Write Stories

וסיני אלאערג' | מקור:

התרמית – חלומות של האיש שלא איבד את צלו

תרגום : אילנה המרמן

התרמית – חלומות של האיש שלא איבד את צלו 1

1

 

האם זו היתה רק תרמית או יותר מזה?

הה, כמה מעייפות היו הדרכים וכמה קשים הימים!

האם לא מוטב היה לבחור בקיצורי דרך?

שום דבר לא יועיל עכשיו. מה שחשוב, שהוא הגיע הביתה לבסוף ועיניו חבקו את הים הזה אחרי מסע תלאות שאין הוא זוכר ממנו הרבה ושארך שני עידנים מחייו.

שום דבר לא השתנה. הכול נשאר כמו שהיה כאשר סחבו אותך מן העולם הזה.

 הקֵש על הדלת עכשיו. הכול נגמר. הקש.

 

2

 

כשנפגשו בפעם הראשונה, כל המחיצות והגבולות נמסו. ונמס הכפור של עידן הפרידה. אבל המולדת, החלום, היתה לשיר בוער בחזה ובראש.

היא נתנה מנוחה לעיניה על עיניו, ונערמה לשכון בגופו. ריסיה ציירוהו יפה להפליא למרות ריח הדימום שנדף מאיבריו המכוסים במלח הימים.

פקח היטב את עיניך. אתה רואה אותה? את אשתך, שאתה רושם עכשיו את מפת תוויה כדי שתזכור היטב. היא ישֵנה כפצע השוכֵן בין פרקיך המקועקעים בצלקות הכלא. אהבת אותה. לא היית גיבור רומנטי שכבש את לִבן של יפהפיות השכונה, אבל כל אחד מכם התיישב בדימום של האחר, מולדת שמסדרת את פניה מחדש. בפעם הראשונה שראית אותה היית ימאי שמתפרנס במקומות הכי מטונפים וכל רכושו רָעָב וחלומות להיאבק למענם, ובלבו הוא מטפח תקווה למצוא לו אישה שתחמם את לילותיו.

הוא עמד והרהר והים קופץ לפני עיניו בעוצמה שאין לה שיעור. הוא גילה בפעם הראשונה את העולמות הכחולים האלה. הוא שם את ידו על הדלת הסגורה שעדיין לא העז להקיש עליה.

"אלוהים! בין הים ובין תא האסירים לא מפריד אלא טפח, ובכל זאת הוא רחוק."

האינך יודע? הרי כבר עברת את העשור השלישי שלך, ועכשיו אתה מפחד שזו אשר אהבה בך את ריח הרעב והים וחלקה אתך את החלום לא תכיר אותך! שש שנים, שושלות מלכים שלמות נפלו וקמו בהן. אתה שב אליה מבטן הגלות של מרתפי הכלא הקרים. בעיניך הרועדות רשום הנצח. איך יצאת משם ואיבריך מחוברים לגופך. העינויים היו אכזריים. בעיר, הילדים רצו אחריך וצעקו. בתי הקפה והרחובות והסמטאות המלוכלכות יידו בך אבנים. כאחד המשוגעים נחשבת, כי בזמן הזה לבשו תווי פניך עֶריה ופחד.

"כל שאלותיך המתישות נשארו בלי מענה."

הפעם היית ז'אן וַלז'אן 2 שנקבר חי בגלל פרוסת לחם שגנב כאשר הרעב צר על ארבעת הרבעים, והמוות שכב עם אלפי הפיות המתמרדים.

זאבים. זאבים. זאבים.

 

3

 

אתה זוכר אותם היטב. הם היו לילה של חיפושיות שחורות. הם הוליכו אותך, שטוף זיעה, כחיות פרא מטורפות. ואז חבריך נשאו אותך, כנושאים סדק בראש ומוקש בלב. הבנתָ היטב שיוליכו אותך אל מקום שמי שפוקד אותו לא ישוב לעולם, כי גופך הדיף את ריח הליל, והם שונאים אנשים מן הזן הזה. עמדת מול הים בפעם העשרים וחיפשת עבודה ועיניך רוחצות בעצב. הסכמת באי-רצון תמורת כמה פרנקים רעבים.. כעבור שנים הציפו אותך שיטפונות אדירים של אזהרות כי יצאת מחוג השתיקה והטענת את תודעתך בחומר נפץ.

