עדנה שמש | מקור:עברית

והים איננו מלא

“I have not yet begun to fight!”

John Paul Jones

כל  הדרך אל הים היא ירידה אחת גדולה, כאילו כל העולם אינו אלא גיגית ענקית שהכול נוסעים, שטים, גולשים ונסחפים אל תחתיתה. אני נוסעת לבקר את אימא. אני נוסעת אליה על האופניים הישנים שלי הצבועים ירוק, מדוושת בהנאה גדולה, הצירים משומנים, ידי איתנות על הכידון המחליד. אוויר הערב לח, אבל נושבת רוח קלה שמחליקה את שיערי לאחור ומרחרחת את פני. וכשנובטות מעל לשפתי טיפות זיעה זעירות, אני מוחה אותן בלשון, טועמת את מליחותן. אני חולפת במהירות על פני לוח חוצות מואר ומל גיבסון מחייך ממנו חיוך שהיה פעם שובה לב, ועכשיו כבר לא. כשראיתי בפעם הראשונה את "נשק קטלני", צחקתי כל כך כשצפיתי במרטין ריגס יושב עם רוג'ר מירטאו בסירה הממורקת שחנתה אצלו במדשאה, כי זה הזכיר לי את הים האובלי שאבא הושיב אותי ואת ערן בתוכו כשהיינו קטנים. בימי הקיץ המזדהרים היה אבא תוקע את אפו ברשת המתוחה על חלון החדר שלנו, מבחוץ, וקורא בקול גדול: "מי רוצה להיות ארכימדס היום?"

"אני! אני!" היינו שואגים שנינו, ממהרים להתפשט ושועטים החוצה בתחתונים לבנים ובעור שזוף אל הים המסעיר של אבא. הגיגית כבר הייתה מלאה עד שפתה במים צלולים, קרים ברגע הראשון, מצינור ההשקיה של הגינה. "היום את תהיי ארכימדס", הכריז אבא בפנים מאירים, מורה באצבעו על חלקת הים האובלית, "תכנסי. בואי נראה כמה מים תשפריצי החוצה היום." ערן שקע במי הגיגית מיד אחרַי והדשא הירוק סביבנו הוצף קילוחי מים מפני האמת הבלתי ניתנת לערעור של חוק ארכימדס, שאבא הסביר לנו בסבלנות את מהותו. הוא תקע בידינו את המוט הארוך שקצהו האחד כבר העלה ירוקת והוא תמיד היה התורן, וקשר אליו ריבוע בד לבן שנגזר בהיחבא משמלת חג ישנה של אימא. כשהכול היה מוכן, אחז בחבל העבות הקשור לידית הגיגית וקרא, "ערן, היום אתה מגֶלאן! אנחנו מפליגים אל ארץ האש!" בפעם אחרת הייתי אני כריסטופר קולומבוס. שטנו באומץ מערבה לגלות את הודו וכמו תמיד, כשהיה תורי להיות קולומבוס, אבא היה שואל, "נו, יפתי, איך קוראים לשלוש הספינות שלך?" ואני מיהרתי להיאחז בשולי הגיגית שלא נתהפך כי אבא כבר רץ בכל כוחו בדשא סביב הבית, הגיגית דוהרת ונוטפת מים, ואני צעקתי לו בחזרה, "נינה, פינטה וסבתא מריה!" ושלושתנו געינו בצחוק כי ככה אמרתי כשהייתי קטנה, ולא ידעתי שאומרים 'סנטה מריה'.

