פרויקט הסיפור הקצר

search

כנרת רובינשטיין | מקור:עברית

התור שלה

האישה התקשטה לקראת התור שנקבע לה בשעה שלוש בצהריים אצל ד"ר זוסמן, כי כך לימדו אותה החיים: אישה צריכה להיות מקושטת. אישה מטופחת מקבלת יחס משופר. אישה יפה מקבלת טיפול טוב יותר מאישה שפניה אפרוריות, ששמלתה דהויה, שהלק על ציפורניה מתקלף, שהבנליות מולחמת לעורה ומכערת אותה. זאת לא הייתה מסורת שעברה מאם לבתה. היא לא זכרה שסבתה או אמה אי פעם הורו לה במפורש. אם היו נוהגות כך ודאי הייתה מתקוממת נגדן ומאשימה אותן בשובניזם ובמיזוגיניה, פניה היו בוערות מחום הצדקנות כשהייתה מעמידה אותן על טעותן ומזדעזעת מטיפשותן ונבערותן. אך היא הייתה בטוחה שלמדה את השיעור הזה מהן, מהתבוננות בנשים סביבה. בטח בזמן כלשהו בחייה צפתה באמה או באחותה הגדולה כשהן עבדו בהתגנדרות. התחפשו כדי למצוא חן בעיני גברים. היא יכלה להיזכר בכך כעת, גם אם לא היה ברשותה זיכרון ילדות ממשי כזה. כן. ייתכן ששתלה אותו במחשבותיה אך במרחק המטושטש של השנים הייתה בטוחה במידת תקפותו ובאותנטיות שלו. גם אם לא התרחש באמת במציאות, היה מוכרח לקרות והפך לתמונה שקמה מול עיניה. האישה שיוועה לא להיכנע להרגל המתרפס של בנות מינה למצוא חן, אך כעת כשהייתה כל כך לחוצה, מיהרה להגיע לתור שלה בעוד שעה, הראש שלה לא חשב. היה על אוטומט. פעלו הידיים שרועדות שִרטטו פס איילנר שחור מעל עפעפיה, מרחו מייק אפ על סנטרה ופידרו באבקת סומק את עצמות לחייה. פעלו השפתיים שהתכווצו לנשיקה כדי למרוח באופן אחיד את השפתון ואז נפרדו זו מזו בהפרחה מתפוקקת לאוויר. היא התבוננה בבואתה כמביטה באישה אחרת שהפכה להיות לאחר שמרחה את עצמה במסכת צבעים והאישה הזאת הייתה ללא ספק נאה ואלגנטית יותר ובאותה נשימה גם זרה לה לגמרי. היא חייכה אליה והחיוך יצא עקום.

האישה הייתה עצבנית מאוד מאז שהתקשרו אליה ביום חמישי מהמרפאה והודיעו לה שעליה לבוא לבדיקה חוזרת אצל ד"ר זוסמן לאחר שהתקבלו תוצאות בדיקות הדם שלה. היא ניסתה לדלות מידע מהמזכירה העניינית אבל זו סירבה במיאון שתלטני לומר ולו מילת הרגעה אחת, רק שתזמין בדחיפות האפשרית תור באפליקציה. ולא, בשום פנים ואופן היא לא יכולה להעביר אותה לשיחה עם ד"ר זוסמן. הוא לא ידבר איתה. הוא עסוק מאוד, יש לו הרבה מטופלים היום, ובלאו הכי הוא לא נותן מידע על תוצאות בדיקות בטלפון. גם אם הוא מכיר אותה, גם אם היא מטופלת שלו כבר עשר שנים, מה זה בכלל שייך? היא התלבטה אם להתקשר לטלפון הנייד של הרופא שהיה שמור אצלה באנשי הקשר ובסוף החליטה שלא. היא קבעה תור למועד הראשון הפנוי ביום שלישי. עד יום שלישי תנסה להתאפק. עוזי בן זוגה ואמה ניסו להרגיעה, אך היא לא נרגעה באמת וניסתה לפענח את התשובות בעזרת גלישה באתרי אינטרנט. התאמצה להבין את משמעות חריגות הכוכביות האדומות, אך הממצאים שעלו בידה היו מבלבלים ומלאי סתירות. האישה התקשרה מבוהלת לידידה רופאה שלה וזו ירתה קצרת רוח שהיא בדרך לעבודה, ושבתקופה האחרונה היא בעומס רציני, בלתי נתפס בכלל, אבל באמת כל כך, כל כך התגעגעה אליה והבטיחה בתוקף שתחזור אליה, ולא חזרה. והיא השתדלה לא לשמור טינה לחברה הרופאה ולא הצליחה. התקשתה להשלים עם כך ששגרת היום והטיפול בילדים הרחיקו את חברותיה ממנה עד לבלי שוב. 

