קובי ניב | מקור:עברית

התחנה האחרונה מִיצ'קוֹנג

מאת אלן ג'יי סקוט. תרגום: יוסף הרמתי. הוצאת כרכום

בצבא קוראים לי שוּטבֵּרְד, זה השם שלי עוד מהטירונות, בגלל הגמגום והמלחמה וכל זה. בחיים האמיתיים, לפני שהתגייסתי, אני מאלבוקרקי ניו-מקסיקו, קראו לי אלן ג'יי שוּבֵּרט. אלן ג'יי זה על שם שני האחים הקטנים של אימא שלי, אלן וג'ייסון, שמתו מקור ברעב הגדול של עשרים ותשע, ושוברט זה סתם, בגלל שההורים של אבא שלי הם מאוסטריה. אבל אני שיניתי לסקוֹט. הילדים בבית-ספר קראו לי שִיטבֵּרְד, אתם יודעים, חרא של ציפורים. זה הצחיק אותם. אז איך שנהייתי בן שש-עשרה, ככה זה החוק בניו-מקסיקו, הלכתי ושיניתי לסקוט. אבל בניירות של הגיוס, של הצבא, לא יודע איך זה קרה, נשארתי רשום שוברט. פה במוצב כולם קוראים לי צ'רלי. ולא רק לי. לכולם קוראים פה צ'רלי, ולא משנה איך קוראים לו. אפילו לקפטן דן, אם זה לא משהו רשמי, אתם יודעים, אנחנו קוראים צ'רלי. כי זה מה שמשאיר אותנו בחיים, זה שקוראים לנו צ'רלי. וזה לא סתם איזו אמונה טפלה, כמו שאתם בטח עכשיו חושבים ומצקצקים לכם, או איך שלא אומרים את זה, בכורסאות. אתם יכולים לא להאמין לזה עד מחר בבוקר, אני לא אכפת לי, לא אכפת לי מכם, כמו שלכם לא אכפת ממני. כי זה עובדה וזהו. הנה, אתמול מת לנו גם אנדז'י, החבר שלי, אנדז'י פּרוֹפִינְסְקִי, הפולני הזה המפגר, היה לו שפם שנראה כמו מברשת פלדה לניקוי סוסים מלוכלכים במיוחד, ושיניים צהובות מניקוטין, גדולות כמו של גמל, אולי בגלל שהוא היה מעשן קאמל, חזק, בלי פילטר, וצחוק היה לו כמו של חמור שיכור. מפּוֹרט-משהו הוא היה, לא זוכר איזה פורט. ואהבתי אותו. בחיי שאהבתי אותו. ואתמול בערב, בדיוק כשהביצות הגדולות מאחורינו האדימו מהשמש השוקעת ביער שמאחוריהן, הרגנו אותו, אנחנו בעצמנו הרגנו אותו, את אנדז'י. לא הייתה לנו ברירה, גם כי הרגליים שלו היו מרוסקות והפרצוף המחוץ והגולגולת מעוכה, וממילא הוא היה מת, וגם בגלל הבגידה. אז קפטן דן דן אותו למוות בירייה, כי זה העונש הקבוע בחוק של הצבא על בגידה מול פני האויב. ככה קפטן דן אמר. אז ירינו בו. חבר טוב הוא היה. הרבה היינו מדברים, פה בתצפית, שכשאתה שומר לבד, מה יש לך לעשות? כלום. קצת אולי לעשן סיגריות, אבל מזמן כבר לא נשארו לנו סיגריות. או לקרוא ספרים, שני ספרים יש פה, הקוסם מארץ עוץ והתפסן בשדה השיפון, אבל אין בהם דפים, כי אחרי שנגמרו הסיגריות הצ'רלים השתמשו בהם לגלגול סיגריות מעשב וקוצים וקליפות עצים שרופים וכל מיני חרא כאלו. אז הרבה פעמים כשאני פה לבד, אני חושב איך אפשר לחבר את שני הספרים האלו לספר אחד. הכי טוב, אני חושב לפעמים, זה שדורותי תעוף מקנזס לניו-יורק ושם היא תפגוש את הולדן, ואז הם יזדיינו כל הספר כמו שפנים. פעם היו פה גם המון חוברות ישנות של פלייבוי, שקיבלנו, לא אנחנו, המוצב קיבל, זה עוד היה לפנינו, מאיזה שפנפנה שבאה לכאן לביקור או משהו. אבל מרוב שפיך ששפכו עליהם דורות של לוחמים, כמו שאומרים, כל הדפים והחוברות נדבקו וכבר אי אפשר לאונן איתם כמו בן-אדם, אז במקום סתם לדמיין כל מיני שדיים ענקיים וכוסים פעורים ותחתים כדורסליים שראית אולי פעם באיזה חוברת פורנוגרפית, הכי טוב היה באמת אם היה לנו פה איזה ספר פורנוגרפי, אבל ממש ספר, ספר של סיפורים, סיפורים על זיונים, משהו כמו איך שדורותי עפה לארץ עוץ, זה מה שהיא חושבת, אבל במקום שהיא תיפול על מכשפה מכוערת בשדה של מנצ'קינים מזויינים, היא תיפול באמצע שדה השיפון ישר על הזין של הולדן, מה אתם אומרים? חזק, הא? ואם זה ככה כבר בעמוד שש, אז רק תחשבו איזה תענוג יהיה לכם בהמשך. אני בעצמי כבר עומד לי פה הזין כמו טיל רק מלחשוב על זה. ולפעמים אני חושב דווקא ההיפך, שדורותי תנחת באמת על המכשפה, אבל במקום הדחליל, כי אותו אני ממש אף פעם לא סבלתי, שבמקום הדחליל היא תפגוש את הולדן ואז הם יזדיינו במקום בשדה השיפון בדרך הלבנים הצהובות, מה אתם אומרים, מה יותר טוב? אנדז'י דווקא אמר שהכי טוב יהיה אם דורותי תעשה שלישיה עם הדחליל, איש-הפח והאריה. "חלודה של שנים היא תצטרך בטח להוריד מהזין של איש-הפח, צ'רלי, אבל היא