נאג'י ד'אהר | מקור:ערבית

התייפחות לילית

תרגום : אילנה המרמן

דימוי: סטפני הנדרסון

הקדמה מאת כמאל ריאחי

על פי הפילוסוף הצרפתי דוד לה בריטון, אנו חיים, כמו ילדים, בעולם עמוס ריחות, שאין אנו בהכרח מודעים להם, אך הם בעלי השפעה מכרעת על ההתנהגות שלנו כלפי אחרים. לה בריטון פורץ אל העולם המסתורי שחושף את הנרטיב של החברה הגזענית והקסנופובית, שחבריה איבדו את הניטרליות והפשטות של עולם הריחות מתקופת הילדות. הסופר המצרי צנע אללה אבראהים, גם הוא מתדפק אל דלתותיו של אותו העולם המסתורי בסיפורו הידוע "הריח ההוא" אשר לא חמק מהצנזורה במצריים, ואותו עולם שפתח בפנינו פטריק זיסקינד דרך אפו של הגיבור הרוצח ז'אן באטיסט גרנוי ביצירתו הידועה "הבושם".

והנה לפניכם עוד סיפור שפורץ אל אותו עולם ראשוני וקמעי. בסיפור "התייפחות לילית" משקיף הסופר הפלסטיני נאג'י דאהר על המוות, הסוגיה הכי עמוקה והכי רלוונטית לבני אדם, והכי מושתקת בו בזמן. אנחנו, כיצורים אנושיים, למרות ההתייפחות שלנו, טרם דנו במוות וטרם כתבנו אותו. נאג'י דאהר כתב סיפור סוריאליסטי מלנכולי שאינו חדל מלרקום את ההפתעות הטמונות בו על מקצבי המוות עד המילה האחרונה

 
קראו עוד

אני מריח ריח של מוות. מרגע שהחשיכה מתחילה לרדת אני מריח את ריח המוות. ריח מעלי וריח מתחתַי. לאן שאני פונה, אני מריח את אותו ריח. הריח מסריח. דומה יותר מכול לריח שנוצר כשחורכים בשר אדם. הנה הוא פולש אל אפי לאט-לאט. אני מנסה לברוח ממנו אבל הוא רודף אחרי. אני מפנה את ראשי ימינה, והוא רץ אחרי, אני מפנה אותו שמאלה, והוא תוקף את אפי ביתר שאת. ככל שאני בורח ממנו כן הוא מוסיף לתקוף אותי. מניין הוא בא, הריח המתועב הזה? מי השליט אותו על אפי?

הריח נעשה דבר בלתי נסבל. לא יכולתי שלא לרדוף אחריו. משחר ימי התרגלתי לתקוף את הפחד ולא לברוח ממנו. אז למה שלא אתקוף את הריח הזה. רצתי ברחוב החשוך והריח הנחה את צעדַי. רצתי ורצתי ורצתי. עד שהריח היה ממש קרוב. נעמדתי שם. מבטי נפל על דלת שהחלה להיפתח לאט מאוד ועיני לא יכלו לקלוט את קצותיה. העובדה היחידה שהייתי בטוח בה היא שהדלת במצב של היפתחות. נכנסתי לשם. הריח נשב בכל כובדו. ניסיתי לסתום את אפי בידי אבל לא יכולתי. ידי היתה חסרת אונים, היא לא נענתה לי. הזזתי את ראשי ימינה ושמאלה בניסיון לברוח מהריח ההוא. אבל הריח התגבר.
הנה אני מקשיב לנשיפת הריח,  והוא מדבר אלי ואומר: לאן אתה בורח ממני. מה שלא תנסה לעשות, אני ארדוף אחריך. מה עוללתי לך שאתה רודף אחרי ברשעות שכזאת, אני אומר לו ולשוני קופאת בפי. אני מזיז את צווארי בניסיון לברוח ממנו. אבל הוא רודף אחרי ביתר חוזק. קולו אינו זר לי. הוא דומה לקולה של אשתי החולה, השוכבת על ערש דווי. אני מנסה לברר דבר בתוכי.  מי אתה? אני שואל את הקול. והוא עונה: האם אתה חפץ להכיר אותי באמת? מההתחלה חשבתי שאתה מכיר אותי. כן, הכרתי אותו, הכרתי את הקול הזה. אבל האם הכרתי אותו באמת? אני מנסה לחזור אל העבר. היום שמצאתי אוצר ביליתי לילות בחקירתו. באותו יום באתי אל אשתי ואני נושא את החשיכה ברוחי ואת אורו הקלוש של האוצר בפי. שאלתי את עצמי איך אוכל לשכנע אותה שתאהב אותי אחרי חצי מאה שנים של הקֶשר והשנאה הברורה בכל תנועה שהיתה משליכה אל פרצופי. מצאתי את האוצר מתחת לרגליה. אמרתי בלבי שעכשיו היא תאהב אותי. עכשיו נתתי לה את מה שהיא רצתה וביקשה מאז ילדותה.

