שלומית פישר | מקור:עברית

ודודי חלף עבר

הרצון להתיז גלונים של דאודורנט ברחבי האוטובוס או לרדת ממנו בתחנה הקרובה ולהקיא את נשמתה, לא הירפה מרותם במשך כל הנסיעה. אם לא יאתרו מה הבעיה ברכב שלה עד מחר, היא תהיה חייבת לשכור או לקנות אחר. מפתיע איך שנתיים עם רכב צמוד משכיחות לגמרי עשרים שנה לפחות של היסחבות בדרכים בתחבורה ציבורית. רותם הצליחה להחזיק מעמד עד לתחנה הקרובה למרפאה וכשירדה, ריחרחה את עצמה בעצבנות, בטוחה שריח הזיעה החמוצה של האישה המבוגרת בחולצת הפסים הרחבה שישבה לידה, דבק גם בה. הקרירות והשקט מעבר לדלת המרפאה והתמונות המוכרות של התינוקות המחייכים על קיר הכניסה הרגיעו אותה קצת. במסדרון, בדרכה לחדר הבדיקות, חלפה על פניה דסי ועידכנה שתוצאות הבדיקות שלה צפויות להתקבל מחר. רותם הבטיחה להיכנס אליה בבוקר. תהתה אם לדאוג או לשמוח לקראת השיחה הצפויה ביניהן.

אף אחת מהטכנאיות לא אהבה את משמרות אחר הצהרים העמוסות ואיכשהו יצא שרותם תמיד עשתה לפחות שלוש מהן בשבוע. לרוב, אחרי משמרת בוקר במרפאה שבמזרח העיר. חני קיבלה את פניה בכניסה לחדר הבדיקות מוכנה ליציאה, התיק על כתפיה והמבט המבוהל בעיניה. "השארתי לך הכול דלוק. יש כבר תור רציני. עוד לא שלוש אבל אני חייבת לרוץ למעון, בסדר?" בשבוע הראשון שבו עבדו יחד, רותם דאגה שמשהו קרה לבן או לבת של חני. אחר כך הבינה שזה המבט הרגיל שלה ושהיא תמיד ממהרת לצאת. כשפגשה פעם את בעלה של חני, חשבה שאולי גם היא הייתה מסגלת לעצמה את מבט העכבר המבוהל, לו הייתה חיה לצידו.

רותם החלה בשגרת התחלת המשמרת. בדקה שיש נייר במדפסת, ג'ל בבקבוק ונייר פרוש על המיטה, הדליקה את המכשיר ועמדה בגבה אל הדלת ופניה אל צג מכשיר האולטרסאונד כששמעה את הקול הדק המוכר ששאל "אני 204. אפשר להיכנס?" לא יאמן. עוד לא עברו חמישה חודשים מהפעם הקודמת. הכרטיס המגנטי שהונח על השולחן אישר את חששה. כשרותם הסתובבה, בחורה מספר 204 כבר שכבה על מיטת הבדיקה, השמלה הקיצית הקצרה שלה מופשלת כלפי מעלה וחושפת בטן צעירה, שזופה ושטוחה של תיכוניסטית. בת  שבע עשרה ושלושה חודשים, על פי הנתונים שמציג המחשב, ואחרי שתי הפלות בשליש הראשון בשל הריונות לא רצויים. "מה שלומך נופר? מה אנחנו בודקות הפעם?". "מאחר לי המחזור. כבר חודשיים. הרופאה אמרה שנבדוק אם יש הריון." רותם ניסתה להתמהמה. לדחות את רוע הגזירה לפחות בכמה דקות. אבל הדופק הופיע מיד. ברור לגמרי. עובר בריא בן שמונה שבועות לפחות. וזו היא שמדפיסה עכשיו את גזר דינו, היישר לוועדת ההפלות שתפסוק לו מיתה. "הרופאה צודקת. יש הריון. אני רואה שזו כבר הפעם השלישית שלך אצלנו השנה ושאת כבר אחרי שתי הפלות. דיברו איתך על אמצעי מניעה?"                                                                                