תשפשף טוב, היא תשפשף", הוא אמר ונער בצחוק, "כי שווה הזין שלו, תמיד עומד, אתה יודע,  עם הברגים וכל זה". "שלא לדבר על הזין של האריה, צ'רלי, זין של אריה זה בטח משהו", הוספתי גם אני, אבל אנדז'י לא הסכים איתי. "אני חושב דווקא ההיפך, צ'רלי, שכל הבעיות של האריה זה לא בגלל שהוא פחדן, זה בגלל שיש לו זין קטן, זין של שפן". "והדחליל, בטח יש לו זין עבה כזה, מגזע של עץ, לא ככה, צ'רלי?", שאלתי. "הדחליל אין לו בכלל זין, צ'רלי, מה איתך?", הוא התעצבן, "אתה בחיים שלך ראית פעם דחליל עם זין? אין דבר כזה". "זה נכון", אמרתי, כי באמת לא ראיתי, בכלל לא ראיתי דחלילים אמיתיים, רק בספרי ילדים, "אבל העולם, צ'רלי, העולם מלא דחלילים, אז איך הם מתרבים?". "מה איך?" הוא תמה על בורותי, "עם האף, הם מזיינים עם האף, כמו הילד-עץ הזה פינוקיו שהאף שלו כל הזמן מתקטן ומתארך, מה זה אומר, צ'רלי?". לא ידעתי את התשובה, אבל אנדז'י ידע. הכול הוא ידע. "שהאף שלו זה כמו זין", הוא הסביר לי, "שהזין שלהם זה האף". ניסיתי לדמיין איך זה לזיין עם האף, אבל אז הבנתי שאני לא יודע איך נראה כּוּס של דחלילה, ובגלל שלא רציתי שאנדז'י יידע שאני לא יודע, העברתי נושא. "רגע, בסדר, שיהיה שלישיה, צ'רלי", אמרתי, "אבל מה יהיה עם הולדן?" שאלתי אותו, "הולדן, צ'רלי?! מי זה הולדן? אה, כן, שילך להזדיין", הוא אמר וצחק כמו תמיד כמו חמור. מצחיק הוא היה, באמת, וגם משכיל, הרבה דברים ידע, המון, בכל מיני תחומים, אפילו גיאוגרפיה הוא ידע. פעם הוא פתאום שאל אותי, "תגיד, צ'רלי, אתה יודע מה זה הנהר הזה פה?", כי מלפנים של הגבעה שעליה המוצב שלנו יש נהר גדול כזה, רחב, שמתעקל בדיוק סביבנו ומאחורינו יש ביצות ענקיות. אנחנו, איפה שהמוצב שלנו עומד, זה על מין גבעה שהיא בעצם מין אי כזה, או שאולי זה להיפך, לא משנה. לא היה לי מושג איזה נהר זה. "זה המֶקוֹנג, אני חושב, צ'רלי", אמרתי, כי זה השם היחיד של נהר שלא באמריקה שהכרתי. "מה פתאום מקונג, צ'רלי? מה קרה לך?", הוא נחר עלי בבוז כאילו נפל לי עוד בורג מראש-הפח החלוד שלי.  "אז אם ככה, צ'רלי", אמרתי לו בצחוק, וגם שייראה שאני כן יודע דברים, "אז זה בטח המיסיסיפי, לא?". אבל אנדז'י לא התרשם ולא צחק. "איזה טמבל אתה, אלוהים", הוא התעצבן עלי, "זה הירדן, צ'רלי, הירדן". מה אני יגיד לכם, באמת יצאתי טמבל. ממש לא ידעתי את זה ואפילו לא חשבתי את זה. אבל אז  חשבתי עוד קצת ובכל זאת לא הבנתי. "אבל אם זה הירדן, צ'רלי", אמרתי לו, "אז למה אנחנו יורים על הארץ המובטחת, ולא נכנסים אליה, הא?". חשבתי שהוא יגיד לי שזה בגלל שהארץ המובטחת מלאה עכשיו בקומוניסטים מחוריינים עם עיניים עקומות ושיניים צהובות ותתי-מקלעים מזויינים, ורק כשהם ייגמרו לגמרי אז נוכל להיכנס, כי זה מה שחשבתי שהתשובה הנכונה, "לא, לא, לא", הוא גער בי, "הארץ המובטחת זה לא שם, צ'רלי, זה פה". "איך פה, צ'רלי, כשכתוב במפורש בספר שהארץ המובטחת היא מעבר לנהר, ומעבר לנהר זה שם, לא פה, הא?". "זה תלוי איפה אתה עומד, צ'רלי. אם אתה עומד מעבר לנהר, אז מעבר לנהר זה אנחנו, אנחנו הארץ המובטחת, אתה מבין? בגלל זה אנחנו יורים אל מעבר לנהר, כדי להגן על הארץ המובטחת מפני הקומוניסטים הצהובים המחוריינים שרוצים לקחת לנו אותה, הבנת, צ'רלי?". האמת שלא כל כך הבנתי, וגם לא היה אכפת לי מכל זה. העיקר שהיה לי אותו, חבר טוב וחכם ומצחיק שיודע הכול ועכשיו הוא מת. כשהתחלנו, כשרק הגענו לפה, כל פלוגה צ'רלי, בשלושה או ארבעה הליקופטרים באנו, להחליף את הצ'רלים שהיו פה לפנינו, היינו שלושים וחמישה או ושישה, משהו כזה, עכשיו נשארנו רק שבעה. כל האחרים מתו. לא ברחו, לא נעלמו, לא נפלו בשבי. מתו. נשרפו. רק שבעה נשארנו, או אולי בעצם חמישה. כי אתמול לא רק אנדז'י מת. גם צ'רלי הג'ינג'י הלך. סקוטי הוא היה. אולי מקמַהוֹן, או מקמַהוּן, בגלל המבטא הדפוק שלו אי אפשר היה להבין אם זה זה או זה, אבל ג'ינג'י בטוח הוא היה, ג'ינג'י כמו החלודה על הזין של איש-הפח. התנינים אכלו אותו. זהו. אני כותב עכשיו את כל זה פה במחברת, בתצפית, יש לנו פה שתי מחברות ושני עפרונות, אחד שחור ואחד