פרויקט הסיפור הקצר

search

יותם אמיתי | מקור:עברית

התקווה

עצי זית | וינסנט ואן גוך | 1889

ד"ר עוז בן אהרון מת בדיוק שמונה שנים אחרי שהרופא שטיפל בו, פרופ' גוטמן, עדכנו כי הוא נידון למוות וכי נותרו לו עד שמונה שנות חיים.

בן 50 בקירוב היה הד"ר כשפגש בפרופ' במחלקה שלו בבית החולים שבמרכז הארץ. באותה תקופה חש הד"ר שגופו בוגד בו, אך לא יכול היה לסמן את היקף הבגידה, ואילו הפרופ' הבהיר עבורו את גבולותיה החדשים.

"ובכן" פנה הפרופ' לד"ר, "יש לי עבורך בשורה טובה ובשורה רעה, איזו מהן תרצה לשמֹע קודם?". הד"ר בחר כמובן ברעה, והפרופ' המשיך: "על פניו הִנך נידון למוות, היות שמחלתך חשוכת מרפא, אף שהלוקים בה יכולים להמשיך בשגרת חייהם עד שמונה שנים — טרם יחזירו נשמתם".

"האם שמעתי בדבריך גם בשורה טובה?" שאל הד"ר. "כי אם מחלה חסרת מרפא היא המבשרת רעות, אזי העד שמונה שנים שנותרו לי לחיות הם כף התקווה!". "לא בדיוק" ענה הפרופ'. "את שמונה השנים כללתי ברעה, שכן אדם המחשב קצו הוא סוג של מת מהלך". ואז המשיך: "הבשורה הטובה היא המחקר המתקדם, והאפשרות שבשמונה השנים הבאות תמצא תרופה למחלתך".  

בתום פגישתם נפרד הד"ר מהפרופ', והודה לו על שאמר בפניו את האמת המלאה. אחר הלך למשרדו הקטן באוניברסיטה הסמוכה, ומזג לעצמו משקה צלול בקרח. ולמרות הבשורות, ביקש לקבל החלטות לגבי תוכניותיו לשמונה השנים הבאות: תחילה ישלים את חקר התקווה הטובה שהפך למפעל חייו, ובהמשך יתכנן את מותו, ובעיקר את אחרי מותו.

ואמנם עסוק היה הד"ר בשאלת 'אחרי מות', והאופן בו יזכר בתום שמונה השנים. האם כדרכם של בני אהרון, נדב ואביהו, יקריב הוא "אֵשׁ זָרָה, אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" 1 או שיפעל לכבוי התבערה שיצרה משנתו, ושהביאה לו מידה נדיבה של כאב מ'בית' – מהארץ בה נולד, מהאוניברסיטה בה עבד, משלֹש הנשים שאהב בדרכו היחודית, ומהשטחים אותם נהג לחקור ולבקר.

וכמקרה נדב ואביהו חש הד"ר כי גופו ולבושו נותרו שלמים כשנודע דבר מחלתו, אך נשמתו נשרפה. וכמו בני אהרון גם עונשו משמים נראה בעיניו מידה כנגד מידה, שכן חטא ברבים בהצתת אש, וכעת עשוי למצוא מותו בשל התבערה שפרצה בתוכו. ולא ראה עוד בקיומו ערך עליון, וידע שיש יקר מהחיים עצמם.  

דרך ארוכה עבר עוז מאז גדל בכפר פריפריאלי קטן, ונחשב בילדותו לתלמיד כושל, עד שהפך מומחה בתחום הפילוסופיה של המוסר ולמושג שכִּנה 'כף התקווה הטובה'. בצעירותו בחר בעבודת אדמה ואף ראה בה תחליף לחוסר התכלית שראה בלימודיו, אלא שעם הזמן אִיבדה האדמה ערכה בעיניו, והחל הוא בחקר של יצר האדם.

בדיעבד נהג עוז לומר כי השינוי התפיסתי שידע – העדפת האדם על פני האדמה – הגיע כשנהיה לקצין ביחידה המובחרת, היות שהתקשה להרגיש מובחר בשטח זר. כשהשתחרר מהצבא ובחר את מושא עיסוקיו כבר היו רכיבי זהותו בשלים יותר, ולא הותירו מקום להגדרות שמפלות ומחריגות אוכלוסיות שלמות.  