"כן, אבל אני לא רוצה לשתות כדורים. אומרים שזה לא בריא. חשבתי שאני בימים בטוחים ושהוא לא… איך זה יכול להיות בכלל? עוד פעם?" רותם הביטה בנערה בזמן שתמונות העובר החלו לצאת מן המדפסת. מתחת לשיזוף הקייצי נראה היה שנופר מחווירה קצת. תנועותיה כשסידרה את השמלה, התיישבה ודחפה כפות רגליים צרות שציפורניהן צבועות לק כתום לתוך הכפכפים, היו איטיות וכבדות. "חמודה, לעשות שלוש הפלות בשנה זה הרבה פחות בריא מגלולות. את מבינה? בקצב הזה אולי לא תצליחי ללדת כשתרצי." העיניים הירוקות, המאופרות, שנתלו ברותם היו ריקות וחלולות. לפחות שתבכה. מה נסגר עם הבחורה הזו? ולמה היא תמיד מתגלגלת למשמרות שלי? "הנה. קחי את זה לד"ר לוין, הרופאה התורנית, ואני מתקשרת אליה שתכניס אותך מיד. רק תעמדי ליד הדלת והיא תקרא לך." נופר הינהנה, לקחה בידה את המעטפה ובה תמונות האולטרסאונד ויצאה מהחדר בנקישות כפכפים. מה את מבהילה אותה? נזפה רותם בעצמה כשהדלת נסגרה. מי אמר שאת תוכלי ללדת כשתרצי?  כשבמספר של חדר התורנים לא הייתה תשובה, נעלה רותם את חדר הבדיקות ועברה אליו דרך האגף האחורי. ד"ר לוין נשמעה מעבר לווילון, מבטיחה להריונית מבוהלת שיש דופק ותנועות והכל בסדר, אין שום סיבה לדאגה והיא יכולה כבר להתלבש ולצאת.

"דוקטור. יש אצלי מקרה דחוף. תוכלי לצאת רגע?" רותם כבר ידעה לזהות את קמט הדאגה הקטן במצח והריכוז המוחלט בעיניה של ד"ר אורנה לוין, כשהייתה מזעיקה אותה לחדר הבדיקות לאבחון ממצאים בעייתים. "זו הגברת עם הטריזומיה ששלחתי? לבוא לראות?" "לא. זה משהו אחר לגמרי. העובר דווקא תקין הבעיה זו האימא. בת שבע עשרה, לא נשואה, בהריון שלישי אחרי שתי הפלות יזומות. תראי מה אפשר לעשות איתה ושתעבור גם אצל חיה העובדת הסוציאלית. בסדר? אני חייבת לרוץ. יש תור מטורף. היא כאן מעבר לדלת. מחכה לך. רק רציתי שתקראי לה שלא תברח לנו." הקמט המודאג במצחה של ד"ר לוין העמיק. נראה שבטריזומיות היא מבינה קצת יותר. אבל רותם מיהרה לחזור אל חדר הבדיקות, פתחה את הדלת ולחצה על כפתור העברת התורות. מספר 205 נכנסה. מלווה באיש שלה שנראה נרגש מאוד ומתוח. ורד ישי. בת 30. הריון ראשון. "הנה הראש. הנה רגל ימין ויד, בטן. אני אפילו מזהה שזו בת. הכל נראה תקין אבל תיגשו להראות את התוצאה לרופאה. ושיהיה בהצלחה. בת בכורה זה מעולה! 206 בבקשה. "

זיכרון הימים שבהם אימא שלה התגאתה בה, היטשטש עם השנים. כל תקופת התיכון והשירות הייתה אימא מצמידה אותה אליה באירועים משפחתיים ומתעקשת להציג אותה בפני קרובים רחוקים וחברים ותיקים. "אתם מכירים את רותם? כן. היא הבכורה שלנו." כשהייתה מסתלקת משם במבוכה שמעה את אימה מרעימה בלחישה אל הקרובה או החברה שרותם שלה לא רק יפה אלא גם תלמידה מצטיינת ומדריכה בבני עקיבא ומתנדבת ב"שלווה" ובטח שהיא לא אוהבת כשמדברים עליה ככה, אבל לאימא מותר קצת להשוויץ לא?