אתה חשוד.  

ביקשו את ראשך באשמת הפרת הסדר בעיר והפצת עלונים מחתרתיים.

האזיקים פצעו את פרקי ידיך בכמיהה משונה. חלומות הילדוּת הקטנים שלך נקרעו על גבי סוסי הפחד וחיפושיות הלילה, משטרת המזל הביש. העלו אותך על ג'יפ שסבב בכל הרחובות והשכונות הצרות בעיר הנגועה הזאת. חבריך מהים ליוו אותך לדרכך האחרונה בשתיקה. הפצע בחזותיהם חדר והגיע עד הלב.

פָּרקו אותך אל צינוק חשוך וצרחו לך בפרצוף כשהופקרת כל כולך להימכר לחדרי העינויים.  

"מחק מזיכרונך את כְּחול הים."

"אבל הים הוא נשמת עירי הרעבה."

"אינך משם עוד, אין לך עיר."

על תווי פניך הרחבים הופיעו ניצנים של עקשנות, ומכל עבר ניתכו עליך בעיטות וצרו עליך שוטים. הדם ניגר בשטף מִגפּיך הרצוחים בעיצומו של היום. לא היית גיבור אגדי ולשווא ניסית למחות את צבע הים מעיניך. 

אמרת בלבך:

"זהירות, הצבעים הם עצמך ובשרך, יימחו, תיעלם איתם גם אתה."

פתאום נזכרת שאינך אלא צבע כחול ותו לא.

 

4

 

במרחק לא גדול פרצה הרכבת בצווחה חדה. הוא ידע היטב שבין רכבת שבאה ורכבת שנוסעת יש עידנים של מאבק במוות. החלום יצא מהזיכרון שלו מעוּות ומשותק. על מפת פניו וגופו הרועד הצטיירה טרגדיה שנזכרה בכל רגע ורגע שלה על אנחותיו וגניחותיו. והכול, צפירת הרכבת וצעקות האסירים, התערבב והתלכד יחד לתמונה טעונה במוות ובהרס וברגעים של אימה שאין לעמוד בפניה.

כשהשליכו אותך אל מעגל החקירות והעינויים היה הקור כידון שהשתכן בגופך. היית שקט למרות הצרחות שהחרישו את אוזניך, שתקת שתיקת שלגים, אבל הם היו חזקים ממך.

"לווה את עצמך למנוחות בצינוק הזה."

אחד מהם היה בפניך. עיניו עיני חתול, פניו מצולקות מאבעבועות. הפחד רעד בעיניך כאיילה שבורחת מפני זאבה זקנה.

הם צחקו זה עם זה כשקירבו אל אפך בקבוק יין. אמרת:

"אני שותה רק בנסיבות מיוחדות ובחברת ידידים."

אחד מהם צחק:

"גם אנחנו ידידים."

כאשר גילית בעיניך הקרועות לרווחה שהבקבוק ריק, ידעת את הסוד.

הם הושיבו אותך על בקבוק היין עירום כעכבר שעוד לא פקח את עיניו.   

לפניך נָבְלה אישה… חברה למאבק… מעולפת כסחבה בלויה. היא נאחזה באחד מהם אבל הוא לא ריחם עליה. הוא דחף אותה והיא נפלה והארץ הקפואה שימשה לה יצוע. בין שוקיה המפושקות צייר הדם צורות סוריאליסטיות. ואתה, הגיבור המובס, הסבת את עיניך מגופה השסוע ועצמת אותן בכוח רב. וניסית לשווא למחוק את התמונה מזיכרונך.

קיללת ופחדת שהם שמעו אותך:

"בני כלבה, הם יודעים מה הכי מכאיב והכי אכזרי."  

אחד מהם, ידו מגואלת בדמהּ, העיר אותך. 