האישה חששה מאוד שמשהו אצלה לא בסדר. כבר זמן רב קיננה בה תחושה של אסון מתקרב ולכן לפני שבועיים ביקשה ממזכירתו של ד"ר זוסמן שתשלח לה הפנייה לבדיקות דם. היא לא יכלה להגדיר בדיוק מה השתבש. היו המיגרנות שהתישו אותה, כמו הכניסו את ראשה למכונת סחיטה ומשכו חזק את הידית, ובחילות לאחר שאכלה מאכלים מסוימים ונדודי השינה. נדודי השינה היו השנואים עליה מכל. הרי הייתה עייפה כל כך מסאון היום, ובכל זאת הדקות שלפני השינה כמו הוקדשו להתכוננות למאבק בחזית היום הצפוי לה למחרת. היא הריצה בראשה את כל הפגישות העתידיות ואת הדרך שתעשה מתנשפת לחדר הישיבות: המדרגות הנעות באטיות מקוממת, דלתות המעלית שייפתחו מולה, הדהירה הלא זהירה בכבישים בזמן שהיא מכה באצבעותיה בחוסר שקט על ההגה; העקיפות, ההזדחלות מאחורי משאית זבל, הלחץ הרצחני להספיק להגיע בזמן וידיעת התבוסה שכיסתה בזיעה קרה את כפות ידיה והתירוצים הממולמלים שתמלמל לפנים הקהות, הלא פייסניות שמולה. דמיינה את עצמה מפהקת מול מנכ"לית העמותה, עיניה מתכסות בדוק מצועף והיא שוב נשאלת אודות הנתונים על הנוער בסיכון שנשר ממסגרות החינוך הפורמליות בכרמיאל, והראש שלה הופך אטום, המידע צף. עיניה מתערפלות ומזדגגות והיא אינה מצליחה לומר דבר. חדות מחשבתה, זאת שינקה ממנה את ביטחונה ושבזכותה התייחסו אליה ברצינות ובכבוד — בגדה בה. כל לילה בגדה בה מחדש.

האישה הברישה את שערה, התיזה על צווארה ענני בושם ואז יצאה מחדר האמבטיה. היא התיישבה בכורסא בסלון, נעלה נעלי עקב וחילקה הוראות אחרונות לעומר, בנה המתבגר שהתבקש לשמור על אחותו הקטנה בזמן היעדרה. הוא היה שקוע בטלפון הנייד שלו ולא הקשיב למילה אחת שאמרה לו, גם לא טרח להנהן או לעשות עצמו מקשיב. התנהג כאילו היא רוח רפאים בלתי נראית והיא התאמצה בכל מאודה לא לנטור לו טינה.

"לאן את יוצאת, אמא?" שאלה בתה מיה כשהאישה הכתיפה את תיקה. היא הלכה אחר שובל שמלתה המתנפנפת עד למטבח, מוקסמת מתחפושת האישה היפה. עיניה של בתה עקבו כיצד היא שותה כוס מים ומוחה בנייר את שאריות השפתון שהכתימו את הזכוכית לפני שהניחה אותה בכיור.  

"אני הולכת לד"ר אמנון זוסמן, את זוכרת אותו?"

"לא. מי זה?"

"הוא רופא משפחה. כמו ד"ר אפרים, רופא הילדים שלך."

"בגלל שאת חולה?"

שאלתה צבטה אותה ובלבלה אותה לגמרי, והיא ליטפה את השיער הרך שעל ראשה ומלמלה, "אמא מאחרת מיוש."  