"אולי יש לכם מישהו בשביל רותם, הבכורה שלי? היא כזו בחורה מצוינת. באמת, גם אני לא מבינה איך הגיעה לגיל כזה בלי חתן!" –  עם חלוף השנים, והבחורים, נהיה זה משפט הפתיחה הקבוע של אימא שלה. "מה פתאום בררנית? היא פשוט בחורה איכותית. גם את במקומה לא היית יוצאת עם כל אחד שמציעים לך אם היית יפה, חכמה ויכולה לבחור לעצמך את הטופ." שמעה אותה פעם רותם נוזפת באחת החברות שלה, במילים שאת היפוכן המוחלט השמיעה לרותם עצמה מאוחר יותר באותו ערב.

"אימא שלך לא צריכה להיות שיקול בהחלטה שלך," הכריזה קרן, גיסתה של רותם, בשיחתן אמש. "את מכירה אותה. בקלות רבה היא תתרגל לספר לכולם על רותם הבכורה שלה, שהיא אימא יחידנית ותדגיש שבטח שהם גאים בך ועוזרים לך וכמה שאת אמיצה! ואיזו אימא נהדרת שאת! אותה את ממש לא צריכה להכניס לשיקולים של כן או לא. רק את עצמך!". ורותם יכלה לשמוע את אימא שלה בוכה לאבא על הילדה המסכנה של רותם שצריכה לגדול ככה כמו יתומה ואומרת שוב, כמו תמיד, שהיא לא מבינה איך זה שמכל הבחורים המצוינים שהציעו לה, רותם לא הצליחה להחזיק קשר משמעותי עם אף אחד.        

חמש וחצי שעות לאחר מכן, כשמספר 290 יצאה ורותם מילאה מחדש את המדפסת למשמרת של שמונה בבוקר, הציצה דסי לחדר הבדיקות. היא התענינה בשלום הרכב של רותם והציעה לקחת אותה טרמפ הביתה. בירידה לחניון הכריזה רותם שאם לא הייתה גמורה מעייפות אחרי שתי משמרות רצופות לא הייתה נרדמת הלילה כי כזו משמרת מהגיהנום לא הייתה מזמן. סיפרה שאחרי נופר, עם הכפכפים והלק הכתום, נכנסו אליה עוד שלוש נשים בדרך להפסקות הריון: טריזומיה 13, תסמונת דאון ועוד רווקה, דווקא לא כזו צעירה, שבכתה לאורך כל הבדיקה וכשיצאה דיברה בטלפון עם מישהי על האפס הזה שחשב שהיא תשמור את ההריון ותתחתן איתו. דסי נזכרה בבוקר ההוא, ממש בתחילת ההתמחות שלה, כשלמרפאת הפוריות נכנסה פונדקאית עם תאומים בשבוע עשרים שהפסיקה להרגיש תנועות. זעקות השבר של ההורים הביולוגיים והמבט המוזר, ספק צער ספק הקלה, בעיניה של הפונדקאית, כשנאלצו לבשר להם שלשני העוברים אין דופק, ליוו אותה עוד ימים רבים לאחר מכן. דסי התיישבה ליד ההגה, דחפה את המושב אחורנית וסידרה את המטפחת שלה מול מראת הרכב. "להריון שלך בטח לא עוזר לראות ולשמוע סיפורים כאלה כל היום." ציינה רותם , וידיה של דסי עברו מהמטפחת אל בטנה התחתונה התופחת. היא שיפשפה אותה לאט בצידיה ואמרה בשקט שיש נשים שיושבות אצלה במרפאה והיא באמת לא מעזה לקום מולן מהכיסא.