"כולכם דומים כשהשתיקה חופרת בכם. ידידך מת. החבֵרה למאבק נפלה. ואתה, מָלאה סאת ייסוריך. אתה יודע שגם אתה תנבול, כמוך כמו כולם. דַבֵּר, ומיד נחזיר אותך לחיים."

כושי מרוּמה אכל את איבריך, ועוד דברים. תולעים בוקעים מכפות ידיך ובגוף הקרוע נובטים סכינים.

מלמלת מילים ששבו אחור אל גופך. היית בין מוות קרוב וחיים שהתרחקו.

"הה, הלוואי שאפגוש אותו ביער שומם…"

"ומה תעשה בו?"

"אסלק אותו מן החיים לעולם ועד. אהרוג אותו בלי שמץ של חרטה. גוף האישה קדוש, אז איך זה נעם לו לקרוע אותו ולהטיל בו מום? בוודאי היה חולה ומובס."

השוט הצליף שוב על כפות ידיך והסכין חפר חריצים עמוקים בחזך.

"אם לא נקבל את הרשימה, אתה תמות פה. אמור לנו ונשחרר אותך מאתנו."

"על איזו רשימה אתם מדברים?"

"זו שיש לך בראש."

"בראש שלי אין כלום. האם עוד יש לי ראש?"

לפני שסיימת את המשפט התפתל השוט על גופך כנחש. הטמנת את ראשך בין ידיך והנחת לו לאכול אותך פיסה-פיסה ולהתענג על קריעתך לחתיכות.

 

5

 

היה יום שחור  משחור כשקיבלת את המברק שאמר:

הבוקר נעקרו הרחובות משורשיהם והסתלקו, אבל את ההפגנה הם ניצחו והימאים נסוגו. המושל צופה שהאירועים יישנו ולכן, בימים הבאים התפרסמו הודעות ונתלו כל מיני כרזות. ראשו של ח'אברא נתלה במכירה פומבית. כ.ס., מוחמד אַלהִם, קרס תחת העינויים כי לא הסכים לדבר, ערבּי הנמוך נתפס בים מחלק עלונים מחתרתיים ונורה. חוסיין בוּסָפָאיא נמצא בוקר אחד נפוח על חוף הים ובבטנו מונחים מסמכים מסוכנים. החברים לא שכחו את הפקודה.

העיר קיבלה עליה לפלוט את החדשות באמצעות מברקים ומכשירי רדיו שהיו קבועים בקצות הרחוב.

זה קרה כשהיית בכלא ושמות של אנשים שחלקו אתך את שמחת הים ואת אימתו נשרו מן הרשימה של האנשים שעוררו עליהם זעם. מספרים שכאשר שוב התפרצה ההפגנה היא היתה עזה מקודמותיה.

 

6

 

עכשיו אתה עומד כחייל ואינך מעז להקיש על הדלת

רק הקש על הדלת ותראה.

הנֵכר הורג אותך. הים נמצא כטפח ממך. אתה יכול להתחיל לחדור אל חלומך דרך שעריו הפתוחים לרווחה. לקפוץ פנימה ולרחוץ את גופך ולאחות את צלקותיך המדממות במימיו המלוחים. אתה יכול לעשות הכול בלי פחד. היֵה בטוח שזה נכון.   

אוּף. אל תפחד, כי עיני הכלבים שהורשו לשוב אל עריהם הרחוקות לא יעקבו אחריך. אבל דברים רבים קבועים ודחוקים בתוך הזיכרון. 

כל דבר נראה מוזר בעיניו. הבית הרובץ על יד הים שהקיא אותו, ותקרתו וכתליו מכורסמים. מלחי הים כילו את קירות העץ שלו והוא החל מתמוסס בהדרגה.    

"מן הבקתות האלה יצא בנך שחוף מן הרטיבות ומחבק את ירקוּת היער ונושא עמו את אותם המברקים והפקודות שנמים עכשיו במוחך."

הוא מישש את הדלת בשקט. היא היתה כבדה כעצבותו של מי שגילף אותה.

