שירי שפירא | מקור:עברית

השאלה והחזרה

1

אני אישה קטנה למדי. נראה שאני מאבדת סנטימטרים עם השנים, וכל איבר בגוף שלי הפסיק לקבל תכונות חדשות מלבד הכושר לפנות כלפי מטה. הירכיים הפסיקו להתעגל בזמן האחרון מכיוון שמשקלן נמשך אל הקרקע, ובמקום זאת החלו להיראות מצומקות. אותו הדבר קרה לשדיים. העגילים שאני עונדת, גם כשאינם כבדים, מושכים ומאריכים את תנוכי האוזניים שלי. את עיניי הכחולות קיבלתי מאמי, שעלתה ארצה מפולין. פעם היו לי פנים חלקות, והיום הן מלאות קמטים קטנים וסימני יובש, אף על פי שאני לא מבוגרת כל כך.

 אומרים שאני נראית צעירה לגילי. את האדמומיות המתמדת של עור הלחיים, האף והמצח אני מכסה בקרם בַצבע הדומה ביותר לגוון העור שלי, ובפודרה. השפתיים שלי היו בולטות ותפוחות קודם, ועכשיו הן נעשות דקות וקפוצות יותר ויותר. אני תוחמת אותן בעיפרון אדום-חום כך שהן נראות גדולות ומרשימות יותר. הריסים ושולי העפעפיים שלי מודגשים גם הם בצבע כהה, וכך גם הגבות, שאני מעצבת לקשתות דקות. הן מוסיפות לי הבעת תדהמה מסוימת שתווי הפנים הטבעיים שלי כבר לא נוהגים לבטא בעצמם. אפשר להבחין בי מרחוק למרות הגוף הקטן.

בעלי מגדל שפם. סביב השערות המתקרזלות כמעט, שנגזרו במספריים מיוחדים בדיוק במקום שבו הן מתחילות להסתלסל, צומחות עוד שערות קטנות, והוא נוהג לגלח אותן מדי יום. כשמסתכלים בו מקרוב אפשר להבחין בנקבוביות עור קטנות ושחורות, בייחוד על האף האדמדם. בעיקרו של דבר, העור שלו לבן כשלי, שכן הוריו יוצאי הונגריה, אבל האדמומיות של פניו כבר לא מזכירה עוד סומק של נער נבוך כפי שהייתה כשנפגשנו, אלא היא גוון אדום-חום בהיר אחר שהשמש צרבה בו. עור הפנים שלו קיבל מראה מעובד ומרופט, כמו ז'קט מאיכות טובה ועמידה שנלבש במשך שנים רבות. גופו גדל מעט משנה לשנה, בייחוד באזור הבטן, ולאחרונה נוסף לו סנטר אחר, קטן ועגול יותר, והוא משמש משענת רכה לראשו המרובע. הוא גבוה ממני, כמובן, אבל הוא לא בעל גוף רחב ומוצק. כתפיו עגולות יותר משהן רחבות, וגם החזה שלו מתחיל להתעגל משנה לשנה. צווארו נראה קצר יותר ככל שנוספים לו חלקי גוף חדשים ומעוגלים, וצווארונו לוחץ עליו במידה שנראית מכאיבה, אך הוא מעולם לא התלונן. באוזניו צומחות שערות אפורות ולפעמים אני מעירה לו על כך ומבקשת למרוט אותן כמו עשבים שוטים. הוא מסרב בחצי פה ולרוב ממשיך להתחמק, אבל יום אחד אתגנב אליו בלילה ובידי מספריים.

לשנינו צורת אף בולטת ומעט עקומה. אפשר לכנות אותו אף יהודי. אפי היה מלא יותר פעם ועם הזמן הצטמק יחד עם שאר הפנים, והאף של בעלי קטן בעיקרו אך התנפח מעט, כך שמרכז הפנים שלי ושלו נעשה דומה זה לזה. על אף ההבדל במין, בגודל ובמוצא (כאמור הוא הונגרי ואני פולנייה), קשה שלא להבחין כיצד בחלוף השנים ניסו איברי הגוף ותווי הפנים שלנו למצוא מכנה משותף, והצליחו להגיע לעמק השווה בוודאי בתחום האף, אך גם הקמטים סביב העיניים יוצרים פני שטח דומים כשבוחנים אותם בחינה מדוקדקת בלי לקחת בחשבון את העיניים עצמן, ואפילו תנוכי האוזניים התמתחו במידה כמעט זהה, אם כי אצל בעלי לא נראה שהניח עליהן שום משקולת שתגרום להשפעה הזאת. אנחנו נמנעים מלהזכיר את הדעה הרווחת על כלב ובעליו, שהרי אז נידרש להכריע מי מאתנו הוא מי.