בחמש עשרה דקות הנסיעה עד לדירה של רותם שידרו בגלגל"צ מצעד שירים משנות השמונים ורותם הצטרפה לשירה כדי לא להמשיך לדבר על משמרת אחר הצהריים שהסתיימה או על הפגישה שקבעו לעצמן למחר. בכניסה לבניין שלה פגשה את בני הזוג מהקומה הראשונה, שחלון חדר השינה שלהם מתחת לחלון חדרה. הם היו לבושים בהידור. ריח שמפו עדין ובושם נשאר בחלל הכניסה לבניין כשיצאו ממנו לחניה. בדרכה לדירתה שבקומה השנייה שמעה מעבר לדלת הדירה שלהם בכי תינוק וקול נערה צעירה שניסתה להרגיע אותו.  

כמדי ערב בחודשיים האחרונים, נזקקה לדקה בכניסה לדירתה כדי להיזכר שדולצ'ינה שלה איננה והיא לא תרד ממקום רבצה על הספה ותשמיע יבבת יופי-שבאת-באמת-מלאי-את-קערת-האוכל-שלי! במראה הגדולה שבסלון סקרה רותם את פניה. הקמטוטים שבצידי העיניים ומעל השפה העליונה נראו רק כשחייכה, או בתמונות לא מוצלחות. קצת איפור בסיסי הספיק כדי לטשטש אותם. שתי קווצות התלתלים המאפירות הזכירו לה לקבוע תור לצביעה בימים הקרובים. מה יהיה איתי? מולי יהיה לדסי אומץ לקום מחר כשתעדכן אותי בממצאיה לגבי הביציות המזדקנות שלי? היא עיסתה את עצמות הצוואר והשכמות שלה מבעד למפתח החולצה הסגולה ואת בטנה המוצקה ברווח שבין גופה למכנסי הג'ינס. אז ככה זה יקרה בסוף? בדיקות, מבחנות, רופאים, ידיים זרות וקרות. 

כמדי ערב, מול מסך המחשב הפתוח באתר ההיכרויות, הופתעה רותם מהיכולת שלה לקוות, לפתח ציפיות, אפילו להתאהב לפעמים, עדיין. ואז שוב לכבות, לדעוך, להתאכזב. כל המטפלים, המאמנות והיועצות תהו גם הם איך סטו החיים שלה למחוזות שבחורות כמותה לא אמורות להימצא בהם בכלל.

הרבה שנים האשימה את אוריאל.                                               

 באותו בוקר שישי שבו התרחשה התאונה החליטה שהערב, סוף סוף זה יקרה. היא תגיד לו שהם היו ידידים מספיק זמן ואם הוא בעניין היא תשמח לצאת איתו לדייט של ממש, כבר במוצ"ש הקרוב. הוא היה מסמיק כולו, אבל אומר שגם הוא חושב על זה הרבה זמן רק שלא היה לו אומץ וכל הכבוד לה שסוף סוף היא יזמה ולא חיכתה לו כי אם זה היה תלוי בו מי יודע מתי. שניהם היו צוחקים ויוצאים במוצאי שבת לגלידה או לטיילת ארמון הנציב או לסרט אם היה משהו מצויר או ממש נקי, שאפילו זוג דוסים כמותם יכול לראות. הפקות גרנדיוזיות להצעות נישואין עוד לא היו באופנה, אז אחרי כמה חודשים הם היו נוסעים עם ערכת קפה ומחצלת למעיין בסביבה ומדברים על חתונה. באותו קיץ, חמישה שישה חודשים מאוחר יותר הם היו מתחתנים. בגיל 21 או 22 היא כבר הייתה הופכת לאימא ומספיקה עד גיל 40 שישה או שבעה או שמונה ילדים בהפרשים נוחים. אוריאל היה נשאר עוד שנתיים שלוש בישיבה ואז לומד משפטים או מנהל עסקים והיא הייתה נעשית רופאה או ביולוגית או מרפאה בעיסוק אבל הם היו ממשיכים ללמוד יחד גמרא בלילות שבת. ביום הנישואין העשרים שלהם, על מנת קנלוני במסעדה ברובע היהודי ברומא, היו נזכרים באותו ליל שבת בדרך חזרה מהסניף. תוהים לעצמם כמה זמן עוד היו מצליחים להישאר רק חברים טובים עם כל המתח שמילא את מרחב אי הנגיעה שביניהם.