אדום. שחור זה לשיגרה ואדום זה לחירום. אבל אני הוצאתי עוד מחברת, מיוחדת, בשביל לכתוב את הסיפור הזה על איך שפרופינסקי וגם המק מהוּן או הוֹן האלו מתו. מחברת אחת זה בשביל לכתוב את כל מה שאנחנו רואים מפה, והיא אף אחד אפילו לא פתח אותה אף פעם כדי לרשום משהו שהוא ראה, כי כמו שכבר אמרתי וגם אם לא אמרתי, מאז ההפצצה הגדולה שהייתה פה לפני שנתיים וחצי, כשהכול נשרף, לא קורה פה כלום וגם לא רואים מפה כלום. לפני זה, לפני שהלכו לנו כל המכשירים המחורבנים בשריפה, היינו מדווחים הכול בקשר. אבל עכשיו אי אפשר, וגם אין מה, אז ההוראה היא לכתוב כל מה שאנחנו רואים מפה, שזה שום דבר, במחברת. והמחברת השנייה זה בשביל לכתוב כל מה שקפטן או'מאלי כאן אומר או עושה. עד לפני משהו כמו שמונה תשעה חודשים, קפטן  או'מאלי, קפטן צ'רלי או'מאלי, זה היה השם שלו, אני חושב שהוא מבוסטון, ושלא תחשבו שאני חושב שהוא מבוסטון בגלל שהוא אירי וכל זה, כי אנדז'י אמר לי שהוא בכלל יהודי, או'מאלי. זה מה שפרופינסקי אמר, שאו'מאלי הוא יהודי. "איך יהודי, צ'רלי", שאלתי אותו, "עם שם כמו או'מאלי?"  אז מה הוא מספר לי? שהסבא שלו, של קפטן או'מאלי, הסבא שלו היהודי, כשהם הגיעו מרוסיה לאמריקה, לבוסטון, הוא היה חייט, והוא עבד קשה הרבה שנים ובסוף חסך מספיק כסף כדי לקנות לעצמו חנות קטנה משל עצמו, והחנות שהוא קנה הייתה שייכת לאיזה אחד או'מאלי, כי בבוסטון הרי כולם היו אירים, כן? אז הסבא של קפטן או'מאלי עשה חשבון שיותר זול לשנות את השם שלו מאני-לא-יודע-מה לאו'מאלי מאשר להחליף את השם של השלט של החנות מאו'מאלי לאני-לא-יודע-מה, וככה נהיה לנו מפקד מוצב יהודי שקוראים לו בשם של אירי. והוא גם נראה כמו אירי. איש גדול כזה, שני מטר אולי, ורחב, חזק, וגם עם קול רועם, מרגיע, בדיוק כמו שצריך להיות למפקד מוצב. ופתאום איזה יום, כמו שאמרתי, לפני איזה שבעה שמונה חודשים, לא שהייתה איזה תקרית או משהו, כי מאז ההפצצה והשריפה הגדולה לפני שנתיים וחצי, כמו שכבר אמרתי לכם, אף אחד לא ירה עלינו לפה אפילו ירייה קטנה אחת, פתאום, ככה משום מקום, הוא נפל וזהו, יותר לא קם. אף אחד לא יודע מתי ואיך זה קרה, כי אף אחד לא ראה מתי ואיך זה קרה, ורק אחרי שזה קרה איזה צ'רלי נתקל בו באמצע הדרך ומצא אותו ככה. והוא לא מת, קפטן או'מאלי, הוא חי. זאת אומרת הוא נושם וזה. אבל לא יותר מזה. וקפטן דן, הסגן שלו, שהוא בעצם רק לוטננט, אבל בגלל שעכשיו הוא המפקד, אז אנחנו קוראים לו קפטן, ושיש לו שכל מעוך כמו של חתול דרוס, הוא לקח את הפיקוד, כמו שאומרים, ואמר לנו להעלות את קפטן או'מאלי לכאן, לתצפית, ומאז הוא יושב כאן על כסא כזה גדול, ועשו לו בכסא, איפה ששמים את התחת, צ'רלי הכושי עשה לו חור גדול ומתחת שמו דלי שהוא יוכל להשתין ולחרבן, וכיסו אותו בכמה שמיכות, וזהו. כל ארבע שעות, זה ההוראה, נותנים לו לאכול כף של גרגרי תירס משומרים, זה כל מה שאנחנו כולנו אוכלים כאן, כי רק זה נשאר, גרגרי תירס מקופסאות ופיחסלינגים מסריחים צלויים שאנחנו צדים. אבל הוא לא, הוא לא יכול לעכל את זה, קפטן או'מאלי. פעם ניסינו לתת לו אחד והוא הקיא אותו. אנדז'י אמר שהוא חושב שזה בגלל שהיהודים אסור להם לאכול בשר עם זנב, ופרופינסקי הוא היה יודע דברים. אז קפטן או'מאלי הוא אוכל רק תירס, וגם מחרבן רק תירס. ואת התירס שהוא מחרבן אנחנו מחליפים כל יום ושופכים למלכודת של הפיחסלינגים. והכי מוזר זה שהעיניים שלו תמיד פתוחות, גם כשהוא ישן. והוא יושב שם ככה כל היום וכל הלילה, עם עיניים פתוחות, כל ארבע שעות אוכל כף תירס, מחרבן כף תירס ומשתין מיץ תירס עכור כזה של קופסאות, ומדי פעם גם משמיע כל מיני קולות ואנחות. ולפי ההוראות של קפטן דן אנחנו, כל מי שנמצא באותו זמן בתצפית, צריכים לרשום כל מה שהוא כאילו אומר, קפטן או'מאלי. כי קפטן דן חושב שיום אחד הוא יתעשת ויגיד לנו מה צריך לעשות, כי הוא בעצמו אין לו מושג מה צריך לעשות, ואז נדע סוף-סוף מה צריך לעשות כדי לצאת מכאן לפני שכולנו נמות. אבל קפטן או'מאלי אומר רק "אההההה" ו"בהההההה" ואולי גם "גהההה" ו"דההההה", ו"ברהההההבהבה" ולפעמים גם "חררררר" ו"בררררר" ואולי