2

לפני כמה שעות אספנו את פנינו וגופינו המצטמקים והמתרחבים ויצאנו לארוחת ערב אצל זוג חברים. הכרנו אותם עוד בימי האוניברסיטה ומאז נפגשנו לארוחות ערב של ימי חול בדירות שגרנו בהן. בשנים הראשונות אחרי שסיימנו כולנו את הלימודים גרו חברינו בבניין בלי מעלית או מרפסות, ששכר הדירה בו נמוך. אנחנו גרנו בתנאים דומים אבל נאלצנו לשלם מעט יותר. בעל הבית היה תאב בצע, וזו כנראה הייתה הסיבה היחידה לכך. לא נכחיש שחשנו קנאה אז, אבל הרגשות האלה לא מנעו מאתנו להעניק להם מתנת חנוכת בית ברוחב לב. זה היה מקרר חדש ומשוכלל יחסית לזמנו. אמנם השגנו אותו במחיר טוב מאחר שבעלי עבד אז אצל היבואן, אבל זו עדיין הייתה הוצאה לא קטנה בשבילנו באותה תקופה. אותו מקרר עבר אתם מדירה לדירה מאז שקיבלו אותו מאתנו במתנה, ואחרי העשור הראשון כבר התחיל להרעיש ולטרטר במידה שמפריעה לשמוע זה את זה כשמשוחחים במטבח. מאז שהתחיל להתיישן, צבר המקפיא קרח במהירות הולכת וגדלה וכך הצטמצם המקום שנשאר בו למצרכים. חברינו נאלצו לנתק אותו מהחשמל ולהפשיר אותו אחת לכמה חודשים, ולפעמים לא יכלו להתאפק והתלוננו באוזנינו על הטרחה הרבה שהמקרר גורם להם, ומיד מיהרו לציין כמה איכותי ועמיד הוא ושכבר לא מייצרים מקררים שממשיכים לתפקד כל כך הרבה שנים. על הרעש שהוא מפיק לא שמענו אף תלונה. בשלב כלשהו מפסיקים לשים לב לרעשי הבית, עד שנדמה שלא שומעים אותם כלל. בייחוד אם מדובר במקרר. כשנמצאים אתם במטבח, הם מרימים את קולם באופן אוטומטי ובוודאי כבר אינם מבחינים בסיבה לכך.

כמו בסוגיית הכלבים ובעליהם, גם כאן אנחנו מנסים שלא לערוך הקבלה בין יחסם כלפי המקרר ובין הקשר שלהם אתנו. ובכל זאת קשה שלא לשאול מדוע הם לא נפטרים מהמקרר וכך גם מדוע הם ממשיכים להיות חברינו. אפשר לשער כל מיני השערות: אולי הם שומרים על המקרר בתור מזכרת לשותפות הגורל שהתקיימה בינינו כשהיינו שני זוגות צעירים שנאבקים להתקיים ולנדיבות שגילינו למרות הכול, מזכרת לאיזה חוסר אנוכיות ספונטני ששמור לאנשים צעירים. אפשר שהם שומרים על המקרר מתוך קמצנות גרידא, הרי בכל זאת מקרר חדש עולה לא מעט ויש מידה של אמת בדבריהם המאולצים על עמידות המקרר הישן, שכבר לא מייצרים כמוהו. הם עשויים להיות מסוג האנשים שנהנים מהמאמץ הכרוך בטיפול במכשיר ישן ובלתי ידידותי למשתמש, לפעמים נדמה לי שזה מתאים לאופיים.

הקשר שלהם אתנו, לעומת זאת, דורש מידה לא מופרזת של טיפוח. אנחנו משוחחים בטלפון כשיש בשורות טובות לחלוק או כשצריך לברך זה את זה בחגים. אני ובעלי באמת לא דורשים המון תשומת לב לבעיות היום-יום שלנו או מעורבות רגשית בצרות גדולות יותר. בשנה האחרונה חיתנו את הבת הגדולה, וכמה חודשים לאחר מכן את הבן. זאת הייתה הוצאה גדולה, שלא לדבר על כאב הראש שבתכנון ובהשתתפות בלבטים של הילדים. זוג חברינו הוזמן, כמובן, לשתי השמחות, והתרגש אתנו. לסכום הנמוך יחסית שרשמו בהמחאות שקיבלו ילדינו לא הקדשנו מחשבה רבה מדי, כמובן. רק שוחחנו בינינו בדאגה שמא מצבם הכלכלי הורע מסיבה כלשהי. אני הייתי סבורה שאם נקלעו לקשיים, מדובר בבעיה חדשה לגמרי, שהרי זה עתה סיימו לשפץ את הדירה.

"אולי השיפוצים זה מה שגמר אותם," הציע בעלי באותה שיחה.

אם לומר את האמת, לא יהיה משונה להודות שמעט נעלבנו מהסכום הנמוך מהנהוג שקיבלו ילדינו. הרי לא הפגנו כלפיהם אלא נדיבות בכל הנוגע למתנות. מובן שאיננו עוסקים בפנקסנות, אבל בכל פעם שאנחנו מבקרים אצלם, כמה מכשירים – שהשימושי בהם הוא המקרר – וכמה חפצי נוי, משמשים לנו תזכורת למה שהשקענו בהם באין-ספור חגים וימי הולדת. 