בהלוויה, מתחת לעפר שכיסה את הארון הצבאי שבו נטמן אוריאל, נקברו גם כל התכנונים של רותם לעשרים השנים הבאות. אף אחד מהאנשים שהכירו אותה לאחר מכן או מעשרות הבחורים שיצאו איתה, לא שמע עליו. כי לספר על אוריאל היה גם להיזכר בכל הפעמים שהלכו יחד הביתה אחרי ישיבת צוות והיא קיוותה שהוא יעשה את הסיבוב כדי ללוות אותה ממש עד הכניסה לבניין אבל תמיד בצומת, היה אומר לה בגסות בייניש"ית שהיא לא נראית לו פחדנית אז בטח לא אכפת לה ללכת מכאן לבד.

לספר עליו היה לחזור לאותה צומת ולאותו ליל שבת ולהבין שלולא התאונה, יש סיכוי גדול שהוא היה אומר לה שלא מתאים לו קשר עכשיו כי הוא רק בשיעור ב'. היא הייתה מאמינה לו ומחכה ואז שומעת אחרי כמה חודשים שהוא התארס למישהי מהיישוב שבו נמצאת הישיבה שלו והלב שלה היה נשבר.

חודש אחרי התאונה ביטלה את ההרשמה שלה למדרשה. רצתה ללמוד משהו כמה שיותר פרקטי ושוש השכנה המליצה על טכנאות רפואית. הרבה גבות הורמו ותהיות נתהו על הבגרות הגבוהה שלה שככה מתבזבזת. שלוש שנים לאחר מכן התחילה לעבוד במרכז בריאות האישה וגם במרפאה שבמזרח העיר. משמרות כפולות בדרך כלל. עשר שנים והמון משמרות לאחר מכן, הצליחה לקנות בכוחות עצמה דירה קטנה בשכונה לא יקרה ולשפץ אותה. הדירה המעוצבת הייתה מלאה ברוחות הרפאים של החיים שרותם תיכננה לעצמה. סביב השולחן, במקום כסאות הבר הצבעוניים, ראתה כיסאות פינת אוכל חומים ישנים וביניהם גם כיסא תינוק גבוה עם מגש אוכל מלוכלך בשאריות מחית גזר. בכיור הריק והמצוחצח הופיעו מולה מדי בוקר צלחות קורנפלקס מלאות עד מחציתן ושלוליות חלב. בפינת הסלון, במקום סל המגזינים שנשאר מסודר מאז שבת, הצליחה לראות לפעמים שידת משחקים עולה על גדותיה וכדורגל או כדורסל משומש מתגלגל או מקפץ מתוכה. מפריע למנוחת השכנים.

בשנים הראשונות הגיעה מדי חורף לאזכרה לאוריאל. עם הזמן, הפורום הזוכר נהיה משפחתי ומצומצם מדי. התלחשויות מאחורי גבה של הרווקה המזדקנת שהייתה כעת רותם, היו לה מספיק גם במקומות אחרים והיא הפסיקה לבוא. כשדסי סיימה את ההתמחות והתחילה לעבוד לצידה במרפאת הנשים, לקח להן כמה ימים להבין שהן מכירות משם. התאונה התרחשה חודש לפני בת המצווה של דסי, אחותו הקטנה של אוריאל. לדסי לא היו הרבה זכרונות מאותה תקופה ואת אלו שהיו העדיפה למחוק. רותם, כמו שאר חברי השבט של אוריאל, נראו לה אז גדולים ומרוחקים. שנים אחר כך, כששמו של אוריאל עלה ביניהן, באחת השיחות במרפאה, דסי נעצה פתאום מבט ברותם ושאלה אם היה ביניהם משהו. רותם מיהרה להכחיש. "נראה לך שהייתי מסתדרת עם דוס כמוהו? למרות שאם הוא היה חי היום ועדיין רווק אני בטוחה שהיו מנסים לשכנע אותי לצאת איתו. בתקופה יבשה במיוחד, אולי אפילו הייתי מסכימה."   