גם "חררברררבחררר" וזהו. ואת כל זה אנחנו צריכים לרשום. ויש כבר מלא מחברות מלאות בכל החרברבר הזה. ופלוצים, גם פלוצים. כי קפטן או'מאלי גם מפליץ כמו שפן, מבחינת הכמות, אני מתכוון, לא מבחינת הרעש. "וזה אסור להם, צ'רלי", אנדז'י היה תמיד לוחש לי כשאו'מאלי היה מפליץ, "זה אסור להם להפליץ". "למי, צ'רלי?", הייתי שואל, "למי אסור להפליץ? לקצינים?", "לא, צ'רלי, אידיוט שכמוך", הוא היה אומר לי, "ליהודים, ליהודים אסור להם להפליץ בקול". "אבל למה, צ'רלי", הייתי שואל את אנדז'י, "למה אסור להם להפליץ, ליהודים?" ואנזד'י היה אומר "כי הדת שלהם אוסרת על זה, צ'רלי, זה למה. במובן הזה הם כמו בחורות". וקפטן דן אמר לרשום הכול, גם את כל הפלוצים שלו, של קפטן או'מאלי. "כל מה שיוצא ממנו לרשום", ככה בפירוש הוא אמר. אז בעצם המחברות של מה שהוא כאילו אומר, קפטן או'מאלי, מלאות, כמו שכבר אמרתי, באההה ואוווו וגרררר ובוווו ובהההה ובפלוצים. כי קפטן דן הדגיש במיוחד שצריך לכתוב מתי זה נגיד בררחררר שיוצא לו מהפה ומתי זה חרררבררר שיוצא לו מהתחת, שאפשר יהיה להבדיל, אתם יודעים, "למען הדורות הבאים", ככה הוא אמר, נשבע לכם, "למען הדורות הבאים". אבל לא נשאר כבר מי שישאיר שום דבר לדורות הבאים. כי בלילה צ'רלי זָיוֹן, צ'רלי הכושי,  אין לי מושג איך באמת קראו לו, אבל אני יודע שהוא היה מאלבמה או מג'ורג'יה, כמו כל הכושים, גם הוא מת, התאבד, ירה לעצמו לא סתם כדור, צרור הוא ירה לעצמו בראש. ג'ונס קראו לו או אולי ג'ונסון, משהו כזה, זה היה השם שלו האמיתי, אבל אנחנו קראנו לו או צ'רלי הכושי או צ'רלי זָיוֹן, בגלל שכל לילה, אחרי שהיינו צולים פיחסלינגים על האש, לפני שהיינו הולכים לישון, במקום לשיר את ההמנון, אז כמו בכל הסרטים על כל המלחמות, צ'רלי הכושי היה מוציא מהכיס את המפוחית שלו, והיה מנגן ושר, בקול עמוק וכואב, וכולנו, חוץ מקפטן דן המחורבן, שהוא לא היה נאה לו או משהו, היינו מצטרפים ושרים יחד איתו בקול גדול את השיר הזה של היהודים, מהתנ"ך, על נהרות בָּבִּילוֹן, איפה שישבנו, שם בכינו, כשהיינו נזכרים בזיון. אנדז'י הסביר לי פעם שזה בעצם שיר געגועים לכל דבר, "לאו דווקא של היהודים לזיון, שזה הארץ שלהם", ככה הוא אמר, במילים של משוררים, "אלא שיר געגועים בכלל, צ'רלי, געגועים למשהו טוב שהיה פעם ואיננו עוד. זה יכול להיות הבית שלך הישן, המאמן-פוטבול שלך בתיכון, עוגת התפוחים שאמא שלך הייתה אופה, איזה ילדה שאהבת, הנעורים שחלפו", וגם החבר הכי טוב שלך שמת, את זה לא הוא אמר, את זה אני אומר עכשיו, כי אני יושב כאן, על נהרות בבילון האלו פה, ואני בוכה כי אני זוכר את אנדז'י ואת הג'ינג'י ואת סמואל ומקהלת הצ'רלים שהיינו שרים ובוכים כל לילה מחדש על איך שהיהודים הדפוקים שרים ובוכים כשהם נזכרים בזיון המזוינת הזאת שלהם, שהם מתגעגעים אליה כאילו היא היתה העוגת תפוחים שאימא שלהם הייתה אופה. כל החרא הזה של המוות של צ'רלי הג'ינג'י ושל פרופינסקי ושל צ'רלי הכושי קרה בגלל ההליקופטר שנחת אצלנו אתמול פתאום בטעות. הייתה לו איזה תקלה, משהו במנוע, ירו עליו, וגם לא היה לו קשר, אני חושב, והוא, אני לא יודע איך הוא בכלל הגיע לאזור שלנו, אני לא יודע אם אפילו הוא ידע בכלל שיש פה מוצב, כי אין לנו דגל, אין לנו כלום, הכול נשרף, הכול, בהפצצה הגדולה של לפני שנתיים וחצי, אבל אנחנו פה הגבעה היחידה, אי של יבשה בים של מים, אז בטח בגלל זה הוא נחת פה. ודווקא את המנחת הקטן שלנו סידרנו ושמרנו ישר אחרי השריפה, כי היינו בטוחים שתכף באים להציל אותנו, אז שיוכלו לנחות, אבל אף אחד לא בא, אף אחד גם לא דיבר איתנו, כי לא היה איך, אולי בגלל זה הם חשבו שכולנו מתים, נשרפנו, ובגלל זה לא באו, כי הם לא שמעו מאיתנו, לא יודע. אולי גם בכלל מחקו אותנו ממפת המוצבים. ואולי זה סתם היה טעות. "כי גם אם הם חושבים שכולנו נשרפנו, צ'רלי", אמרתי לאנדז'י, "אז למה הם לא באים להוציא מפה את האפר שלנו, אתה יודע, שיהיה למשפחות מה לשים על הבר בסלון, ליד התמונה שלנו, אה?". אנזד'י לא ידע את התשובה, אבל הייתה לו תיאוריה כללית על איך העולם מתנהל. "תשעים