כשעשתה פיפי וחיזקה מול המראה את השפתון האדום שדהה לא ידעה למה טרחה להתקשט כך. אולי ציפתה שמסכת היופי תגן עליה, שבעזרתה תדלג מעליה בשורת האיוב ואולי התחפשה לקראת מילוי תפקידה כדמות מרוחקת וקרירה בסרט דרמטי. כמו תמיד, בשעת ההתרחשות הגורלית ניתקה את רגשותיה משרשרת התסבוכת הבלתי צפויה שנדמתה לה כעלילה מותחת וסוחטת דמעות שלא הייתה יכולה להיות אמיתית, שלא יכול להיות שמתרחשת. כך הרגישה גם בלידותיה שהסתיימו שתיהן בניתוח קיסרי. אולי המורפיום שקיבלה לשיכוך כאבים העצים את תחושת הניתוק המרחפת כי האישה חשה שלא היא שוכבת עם בטן חתוכה בחלוק בית חולים תכול ומכוער, שהקשירות שלו נפרמו וחשפו את גבה ואת עכוזה.

                                                                                           ***

האישה חנתה את המכונית ופסעה זקופה לכיוון המרפאה. לידה במעלית עמד גבר נאה בעל בלורית כסופה במעיל צמר ארוך. הם החליפו ניקורי מבטים סקרניים והאישה חייכה אליו ואל עצמה, שמחה שהיא עדיין מעוררת עניין בגיל ארבעים וחמש. היא כבר לא הייתה צעירה, ועדיין לא לגמרי מבוגרת. ללא ספק האימהות נחרטה במפת קמטי הדאגה שבזוויות פיה ובמרכז מצחה. מעיניה קרן פיכחון למוִּד ניסיון. ובכל זאת, משהו מרענן נשמר בה והיא הרגישה מושכת. אמנם עבור גברים צעירים הייתה כבר מחוץ לתחום, אבל לאחרונה גילתה את שיכרון ההשפעה שיש לה על גברים מבוגרים ממנה. גברים בני שישים, ולפעמים גם בני שבעים נמשכו אליה וזה הפתיע אותה, שבגילם הם שוב מוכנים להשתטות ולסכן הכול אם רק תגלה אות זעיר של היענות, תפיחה על ירכם, חיבוק צמוד מדי לחזם. חלקם אפילו שלחו לה רמזים גלויים או מבודחים כדי לבדוק את היתכנות הדבר: אם תיעתר לצאת איתם להרפתקה שסופה אינו ידוע. מפעם לפעם היא השתעשעה מעט עם משחק הפיתוי הזה, וחשבה שאולי זה פרכוס אחרון לפני שחן צעירותה יוּעם לעד. היא לא רצתה להסתבך בשום פרשיית אוהבים, אך שעשועים מעין אלו הציתו בה תשוקה ולחלחו את שגרת נישואיה. הבשלות הנשית, זו שנסכה באיבריה הגדולים והעגולים שלווה מתפנקת, ריטון מגורגר של חתולים, הייתה צפויה להיקטף ממנה בעוד כמה שנים. היא הרהרה בתוגה כמה קצרה התקופה שהייתה באמת מרוצה מהמראה שלה. שנות התבגרותה חלפו כמו נסיעה דוהרת ברכבת, אז לפעמים נתקפה חיבה כלפי המראה הבלתי שגרתי שלה, לרגליים הארוכות, לקומתה הגבוהה מדי. קומה של שחקניות כדורסל הקניטו אותה בקריצה, אבל זכור לה שרוב הזמן הייתה מוטרדת וחסרת נחת וניסתה לתקן משהו בעצמה. רבצה עליה תחושה שרק אם תצבע את שיערה לאדום, או תמרוט את גבותיה לקו דקיק או תרד שלושה קילו, אז הכול יהיה בסדר. בתום שנות העשרים, הפציעו השנים הארוכות שגופה נשדד ממנה לטובת ההריונות וגידול הילדים. ורק לאחרונה נפרסו השנים הרגועות, שבהן הייתה מפויסת ונינוחה יותר, הרפתה מהשמירה על המשקל ולעתים גם טפחה בחביבות על כרסה המשתפלת. קיבלה בהבנה את השערות הלבנות הבודדות שבכל זאת הקפידה לסלק, אף שאמה הזהירה אותה שהתלישה מגבירה את גדילתן של שערות לבנות חדשות.   