במעמקי ארון הבגדים בחדר השינה של רותם, הוטמנו תיק טלית רקום ובתוכו טלית מעוטרת פסים לבנים ופתיל תכלת קשור בקצותיה. רינה, החברה של אמא, שיכנעה אותן לקנות את הטלית כשמלאו לרותם  עשרים ושמונה. שתדעי, הבטיחה רינה, שזו סגולה בדוקה למציאת חתן. במיטה הזוגית שבמרכז החדר, שכב, רוב הלילות, גם חתן הרפאים המיועד לה. לפעמים ראתה לרגע את פניו, מעל ספלי קפה או תה בלובי של מלון, מעבר לפרוסת עוגת גבינה במסעדה חלבית במרכז העיר. פעם הוא היה ג'ינגי אדום פנים עם עיניים טובות. היא דמיינה אותו מטפל במסירות בתינוקות האדמוניים שיוולדו להם, אבל התחלחלה מהמחשבה על הזרועות הרכות והמנומשות שלו נכרכות סביב כתפיה ועל אצבעותיו הלבנות השמנמנות מלטפות את שערה. בערב אחר, היו לו פנים נעימות, שזופות, וכתפיים רחבות, שהיא דמיינה את עצמה בקלות משעינה עליהן את ראשה ונרדמת לצידן. אבל בעיניים הכהות שלו, המוצלות בריסים ארוכים חלף כעס או קנאה או חוסר סבלנות כשתיארה לו את סדר יומה העמוס וסיפרה כבדרך אגב איך קנתה את הדירה שלה לפני שהמחירים באיזור הזה של העיר עלו. והיה גם הבחור עגול הפנים, עם השיער המקליש והכרס הקטנה. "את יודעת שזה בדיוק מה שמפריע לי בגברים, למה הצעת לי אותו בכלל ?" כעסה אחר כך על אחותה. אבל משהו בדרך שבה סידר את משקפיו והטון הרך של דיבורו כשסיפר על ספר הפילוסופיה שהוא עורך, הזכירו לה פתאום את מבטו ואת טון דיבורו של אוריאל.

הבזק המחשבה שככה אולי היה אוריאל נראה היום נדלק בתוכה לרגע ונעלם מיד כשלגם הבחור בקולניות מכוס התה המתקרר, שאת הידית הדקה שלה אחז בין אצבעותיו.      

לאחרונה, אחרי תקופה ארוכה, שוב חלמה על תינוקות. בחלומה שכבה על מיטת הבדיקות שלה במרפאה וערכה לעצמה בדיקת אולטרסאונד, ותוך כדי הבדיקה חשה רטיבות חמימה בין רגליה וגוף חלקלק של תינוק בקע מתוכה, כחול ובוכה. הבכי המשיך להישמע באוזניה חזק ומטריד, גם כאשר התיישבה בבהלה במיטה, ערה לגמרי. רק כשזיהתה את הקול המוכר של השכנה מן הקומה הראשונה לוחשת לתינוקה מילות הרגעה, הצליחה להירדם בחזרה. 