ושבע אחוז זה טיפשות ושאר השלושה אחוזים זה כל השאר, צ'רלי, ככה זה". אבל, וזה לא קשור בכלל, אתמול בבוקר שמענו פתאום קולות של הליקופטר מתקרב. טח-טח-טח כזה מאוד מאוד ברור. והקומוניסטים הרי אין להם הליקופטרים, אז ידענו שזה הליקופטר שלנו. וכולם יצאו מכל החורים שלהם, ועמדנו וצרחנו ליד המנחת הישן כמו משוגעים ונופפנו לו בסמרטוטים ובגופיות ובתחתונים ובמה לא, והוא באמת הגיע מעלינו, כאילו בודק שאנחנו בסדר, עמד קצת מעלינו מהצד ככה והביט, כאילו לא בטוח, כמו שאתה מסתכל על בחורה לפני שאתה מחליט אם להתחיל איתה או לא. ואנחנו עמדנו שם משותקים, לא נושמים, פוחדים שהוא לא ינחת, שהוא פתאום יסתובב ויתרומם ויחזור לו כלעומת שבא, כמו שאומרים תמיד בספרים, ואנחנו נישאר כאן שוב לבד, לנצח, כמו שהיה עד עכשיו. אבל אז הוא פתאום החליט ונחת. וכולנו הנפנו ידיים לשמים וצרחנו כמו מעודדות וקפצנו וחיבקנו אחד את השני כאילו הקבוצה שלנו דפקה טאצ'דאון דפוק שעוד לא היה בתולדות האנושות. והם לא כיבו את הרוטור שלהם, שהמשיך להסתובב, כאילו שהם עוד לא ממש בטוחים בנו, ואז נפתחה הדלת, ורק שניים מהם יצאו, הם היו שלושה, אמריקאים, כמונו, מדברים אנגלית "מי אתם?!", התפלא השמן והרזה הביט סביב ושאל, "מה זה פה?". "מוצב", אמר קפטן דן מנפח חזהו בגאווה, "מוצב אמריקאי, אמריקאים אנחנו, כמוכם, חיילים פה בוייטנאם". "אז למה…" היסס השמן והרזה המשיך, "למה אתם כאלו… שחורים כאלו?". ובאמת, הבטנו בעצמנו, ובאמת היינו שחורים, מהפיח, מהכוויות, מהשריפה וכל זה. "זה…", גמגם קפטן דן, "זה… זה מהשריפה", ואנזד'י הצטרף גם הוא לשיחה והצביע על צ'רלי הכושי ואמר "אצלו זה מלידה. אצלנו זה מהשריפה". אבל רק צ'רלי ההומו צחק בלי השיניים שלו. "ומה אתם עושים פה?" שאלו עכשיו השמן והרזה ביחד. "מה זאת אומרת מה אנחנו עושים פה?", התרעם עליהם, אני חושב שככה אומרים את זה, צ'רלי הג'ינג'י, "אנחנו חיילים, זה מוצב פה ואנחנו חיילים". "אבל אנחנו אף פעם לא היינו פה, נכון, ג'וני?", פנה הרזה לשמן, "לא, ג'וני", ענה השמן, "והם גם בכלל לא מופיעים במפת המוצבים". "טוב, לא משנה", המשיך צ'רלי הג'ינג'י להתרעם, "כל זה לא חשוב, העיקר שתוציאו אותנו מפה עכשיו". "מה זאת אומרת?" לא הבין השמן. "תוציאו אותנו, תוציאו אותנו!", צעק צ'רלי הג'ינג'י, "אנחנו פה כבר שנתיים וחצי ככה, תוציאו אותנו!". "אבל אנחנו לא יכולים", אמר הטייס השמן, "אנחנו לא הליקופטר פינויים, אנחנו הליקופטר פיצה". אף אחד לא הבין על מה הוא מדבר, השמן המזוין, אז הוא המשיך. "אנחנו הליקופטר פיצה. אנחנו לא יכולים לפנות אנשים. זה אסור לנו. אנחנו רק מחלקים פיצה למוצבים. זה הליקופטר אחר שהוא הליקופטר פינויים, אנחנו נשלח אותו אליכם והוא ייקח אתכם, אתם מבינים?"."תתקשר אליו עכשיו", המשיך צ'רלי הג'ינג'י לצרוח, "עכשיו!". "אנחנו לא יכולים עכשיו", אמר הטייס הרזה, "אין לנו קשר, נחזור לבסיס ונדווח עליכם, אל תדאגו, והם כבר יבואו לקחת אתכם". "יופי", אמר צ'רלי הכושי, "אז עכשיו תביא לנו פיצות". "מה?" שאלו שני הטייסים ביחד. "פיצות, תביאו לנו פיצות, אמרתם שאתם הליקופטר פיצות, אז תביא פיצות". "איזה מוצב אתם? איך קוראים לכם?", שאל הטייס השמן והוציא רשימה מהסרבל שלו. "מיצ'קונג", אמר קפטן דן, "התחנה האחרונה מיצ'קונג". השמן עבר על הרשימה שלו ולבסוף אמר, "אין לי מוצב כזה ברשימה. זה הכול שמות של עצים". "איזה עצים?", שאלתי. "אוכמניות, אפרסק, בננה, מייפל, פטל, שזיפים, תפוח, כאלו", אמר השמן. "פטל", אמר אנזד'י, "אנחנו פטל". השמן שוב הציץ ברשימות שלו. "אוקיי. כן, אתם כאן. מגיע לכם שמונה-עשרה מגשים, תוריד להם שמונה-עשרה, ג'וני", הוא צעק לעבר הטייס שנשאר בתוך ההליקופטר, "ואתה יכול לדומם". לכל אחד יצאו שלושה מגשים, והלכנו והתיישבנו ואכלנו בצד, לא ביחד, כל אחד בעצמו, כאילו לא היה לנו נעים שהאחרים, אלו שאוכלים כבר שנתיים וחצי רק תירסים מחורבנים ופיחסלנינגים צלויים, ייראו שאנחנו אוכלים אוכל אמיתי, אוכל של בית, טעם של גן-עדן היה לזה. זה בטח ככה, זה מה שאוכלים כל היום בגן-עדן של האיטלקים. "מעניין באמת איך זה