עוד כשהיה סטודנט צעיר, ערך עוז את בִּטאון 'התקווה', בו הוא שטח את רעיונותיו והתווכח עם יריבים לדרך. את עבודת הדוקטורט שלו מיקד בדור הצעיר באזורים כבושים במאה העשרים, ובה טען שהיקום לא ידע כיבוש נאור מימיו. במחקרו השתמש במושג 'כף התקווה הטובה', שמקורו במאה החמש-עשרה – כשמגלי עולם מצאו נקודה בדרום לאפריקה שממנה נפתח נתיב סחר מאירופה למזרח, וקראו לו 'כף התקווה הטובה'.

ואילו עוז ראה במושג 'כף התקווה הטובה' נתיב של שוויון בין בני האדם, והתנה את כף התקווה הטובה בחזרתם של הכובשים לביתם, בכדי לגונן עליהם מפני עצמם. הוא טען שהם מהווים איום על ארצם שלהם בכך שהופכים אותה לאלימה ומושחתת, והמאבק בכיבוש הוא המעשה הפטריוטי ביותר שאזרחי מדינה יכולים לעשות.

וכמו כדי להמחיש את טענותיו, יצא עוז בחודש מר-חשוון ללוות מסיק זיתים של משפחה שהכיר בשטחים, כשמנגד נצבו בני נוער בעלי כִּפות ענק לראשם ושנאת חינם בלבם. בידם החזיקו כלי משחית, כרתו ענפים, הפכו מכלים, וכשפגשו בעוז ראו בו אויב מבית. קללו, ירקו בפניו ובקשו להרגו, הוא החזיר להם מלחמה, ולא מתה נפשו עם פלשתים.

וביום המחרת פרסם עוז מאמר בבִּטאון 'התקווה' והקדישו לחובשי כִּפות הענק, וחתמו במשפט: "הכובשים הם כתינוק שנשבה, ועלינו לבוא לעזרם לגאלם מעצמם, כמלחמת שחרור תודעתית". והוסיף וכתב: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִישָּׁפֵךְ" 2. ופרש כי דם האדם נשפך לפנימיותו של השופך, ומעורר יצריו, וגורר נקמותיו – מידה כנגד מידה.

והחלו מבקריו מפגינים מול האוניברסיטה שבה לימד, שהיתה מזוהה עם הכובשים. וטענו שפוגע הוא במשנתם, וקראו לפטרו, וערכו טקס קבלי להליכתו, ויחלו למותו. ואף שעוז לא האמין בברכות ובקללות בני האדם, באותו הרגע ממש חש במחלתו.

ובשבע השנים הראשונות של המחלה, הגם שהמוות המתין בסופן, יצא עוז למסע של חוויות חברתיות ותרבותיות באזורים אשר ידעו בעבר שלטון זר – ואף שיכלו לו. ורגעיו אלה הרגישו כאוקסימורון, שכן ככל שמותו קרב כך ידע הוא אושר בחייו. ובמסעו הפך חקר 'כף התקווה הטובה' ממלים לכוונות, והותיר תפיסה חובקת עולם שנועדה להקל עם אותם הנתונים בכיבוש, הראויים לנהל חייהם בעצמם וכרצונם.

ברם, כשנכנס עוז לשנת מחלתו השמינית, האחרונה לספירה, תקפו כאביו בשנית — כמו זיהו הם את תעתועי הזמן, ואולי שוב היו אלה הקללות שבהן לא הכיר. לילות כימים דבק במשנתו, כמי שמבקש למצות את מסגרת הזמן שהוקצבה עבורו, ועלה בידו לפרסם כתביו ברבים, ולרגע דמה שמחלתו מוציאה ממנו את הטוב שבו. אך כשנקרא פעם נוספת לפרופ' גוטמן חש כי משהו בו נגמר, וחי הוא על הקצה.

"הידעת מתי לבוא?" תחקר הפרופ'. "לא ידעתי" ענה הד"ר, "ואני אנה באתי?". והפרופ' שלא הבין מהתשובה אם הד"ר הגיע מיוזמתו או שהוזמן בידי מחלקתו, הוסיף וחקר: "ההגעת לכאן לבדך?". והד"ר ענה במתיקות מרירה: "אני וסופי, כחברים עדי עד הננו". אלא שהפרופ' החליט לסכל את הציניות בדברי הד"ר וקרא: "עוד לא אבדה תקוותנו! עולם המחקר שכמעט הביא למותך הוא שיותירך בחייך!".