                                                                                              ***

האישה ניסתה למשוך את השיחה עם המזכירה ולהתחבב עליה כדי שזו תחשוף משהו מהמידע המוצפן בחיסיון רפואי אודות תוצאות הבדיקה שלה, אבל הבחורה הצעירה סירבה לשתף פעולה, הייתה עטופה בשיריון הניכור של עובדים עם קהל שאיבדו לגמרי סבלנות ורצון לגלות אדיבות. בקול עצי אמרה שיש מישהו בפנים ושתקרא לה כשיגיע תורה. בינתיים היא יכולה להמתין. האישה התיישבה בחדר ההמתנה ועלעלה בדפי הכרומו המבריקים של מגזין הנשים. עיניה נלכדו בכותרת כתבה מצולמת שהבטיחה ללמד לחזור להיות בכושר בעשרה שלבים פשוטים. כשעיניה רפרפו מעל ההוראות הנלהבות של השלב השביעי, היא ראתה שמחדרו של ד"ר זוסמן יצאה אישה מבוגרת, מדדה על מקל הליכה. המזכירה קראה בשמה: נורית. נורית שביט. שמה המוכרז בחלל החדר נשמע נוכרי ומפתיע. היא קמה, החזירה את המגזין למקום והתקדמה מהססת לכיוון הדלת הפתוחה. "את יכולה להיכנס," עודדה אותה המזכירה ממקום מושבה והתעלמה מצלצולי הטלפון שצבאו על המרפאה.   

"שלום!" קיבל אותה בחיוך ד"ר זוסמן והיא הרגישה כמו תמיד כשביקרה אצלו בעשר השנים האחרונות שמסיבה עלומה כלשהי, היא חביבה עליו, שהוא שמח לראותה. הוא היה גבר נאה ומושך בן חמישים וחמש לכל היותר, בלורית שיערו הייתה כסופה ומלאה והוסיפה לו הדר. גופו המוצק והמרשים מילא את כל הכיסא. הוא שאל אותה לשלום ילדיה ולשלומה, והיא סיפרה בקול כבוש שהיא מאוד מתוחה מאז שהודיעו לה שבדיקות הדם שלה מצריכות ביקור חוזר אצל הרופא המפנה. היא ציפתה להבעה כלשהי על פניו, אך הוא נראה כאילו שכח בכלל במה מדובר. היא חשבה שאם הוא לא זוכר תוצאות קטסטרופליות, אז אולי אחרי הכול, תוצאות הבדיקה שלה לא כל כך גרועות. אולי גילו לה סכרת. סכרת ולא סרטן. הלוואי שזו רק סכרת, סכרת או דלקת נסתרת, היא התפללה. בשתי המחלות הללו אפשר לטפל בעזרת תרופות, משתיהן אפשר להירפא והן לא מסכנות חיים. הוא ביקש ממנה את הכרטיס שלה, העביר אותו במסוף ואמר "בואי נראה." היא אמרה לו שניסתה לברר לבדה את התוצאות באינטרנט, אך הוא קטע אותה, "רק רגע בבקשה, נורית."

בזמן שד"ר זוסמן צמצם את אישוניו וקרא את תוצאות הבדיקה במסך המחשב, רעדו לה הרגליים והיא המשיכה להתפלל שהכול אצלה בסדר, וחשבה שיש לה עוד הרבה מה להספיק בחיים. בדחיפות הראשונה עליה להפסיק את המאבקים המתישים עם עומר. היא מוכרחה להתחיל לדבר איתו ולהפסיק להתרגז מכך שהוא כמו כל בני גילו מרוכז בעולמו ולא רואה אותה, או רואה אותה בתור מטרד מביך, במיוחד ליד חבריו, אז הרגישה כמה הוא בוש בה והשתדלה בכל כוחה לכווץ את דמותה ולקמץ במילים.  

