יונתן שגיב | מקור:עברית

ובעצם כל הדיון הזה בינינו

דימוי: מרים שרון

ראיתי את יונה וולך אתמול וכשאתה רואה את יונה וולך, אני אומר לו, אתה מרגיש שאתה בנוכחות של גדוּלה. ככה אני אומר לו והוא מעקם את פניו בהיסוס ובאי הסכמה. באמת, אני אומר לו, איזו נוכחות מרשימה, איזה כישרון מופרע. אי אפשר להתעלם לרגע מהעיניים הפעורות, מהשיניים החשופות, מהשיער הסבוך. ובאמצע ההילול והפיאור של יונה וולך, אני לא יכול להתאפק ומוסיף "הערה נרקיסיסטית" כפי שאני אומר לו, שבזמן שאני רואה אותה מדברת, מהקבר, מלפני עשרים ושלוש שנה, אני לא יכול שלא לחשוב, שאני כבר לא אהיה יונה וולך, אני לא אכתוב כמו יונה וולך, אשפיע כמו יונה וולך, אהדהד כמו יונה וולך.

מי זו יונה וולך? הוא שואל אותי. אתה באמת יכול לדעת מי זאת יונה וולך? ואיך בכלל אתה מרגיש את הגדולה הזאת? הוא שואל אותי בספקנותו הרגועה. אתה לא באמת יכול להפריד את הכתיבה של יונה וולך, או ליתר דיוק את איך שאתה קורא את הכתיבה שלה, את המהלך הפרשני הפרטי שלך כביכול, מהידע הקודם שלך על ההתקבלות של יונה וולך, מהדימוי הביקורתי שנתפר לה, מהצורך התרבותי שכרה מקום לכתיבה שלה, או מהנורמות שדרכן אתה רואה אותה. אתה יודע, הוא אומר לי, יש כל כך הרבה צמתים היסטוריים-חברתיים-תרבותיים שקבעו את ההתקבלות שלה וכל כך הרבה מנגנונים ששינעו את הטקסטים שלה ואת השתמרותם, איך אתה באמת יכול לדעת מי זו יונה וולך או לדעת איך להגדיר את הגדוּלה שלה באופן שהוא באמת ייחודי לה?

אנחנו בדירה. בדרך למסעדה. זה אמור להיות ערב מיוחד. ערב מיוחד, אני מסתכל על עצמי בזעזוע. איך אפילו המחשבות שלי נשמעות כמו קלישאה שלקוחה מספר של דניאל סטיל. ועדיין, זה אמור להיות ערב מיוחד. שנינו רחוצים, סרוקים, מעונבים. הוא, קצת יותר ברישול, אני, קצת יותר בקפידה. השנה היא 2008, המסעדה היא באבו, העיר ניו יורק, ההזמנה נעשתה לפני חודש, בהתאם לחוקי המקום. הערב נועד להיות רומנטי ואז הגיעה יונה וולך ואני מביט בו עכשיו, חצי מעריך, חצי מעוצבן, לא רומנטי בכלל, כי אני יודע מה שהוא אומר ואני מבין את זה והוא צודק, אבל אני לא מבין למה הוא צריך למחוק את יונה, למה, גם אם לוקחים בחשבון את כל המערך התרבותי שיצר את יונה, שהפיץ את הכתיבה שלה, שעיצב את ההתקבלות שלה, למה עדיין צריך למחוק את יונה ואני אומר לו את אותם משפטים, שאני שומע מאנשים אחרים שאני מתווכח עימם באותם טיעונים, שהוא כעת משתמש בהם נגדי, ואני אומר לו – למה למחוק את יונה? האם אתה באמת יכול להתכחש לאיכויות של הכתיבה שלה? לעובדה שבזמן הקריאה של שיר שלה, אתה נפצע? והרי אי אפשר לוותר על יונה עצמה כמו שאי אפשר לוותר על מילת השייכות הזאת שמופיעה במשפט שמציין שיר שיונה וולך כתבה, כי בזמן שאתה נפצע, אתה קורא שיר של יונה וולך, כמו שאתה קורא ספר של טולסטוי ונכון, אנחנו קוראים אותם דרך פילטרים והם מגיעים אלינו דרך פילטרים ואין קריאה תמימה ולא מתווכת ואין מגע ישיר, אבל עדיין אף אחד אחר לא כתב כמו טולסטוי או כמו יונה וולך ועובדה שהם נשארים פה איתנו. אז אין פה טענה שהכתיבה שלהם נוגעת באמת אוניברסלית או שהקריטריונים שאנחנו מודדים בהם את איכות הכתיבה הם נצחיים וקבועים, אבל עדיין, בתוך אותו הקשר, בתוך המוגבלות, המשקפיים, התיווכים, הסייגים, עדיין צריך להחשיב גם את הכותב עצמו, את הכתיבה עצמה ואת האיכויות המיוחדות לה. לא? אני אומר לו וכבר שומע, עוד לפני שהתחילו, את הטיעונים הנגדיים והמתוחכמים שלו, את טיפשותי שלי שמבצבצת דרך תשובותיי הפשטניות, את הבנאליות שלי.