מצבנו הכלכלי לא היה טוב כשלהם, אפשר לנחש זאת בקלות. הם קיבלו את הדירה שלהם לפני כשלושים שנה במחיר סמלי מדודה זקנה, וכך בא הקץ על תקופת האי-יציבות בחייהם. אז גם נולדה בתם היחידה, והדירה, על שלושת חדריה, לא כולל המרפסת, התאימה בדיוק למשפחה הקטנה. ואילו אנחנו עוד ממשיכים להיאבק בתשלום המשכנתא. מעניין לציין שהחופשות שלנו קצרות יותר ואקזוטיות פחות משלהם, אף על פי שהם עובדים יותר מאתנו ומקבלים ימי חופשה מעטים. לא הייתי אומרת שאנחנו מקנאים. אבל אפשר לומר שאנחנו חיים בצניעות גדולה יותר וכי אנחנו מסורים יותר לילדים שלנו, שמספרם כפול למעשה ממספר הצאצאים שהעמידו הם. יש לכך משמעות, אי אפשר לומר שלא, מבחינת המספרים. קשה לומר שאנחנו יכולים להתעלם מהפער כשהם מזמינים אותנו אליהם.

כשאנחנו מגיעים לביקור, המקרר הוא הראשון והקולני שנבחין בו מבין הדברים שתרמנו לעיצוב הדירה, אבל ישנם גם האהיל הצבעוני בחדר של הבת, שהענקנו להם לרגל הולדתה ומשום-מה נשאר במקומו גם אחרי שאופיו התינוקי נעשה מביך לגילה, וכמה צעצועים בטוב טעם שמעולם לא התיישנו מאוד, ואחרי שגדלה נשארו בחדר בתור קישוט: סוס עץ, דובון בעל פרווה איכותית ובית בובות בגודל בינוני – ולא ענקי וּוורדרד כמו שהיו לבנות עשירים מפונקות שהכרתי גם אני בילדותי – ובו בובות ורהיטים זעירים שקיבלה מאתנו בעוד כמה מימי ההולדת הבאים. בית הבובות העסיק אותה הרבה בילדותה לפי מה שסיפרו חברינו, והיא שמחה בכל פריט זעיר נוסף שהבאנו לה, ארוז בשקית צבעונית קטנטנה.

ישנם האגרטלים בסלון. הבאתי אותם לחברתי מחברה אחרת שמתמחה בקרמיקה. ודאי שגם לה שילמתי תמורתם, לא למרות היכרותנו אלא מפני שאני חברה וזו עבודתה. צורתם בלתי שגרתית אבל שימושית, להבדיל משאר הדברים שאותה חברה יוצרת, שהם בלתי שגרתיים בלבד. גם כמה מהכלים במטבח נמצאים שם בזכות המחשבה המקורית שלנו, למשל פותחן הבקבוקים בצורת אישה בשמלה שמרימה את זרועותיה מעלה ככל שמסובבים את מברגה המסולסל אל תוך פקק השעם ומורידה אותן בחזרה עם פתיחת הבקבוק. על המדף בסלון עומדים כמה ספרי מתנה שבחרנו להם אני ובעלי בהזדמנויות שונות, והגדול בהם הוא אוסף ההדפסים של פרנציסקו דה גויה, שבולט מהמדפים המרווחים בסלון בזכות האותיות הגדולות הבהירות על השדרה, שכמו מברכות את כל מי שנכנס בדלת באומרן GOYA.

3

כאמור, הערב הוזמנו לשוב ולהראות את פרצופינו אצל זוג החברים. הבאנו בקבוק יין כמו שאנו עושים בדרך כלל, לפעמים רק כדי לספק תירוץ להשתמש בפותחן המעוצב ולהזכיר בנימה משועשעת כמה חיבבו החברים את המתנה כשקיבלו אותה ועד כמה המריצה את בעלה של חברתי לספר בדיחות גסות. חברתי היא בעיקר חברתי ובעלה הוא בעיקר חברו של בעלי. גם מצב העניינים הזה הוא חלק מהנוחות בקשר המרובע שלנו. לפעמים הגברים צריכים לדבר על ענייניהם והנשים על ענייניהן.

בעלי הוא שהחזיק את בקבוק היין כשהם פתחו לנו את הדלת. המקרר קידם את פנינו בנהמה רפה. התנשקנו והתחבקנו, ואני הסתכלתי בכיתוב הצד העבה GOYA, פעם מעבר לכתפה של חברתי ופעם מעבר לכתפו של בעלה. קודם כול ניגשנו לפתוח את הבקבוק בעזרת אשת המתכת בשמלה.