כעבור דקות ארוכות, ד"ר זוסמן אמר מרצין שתוצאת בדיקת הדם מצביעה על עלייה ניכרת ברמת הטריגליצרידים בדמה, או במילים אחרות עלייה בשומני הדם שלה, ושהיא חייבת להקפיד על תזונה נכונה ולהפחית בפחמימות. "זה מסוכן?"  שאלה והרגישה ילדותית כמו בתה בת השמונה. כל כך בנלית וחשופה הייתה חרדת המוות שלה.

"ערכים גבוהים יכולים לגרום להתקף לב או לאירוע מוחי," ציין ד"ר זוסמן וקם מכיסאו. "בואי נבדוק את לחץ הדם שלך ואת הלב," הוא אמר והיא הריצה במהירות את רשימת ההקרבות שהייתה מוכנה לעלות לזבח בתמורה לבריאות טובה, על כל כך הרבה דברים הייתה מוותרת במשא ומתן הדחוק הזה.

הוא נעל את דלת חדרו, הסיט את הווילון והורה לה לחלוץ את נעליה ולשבת על מיטת הבדיקות. היא חלצה את נעלי העקב שלה והוא נעמד קרוב אליה עד שחשה בנשימתו. הוא הניח יד על כתפה, ולא הסיר אותה ממנה גם כשלחש באוזנה, "אין לך מה לדאוג, למה את כל כך קפואה." הוא בדק לה לחץ דם וכשהמכשיר צפצף, חייך אליה שהכול תקין, ואחר כך ביקש ממנה לפשוט את שמלתה כדי להאזין ללב שלה. האישה רצתה להגיד שאין בכך צורך, שהיא לא צריכה להתפשט לגמרי, שמספיק שתפשיל רק את החלק העליון, אך קולה נדם והיא ביצעה את הוראותיו בשתיקה, ופשטה גם את החזייה לאחר שהוא סימן לה בידיו להוריד.

היא חשה מושפלת לבושה בתחתוניה בלבד על הנייר המחוספס שנפרש על מיטת הבדיקות כשהניח את הסטטוסקופ הקר על חזהּ והקשיב לדפיקות לבה ההולם בחוזקה. וכששאל אותה, מתי לאחרונה הלכה לבדיקה אצל כירורג שדיים, היא לחשה שהיא לא זוכרת, איבדה לגמרי את ריכוזה, וראתה כיצד אצבעותיו העבות לשות את בית השחי שלה ואחר כך עוברות למשש את שדיה. לחייה ותנוכי אוזנה בערו מבושה. הוא הורה לה להתלבש, וכשסיים נפנה לכיור ושטף את ידיו בקפידה כמו שוטף מעצמו כל זכר למה שאירע. פניו היו סמוקות והביעו גועל, בטח נגעל מעצמו, נגעל ממנה. לאחר שהתלבשה בזריזות, התיישבה מולו בפנים מורכנות, והוא מלמל שהכול אצלה בסדר פחות או יותר. אנחת רווחה קלה השתחררה ממנה. הוא החזיר את כרטיס קופת החולים שלה ומרוחק ביקש שתקבע תור אצל דיאטנית שתנחה אותה מה עליה לאכול כדי להוריד את הכולסטרול שבדמה. היא חייבת לשמור על עצמה! האישה הנהנה בדממה לאצבעותיו השמנות המתרות בפניה, ועוד לפני שעזבה את החדר הוא קרא רועם, "הבא!"     

בדרך הביתה במכונית, שִחזרה מה קרה וידעה שהיא שיתפה פעולה עם כך מראש עוד מהצהריים, כשלבשה שמלה והתגנדרה והצטבעה, ואחר כך נרתמה לכך כשצייתה להוראותיו בלי להפעיל שיקול דעת, על אף שידעה שרופא משפחה לא אמור לבדוק את שדיה. היא לא הייתה בסדר, ולכן גם לא תספר על כך לאיש. היא התביישה שעשתה כל מה שהורה לה בלי למחות ובלי להתקומם, אחרי כל מה שקראה וידעה. מודעותה פרחה ממנה כמו דליפת שתן. היא התביישה שמרחה את שפתיה בשפתון אדום עז והרהרה שללא ספק האדום שבחרה היה בוהק מדי.

 

8

arrow2right arrow2right Other readers liked

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.