אני מחפש את המפתחות, הוא מחפש את הארנק. הדירה היא קטנה ולאבד בה משהו, יכול להיות מוגדר כהישג של ממש. אמבטיה עם לכלוך שנהפך לציפוי, אסלה לבנה, כיור מוכתם ודלת רעועה שתוחמת בין אלו לשאר הדירה. מרצפות שחורות-לבנות, קירות כתומים, כתם של מים חוליים ומטבח ללא מפתחות, ריבוע עץ בהיר קטן בתוך ריבוע עץ כהה גדול, קירות מתקלפים עם נשיקות ורודות, מזרון לבן, כורסת הוואי פרחונית כעורה, שולחן עמוס דפים ונטול מפתחות. הוא מוצא את הארנק ומחכה ליד הדלת, ואני עוד מסתובב, מנסה לחפש סביב סביב בחלל הדחוס והלח של הצינוק הניו-יורקי שלו אני (אנחנו?) קורא בית. הוא רגוע, אני נסער, הצרור נמצא, מתחבא בתוך כרית, אני חולף על פניו, מנסה לצמצם מגע. עם הירידה במדרגות החומות-אדמדמות המטונפות, אני שומע את הקול שלו מאחורי. האיכות הזאת שדיברת עליה, הוא אומר לי, היא מופשטת, אי אפשר באמת לדבר עליה ולפרוט אותה. איפה היא נמצאת? ועל איזו יונה וולך אתה מדבר איתי? הוא שואל וממשיך, בדיוק במקום שבו השיחה הופרעה. יש לו את היכולת הזאת, להתחיל בשאננות בוטחת מאותו מקום בדיוק שבו היתה קריסה ועכשיו אנחנו ברחוב, בדרך למסעדה, ודוכני סיינט מארקס בדיוק נסגרים. נעלמים הצעיפים הפרומים, נעלמים המשקפיים הזולים, נעלמים הגרביים באלפי הצבעים ונעלמים התכשיטים המזויפים והנה נחשפת המדרכה הערומה באפרוריותה והנה הוא ממשיך: על יונה וולך של שנות השישים, אתה מדבר איתי? השבעים? השמונים? האם יונה וולך של "אור פרא" היא יונה וולך של "שירים אחרונים" היא יונה וולך של "תת הכרה נפתחת כמו מניפה"? אתה מסתכל על הדימוי הטלוויזיוני שריצד מולך, שאותו אתה שופט מבעד למידע על יונה וולך שקיבלת בשיעורי האוניברסיטה ובשיטוטים בוויקיפדיה, ואתה קובע שזו גדולה אמיתית ועוד ראשונית, שממש אפשר לחוש בה, אבל האם אתה חש בה כי היא באמת שם? זה רק אשרור מדומיין בדיעבד של מה שאתה כבר יודע מראש שאמורה להיות בו גדולה, מה שהונחל לך שיש בו גדולה. אתה מחפש את הגדולה הזאת רק לאחר שכבר הוצגה לך כעובדה. וחוץ מזה, מה זה בדיוק המשפט הזה: אף אחד לא כותב כמו יונה וולך. האם אתה יודע כמה יונות וולך או טולסטויים או נבוקובים או דיקנסים מוטלים להם, קבורים בצידי שבילי ההיסטוריה. והוא מוסיף הערת צד, ספק בודהיסטית, ספק פילוסופית, ספק חסרת מובן, ספק פשוט מעצבנת: הטקסטים הכי טובים הם אולי הטקסטים שמעולם לא נקראו.