הרבה מסעות לארצות רחוקות עשינו עם אבא. שטנו לשוודיה לראות את הוָואסָה ששקעה במימי הנמל העתיק בשטוקהולם על מלחיה ועל כל תותחיה ביום הראשון שהושקה בו, הפלגנו בספינת האהבה המפוארת מנמל לנמל וירדנו לטייל בפּואֶרטה וייארְטֶה, ופעם אחת אף הרחקנו עד לאיי  פולינזיה  ושם שטנו בפירוגה כפולה מבלי להתהפך. וביום אחד חם במיוחד אבא השקה אותנו בצינור הגומי שלא נתייבש לו חלילה, והכריז, "היום נשוט מאשקלון לארקשון ולביאריץ, איפה שבתי הקיץ של הצרפתים העשירים." אבל אני, שכבר למדתי גיאוגרפיה בבית הספר אמרתי בפנים חסודים, "אבא, אי אפשר. הם מהצד של האוקיאנוס האטלנטי". אבא נבוך לרגע אבל התעשת. "טוב, אז נחזור לתקופות קדומות, הן תמיד מעניינות. מה אתם אומרים, שנפליג עם אודיסאוס מלך איתקה הביתה מהמלחמה בטרויה?" העוויתי את פרצופי בחוסר עניין כי לא אהבתי מלחמות. הצעתי שנשוט בגונדולה שחורה בתעלות ונציה, "זאת אומרת, אם גם ערן מסכים". אני חושבת שכל זה היה בשנה שבה הגיגית הסגלגלה נעשתה קטנה לשנינו ואבא נאלץ להשיט פעם אותי ופעם את אחי. כבר לא פחדתי להפליג לבד לכף הסופות, וכשהקפנו את ראש היבשה החלטנו פה אחד להחליף את שמו לכף התקווה הטובה. אלא שערן איבד את סבלנותו עוד לפני שירדנו לחוף ורקע ברגלו, "די, אבא, עכשיו תורי! אני רוצה לגלפּאגוס, לאיגואנות!"

על הרבה מקומות אקזוטיים ומסעות היסטוריים וימיים למדנו מהמשחקים המצחיקים בדשא עם אבא. פעם ערן שאל אותו בסנטר מחציף, "ואיזה מסעות רחוקים עשית אתה, אבא?" ואבא התהרהר רגע ארוך שבו שקטו המים בגיגית, וגירד בראשו כאילו הוא מנסה להיזכר, "אה, אני הייתי במסע ארוך במאוטהאוזן, אחר כך עשיתי מסע רגלי מברגן בלזן, וקודם ביקרתי גם באאושוויץ, אבל זה היה מזמן ואני לא כל כך זוכר, לפחות אני יכול להגיד ששטתי בעין הסערה הרבה לפני שאי פעם ראיתי ים פתוח—"

השתתקנו, ערן ואני, והעליצות שאחזה בנו התפוגגה. כבר הכרנו את השמות האלה אושוויץ, ברגן בלזן, מאוטהאוזן ועוד שמות של מקומות כאלה מהלחשושים של אימא עם דודה לילי, זו בוכה בכי חרישי וזו מועכת תולעי סיגריות במאפרת הזכוכית וממוללת ממחטה לבנה בחיקה.

אבא ראה שיוצא לנו כל האוויר מהמפרשים ומיהר להפיח בנו רוח חדשה. הוא משך בחבל בכוח כה רב שכמעט התגלגלנו החוצה מהספינה, והתחיל להשיט אותנו במהירות להר אררט למצוא שם, פעם אחת ולתמיד, את תיבת נוח האבודה.

אחר כך ערן גדל ממש. ידיים, רגליים, צוואר, כל בגדיו ונעליו נעשו קטנים עליו והקול התחלף לו והוא ביקש לעבור למרפסת הסגורה, העיקר שיהיה לו חדר משלו, ולא אתי. אני החריתי החזקתי אחריו, כאילו גדלנו בתואם. אז כבר גיליתי שאסנת משתמשת בטמפונים ותהיתי מתי יגיע תורי. בינתיים לבשתי חזייה מספר אפס ומשחתי את השפתיים בשפתון הוורדרד של אימא בכל פעם שהיא יצאה מהבית.       

יום אחד, כמעט בהיסח הדעת, נדחפה הגיגית לתוך המרווח שבין האדמה לבין רצפת הבית, מקום מוצל וקריר שמדיף ריח מעופש שהחתולים של אימא אוהבים להתחבא בו מהחום. ההפלגה האחרונה שלנו בגיגית של אבא הייתה אל איי לופוטֶן, שם ארב לנו בשעת הגאות המֶלְסְטְרום, שזו מערבולת ימית מסוכנת מאוד. אבא סיפר שאפילו ז'ול וורן ידע אודותיה וכי במערבולת המסתורית הזאת טבעה נאוטילוס – ובערב כששכבתי במיטה, מכורבלת בשמיכה ואפי תחוב בין דפי ספרו שמחתי לגלות שהסופר הצרפתי צדק. ומפני שיצאנו מהמערבולת בשלום, נרגעו המים בגיגית וערן ואני, יחד עם אבא, הקשבנו בריכוז לשירת הסירנות. אבא עצם את עיניו והטה את אוזנו אל הרוח והניע את אצבעותיו בקצב, ובהנאה על פניו. ערן סחט את הגופייה הרטובה שלו בתנועות חדות, בחן את אבא במבט לא מוכר, כאילו הוא רואה אותו לראשונה, ואמר בכעס, "מה  פתאום סירנות אבא, זה סתם רוח וצרצרים!" ופנה להיכנס הביתה, כולו מנטף. מאחורי גבו עוד צעק, "אולי פעם אחת תדבר איתי על כדורגל?!" 