כעת ניצבו הם זה מול זה, והפרופ' אחז בידיו בקופסת קרטון ובה כמוסה חדשנית, ואז קרא בקול רם וברור: "שני כדורים מדי יום לכל החיים, ואינך עוד בן מוות". אלא שהד"ר אימץ חיוך מוזר, כמי שהבשורה אינה נוגעת אליו, ובחר את מילותיו: "הנה הגעתי אל הצומת האחרון בחיי, ותמרורים רבים בו המכוונים אותי למותי".

הפרופ' מיהר להגיב: "הצגתי עבורך שתי בשורות. האחת יידעה אותך בדבר מחלתך, והשניה נועדה להוציאך ממנה ולהותירך בחיים, הלא דברנו על המחקר המתפתח?". אבל הד"ר הסתפק במימוש הבשורה הראשונה, והוסיף וקרא מילותיו לחלל: "נאבקתי בקדושת האדמה ונפלתי בנקמת דמה, ונותרתי במחלתי ובחרתי במותי". הפרופ' הניף את ידיו באוויר כנכנע, ואילו הד"ר נפרד ממנו בחיבוק של בן לאב, ויצא אל שנתו ודרכו האחרונה.

ושנת המוות היתה גדושת חלומות, וכל יום של חיים בה הרגיש כעולה על הדימיון. וכשסופו קרב הפנה עוז את מרב מחשבותיו למפגש האחרון עם שהיו לעולמו – מעשיו ומעשיותיו, יצריו ויצירותיו, ילדיו וילידיו, חבריו וחֶברותיו, ואהבותיו. ולהם פינת זיכרון ומרחב מחיה בלבו, אשר המתינו ליום מותו. וגם אחרי מות. 

וכשבא זמנו שקע עוז בתרדמת מסתורית, כמו חלם בהקיץ, וצפה ביומו האחרון. ודמיין בעיני רוחו כי רופאיו הקדימו לקבוע את לכתו, טרם בואו אל שערי שמים. כה מוזרה היתה שנתו הסופית, עת התבונן במהלכה בעוברים ושבים על פני ארונו. מתי מעטים היו, אך משמעותיים עבורו עד מאד.

והנה שותפיו שצעדו לצדו לאורך דרכו המקצועית, כמו גם בעבודות המחקר שלו, עד המוות הקרב והתקווה שעמו. ובהם שהתווכחו אתו, וחלקו על קיצוניות עולמו, אולם בכל רגע נתון ראו יעודם במאבקם המשותף על זהות החברה לה השתייכו. וכשהתקשו לפגשו בשל סיוריו התכופים בשטחים הכבושים, היו לוקחים אותו לטיולי כדורגל באירופה, ולו רק שיוכלו לשבת ביציעים ולהחליף מלים ודעות. ובחזיונו ניצבו הם מול ארונו, וברקע נשמעה שירה: "You'll Never Walk Alone".

והנה שלֹש הנשים שהיו בחייו ושאהב בדרכו היחודית, ולכל אחת זמן וחותם משלה. וכמו סמלו הן עבורו את שאבד בעבר, שהוחמץ בהווה, ושכבר לא יושג בעתיד. האשה הראשונה, רִנה, היתה אהבת ילדות, ודמותה ליווה אותו גם בימי בגרותו, ואליה הרבה להתגעגע לאורך שנים ארוכות שבהן חקר את משנתו וחי בעולם משלו. האשה השניה, מִכל, שאותה פגש בעת לימודיו, חברה אליו והפכה לאם ילדותיו. שתי בנות יפות תואר ומראה, וכל אחת עולם ומלואו, אף שהן ואמן לא ידעו משנתו. האשה השלישית, סִמה, הצעירה והמרשימה מכולן, ויופייה עז וניכר עד מאוד. הם נודעו כשנערך למותו ומצא בה שותפה לחייו, ושייכים היו לתפיסות עולם ולימים אחרים. והיה קרוב ורחוק אליהן, ונשאר עבורן אחר מיתולוגי – כי נותר ממנו להן, ומהן לו. ותמה כיצד ייזכר בעיניהן אחר מותו, ודמיין אותן עומדות על קברו וקוראות הספדן: "שותפות היינו בבואו ובלכתו, בחברתו ובבדידותו, בבנייתו ובהריסתו".