אבל אי אפשר לתלות הכול רק בהקשר, אני כבר מתחיל לכעוס, ממש לכעוס. לכעוס כמו שאנשים שמתווכחים בשיחות סלון על פוליטיקה ממש כועסים. כעס אלים, פנימי, אווילי, שמאמין ביכולתו לשנות משהו בחוץ. כאילו זה באמת משנה לעולם, להיסטוריה או לזמן אם ביום שישי בשעה שמונה בערב, בזמן ארוחת ערב בקלאוזנר עשר בהרצלייה, מוטי חושב שהיינו חייבים להפציץ בעזה, ואילו דני חושב שהגבנו בשימוש בכוח לא מידתי וארוחת הערב מסתיימת באווירה של טינה אישית וזעם וזלזול, ושני החברים משוכנעים כי כל אחד מהם אחראי אישית למשבר במזרח התיכון בגלל דעותיו הפוליטיות חסרות האחריות, שבסופו של יום לא ישפיעו על גורל שיחות השלום יותר מגרגר אורז לא מקולף בצלחתו של נשיא ארצות הברית, ואולי אף פחות מכך, שכן גרגר אורז לא מקולף, אם ייתקע לו בגרון, לפחות יוכל להרוג אותו. וכפי שאין זה באמת משנה, או ליתר דיוק, כפי שאי אפשר באמת לדעת אם זה משנה למהלך העולם על מה מוטי ודני התווכחו בכזה להט אישי ונוקמני, הרי זה לא באמת משנה הוויכוח הזה, בינינו, עליה, בינינו, עלינו. ובכל זאת, אני ממשיך בו ואני ממשיך ואומר לו מה לגבי הבן אדם עצמו? אני אומר לו. מה לגבי האינדיבידואל? אני מטיח בו בהתלהמות של חוזק רעוע ומכורסם. למה אתה מוכן לקחת הכול בחשבון, את המבקרים, התקופה, הז'אנר, הקאנון, החברה, הסיטואציה, את הכול אתה מוכן לקחת בחשבון, אבל לא את האינדיבידואל, את הכישרון שלו, את היכולת שלו, את הרצון שלו. הרי לא רק תופרים לך דימוי ביקורתי, אתה גם משיב בטקטיקות משלך ומעצב אותו. ואתה לא רק נפעל, אתה גם פועל ויש סיבה שבגללה מדונה בתחילת שנות האלפיים עדיין מוּכּרת ברחבי העולם כמו מקדונלדס ואילו סינדי לאופר שרה בסיבובי הופעות של אמני אייטיז נשכחים. כי אחת ידעה לפעול בשוק המשתנה ולהתאים את עצמה אליו והשנייה לא ידעה ונזרקה לשולי הדרך.

