[lwa] 
אנינות. זה המאפיין העיקרי של הפרוזה של אנטוניו טאבוקי. הסיפור שלפנינו "הרכבות הנוסעות למדראס" שראה אור לראשונה בשנת 1985, הוא דוגמה מצוינת ליכולת של הסופר האיטלקי הזה להתמודד, גם במסגרת הסיפור הקצר, עם נושאים שבדרך כלל הרומאן הוא הטריטוריה הטבעית שלהם.
טאבוקי מרחיק עד להודו כדי לדבר על הטרגדיה האירופית הגדולה. הוא אינו מזכיר אותה אפילו במילה אחת בכל הדפים האלה ובכל זאת היא מרחפת מעל השיחות של שני הגיבורים של "הרכבות הנוסעות למדראס", מלווה אותם במסעם ואולי קובעת את מסלולו.
לא רבים יודעים שנפשם של הנאצים, האינטלקטואלים שביניהם, יצאה לנפאל ולהודו. דווקא בטריטוריות הרחוקות כל כך מוינה ומברלין של הרייך השלישי הם דימו בהזיותיהם, ניתן למצוא את שורשי הגזע הארי, הגזע העליון.
טאבוקי מכיר היטב את הפן האזוטרי הזה באידיאולוגיה הנאצית. פסל שיווה, אחד המוקדים של העמודים הללו, הוא המקשר בין התרבויות הרחוקות האלה, גרמניה והודו. הוא ניצב על שולחנו של הרופא, ואין זה רופא גרמני או נאצי שגרתי. הרופא הזה, שכה רגיש לאומנות המזרח, הוא אולי אחד הסמלים המובהקים ביותר לאכזריות של המדע הנאצי וגם הוא כלל לא נזכר בשמו. אין צורך בכך, אומר לנו טאבוקי, הקורא יודע מה שמו של האיש הזה, הוא צרוב בתודעתו של כל אדם מערבי.
