלחנו בדיחות  על זיהוי הכפכפים בכביש המהיר או בפיות השחפים שדאו מעלינו.

עם הסימנים הראשונים של סנטיאגו התרככנו, אבל גם נעשינו יותר עצבניים, וסיימנו את ההודעות ביערות הולכים ומתעבים של סימני קריאה. ועם זאת בשבועות הבאים ענינו פחות ופחות זה לזה. קראנו את הפרטים של פשעים אקראיים חדשים בחמלה ובחרדה מוגברות. חלקנו עשה יותר סקס מכפי שעשה שנים. אחרים לא עשו סקס בכלל, וגם לא הצליחו להירדם. הדבר היחיד שהצליחו לעשות עד חצות הוא לבהות בטלוויזיה, ולחכות עד שאחד הילדים הקטנים יבכה ויקרא להם, משוכנע שהשד חד-הרגל גונב הנעליים חזר וזחל אל תוך החדר.

כשאֶל וִיֵאחוֹ נפטר לאחר עשרה חודשים מסרטן, שאת קיומו לא גילה לאף אחד מאיתנו, הדודה שהתעלמה ממנו יותר מכולן היתה הראשונה לבכות לצד הקבר. היא גם זו שמצאה לאחר שבוע את הנעליים האבודות בחניה שלו – מאוחסנות כמו חלקי גופות בתוך שלוש שקיות אשפה גדולות ולא מסומנות. הגילוי כיסה את כולנו בעננה חדשה של מבוכה. אפילו עכשיו אנחנו תקועים בתנ"ך, אמרה הדודה שהאמינה באלוהים.

ובאשר לכולנו, שהכרנו את התנ"ך בעיקר דרך התייחסויות עקיפות, לא אמרנו דבר, רק עמדנו שם, נושמים את האבק שריחף בחניה, מקווים שלעולם לא נהיה שיפוטיים כל כך כלפי ילדינו, מפחדים עד כדי כך מהמוות, עד שנרצה לקחת משהו מצאצאינו שלנו. כשהתכופף הדוד הקרניבור כדי לעבור על תכולת השקיות, לא ידענו אם להתנגד או לומר לו תודה.

arrow2right arrow2right Other readers liked

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.