הוא פותח עבורי את דלת העץ הכבדה של המסעדה החבויה. אלוהים ישמור, המסעדה הזאת מפוארת, אני חושב לעצמי, מסתנוור כמעט מכוחן של הנברשות העצומות והעתיקות התלויות אי שם הרחק מן התקרה הגבוהה, מדושנות מאורן, שמאיר אותי, מקלל את עצמי על הדוגמה המטומטמת שכאילו יצאה מהמוח של ילדה בת שתיים-עשרה ולא ממוחו של דוקטורנט בוגר באוניברסיטה מכובדת. ואני מגניב לעברו מבט לראות מה הוא חושב על המסעדה, עליי, על מדונה וסינדי והוא נראה, למען האמת, די שלֵו ואני לא מצליח להחליט אם אולי גם הוא מוטרד מהוויכוח או שהוא נותר מחוץ לו, נגוע לא נגוע. רק אני, מיד לוקח את זה אלי, מיד מחפש את המשמעויות החבויות שבתוך השיחה, איפה משפט תיאורטי, מופשט, כללי הוא למעשה משהו אחר, אישי, מאיים, פוגע בהכרח. ההיגיון שלך פגום, הוא אומר לי בְּרוֹך כשאנחנו סוגרים מאחורינו את הדלת הכבדה שנבנתה עבור ידיו העצומות של ויקינג ואני, עם ידיי הרזות, נבהל לשנייה או יותר. אתה עדיין מאשרר, הוא אומר לי, אך ורק את מה שכבר ידעת ולא באמת הוכחת פה כלום, מפני ששוב, רק אחרי שאתה יודע בדיעבד שמדונה היא זו שהצליחה וסינדי לאופר היא זו שנכשלה, אתה קורא לאחור את ההיסטוריה ומסביר אותה על פי מה שכבר ידוע לך, ואז עוד מתיימר לטעון שהיא מתאימה לתפיסה שלך שבני האדם הם אלו שברצון שלהם, ביכולת ובפעולות שלהם משפיעים על…, טוב, נו, בקיצור, חמוד, אתה בורר לך את ההוכחות – בשלב זה הוא עושה את התנועה עם המירכאות – ועוד טוען שהן הבסיס לתיאוריה שלך ולא ההיפך. אבל עוד לפני שאני יכול להשיב לו בכלל, המבט שלי נסחף שוב לעבר שולחנות העץ הכבדים, הנברשות המתפקעות והמאיימות, זרי הפרחים העצומים המקשטים כל פינה, המלצרים שלבושים בבגדים יותר יקרים משלי והאורחים שנעים בקלילות אדנותית ברחבי המסעדה, משיקים כוסות זה עם זה ומשילים את מעיליהם בתנועה מאומנת היטב שנרכשה עוד בילדותם, שעברה עליהם אי שם בבית נופש יוקרתי בהמפטונס או בבית דירות מהודר באפר איסט סייד. המסעדה רוחשת ואנחנו ניגשים בשתיקה אל המארחת. ולאחר שהיא מכירה בנוכחותנו בניד ראש קריר ובחיוך מנומס, אנחנו נדחקים לפינה, מחכים לתורנו להיקרא. מצד אחד, משמניה של אישה עטויה במעיל פרווה מחממים את זרועי ומצד שני, עליו הבשרניים של צמח טרופי כלשהו סוטרים על לחיי. ועם העור הצורב ביד אחת והעור המתחמם ביד השנייה, התקווה ליהנות מהערב הזה מתחילה להתפוגג לה בין פטיש הרפאים של יונה וולך ובין הסדן של אותה הרגשה שניו יורק יכולה להעניק לך באדישותה הבלתי מותשת: היותך יתוש קטן ויומרני ממדינת עולם שלישי שמדמה לעצמו כי הוא חלק מהותי מאורגניזם מורכב, בעודו למעשה מוצץ דם זניח וקטן.