אלף פעם ופעם אמר לך לבך לברוח, ואפך נחבט בדלת הברזל הקשה ונשבר. כמה פעמים ניגרו המכות על רקותיך והשוט פילח את גבך. השומרים איימו שיהרגו אותך כדי שיראו וייראו, כי הפקר אתה ודמך מותר.

 

7

 

כשהשליכו אותך לצינוק שמו אותך בין ארבע קירות צרים דולפים והכריחו אותך לנקות את הביוב המקולקל ואת בתי השימוש ולאסוף את בדלי הסיגריות בזמן שעל גבך מפהקים מנות ההצלפות.

"כלבים ואבות של כלבים זה מה שהם. מניין באו ואיך גזלו את הארץ והפכו אותה לזירה של הרג יומיומי סודי? מניין באו והיכן היו קודם לכן?"

כל המשאלות מסורבות.

פעם קרה שהסחת את דעתך וחלמת חלום אחר שגודלו היה כגודל הירח הקבור. והנה נחת על ראשך רובהו של שומר הלילה והוא גרר אותך כפגר ונעל את דלת הצינוק שלך. ואז נרדמת בעל כורחך בגלל החבטה המרושעת. 

"אסור לחלום… לחלום אסור."

אלה המילים היחידות ששמעת לפני שנפלת.

בגדיך התקשו על עורך. שש שנים של שגרת התשה אינן דבר פשוט. בשנים האלה חלמת עד שאפסו כוחותיך. והתחרטת ברפיון על דברים אחרים.

והרחובות השוממים של עירך, שליוו את כל עתותיך ופרשׂת עליהם את לילותיך הקרים, זוכרים היטב את תווי פניך שעיצב הים.

הוא נערם בגופו כחילזון נטוש.

אתה מתמוסס בדמך עכשיו. בבטנך מייללות חביות המים והסבון שהשקו אותך בכוח כדי שתגלה את הרשימה שבראשך. וכשניגר הדם מכל חלקי גופך הבנת שאתה עומד למות בתוך הטינופת הזאת.

ואם תמות, אז מה? האם תיסוב הארץ בכיוון אחר? הכלב טוב ממך. והחוק לא יובס אחריך כי הוא קיים כדי להגן על חשובים וגדולים ממך.

 

8

 

הוא מישש שוב את הקיר. הבית נהיה זקן ישיש רדוף ימים, ותלאות היום-יום חרשו בו את חרישם.

"אוף. אזור אומץ. הקש על הדלת. הקש ולא תפסיד מאומה. מאחורי הלוחות האלה שתולעי הים העיוורות אכלו אותם נמצאות הפנים האחרות שלך, שם שוכן זוהר הנזר שמידתו כמידת הייסורים האלה והזיכרון הזה. הקש, הקש, כי לא תפסיד מאומה.    

טוּק. טוּק. טוּק.

אינך יודע איך נחתה ידך בכבדות על הדלת.

פתאום נדמָה לך שאתה שומע מזמור של הים מקִרבת מקום. עיניך מחליקות אל האור השוכן בים. נדמה לך שמנגינות עממיות מתנגנות, מנגינות שהשמיעו אנשים כחולים ששכנו בים ובַספינות.

אחר כך השתרר שקט גדול. הוא הרגיש שצער עמוק מעוות את מה שנשאר מתווי פניו. העידן הראשון מת  והותיר אחריו עידן מושחת ונגוע.

"אלוהים! הבוס השמן אולי יתאווה בחושך הזה לצרף אל הצי שלו את סירות הדייגים האחרונים ולמכור את עמלם בשוק. לפני שנים התנבא מגיד העתידות ואמר:

"כאשר ילך ז'אק, הבוס השמן עוד יהיה כאן."

ההולכים הולכים וכך יהיה לעולם ועד.

(הסתובבת קצת. נדמָה לך שהחלום מתפשט ולובש צורה של מפה חדשה כצורת הים.)

הרחובות המסתלקים עם צעקותיהם היו סגורים ומסוגרים בגוויות המבוקעות בתוך דוחק הלילה. ידי הדייגים היו משולבות זו בזו בצורה מופלאה בלשון המעטה. הן החזירו את הסירות ואת צבע הים ואת השירים היפים.