מסודר שם  בגן-עדן, האנשים לפי מה מסדרים אותם?", שאלתי פעם את אנדז'י. "מה זאת אומרת?" הוא לא הבין את השאלה, אז הסברתי לו. "בגהינום זה ברור. זה לפי החטאים ולפי העונשים, נגיד אם נאפת", לא יודע מאיפה הבאתי את המילה הזאת, "אם נאפת, אז שמים אותך באגף של כל הנואפים, מכל העמים, סינים, יהודים, איטלקים, לא משנה, והמחלקות זה לפי הסוג של הניאוף, נגיד אם נאפת רגיל, אז אתה במחלקת שריפות רגילה, אבל אם נאפת בזמן שאשתך הייתה בהריון, צ'רלי, אז אתה במחלקת שריפות עם זפת רותחת, וזה לא משנה אם אתה איטלקי או יהודי, אבל בגן-עדן, איך זה שם מסודר, את זה אף פעם לא הבנתי". אבל גם אנדז'י שתמיד ידע כל דבר לא היה לו מושג. "כי בגן-עדן כולם שם הרי טובים, ואין שם טובים יותר וטובים פחות, נכון, צ'רלי?", המשכתי להציק לו. "אז זה לפי עמים באמת, צ'רלי", הוא אמר, סתם, כי הוא לא באמת ידע. "וכל האיטלקים גרים נגיד באיזה נאפולי גן-עדנית כזאת ואוכלים כל היום פיצות, והרוסים גרים במוסקבה של מעלה וכל היום שותים וודקה טובה, ככה זה שם". "אבל אם ככה, צ'רלי", הבאתי לו שאלה ממש קשה, "אם גם בגן-עדן זה לפי עמים, אז בסוף הם הרי יריבו, כמו שזה פה, איזה עם יותר טוב וכל זה, ואז יתחילו מלחמות, ובסוף גן-עדן יהיה כמו בעצם גהינום, אתה לא חושב?". אז הוא חשב, הרבה זמן הוא חשב. "אתה יודע מה אני חושב, צ'רלי?", הוא שאל. לא ידעתי. אז הוא אמר. "שיכול להיות שאתה צודק". "איך צודק? במה?". "שכמו שאמרת, שאנחנו כאן, עכשיו, בחיים האלה, לא רק כאן, בכל מקום, שהכדור-הארץ הזה שלנו הוא בעצם הגן-עדן הזה, צ'רלי, שאליו אנחנו הולכים אחרי שאנחנו מתים". "אבל אם אנחנו מתים, צ'רלי", אמרתי לו, "אז איך זה שאנחנו חיים?". "לא, לא, צ'רלי", הוא אמר לי, "החיים שלנו עכשיו זה לא באמת החיים שלנו, זה החיים שאחרי המוות, בגן-עדן, שאליו שלחו אותנו לא בגלל שבחיים האמיתיים, שהיו אני לא יודע איפה הם היו, נגיד נאפנו, כמו שאתה אומר, בזמן שאשתנו הייתה בהריון, אלא בגלל שהיינו טובים, דווקא בגלל שלא חטאנו הגענו לפה, אתה מבין?" לא הבנתי כלום, אז שתקתי, אבל אנדז'י המשיך. "בגלל זה אנחנו פה עכשיו, בגיהנום הזה, בגלל שגן-עדן, כל גן-עדן, הוא מתחיל גן-עדן, אבל לאט-לאט בסוף הוא הופך לגיהנום, אתה מבין, צ'רלי?" כן, הבנתי. ונבהלתי. כי פתאום זה נראה לי, מה שהוא אמר, הרבה יותר הגיוני מההסבר הרגיל. אז שתקתי. אכלנו בשקט. כל אחד אכל את הלא יודע כמה  משולשים שיצאו לו, ולאט אכלנו, מאוד לאט, לועסים כל נגיסה עד תומה, כמו שכותבים בספרים, וכל הזמן הזה אף אחד לא דיבר, אפילו לא מילה אחת דפוקה. כלום. רק קפטן דן פתאום אמר "ושכל אחד ישאיר משולש לקפטן או'מאלי", אבל אף אחד לא ענה ולא פצה פה ולא חדל מללעוס. "זו פקודה", המשיך קפטן דן בשלו, אבל המשיך גם הוא ללעוס את הפיצות שלו עד הסוף, לא מאמין בעצמו לשטויות שיוצאות לו מהפה בתוקף תפקידו, או איך שלא קוראים לזה. כשסיימנו לאכול הופיע השלישי שלהם, זה שנשאר קודם ליד ההגה. "יש לכם פה מישהו מכונאי או משהו?", הוא שאל, אבל אנדז'י אמר "רגע, תן לנו להפליץ קודם, אתה יודע כמה זמן לא הפלצנו?". ואנדז'י קם וכולנו אחריו והסתדרנו ששתנו בשורה כמו במסדר, וסובבנו את התחת למזרח, איפה שעולה השמש של הקומוניסטיים המחוריינים שרוצים לכבוש לנו את הארץ המובטחת, והפלצנו בששון ובחדווה את שרשרת הנודים הכי ארוכים והכי מסריחים והכי עליזים של החיים שלנו. רק אז שב פרופינסקי ופנה אל הג'וני השלישי, "כן, ובמה אפשר לעזור לך?". "יש לנו נזילה בממסר שמן. איזה כדור עשה לנו שם חור", הוא אמר. "הוא", הצביע קפטן דן על צ'רלי הכושי, "הוא מכונאי. לך, לך תעזור להם, צ'רלי". אבל לפני שצ'רלי הכושי, שהיה מכונאי כמו שסבתא שלכם מהנדסת רכבות-הרים, הספיק לעשות אפילו חצי צעד, אנדז'י קפץ וחסם לו את הדרך. "לא, לא, מה פתאום?", הוא אמר להוא, "אנחנו לא מתקנים לכם כלום, אלא אם אתם לוקחים אחד מאיתנו איתכם". ולמרות שהוא היה צודק לגמרי, כולנו הסתכלנו בו כאילו הוא השתגע לגמרי. "אבל אנחנו לא יכולים. אסור לנו", אמר הטייס, וגם קפטן דן אמר לו "זה לא לפי התקנות, צ'רלי". "התקנות