תראה, אני אומר לו. אין לי מענה רטורי מתוחכם בשבילך. על כל מה שאגיד אתה תמשיך להגיב עם תיאוריות הריבוי שלך, עם השפה הכול-יכולה שלך, עם השפה שמעבר לה אין ולא כלום, או אולי יש רק כלום. ואין לי, אין לי דרך להפריך תיאורטית את העובדה שאין לנו גישה לשום דבר אלא מבעד לשפה ועל כן רק מבעד לתרבות שבה גדלנו, ושאנחנו לא יכולים להבין את העולם באופן שנובע עצמאית ובלעדית רק מתוכנו. אבל עזוב את זה לשנייה – אני מקשיב לעצמי כמעט מתחנן בייאוש – אתה באמת רוצה להגיד לי שבאופן אוטומטי, כשאתה קורא ספר או רואה סרט או מסתכל על ציור, ואתה כרגע מול הציור במוזיאון, ואתה עצמך מתרגש מול הציור, והוא נוגע בך בדרך מיוחדת אז אתה לא מרגיש שנוצר שם איזה רגע של חיבור בינך לבין היוצר? אתה רוצה להגיד לי, אני אומר לו, שלמרות שאתה יודע את כל מה שדקלמת לי פה, את כל התיווך הזה, אתה לא מרגיש שבכל זאת, באיזשהו מובן קטנטן, משהו בך, ששייך רק לך, נענה למשהו הייחודי שטמון רק באישה או באיש שיצרו את הדבר? אני חושב שאתה מתכחש לאמת, אני הולך ומקצין ומשתמש במילים חסרות אחריות, אבל בשטף הדיבור המתפרץ, בעמדה שנדחפתי אליה, אני כבר אומר לו בלהט שכן, כן, אז מה אם זה נשמע תמים, נאיבי ולא מתוחכם תיאורטית, אני ממשיך ואומר לו שוב ושוב ושוב שבכל זאת יונה וולך היא זו שישבה וכתבה את השירים האלו והיא רצתה לכתוב אותם וישבה וכתבה אותם ופרסמה אותם וגם לה יש חלק שלא ניתן לשלול בשירים של עצמה, כמו כישרון, כמו איכות, כמו גדוּלה, ואפילו הרצון שלה לבדו שגרם לה לשבת ולכתוב אותם. ובכלל כל התיאוריות האלו, על ריבוי, על שפה שאינה שלך ועל נפעלות, די כבר איתן, די, כי הן לא נותנות לי מקום לנשום, כי הן כל כך… השולחן שלכם מוכן, המארחת מגיעה אלינו בהילוך אוורירי. אנחנו עוקבים אחריה בצייתנות של כבשים מפוחדות ואני כבר מאסתי בוויכוח ומאסתי בי מתווכח, אבל לפעמים גם ויכוח עדיף על שתיקה וממילא כבר אין דרך לשלוט בו כי לוויכוח חיים משלו וגם לו יש חיים משלו ואני כבר בא לפנות אליו וללטף את הזרוע ולהגיד לו שבוא נשכח מהוויכוח המטופש הזה על יונה וולך, אבל הנה הוא כבר דורס אותי בשאלה שמה זה בכלל רצון? בפעם הראשונה הוא דורס אותי. אני בדרך כלל מי שדורס, מי שממהר לדבר, להשיב במקום האחר. אתה באמת יודע מה אתה רוצה? הוא מטיח בי. וכן, נדמה לי שאני יודע מה אני רוצה, אני חושב לעצמי, אבל האם אתה יודע מה אתה רוצה… ובעוד אנו עולים במעלה המדרגות אל הקומה השנייה, המבט שלי משוטט מטה אל הבר המזמזם ואל הברמנים המלוטשים שנעים בו כרקדני בלט ברסיטל דקדקני, אל המפיות הצחורות הנפרשות בתנופה חלקה בידי השותות והשותים ואל כוסותיהם הנוצצות על בועותיהן המתפוקקות וניחוחותיהן המתנפצים והקול שלו עוד אומר לי שיש כל כך הרבה גורמים שמשפיעים על הרצון המודע שלך ואני אפילו לא מתייחס פה לתשוקות מודחקות, יצרים כבושים, הרס עצמי ורצון לא מודע. וזה עוד לפני שהתייחסתי, הוא אומר לי, לעובדה שאתה בעצמך ציינת שאתה לא יכול להפריך אותה וזה שאת כל הרצונות הלכאורה פרטיים שלך אתה מביע בשפה שאיננה בעצם שלך ו.. למה אתה רוצה למחוק את יונה, אני עכשיו זה שדורס, בחריקת בלמים, בצווחת צמיגים, כמעט בצעקה. תמיד דרמטי קצת יתר על המידה. למה אתה מתכחש לרצון, למה אתה בורח מהאחריות שמטילה עליך המילה רצון ומעל הכול, אני פשוט לא מבין למה, שוב אני כמעט מתחנן, למה אתה רוצה ליצור מכונה שכולה רק ברגים. מכונה חסרת פנים, מכונה חסרת אינדיבידואל, חסר אני.