"שוב היא תוקעת לו," חזר בעלה על בדיחה ישנה וצחק בעודו נועץ את הפותחן בפקק השעם, וכולנו גיחכנו בנימוס. המקרר הצטרף בעוד נהמות. האישה בשמלה הביטה אל החדר בחיוכה הקפוא ובעיניה חסרות האישונים.

השקנו כוסות ושתינו לחיים על הספה, נשענים על כריות הנוי, שאחדות מהן גם היו מתנה מאתנו באחד החגים לפני שנים. אחרות הגיעו עם מערכת הישיבה החדשה. חברתי הלכה למטבח להציץ בפשטידה שבתנור. טרטור המקרר, שפסק והתחדש כבר כמה פעמים מאז שהגענו, התמזג בקולו הנמוך של בעלי כשפתח: "אז מה שלומכם?"

"מחזיקים," השיב חברנו בחיוך שאינו מסביר מה הם מחזיקים ואיך, אבל הביע ביטחון בעובדה שהם אכן מחזיקים.

"אלה בנתב"ג, גם הם מחזיקים לא רע," העיר בעלי.

לא הייתי בטוחה אם דיבר על עובדי רשות שדות התעופה, שפתחו בשביתה לפני כמה ימים, או על מאות האנשים שהמתינו שם יותר מהרגיל עקב השיבושים בלוחות הזמנים. לכן כשחברתי חזרה מהמטבח והתיישבה על הכורסה התואמת, שיניתי את הנושא והתחלתי לדבר על עליית מחירי הירקות.

"יוקר המחיה זה בכלל משהו שערורייתי," אמרה חברתי וטלטלה את ראשה בפרץ נמרץ של הבעת שאט נפש, כך שהעור הדק שנמתח מצווארה המשיך להתנועע גם מעט אחרי שעצרה והוסיפה: "בסוף נגור כולנו כמו האנשים האלה בקופסאות."

השבתי לה בצחקוק שהתפשט במהרה בין כולנו, סתם כך מתוך הרגל ישן, ובעלה קטע אותו לרגע ואמר "על מה אתן מדברות בכלל", מה שרק הגביר את צחוקנו. אני ובעלי החלפנו מבטים. הוא הבין על מה דיברתי עם חברתי, אף על פי שחיוכינו המבודחים לא התאימו לדריכות שראינו זה בעיני זה.

חברתי הזמינה אותנו להתיישב בפינת האוכל. התחלנו לאכול מהסלט.

4

"ומה שלום הבת המקסימה שלכם?" שוב שיניתי את נושא השיחה.

גבותיה הבהירות הדלילות של חברתי וגבותיו האפורות אך המודגשות היטב של בעלה התכווצו פה אחד במחשבה על מצבה המורכב של הבת. שניהם ניסו לחשוב על הדרך הנינוחה ביותר לענות על השאלה. מובן שאין לכך תשובה פשוטה. הפעם האחרונה שבה התראינו כולנו הייתה לפני שבוע, באירוע הנעילה של תערוכה שהציגה הבת במוזאון ישראל. היא הייתה אמנית מצליחה, בייחוד בהתחשב בגילה הצעיר, וחיה ועבדה בעיקר בלונדון. התערוכה שלה כבר הוצגה בכמה מוזאונים בעולם בשנתיים האחרונות, אבל רק לפני חודש הגיעה לארץ שגדלה בה.

בתערוכה לא היו תמונות או פסלים. כבר העובדה הזאת השרתה בי ובבעלי תחושת אי-נוחות כשהגענו לצפות בה בפעם הראשונה דווקא בהזדמנות האחרונה, באירוע הנעילה, ולא ידענו איפה בדיוק למקד את מבטינו ואם לפסוע לאט לאורך הקירות או להיעצר ליד אובייקט מסוים ולהתבונן בו ממושכות. אפילו התקוממנו מעט, שכן אולי בכוונתה לבלבל את המבקרים במוזאון ולהפיק מכך איזו הנאה זדונית. במקום דברים שתלויים על הקיר או מונחים על כן, בקומת המוזאון שהוקדשה לאמנית הצעירה היו מדפים, ועליהם ספרים. בין המדפים פוזרו כיסאות ושולחנות צנועים ועליהם מנורות שולחן ירוקות מהסוג המאפיין ספריות ציבוריות. מי שהביט מרחוק היה יכול לחשוב שמדובר בדגם חלקי של ספרייה ציבורית רגילה. אך מבט קרוב במדפים גילה שכולם מכילים רק ספר אחד: האודיסאה מאת הומרוס במגוון מהדורות ובתרגומים לאין-ספור שפות, ספרים ישנים וחדשים. מדף אחד הכיל רק את המהדורה החדשה ביותר של תרגום טשרניחובסקי לעברית, בכרך האדום העבה שכותרתו "אודיסֵיָה". באותו ערב הציצו המבקרים בתערוכה במדפים, בחנו אותם מלמעלה למטה ולעתים שלפו בהיסוס את אחד העותקים ודפדפו בהם. מבקרים מעטים אפילו ישבו לזמן קצר ליד אחד השולחנות וקראו בעותק שלקחו לידם תחת מנורת הקריאה.