השתקתי את אחי בבהלה. קראתי אחר גבו המתרחק שהוא לא מבין שום דבר מהחיים שלו! אני עוד כן שמעתי אותן שרות בקולן המתוק והמפתה ועוד הערצתי את אבא, אם כי גם אני התחלתי לתהות מאיפה הוא יודע כל כך הרבה על אדמירלים אמיצים כמו ג'ון פול ג'ונס וקפטן קוק, על ימים רחוקים ועל הרפתקאות מסעירות במקומות ששמותיהם העבירו בגבי צמרמורות עונג והעלו בי תאווה דוחקת לצאת אל העולם.

אימא מעולם לא שחתה בים או בבריכה ואבא רק לעתים רחוקות העז לנדוד עם הסוסיתא הלבנה שלנו עד באר שבע או עד טבריה, ולעתים רחוקות עוד יותר אחז בידו ספר וישב לקרוא בו מתחילתו ועד סופו.

"כבר אין לו סבלנות לקרוא," נאנחה אימא וחיזקה עוד את הבורג במסגרת משקפיה במברג זעיר. "הרגו לו את הסבלנות." בסוף אותו קיץ, קצת לפני שרוחות הסתיו החלו לטלטל את חודי הברושים שעל גבול הגינה שלנו שהלכה וקטנה בהתמדה וכידוני החצבים אך החלו בייסורי בקיעתם מן האדמה הקשה; בסוף אותו קיץ נכנסה אימא הביתה בריצה ואֵימה בעיניה. היא ניכשה עשבים בגינה וראתה נחש משויש זוחל אל מתחת לבית. אבא רץ החוצה, השתופף בין שיחי ההרדוף והציץ שעה ארוכה אל האפלה הקרירה שבין יסודות הבית הקצרים לבין האדמה. כשקם על רגליו וראה את אימא עומדת בפתח הבית ממוללת את שולי שמלתה, פרש זרועותיו לצדדים – "אין שם שום נחש" – אבל כשמבטו פגש בעיניה המבועתות ובגופה המכווץ שב והשתופף באנחה והוציא בזהירות את כל הגרוטאות שנערמו מתחת לבית במשך השנים: גדר לולים גלולה שאיש לא זכר לשם מה נקנתה, הקורקינט של ערן שנגרע ממנו כל הודו והפריסקופ שבנינו יחד מדיקטים דקים ומראות, כמעט שלם ואולי עוד בר שימוש. וכשגרר החוצה את הגיגית הקטנה ראיתי בעיניים כלות שגווה נצרב ביד הזמן לחום אדמדם של החלודה שאיכלה אותה והותירה בגופה נקבים, כאחת ממפיות התחרה של אימא שהיו שרועות על מסעדי הכורסאות בסלון,  נוקשות מעמילן.   