סבא, שלילה אחד בלע אותו הים, היה חוזר ואומר מימרה עתיקה:

"הנהר הוא חלומם של העניים. הים הוא חלומם של הזרים. והלילה הוא זיכרונם של האוהבים."

"למדת את זה היטב וחזרת על זה במקשה אחת כי חוברים בך הגלות והעוני. ואין בין הברואים מי שישווה לך באהבת החיים."

 

9

 

טוּק. טוּק. טוּק.

הקשתָ שוב מהר יותר.

"אדוני?"

שתיקה.

"אדוני? אתה זקוק למשהו? אנחנו כמוך, אין לנו שום דבר לתת לך חוץ מקצת חום, אם קר לך ואתה מפחד מהרעמים והגשמים."

בפתח הדלת דיברה אישה יגעה, ימיה מותשים והשנים כרסמוה כתולעים. בין קמטיה השחומים שכנו עידנים של מאבק במוות. אור הנר ושְׁחוֹר הלֵיל רשמו את תווי דמותה. 

"אדוני."

היא. היא השתנתה מעט מאוד.

הוא נפל על פני עיניה ככוכב לוהט. כל החלומות והערים הכחולות זרחו מכוח רושמהּ.  

 

10

 

לשווא ניסית למחות את זיכרונך.

פתאום היא פתחה את עיניה. וראתה אותך מאחורי הזקן העבות שגנב את אור פניך, ומעֵבר לקמטיך הרבים. היא חיבקה אותך בעוצמה והתכדרה בחזך ושכנה בו כקעקוע ירוק. היא קרסה על גופך כמו ים ומפרשים ברוח.

כשנפגשו בפעם השנייה, וכל אחד מהם גורר עמו רכבות של שנים עייפות, נעלמו כל המחיצות והגבולות. וכל אחד מהם סידר את פני האחר ועיצב את עיניו כְּים ומפה של המולדת הבורחת.    

"ההולכים הולכים וכך יהיה לעולם ועד."

זה היה העידן הראשון. וזה העידן השני. העידן היפה עתיד לצמוח.

עפעפי הים שלהם התרחבו בניסיון לשכוח את שנות האובדן והתרמית.

האם היא רק חלום בלהות שדומה לתרמית או יותר מזה?

ואולי היא היתה משהו אחר. הם גזלו ממך הכול. את המולדת. את חייך. את אשתך. את בניך, שמתו בהעדרך. גזלו ממך את האפשרות לאהוב.

עכשיו עליך ללמוד כל דבר מחדש. עליך ללמד את הורגך איך להיות בן אדם. תגיד לו שהמלחמה הסתיימה ועליו להתמסר לבניין ארץ שהיתה לאפר והיורשים הפכו אותה לאלמנה.

היורשים? היזהר מלומר את המילה הזאת. יאשימו אותך שאתה קומוניסט, כופר, אתיאיסט, לאוּמן, מתחזה למאמין, בוגד… לא חשוב. אל תאמר כלום ולמֵּד את הורגך לראות בך בן אדם כמוהו.

שמעת אותה ממלמלת:

"חזרתָ וזה כל מה שחשוב לי. עם הזמן נשקם את עצמנו."

עצמת את עיניך והיא שקעה במערבולת של בכי מר שלא ידעת מניין הוא נובע. 

 


 

*(הסיפור נכתב ב1977 ונכלל בקובץ הסיפורים "דגי הארץ הפראית", דאר אל-ג'מאל 2010 [ أسماك البر المتوحّش، دار الجمل، 2010]).

 

  1.  בטקסט הזה יש תיאור של תקופת העינויים בבתי הכלא באלג'יריה בזמן שבו הייתה תחת הכיבוש הצרפתי והמאבק למען שחרור אלג'יריה מידי הפולשים הצרפתיים והמשת"פים האלג'ירים היה בשיאו.
  2.  גיבור הרומן "עלובי החיים" מאת ויקטור הוגו.

    Liked the story? Comment below.

    avatar

    arrow2right arrow2right Other readers liked

    נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.