הבת של חברינו, לעומת זאת, התמידה בפעילות אחת בכל הערב, ולדבריהם התנהלה בדיוק באותו האופן בכל שלושת השבועות הקודמים של הצגת התערוכה: היא ישבה באחת הפינות, החזיקה את אחד העותקים (בערב האחרון היה זה תרגום לטורקית. בעלי זיהה את האותיות שהופיעו מולו מאחת החופשות הקצרות שלנו בארצות שאיננו דוברים את שפתן) תחת המנורה הירוקה וקראה אותו מתחילתו ועד סופו (חברינו הודו שלמיטב ידיעתם, היא מעולם לא למדה טורקית וגם לא שום שפה אחרת מלבד אנגלית). אם פנו אליה בדברים, היא העמידה פנים שאינה שומעת. אולי באמת לא שמעה. אם אחד המבקרים או אחד מילדיהם היה עקשן מדי, ביקש השומר במוזאון להתרחק. כך עשתה שלושה שבועות תמימים. חברתי סיפרה לי בדאגה שבזמן הצגת התערוכה ביקשה הבת שלא ייצרו עמה קשר גם מחוץ לשעות הפתיחה של המוזאון. היא עשתה זאת גם בכל תקופה אחרת שהוצגה התערוכה בציריך, בבריסל, בטורונטו ובעוד ערים בעולם. כך העבירו חברינו חודשים מצטברים של ניתוק ואי-ידיעה, ובמיוחד חברתי נראתה תשושה וטרוטת עיניים כשלא יכלה ליצור קשר עם בתה היחידה. משנדדה התערוכה ארצה השתפר המצב, מאחר שלפחות יכלו לבקר אותה במחיר כרטיס כניסה למוזאון. ואילו גם אז מובן שהיעדר האפשרות לדבר אתה הקשה על המצב. הם לא ידעו מה עשתה כשהמוזאון היה סגור, ולעתים קרובות עלתה ההשערה שפשוט נשארה לישון שם כשהלכו המבקרים והשומרים. מראה פניה בערב נעילת התערוכה התאים לגרסה הזאת של הסיפור: גון עורה היה חיוור עוד יותר מהלובן שהורישו לה אביה ואמה, גם יוצאי מזרח אירופה, ואף שבקושי הייתה בת שלושים, ניכר שלחייה החלו להיתלות על פניה ברפיון, ונקוו בהן קמטים זעירים במקומות שבהם החלו להעמיק אותם חריצים בפני אמה, חברתי.

שם התערוכה הפרוזאי היה "השאלה והחזרה". אני לא הבנתי איזה מובן הוא מוסיף לתערוכה, שלא היה ספק כי הציגה ספרייה. בעלי העיר כי חשב שהשם הוא "הַשְּׁאֵלָה והחֲזָרָה". גבר שעמד לידנו אמר לאשתו שגם הוא חשב כך, והוא ובעלי הביטו זה בזה בהזדהות. בסוף השיחה הקצרה עם מכרינו האקראיים הסכמנו שמכיוון שהשם לא היה מנוקד, כולנו צודקים. מסופקים, פנינו להתהלך בין המדפים. בעלי ציין בקול רם את שמות השפות שזיהה בין התרגומים. אני ניסיתי לקבוע מהיכן הגיעו המדפים והשולחנות התואמים. את הכיסאות והמנורות ראיתי עוד בקטלוג שהזמנו ממנו את הווילונות החדשים.

באותו ערב הייתי מסוחררת מעט מהיין הזול ששתינו, ובכל זאת הבחנתי כיצד חברתי ממשיכה להטריד את עצמה בדאגה לבת. כל אימת שסיימה לשוחח עם מכרים שלה או של בתה, שמתי לב שהיא ממהרת להסיר את החיוך מעל פניה, ורק הקמטים הישנים והחדשים משמשים תזכורת עצובה להבעת העליצות שהייתה לה קודם. באין דבר שאוכל לומר כדי לפייסה, דיברתי אִתה על התערוכה: "איך היא עיצבה את הכול," אמרתי. "ואיך אספה את כל הספרים, וכולם בעצם ספר אחד. מדהים."

למען האמת, לא אני ולא בעלי הבנו מה בדיוק היא רצתה להגיד ומדוע בנתה בתוך המוזאון ספרייה ציבורית וקראה לתערוכה "השאלה והחזרה", אף על פי שהספרייה שלה אינה משאילה או מקבלת ספרים ואף על פי שלא נשאלו בה שאלות ואיש לא חזר בה ממקום אחד לאחר. היא גם לא ידעה לקרוא בכל הספרים האלה, ומספיק היה לה לקרוא את אחד העותקים בעברית פעם אחת, ולא בכל יום. לא הבנו למה הייתה צריכה כל כך הרבה ספרים אם פשוט רצתה לסגור את עצמה במוזאון. נו, שיהיו ספרים. הם נתנו מסגרת יציבה לכל הסיפור.