אתה חוזר על עצמך.

אני חוזר על עצמי?

אני חוזר על עצמי? אני חושב לעצמי. אני חוזר על עצמי. אני חוזר על עצמי כי הדיון הזה מתחיל לחזור על עצמו, אני אומר לעצמי. כי הדיון הזה חג כל הזמן סביב משהו אחר בכלל, משהו שאני פוחד להגיד אותו. והנה אנחנו יושבים פה במסעדה ואתה מביט בי בעיניים כחולות-ירוקות ושיער סתור ובת צחוק קלה ואתה נראה לי כל כך יפה ובלתי מנוצח וכל כך חדיר ובלתי חדיר בעת ובעונה אחת. והדיון הזה ביני לבינך, הדיון הזה בינינו, הדיון הזה שלנו הוא בכלל על משהו אחר. שכן פעם שאלתי אותך אם יש מישהו אחר בחייך שאי פעם דיברת איתו כל כך הרבה על שפה, ואמרת לי שלא ואמרת לי שאתה לא יודע למה אנחנו מדברים כל כך הרבה על פילוסופיה של השפה ואמרתי לך שנראה לי שעבור שנינו מדובר בנושא כואב ובנושא קשה ובדבר שהוא בו זמנית גם אישי ופרטי וגם תיאורטי וכללי ושכנראה שנינו נפגענו משפה, מהבטחותיה ומכזביה, ועל כן עבור שנינו דיבור על שפה הוא דרך הפכפכה ועקלקלה לדבר על עצמנו. זו דרך מסויגת עבורנו לדבר על אינטימיות, אבל במסווה תיאורטי. ואולי, וזו האפשרות המפחידה יותר, זו דרך עבורנו לדבר על משהו תיאורטי במסווה של אינטימיות. כי אתה ואני כל כך פוחדים מאינטימיות.

 