אשתי הזקנה הבאה בימים חיבקה בידיה את האוצר כאילו היא רוצה להגיד לי, בלי להוציא הגה, שהאוצר לא ישוב להיות שלי כי הוא נהיה הרכוש שלה ואך ורק שלה. לא חלקתי עליה, רציתי לגרום לה שתאהב אותי. שנאתי את השנאה. לא יכולתי עוד לשאת תוספת של שנאה. אמרתי לה, הוא שלך. כל כולו שלך. אשתי שמעה ונדהמה. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהיא נדהמה ממה שאמרתי לה. היא שאלה אותי אם מישהו יודע על האוצר הזה. נדתי בראשי לשלילה. רצית לומר לה שכולו שלנו, שלךְ ושלי. מעיניה ניבט זעם בן יותר מחמישים שנה. הבנתי ממבטה שהיא רוצה שהאוצר יהיה כולו שלה. ניסיתי לתת לה להרגיש שהוא שלה ושכל מה שאני מבקש הוא שתאהב אותי קצת, אבל היא חיבקה את האוצר חזק יותר. הבנתי שהיא מצאה לבסוף משהו שיכול לשמח אותה, ולו קצת. אבל היא לא רוצה לאהוב אותי גם אם אתן לה את אוצרותיו של קורח, והלוא אני יודע שכל ההון שבעולם לא יקנה את לבה של אישה שונאת. אבל זה ניסיון. לא יכולתי שלא להתמסר לו בחשכת הצלמוות הזאת. 

הסתובבתי  בחדר המלא בריח המוות. כל מה שהיה בו היה חשוך. חזרתי אל אשתי וראיתי אותה מחבקת את האוצר בכוח עצום. עברו ימים ולילות ואשתי הוסיפה לחבק את האוצר. היא התנתקה מהעולם  ולא ביקשה עוד לא אוכל ולא שתייה. כל דאגתה היתה נתונה לחיבוק אהובהּ האוצר. הרגשתי שהיא מצאה תחליף לכל מה שהיה סביבה. והבנתי שאני שנתתי לה את התחליף הזה. אמרתי בלבי, מילא, שיהיה כך. הרי עברה מחצית המאה של שנאה, ושל הניסיון להתקרב אליה ולשכנע אותה שתאהב אותי, לא יזיק להמשיך לנסות. כשהסתובבתי בין העטלפים והתנים בלילות החשוכים, תמיד הגעתי לבסוף לאותה עמידה שלי לפניה באותו החדר. אבל המבט שלה לא השתנה.  אשתי התנתקה מהעולם, וחלומי הקבוע היה להשיבה אליו, ואולי היא תאהב אותי אם אצליח להשיבה אל חייה הטבעיים. בלי לחשוב הרבה התחלתי להגיש לה מעדנים מפירות הלילה. הייתי עורם אותם לפניה, אולי תאכל מהם והם יזינו ויחזקו אותה והיא תוסיף לחיות, ואולי היא תביא אלי את אותה החשיכה. אבל היא לא נגעה בהם. חזרתי אליה והבאתי עוד פירות וערמתי אותם לפניה. אולי יאכלו מהם עיניה מעט-מעט. אבל בכל פעם שנכנסתי אליה לחדרה הופתעתי למצוא אותה בוהה בערמת האוכל הגדולה שלפניה בלי להושיט אליה את ידה. לקחתי את אחד הפירות הגדולים והגשתי לה, אולי היא תרגיש בי. אבל היא הסבה את פניה ושרבבה את לשונה בסלידה. היא הביטה על הפרי שבידי. זה היה תפוח ענקי. שמתי לב שהוא רקוב והתולעים נושרים ממנו.

אשתי התחילה לרזות. עד שכמעט לא ראיתי אותה, ולולא האוצר שבחיקה אולי הייתי מתקשה לראות אותה. כשאשתי רזתה ככה התחלתי לשים לב שהמחלה תוקפת אותה בעוצמה. הייתי מוכרח לקחת אותה לרופא אבל היא סירבה. היא חשש שאקח ממנה את האוצר ואשתלט עליו. ואולי עלה בדעתה שאני מחפש אישה אחרת שתאהב אותי אחרי כל השנאה שהמטירה עלי עד שזַקנה ובָלתה. עם זאת ניסיתי לשכנע אותה שתפנה לרופא כדי שינתח אותה. הבנתי שהניתוח מסוכן אבל מוטב ניתוח מאשר ללכת אל המוות ברגל. היא עמדה בסירובה.
ככה כל אחד מאתנו, היא ראשונה ואני שני, אם כי האמת שונה לגמרי, אני ראשון והיא שנייה, כל אחד מאתנו מצא את עצמו סבוך בעניינו.  אני רוצה שהיא תעשה את הניתוח ואולי תציל את חייה, והיא מסרבת, כדי שלא אשתלט על האוצר שלה, שאמש היה שלי. הזמן עבר והשליך אותי מחשיכה אל חשיכה. התעייפתי מלחכות למהלומת האפלה והערפל. והפקרתי את עצמי לתנומה קלה. ראיתי את אשתי קמה על רגליה ומרימה את האוצר בשתי ידיה ומנחיתה אותו על ראשי בכל הכוח והחולשה שיש לה. היא צועקת לי שאני רוצה להניע אותה לעשות את הניתוח כדי שיהיה לי מרחב פנוי להשתלט על האוצר וליהנות מחיי אושר עם אחת מיפהפיות גן עדן. היא הוסיפה להנחית את האוצר על ראשי וקלח ממנו דם כמו ממזרקה שעד מהרה הפכה למזרקות. אחר כך שפכה עלי אשתי חומר דליק וריח של בשר חרוך נדף מגופי ופרץ החוצה אל הרחובות ואל המחשכים. בתוך כך יצאתי מגופי. והבטתי אליה, מוטלת ליד גופתי. צעקתי , האם אשתי מתה? והמשכתי לצעוק בעודי רץ ובוער באותם הרחובות. וריח המוות רודף אחרי.

 

Liked the story? Comment below.

avatar