5

"היא מקסימה כמו תמיד אבל יש לה נטיות דיכאוניות," השיבה חברתי. "לא יודעים מה לעשות אִתה, אבל היא כבר ילדה גדולה."

"היא מסתדרת, יש לה עבודה ודירה בלונדון, לא כולם מצליחים ככה," בעלה של חברתי סיים ללעוס את העלה האחרון בסלט, קם מהשולחן ופנה אל ארון הספרים. הוא לקח מהמדף שמעל הדפסי גויה את העותק החדש של תרגום טשרניחובסקי, "אודיסֵיָה", והושיט אותו לבעלי.

"מי יכול לקרוא את זה, זה כתוב באשכנזית," צחק בעלי.

חברנו החווה תנועת יד שנועדה לזרז את בעלי לדפדף בספר. בעלי פתח אותו בעמוד אקראי. התקרבתי אליו והסתכלתי גם אני. הספר בכריכה המוכרת לא הכיל שירה אפית, אלא היו בו תצלומים של בית הבובות הישן, שעוד נמצא עכשיו בחדר הילדים. העמודים הראשונים הציגו תצלומים של הבית מבחוץ על רקע לבן לגמרי. כל עמוד הציג התמקדות קרובה יותר בפרטים, ולאט-לאט אפשר היה להבחין שבתוך בית הבובות נמצא דגם מדויק למדיי של התערוכה: אותם מדפים, שולחנות, כיסאות ומנורות, אלא שהם היו בגודל זעיר, ועל המדפים ניצבו מיניאטורות של אותו מבחר עצום של מהדורות ותרגומים. הכיתוב "אודיסאה" בשפות הרבות כנראה נרשם על שדרות הספרים הקטנטנים במכשיר הכתיבה העדין ביותר שאפשר למצוא.

שמעתי את המקרר מתחיל סדרה חדשה של טרטורים מתמשכים, והם אילצו אותי לגבור עליו בקולי: "מקסים!" קראתי בגבות מקושתות לעבר חברתי ולקחתי את הספר לידיי. גם את סוג האמנות הזה לא הבנתי, וגם בעלי, ששתק והתחיל לחתוך בעוף ובפשטידה שלקח בינתיים אל הצלחת, בוודאי לא הבין.

"היא עדיין הילדה שלנו, ואולי גם קצת שלכם," נאנחה חברתי ועיניה קבועות בספר ובאצבעותיי המדפדפות, "היא אמרה שהתצלומים של בית הבובות היו הברקה מאוחרת. היא לא חילקה את הספר בתערוכות בחו"ל, והיא הייתה מאוד מרוצה מהחידוש הזה. זה הדבר הראשון שהיא דיברה עליו כשהתאוששה משלושת השבועות האלה, בחיי, אולי טוב שלא דיברה על משהו אחר. אני לא מבינה מה היא עושה שם אבל זה מעודד שהיא עוד זוכרת מאיפה היא באה."

עברתי לדפדף בעמודים האחרונים של הספר העבה. בתצלומים לא נראו עוד מדפי ספרים, אלא עדשת המצלמה שוב התרחקה מבית הבובות וצילמה אותו מבחוץ. באחד החלונות אפשר היה להבחין בשתי דמויות. כל עמוד המשיך על פי העיקרון ששלט בשאר הספר, והציג תקריב של התמונה בעמוד הקודם לו. אחרי הרבה עמודים שהציגו סדרה כזאת, החל פרק חדש המתמקד בחדר אחר בבית הקטן. ככל שדפדפתי, יכולתי לראות עוד ועוד מהדמויות שנמצאו בפנים. הן ישבו בסלון בצד העתקים מוקטנים של כריות הנוי, שכמה מהן בחרתי בעצמי. דמות אחת הייתה אישה רזה בעלת שער בהיר, והאחרת גבר גבוה עם רעמת שער אפורה. היא הצליחה לעצב דגם מדויק להפליא של הוריה ושיכנה אותם בתוך הבית הקטן שהענקנו לה כשהייתה ילדה. נהוג לכנות גילויים כאלה מטרידים, אבל זה לא היה זמן מתאים להעיר על כך או אפילו להעלות זאת על הדעת. גם ביני לבין עצמי התקשיתי להחליט אם זה מטריד, מרשים או יפהפה. הפסקתי לדפדף בספר וסגרתי אותו בלי לגלות עד כמה קרובים צילומי התקריב האחרונים או אם עוד מישהו נמצא בבית.