אני חוזר על עצמי, אני אומר לעצמי בשקט, נפגע מעצמי שנפגע ממנו, שנפגע מאינטימיות ואני מנתק מבט כדי לא להסתכל עליו ומשקיף במקום זה אל מעבר לזר הפרחים האימתני ששולט בחלל כקיסר מעוצב ורודני ובוהה בשולחן העגול שלצידנו שמעוטר בשני זוגות טווסיים בגיל העמידה. הגברים, אחד בעל רעמה לבנה ועיניים עזות מבט והשני בעל קרחת מבהיקה ואף נשרי חוצבים בעוז בסטייקים בשרניים ומדממים ואילו שתי נשותיהם, זוג תרנגולי הודו מפוטמים, מתוכשטים לעייפה ומאופרים בכבדות, נוברות בחריצות שקדנית בסלטים מלאי עלעלים ואגוזים וחשבתי שיהיה נחמד להחליף ביניהם ולראות את הנשים עם קצת דם נוטף משפתותיהן. "אתה רוצה להתחיל ביין?" הוא שואל אותי בחיוך ומשליך לעברי חבל הצלה. אבל האם אני רוצה בחבל הזה כי יונה עוד פועמת בי והביטול שלו את יונה עוד מבטל אותי, אבל הרי יש יין בעולם ויש חיוך ויש יד מושטת ואני מנסה להשקיט את מה שבי שפועם ואני עונה לו בחיוך שבטח שאני רוצה יין ואולי נזמין גם פינו נואר, שזו בדיחה משותפת לנו, על תקרית יין יומרנית שכללה את הבוס שלו ואת חוסר הידע שלי ביין. ואני רוצה ללגום יין ולהזמין את תפריט הטעימות ולהיות בתוך הרגע הזה של חיים מפנקים, מאכלים טעימים ואהבה שאפשר לנוח בה, אבל אני מוצא את עצמי גם אומר לו שבעצם מה זה חשוב שאני רוצה את היין, שהרי ממילא אני לא, על פי גרסתו, יכול לדעת שאני הוא אכן זה שרוצה את היין הספציפי הזה, שהרי לא רק שחינכו אותי כיצד לטעום יין ולהעריך אותו, אלא אולי גם היין הזה מייצג עבורי משהו אחר לחלוטין, תחליף-תשוקה שאינני יכול להעיד עליו. אז מה זה חשוב בכלל אם נזמין פינו נואר, שרדונה או קוקה קולה, שכן המעמד של כל אלו מפוברק והעמדה שלי מפוברקת והכול בכלל מיוצר, מהונדס, ניתן להחלפה ושרירותי. 

הוא מסתכל עלי ולא מגיב ופונה אל המלצר בחליפה החנוטה שמתמתח מעלינו כצל מעיק ומזמין את הפינו נואר הארור, ואני מנסה לסגת אחורה מההתפרצות האחרונה ואומר לו בשקט שאני מצטער ושסתם צחקתי ואני באמת פשוט בעיקר לא מצליח להבין למה הוא מרגיש את הצורך הזה למחוק את יונה. והוא מביט בי בשקט ואומר בעדינות, אתה יודע איך זה שבגלל שהשפה שלנו היא לא שלנו ואנחנו לא תמיד יכולים לשלוט בה ובדרך שבה כל שיחה מתפתחת, אז הרבה פעמים אני מרגיש שיש דיון וכאילו מדובר בו על משהו אחד, אבל הדיון הזה בעצם מתקיים ברמה אחרת לגמרי, על עניין אחר לגמרי, ובעצם כל הדיון הזה בינינו על יונה וולך ואיך אפשר למדוד איכות ולמי באמת יש גדולה ומי באמת יכול לכתוב, כל זה התחיל בכלל כשבאת אלי ואמרת לי איך אתה מרגיש מול יונה וולך, והרגשת לא טוב עם עצמך והיית עצוב, והרגשתי את זה. וכל זה, הוא מחווה בידו, כל הוויכוח הגדול הזה על כל הנושאים הגדולים האלו, זה רק כי ניסיתי לגרום לך להרגיש טוב עם עצמך. רק לזה התכוונתי, אתה מבין? ולפני שאני יכול לענות לו, המלצר חוזר אלינו לשולחן ומוזג לי את היין לטעימה ואני מסתכל ביין מתערבל בכוס במקום להסתכל אליו ואני טועם את היין ואין לי מושג. לא כיצד לצלוח את הטקס הזה ולא כיצד אני אמור לטעום את היין ולא כיצד אני אמור להעריך אותו, אבל אני מהנהן לעבר המלצר באישור והוא עוזב אותנו לנפשנו ואני אוחז בכוס ביד אחת ומושיט לו מעבר לשולחן את ידי השנייה ומהנהן לעברו בחיוך. והיין לא טעים, ואני לא בטוח שאני מבין, אבל הוא כבר אוחז בידי בחוזקה ושואל מה נזמין.

 

 

arrow2right arrow2right Other readers liked

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.