והנה אנשי הכפר בו נולד ונקבר, אשר היו למארחיו בדרכו הראשונה והאחרונה. ומהם קיבל בסיס וערך לחייו, ולהם גם הוקיר תודה על שנותר נטוע באדמתם. וכעת עומדים ומביטים בחמלה על מות האדם שעולמו נסתר מעיניהם. וניכר צערו, ולא ידע אותם בשנותיו הטובות והרעות. וחזה את מילותיהם מעל העפר שלגופו: "היה לו המקום מרחב נדודים ומדבר אינסופי וסופי".

והנה הוריו, וקרוביו, ומוקיריו, ובנותיו, ונכדיו שטרם נולדו ונצפו בדמיונותיו. וקרקע הארץ הקטנה שלו, ותבנית נוף מולדתו, וכל גוש ועי-אדמה אשר להן. וצבעי זריחה, ודמדומי שקיעה, ורקיע השמים, ועננים שנותרו בזיכרונו המעומעם, ועליהם כמו נכתב: "האפור היום אפור מאד".

ובחלומו התייצב הוא על רגליו, ואולי שהה באוויר – כמו בטל בו כוח הכבידה. והפנה מבטו לקהילה המדומיינת שהתייצבה מול ארונו, וקרא לה מילותיו: "אהוביי ואוהביי, יקיריי ויקריי, מספידיי ומפסידיי, עולביי ועלוביי, כולכם ברוכים!".

ולפתע הִטה ריחופו והפך מאוזן לאדמתו, וצפה ממעל בקהל שדמיין, והוסיף וקרא: "ניגודים רבים ידעתי במהלך חיי. והיו בהם אמיתות ושקרים, וחלומות ושברים, ושלמות ופערים, ובריאות וייסורים, ומתיקות ומרורים. וטעמתי מזה ומזה, ומר לי – מר לי בפה".

ובחזיונו יצא הוא למסע מסכם בשטחים, ובהה ממרום ביושבים ובנוכחים בהם. וכמו בצילום אוויר תיעד את עוולות היומיום – פירות הבאושים, וכובשים וכבושים, וכבישים מפצלים, ומחסומים משפילים, וחיילים מבולבלים, ומסלול מכשולים, ועצי זית כרותים, והריסות הבתים, ואדונים ומשרתים, והעשבים השוטים וקרא מתוך 'מדרש יונתי': "אדמה אדמתי! עד מותי! עד מה אדמ-תי".

ועתה חזר להתבונן אל הקהילה המדומיינת שקיבץ בנדודיו, וחשופה היתה לפניו. והגיעה השעה להפרד ממנה במילותיו המאספות, טרם לכתו לעולם שכולו טוב. והישיר את עיניו אליה בחלומו, וקרא לה את הספדיו – הרי גם בה משהו מת עבורו.

והנה שותפיו, ועודם מלווים אותו במבטם, כמוודאים שבדרכים ידועות הלך לתומו. וקרא להם: "טובה אהבתכם כי תמיד צעדתם איתי, וידכם מושטת בחיי ובמותי". והנה נשותיו שהיו לו, ומזהה הוא את הדמעות היבשות בעיניהן, ואולי לא רב צערן. וקרא להן: "מוכרות ומוכחשות, מאושרות ומייאשות, מרגשות ומתישות היו אהבותיי". והנה אנשי הכפר חולפים על פניו, כבסרט נע נצפים הם, וקרובים ורחוקים עבורו. וקרא אליהם: "הייתם לי תבנית נוף מולדתי, וסך כל אהבותיי, ומה שאני ושאיני". והנה הוריו, וקרוביו, ומוקיריו, ושתי בנותיו, ויתכן שגם בניו, ונכדיו שטרם נולדו. וקרא את מילותיו האחרונות: "ולמרות הכול אהבתי ונאהבתי. ולא אבדה תקוותנו".

סוף.


9
  1.  ויקרא, י', פסוק א'.
  2. בראשית, ט', פסוק ו'. 
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments

arrow2right arrow2right Other readers liked

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.