6

הילדים שלנו לא הקימו תערוכות ולא הפיצו ספר אמן נלווה. הבת הגדולה מנהלת משאבי אנוש בחברת השמה והבן יסיים בקרוב תואר שני בייעוץ ארגוני. הם בהחלט עושים מספיק בשביל לגרום לנו נחת. הם מסתדרים, אבל לעתים קרובות עדיין צריכים את עזרתנו. אחרי שהתחתנו, גם הבת וגם הבן עברו לדירות חדשות. מובן שעזרנו. גם הצענו לקנות מקרר. זה לא יהיה קל לנו, אבל אנחנו רוצים לעזור, ועוד לא התחלנו לתכנן מה יהיה כשיגיעו נכדים.

תמיד רצינו משפחה גדולה, אבל ככל שחלפו השנים הבנו שלא נוכל להרשות לעצמנו בית עם יותר חדרים, שנים של תשלומים למעונות יום ולוועדי הורים בבתי ספר, מתנות, אוניברסיטה, חתונות ומכשירי חשמל. בקושי היה לנו די כסף לממן הכול בפעמיים האלה. מובן שעכשיו מאוחר מדי להמשיך במחשבות על הרחבת המשפחה. אולי גם מוקדם לתכנן כיצד נזדקן בכבוד. הרי אנחנו רק מתקרבים לגיל הפנסיה. חברינו נמצאים באותו שלב בחיים, אבל מסתדרים טוב יותר. כאמור יש להם פחות ילדים לטפל בהם. ובין כה וכה הילדה הזאת תמיד דרשה פחות תחזוקה. היא חיה לבד ומצליחה לבד ובוודאי תסרב אם יציעו לה עזרה. בעבר אולי רק מימנו לה טיפול פסיכולוגי. היא מנהלת את החיים שלה כמו שניהלה את בית הבובות: היא מקבלת מתנות בתודה חרישית ומשתמשת בהן ביעילות אך בלא חדווה; היא לא נוהגת להציג בגאווה את מה שהיא עושה, אלא רק מתחפרת עמוק יותר ויותר במרחב הפרטי שלה. אפשר רק לקוות שהיא מתפקדת ושטוב לה בסופו של דבר. אולי החיים שלה בחוץ-לארץ מכילים הרבה יותר פרטים, אפילו משפחה משלה, דגם קטן וחדש של הבית שהקימו חברינו בלי שתהיה אסירת תודה על כך ולו לרגע, ובו משפחה צעירה שהיא בוחרת לשמור לעצמה. קנאות כזאת היא בלתי נסבלת בעיניי.

7

"אולי השיפוצים זה מה שגמר אותם," אמר לי בעלי לא מזמן, מעט אחרי שקיבלנו את ההזמנה לארוחת הערב.

"אבל מי נותן סכומים כאלה בצ'קים בלי להתבייש? הם באים לחתונה עם מעטפה מגוחכת כזאת ומרגישים בסדר גמור להסתובב בין כולם ולברך. והיא עם הבגדים שלה. חדשים לגמרי ומי יודע כמה עלו. לא שיפוצים ולא גמרו אותם. סתם בלי בושה."

בעלי הביט בי באי-נוחות שבעצם הביעה הסכמה.

"אנחנו גם צריכים לשפץ פה, אבל אנחנו קודם כול משקיעים באחרים. ככה זה. אי אפשר הכול ביחד. בינתיים תראה איך המטבח נראה. תראה איך האמבטיה."

"כן."

"ואצלם מחליפים את כל הריצוף והברזים וספות חדשות ורק הילדים שלנו מקבלים מעטפות ונעלבים."

"את כועסת? לפחות הם משאירים את המקרר שלנו."

"המקרר!" לרגע פרצתי בצחוק. "הם משאירים עוד דברים. לא חסר. יש לנו חלק בבית הזה, הדירה הזאת שהם לא משלמים עליה כלום כבר שנים, ורק עכשיו החליטו להשקיע בה עם השיפוצים. ואנחנו משקיעים ומשקיעים בהכול ובכולם אבל הדירה שלנו נראית כמו שהיא נראית. אז מה אם אני כועסת. אני חושבת שיש לנו זכות."

"זכות," חזר בעלי אחריי.

ברגעים כאלה, כשהוא מתחיל להסכים אתי, גם אם הוא אומר מעט ועושה מעט בעניין, זה ברור לי מאוד. אפילו השפם שלו כבר לא מצליח להסתיר את הבעת פניו. בדרך כלל כשהוא מחייך, נדרש חיוך רחב כדי להבחין בכך. בין כה וכה הוא כבר לא מחייך אליי לעתים קרובות. אין בינינו עוד אהבה, אם אי-פעם הייתה, אבל יש בינינו שותפות. באותה השיחה הוא היה רציני מתחת לשפמו, אבל אדישותו המוקפדת היא שהביעה יותר מכול כמה הוא שותף למזימה שחרשתי. אולי היא עלתה בדעתי רק באותן דקות ואולי חשבתי על כך עוד קודם לכן בלי שתהפוך לתכנית של ממש. כך או כך, אין ספק שזה זמן הייתה לי משאלה כזאת, ולאט-לאט, ככל שחשבתי עליה במודע פחות או יותר, היא נהייתה שאיפה, ומשאיפה היא הייתה להכרה בזכות, לרעיון ולתביעה.