למחרת ניצלה רותם חצי שעה שהתפנתה לה כדי להיכנס אל משרדה של דסי במרפאת הפוריות. דסי קמה לקראתה בשמחה, שוב משפשפת באיטיות את צידי בטנה. "זה כלום. קצת כאבי שרירים בצד. לא משהו מיוחד." מיהרה להרגיע. מטפחת טורקיז כיסתה הבוקר את שיערה, משאירה שני משולשי שיער בהיר גלויים מעל מצחה. שמלתה המודפסת בדוגמה גיאומטרית טישטשה בטן בינונית של שבוע עשרים ושמונה. לפני שבועיים, כשרוני, אחותה הצעירה של רותם, באה לבדיקה במרפאה, היא התרגשה לפגוש שם את דסי, שלמדה איתה ביסודי. אחר כך התפעלה או התקנאה באוזני רותם, איך דסי הזו נראית כל כך טוב אחרי שתי לידות ועוד כשהיא עובדת כל כך קשה.

"נכון לעכשיו, יש לך מספיק ביציות ואפילו במצב טוב יחסית," הסבירה דסי בסבלנות, "אבל אם נחכה עוד כמה חודשים הביציות יזדקנו, הסיכונים יגדלו והסיכויים יפחתו, את יודעת." ואז, בצעד לא הכי מקצועי, הניחה את כף ידה על כף ידה של רותם, שהייתה מונחת על השולחן ביניהן, אוחזת בדף תוצאות הבדיקות. "יהיה בסדר רותם. לא תעברי את זה לבד. אני איתך כאן. תיכנסי לדפנה שתסביר לך איך בוחרים תורם. אולי נצליח כבר בהזרעה. אם לא ילך אחרי שני ניסיונות תקבעי תור לשאיבה. אבל תצטרכי להזדרז את יודעת. אחרת נמשיך רק אחרי שאחזור מחופשת הלידה או שתלכי לברנשטיין."    דסי חיקתה את המבטא הרוסי של הקולגה שלה, שקולו נשמע מעבר לקיר נוזף באחת האחיות, על שלא הביאה לו את הבדיקות הנכונות. רותם שלפה טישו מתוך הקופסה המהודרת שניצבה על השולחן, ניגבה את עיניה וצחקה.

אחרי ההפסקה, המטופלת הבאה שלה הייתה רחל הלפרין. בת 44, מביתר. אחד עשר ילדים בבית ואפילו נכד וגם שתי הפלות ברקע. היא באה כי המחזור לא מגיע כבר כמה חודשים והיא חשבה שזהו, נגמר, היא זקנה מדי, אבל שמחה לגלות או אולי התאכזבה, רותם לא הצליחה להכריע, שזה ההריון השנים עשר שלה. אחריה נכנסה גלית שטרית, בת 37, בהריון רביעי תקין. אחריה, נכנסה איילת אורגד, בת 26, שגילתה שהיא בשבוע העשירי של הריון תקין לגמרי חצי שנה אחרי החתונה ושבוע אחרי שקיבלה גט. אחריהן, הובהלה על כיסא גלגלים מחדר המיון נופר.

רותם זיהתה מיד את הלק הכתום על הבהונות. נופר עדיין הייתה מטושטשת וחלשה מכמות גדולה מדי של כדורי אקמול שבלעה ומשטיפת הקיבה שעברה. מיד כשהופעל מכשיר האוטלרסאונד, נאלצה רותם לבשר לה ולחיה העובדת הסוציאלית שהוזעקה ללוות אותה, שהעובר שרד גם את הניסיון האובדני.

לא רק גליל הבדיקה ובקבוק הג'ל נגמרו לה בסוף אותה משמרת, אלא גם שתי חבילות טישו.         

כשהטלפון צילצל רותם הייתה בטוחה שדסי מתקשרת בעניין שלשמו התכנסו שתיהן הבוקר והתעלמה. לא מצאה בעצמה כוחות נפש אחרי הבוקר הקשה שסוף סוף הסתיים.