בתחת שלי", ענה פרופינסקי, "שצ'רלי הג'ינג'י ייסע איתם ויספר להם עלינו, אחרת הם לא יחזרו לפה, לא הם ולא אף אחד אחר, לעולם". קפטן דן לא ידע מה להגיד וגם הטייס לא, אז הוא הלך. אחר כך הוא חזר ביחד עם שני האחרים. "אנחנו מאוד מצטערים", הם דיברו עכשיו שלושתם אחד אחרי השני כמו מכונת-ירייה מזוינת, "אבל אנחנו לא יכולים. אנחנו מבינים אתכם, אנחנו רואים את המצב שלכם. אבל זה בלתי אפשרי. אנחנו רואים כמה שזה קשה לכם, אבל זה אסור לנו, פשוט אסור", וקפטן דן עוד פעם אמר "זה לא לפי התקנות, צ'רלי". אז אנדז'י אמר "אוקיי. אז אם אתם לא לוקחים אחד מאיתנו איתכם, אז תשאירו אחד משלכם פה". הג'ונים לא הבינו על מה הוא מדבר, וקפטן דן עוד פעם אמר "זה לא לפי התקנות, צ'רלי". אז פרופינסקי הסביר, "אתם רוצים לטוס בלעדינו? אין בעיה, אבל ג'וני אחד מכם יישאר פה, ואז בטוח שאתם תחזרו, אתם מבינים?". "מה זה?", שאל הג'וני הגבוה, "כאילו בתור בן-ערובה?". "בדיוק, ג'וני", צחק אנדז'י, "בדיוק. בן-ערובה. זאת המילה". זה היה חזק, וכולם שתקו, אפילו דן לא ידע מה להגיד. אבל אז התערב הג'וני השמן. "תשמע, בחור", הוא פנה לפרופינסקי, "איך קוראים לך?". "צ'רלי", עניתי במקום אנדז'י, "אנחנו פה כולם צ'רלי". "אז תשמע, צ'רלי", הוא המשיך, הג'וני השמן, "אתה נראה לי בחור חכם, שיודע על מה הוא מדבר, ואתה בטח מבין, כמו כל מי שנמצא כאן שמה שאתה מציע, או להכריח אותנו לקחת מישהו מכם בניגוד לתקנות, או לחטוף אחד מאיתנו כבן-ערובה, זה לא רק לא חוקי, זה מרד, פשוט ככה, מרד, ומדובר בשעת מלחמה, מרד לנוכח פני האויב, כמו שאומרים, וזה לא רק אסור, זה העונש על זה הוצאה להורג, מוות, בירייה. אז למה לך? למה לכם? אתם רוצים דווקא עכשיו, כשסוף סוף נמצא לכם חבל-ההצלה להפוך אותו לחבל-תלייה? זה לא רק אידיוטי, זה התאבדות, ממש התאבדות, ואני גם מבטיח לך, צ'רלי, אני נשבע באחותי הקטנה בטסי-סו, שאני אוהב אותה יותר משאת עצמי, שאנחנו נספר עליכם, אנחנו לא נשתוק, אנחנו נעשה הכול שיבואו לקחת אתכם מפה, שיצילו אתכם, בסדר, צ'רלי?". נאום כזה יפה, לפי דעתי, לא ננאם בעולם מאז נאום גטיסברג של הנשיא לינקולן שלומדים בבית-ספר. באמת.  ובאמת ובתמים, אני מקווה שככה אומרים, אפילו את אנדז'י זה שיכנע. "היה בזה את כל מה שצריך להיות בנאום, צ'רלי", הוא אמר לי אחר-זה, והוא הלך, רץ ממש, אל הג'וני השמן וחיבק אותו כמו שמחבקים אימא שחזרה משנה בבית-חולים, והשמן חיבק אותו בחזרה, כאילו אנדז'י הוא בנו האבוד שהוא לא ראה איזה שלושים שנה, כמו בטלוויזיה זה היה, וכולנו התחבקנו ובכינו וגם צחקנו. היה מאוד מרגש. וצ'רלי הכושי גם פתר להם, אפילו שהוא לא היה שום מכונאי, את הבעיה של החור במנוע. הוא פשוט דחף להם לשם פיחסילינג וככה הוא סתם את החור. הכי פשוט בעולם. בשתיים אחרי הצהריים, כשנגמרו כל הבדיקות והתיקונים, הם נכנסו להליקופטר ועמדו להמריא. הלכנו להיפרד מהם. לא כולם באו, רק קפטן דן וצ'רלי הכושי וצ'רלי ההומו ואני. אולי לאנדז'י ולג'ינג'י זה היה קשה, למרות הכול, אתם יודעים, לקבל את זה שהם עוזבים בלעדינו. לא יודע, זאת אומרת אז, ברגע ההוא עוד לא ידעתי. אבל כשההליקופטר התניע והתחיל להמריא ראינו פתאום שעל כל אחד משני המגלשים שלו, אתם יודעים, אלו שהוא עומד עליהם כשהוא נוחת, על כל אחד תלוי בן-אדם. זה היו פרופינסקי וצ'רלי הג'ינג'י. קפטן דן השתגע, הוא הוציא את האקדח שלו ורצה לירות עליהם באוויר, אבל עוד לפני שהוא הספיק, פתאום אנדז'י נפל מההליקופטר והתנפץ ישר על המנחת. רצנו אליו. הרגליים שלו היו מרוסקות. יד אחת נקטעה והשנייה נשברה. הגולגולת הייתה מעוכה והפרצוף מחוץ, לא היו לו בכלל פנים. רק השפם נשאר לו, שפם ודם. אבל הוא גם לא היה מת, החזה שלו עלה וירד, הוא נשם. לא ידענו מה לעשות, הבטנו אל עבר ההליקופטר המתרחק, ואז כשהוא היה מעל לביצה, ראינו פתאום שגם צ'רלי הג'ינג'י נופל, ישר לתוך המים, ומיד תנינים עטים עליו וקורעים ובולעים אותו בן רגע, או איך שלא אומרים את זה. "מה זה, צ'רלי?", שאלתי פעם את אנדז'י, "מאיפה יש להם פה תנינים בביצות שלהם, הא?", ואנדז'י צחק "זה אנחנו הבאנו, צ'רלי, זה הפנטגון הביאו לפה איזה כמה זוגות של תנינים מפלורידה, שיתרבו כמו שפנים ויאכלו את כל השחיינים הקומוניסטים המחוריינים, הבנת?". אבל עוד לפני שהספקנו להגיד מילה, ראינו שההליקופטר הופך בבת-אחת לכדור-אש גדול ואז הגיע גם הבום הגדול של הפיצוץ וזהו. לא נשאר כלום. לא נשאר כלום משום דבר, חוץ אולי מהשפם מלא הדם של פרופינסקי. "צריך להרוג אותו, צ'רלי", אמר קפטן דן. "מה פתאום להרוג?", אמרתי, "הוא החבר הכי טוב שלי, צ'רלי, אני אוהב אותו, מה פתאום להרוג?". אבל קפטן דן התעקש. "יותר טוב לו ככה", הוא אמר, "הוא ממילא ימות, צ'רלי, וככה הוא סתם סובל". התחלתי לבכות. "וגם אם הוא יחיה, ממילא נצטרך להרוג אותו", הוא עוד המשיך, "בגלל שמה שהוא עשה זה בגידה לנוכח פני האויב, צ'רלי, ועל זה, אם לא נהרוג אותו, נהיה מוכרחים להרוג אותו, אתה מבין, צ'רלי?". "אבל מי?", מלמלתי מתוך בכי, "מי יהרוג אותו?". "זה בסדר, צ'רלי", הוא הניח את ידו, הבן זונה, על כתפי, "אני יעשה את זה", והוא שלף מהחגורה את האקדח ונתן אותו לחבר שלו, הבן זונה השני, צ'רלי ההומו, שירה לאנדז'י במה שנשאר לו מהראש, שהתפרק לרסיסים וניתז לכל הכיוונים, וזהו. בלילה צ'רלי הכושי הלך לחדר של קפטן דן וירה בו ובצ'רלי ההומו, הם היו זוג, אני אפילו לא יודע אם צ'רלי הכושי בכלל ידע את זה או לא, והרג את שניהם. אחר-כך הוא הלך לשבת מול הנהר, זה היה לילה של ירח מלא, והירח השתקף במלוא תפארתו, כמו שאומרים את זה, במים הכל כך שקטים והכל כך יפים, והוא הוציא מהכיס את המפוחית וניגן ושר ובכה את "על נהרות בבל" ואז ירה גם לעצמו צרור בראש. עכשיו כולם מתים, חוץ ממני ומקפטן או'מאלי, שבעצם כבר מת מזמן. ואני מה יש לי לעשות? אני מחכה. או למוות או שמישהו יבוא להציל אותי. מה שיבוא קודם. "תדע לך, צ'רלי", אמר לי פעם אנדז'י, "שאם יצילו אותנו יום אחד, אז אנחנו נקבל כולנו צל"שים". "על מה צל"שים, צ'רלי?", צחקתי, "על זה שאכלנו פיחסלינגים מגעילים בלי להקיא?". גם אנדז'י צחק. "לא. על זה שהם השאירו אותנו ככה פה למות כמו כלבים, כמו פיחסלינגים, בביצות המסריחות האלו, צ'רלי, כדי לחפות על האשמה שלהם, בשביל זה הם ייתנו לנו צל"שים, בשביל להצדיק בעיני עצמם ובעיני העולם את החרא שלהם, אתה מבין?". הבנתי, אבל שתקתי, כי מה יכולתי להגיד לו? שהוא צודק? לא רציתי להגיד לו את זה, לא לו ולא לעצמי, כי זה היה כואב, יותר מדי כואב. אבל הוא המשיך, הנבלה. "ואם יראיינו אותך, צ'רלי, לטלוויזיה, על הצל"ש שקיבלת, מה תגיד להם?". "לא יודע מה אני יגיד להם, צ'רלי", לא ידעתי מה להגיד לו, "לא חשבתי על זה אף פעם. אבל אני חושב שאני פשוט יסתכל להם במצלמה ואני יגיד הלו, אימא, כן, זה מה שאני יגיד להם, צ'רלי". "הלו, אימא!?", הוא צחק כרגיל כמו חמור משופם, "אבל אימא שלך כבר מתה מזמן, צ'רלי". "אז מה?", אמרתי, "אבל אני עדיין אוהב אותה, צ'רלי". אנדזי' צחק. "וחוץ מזה", הוא אמר, "עד שמראיינים אותך פעם בחיים בטלוויזיה זה אידיוטי להגיד משהו אידיוטי כמו הלו, אמא, צ'רלי. אתה צריך להגיד משהו מקורי, משהו חזק, משהו שאף אחד עוד לא אמר לאף טלוויזיה בחיים שלה, משהו שייחרת בזיכרון של כל האנשים לכל החיים שלהם". "אה, כן?" התרסתי, אני חושב שזה מה שעשיתי, לו בפנים, "למה, מה אתה היית אומר להם, צ'רלי?". "אני הייתי אומר", הוא אמר והביט בי כאילו אני הכתב של אן.בי.סי, "אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש, אני בסך הכול רציתי לחזור הביתה בשלום. זה מה שהייתי אומר, אז מה אתה אומר על זה, צ'רלי? חזק, לא?". "חזק מאוד, צ'רלי", אמרתי, "האמת, אני אם הייתי שומע את זה, בטח אם זה היית אתה, אני באמת הייתי זוכר את זה לכול החיים שלי". הוא צחק. אז הנה עכשיו אני אומר לכם את זה, את מה שהחבר שלי המת היה אומר לכם אם הייתם באים בזמן להציל אותו, אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש, בסך הכול רציתי לחזור הביתה בשלום. זה מה שהוא היה אומר לכם. זה יפה, נכון? מרגש.


(מתוך "400 המלכה", רומן בכתובים מאת קובי ניב)

Liked the story? Comment below.

avatar