"צריך לתכנן את זה," הבטתי בו בציפייה. בעלי המשיך לעמוד בהבעת פנים אטומה, והיא הספיקה לי.

8

"אז זה היה השְׁאֵלה והחֲזרה או הַשְאָלָה והַחְזָרָה?" חזר בעלי לנושא שיחה ישן אחרי שקמנו מהשולחן. "אני לא היחיד שלא היה בטוח." המקרר ליווה את מצעדנו מפינת האוכל אל הסלון במנגינה מונוטונית נוגה. מהאהיל המינימליסטי בתקרה בקע אור שהאיר את החדר בגוון צהבהב, בהיר וחם והדגיש את נקבוביות העור הרחבות של בעלי ואת השערות בשפמו שנגזרו באופן לא אחיד. אהבתי את האהיל הזה. אפשר לומר שאפילו התחרטתי על שלא קניתי גם אותו. אני וחברתי החזרנו את קרני האור בגוון המט של הפודרה שלנו. חברנו נראה צעיר יותר תחת האהיל, שסינן מעט את קרני הנורה החשמלית, ושערו נראה לא אפור או מאפיר, אלא קיבל גוון יוקרתי יותר, כסוף. "את כל השאלות האלה צריך להפנות אליה," הוא השיב לבעלי וטפח על האודיסאה למראית עין, אשר הייתה מונחת על השולחן הנמוך לידנו, "אנחנו רק הבאנו אותה לעולם וחוץ מזה כבר אין לנו שליטה על כלום."

טעם הקפה המר התיישב היטב עם מתיקות העוגה. חברתי הסבירה שהשתמשה בתחליף סוכר כלשהו באפייה, בריא יותר מסוכר ועדין ממנו בטעמו. שוחחנו ארוכות, או לפחות כך הרגשנו, אבל הספקנו לדבר רק על כמה מהחידושים בבית. התפעלתי מהברזים ומארונות המטבח.

התרווחתי על הספה והצבעתי על השולחן החדש בסלון. "איזה עץ זה?"

חברנו החל לטפוח גם על השולחן שמתחת לעותק של האודיסאה והסביר. הם הזמינו אותו מנגר ובחרו בעצמם את העץ והגוון המיוחדים. הוא החליק בידו על הציפוי הבוהק. הכול בהתאמה אישית. המקרר השתתק בזמן שדיבר, כאילו כדי להאזין או לפחות לכבד את המעמד. חברתי הוסיפה בהרחבה על הלבטים בנוגע לעיצוב, על חילוקי הדעות בינה ובין בעלה בכמה פרטים קטנים ועל חוסר העמידה בזמנים מצד הנגר. היא סיכמה את הדברים במילה "סאגה".

"אפוס," הצבעתי בחזרה על כריכת הספר שעל השולחן וצחקתי. ניכר שלא חברתי ולא בעלה הבינו במה מדובר או שלא הכירו את המילה. הם בדרך כלל יודעים דברים מועילים יותר. יש להם עבודה יציבה והם נראים טוב מאתנו אף על פי שהם בגילנו. הם יסתדרו כמו שהם תמיד מסתדרים. לנו, לעומת זאת, יש משכנתא. עכשיו, הערב, כל מה שצריך לעשות הוא להמתין.

9

כעת אנחנו שותקים שתיקה ארוכה. חברתי ובעלה מביטים בשעון לסירוגין. המקרר מטרטר את הטרטור הרם ביותר שלו, וגם בו הם בוודאי לא מרגישים מפני שהם רגילים אליו כל כך. כנראה ניסה לחזור לאטו אל הטמפרטורה הנמוכה ביותר אחרי ערב ארוך שבו סגרו ושבו ופתחו את דלתותיו. כשגם המקרר השתתק הייתה הדממה מוחלטת כל כך שיכולתי להיות בטוחה שאני שומעת את הקרח מתגבש, ממלא את המקפיא ומקטין את חלל האכסון.

אני ובעלי לא סיימנו את שיחתנו לפני ארוחת הערב בהחלטה המפרטת בדיוק איך נוציא אותם משם. מה שהיה ברור ומוסכם על שנינו הוא שנשב שם ושנמשיך לשבת שם. בשלב מסוים הם ייאלצו לצאת. לא תהיה להם ברירה. ואילו אנחנו נישאר בפנים. למעשה זה יהיה די פשוט. ואז, כל מה שנצטרך לעשות הוא למצוא מישהו שישמור על הבית. בשלב מסוים ניאלץ גם להחליף את המקרר.

 

arrow2right arrow2right Other readers liked

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.