בדרכה החוצה, ממהרת למשמרת הבאה במרפאה שבמזרח העיר, הזעיקה אותה יעל המזכירה למשרד של דסי. דלת המשרד הייתה פתוחה ודסי שכבה על הרצפה מאחוריה, כאילו ניסתה להגיע לדלת ולא הספיקה. דוקטור ברנשטיין נכנס בריצה ממשרדו הסמוך וצעק לאחיות להזעיק צוות לניתוח חירום כי דסי חסרת הכרה, הבטן שלה קשה והוא לא מוצא דופק. אחרי שהשכיבו את דסי על האלונקה ודהרו איתה לחדר ניתוח, צלצל הטלפון הנייד מתוך התיק הסגול שלה שהיה תלוי בכניסה. שמו של שחר הבהב על הצג. השעה כבר הייתה שלוש וחצי ורותם נזכרה שבימי שני דסי יוצאת מוקדם. "שחר זו רותם, הטכנאית מהמרפאה של דסי. אתה בנהיגה נכון? כי דסי לא נמצאת כאן עכשיו. הזעיקו אותה לניתוח. היא בדיוק ביקשה ממני להתקשר אליך שתוציא את הילדים כי היא לא תספיק. בסדר? ותתקשר כשתגיע הביתה. הטלפון שלה אצלי בינתיים. כן." כשניתקה את השיחה דימתה לשמוע נשיפת כעס בקולו וקיוותה שהוא לא הבחין ברעד שבקולה ושהבשורה תיוודע לו רק אחרי שיגיע הביתה בשלום. 

באותו ערב, עם תום המשמרת השנייה, עלתה רותם לבקר את דסי במחלקת נשים. יעל המזכירה עידכנה אותה שדסי עברה היפרדות שליה פתאומית. העובר שלה לא שרד אבל היא יצאה מכלל סכנה.  בכניסה לחדר הבחינה בגבר צעיר יושב לצד המיטה בגבו אליה והתלבטה אם להיכנס. דסי לא הירבתה לספר על שחר או להראות תמונות שלו ושל שני ילדיהם. כמו רבים אחרים גם היא הלכה על קצות אצבעותיה ליד רותם בכל מה שקשור לסיפורי זוגיות, הריונות וילדים. רותם רק ידעה שהוא מורה לגיטרה ומטפל במוסיקה ושהם הכירו עוד בתיכון, במחנה של אחים שכולים. הוא לבש מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו אדומה, כשהתקרבה הבחינה בצדודית פניו החדה וברעמת שיער שחורה וסמיכה שכיפה קטנה נבלעת בתוכה.  נרתיק הגיטרה שלו נשען על הקיר בכניסה לחדר. הוא נראה צעיר כל כך. איכשהו חשבה שבן הזוג של ד"ר דסי אדרת יראה אחרת. צינור שקוף הזרים באיטיות נוזל לתוך זרועה הדקה של דסי. רותם שמעה אותה לוחשת בהכרה מעורפלת: "היו לי את כל הסימנים ולא התייחסתי. אשמתי. איפה הילדים." כף ידו ארוכת האצבעות של שחר ליטפה את זרועה ואת פניה. היא שמעה אותו לוחש: "די ד"ר דסי. את לא בעבודה עכשיו. את תהיי בסדר, הילדים עם אימא שלי, אין לך מה לדאוג."

רותם יצאה בשקט מן החדר. אולי מחר דסי תרגיש טוב יותר. עדיף לבוא מחר. במדרגות הנעות חלף על פניה גבר מוכר. גבוה, ממושקף, עם סנטר חד. אישה הרה נשענה על זרועו. כשהם התרחקו נזכרה שיצאה איתו כמה פעמים. היה נדמה לה ששמו אבנר אבל היא לא הצליחה להיזכר למה ואיך זה נגמר. אומרים שהרבה מתורמי הזרע הם סטודנטים לרפואה או רופאים צעירים, נזכרה. עכשיו פסעה לאט במסדרונות בית החולים ובחנה גברים בחלוקים לבנים שחלפו על פניה. ניסתה לזכור גובה, משקל, מבנה גוף, צבע שיער וצבע עיניים. תהתה אם הופיעו שם במאגר של בנק הזרע גם תחביבים, מגע העור ואורך האצבעות.

arrow2right arrow2right Other readers liked

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.