הימים חלפו באטיות, אחר כך מיהרו לדרכם. הרוחות התעוררו מתרדמת הקיץ שלהן כאילו ניתן אות. אימא קטפה רימונים מהעץ והניחה אותם בקערת חומר כחולה שהבליטה את צבעיהם הוורודים-צהובים. רובם היו נגועים בחרקים, אבל יפים מבחוץ. משוכת הגפן עוד כבדה מאשכולות ענבים, וערן ואני הושטנו יד אל ענפיהן המשתרגים, משכנו בקנוקנות והנמכנו את הפרי הבשל היישר לפינו. כשחזרו הנחליאלים לנקר באדמה, היה הסתיו לעובדה מוגמרת והקיץ נעשה לזיכרון עמום. גם זכר ההפלגות המסעירות שלנו בגיגית עמם. עננים באו מכיוון הים והתרבצו בפינות שמיים ככבשים מכונסות. בלילות הצטמררו והמטירו גשם. אחרי ימים של מטחים כבדים שחבטו בכל בנחישות לא מובנת, הפך הגשם לזרזיף חרישי שהשרה עלי שלווה. שעות הסתובבתי בחוץ במעיל הגשם האפור שלי, רואה מראות עמוקים בראי השלוליות. וכשבאה לפתחנו סופה שחבטה בפראות בחווקי התריסים, אימא אמרה שזאת שירת הברבור של החורף וכמה נעים להיות בעין הסערה במזג אוויר כזה, מתחת לשמיכות. הייתה זו אימא שלימדה אותנו שעין הסערה הוא המקום הכי פחות מסוכן להיות בו בים בשעה של מערבולת רוחות, בניגוד גמור למה שחשבנו, אפילו אבא, וכי אניות יכולות לשוט בעין הסערה בלי חשש. ובכן, אם המלקוש ההוא היה סערה, אנו היינו בעינה, אי של שלווה.

בוקר אחד נשר אחרון התפוזים מהעץ על פי פקודה סמויה והחל במסעו אל הריקבון. האביב היה קצר בשנה ההיא והקיץ לוהט ועכרורי. ערן כבר היה בסוף י"ב. ערב-ערב, במשך שעה מדודה, רץ לאורך החוף. מהגיבוש של השייטת שב חבול ומותש וגם מלוכלך וקצת חולה, אבל עם חיוך מנצחים על פניו. בסוף לא קיבלו אותו לשייטת ואיש לא הצליח לנחם אותו, אפילו לא ניצה, חברתו. בסתיו, הלך ערן בלב כבד ליחידה אחרת, עבר את כל מסלול ההכשרה בהצטיינות, השלים בבוא הזמן עם צבע דם המכבים של הכומתה שלו וחזר לניצה, ונהרג בלילה חשוך אחד במארב בדרום לבנון.

מאז, השתררה בבית דומייה שלא התפוגגה עוד. הספנים ומגלי הארצות האמיצים שאכלסו את ילדותנו הפליגו בספינותיהם אל מעבר לאופק בנסים מתנופפים ולא שבו. אנחנו נשארנו נטועים באדמה. אימא קיפלה את כאבה והטמינה אותו עמוק בגופה – "יש עוד ילדה בבית" – ואבא הטביע את התכחשותו המתמשכת במי ים קרים, בהם שחה עד לאי הקטן עד שכלו כוחותיו או בשיטוטי בוקר ארוכים לאורך החוף, שם צעד בצד הגלים באותו המסלול שערן היה רץ בו ערב-ערב בסוף י"ב, פוסע מהורהר, שקוע בחיפושיו אחר עקבות מִטְבּע נעליו המשוער של בנו, גבו הולך ומשתוחח, לבו הולך ונפרם.

עצרתי את האופניים בחריקה ברמזור אדום. מחיתי את הזיעה מפני והטבתי את רצועות התיק שעל גבי. מרחוק ראיתי את צלליתו האפלה של הים חוברת לִרְקיע השמיים עד שהיו לגוף אחד, אפל וחסר גבולות, מנוקד באור כוכבים חיוור ובאישוני הפנסים העגולים של הטיילת המתעקלת דרומה. כשהאור ברמזור התחלף לירוק פניתי לכיוון המעגן. לרגע הסתיר את הים האפל ים בהיר ממנו: פרסומת ענקית לחופשה באי יווני.

באחת הפעמים הנדירות שלאימא ואבא היו די כסף וכוח להתרחק קצת מהבית, נסענו ארבעתנו לנופש באילת. הדרך הייתה ארוכה וקסומה. "זה כמו באפריקה," התפעל ערן מעצי השיטה הנאבקים על חייהם בחום וביובש, וכמו נמלטים מפניו במהירות הנסיעה. אימא הסבירה לנו שהמן שאכלו בני ישראל במדבר כלל לא ירד מהשמיים כמו שכתוב בתורה, וכי מדענים סוברים שהלבן-הלבן התנ"כי היה בסך הכול הפרשות מתוקות של נמלים שחיות על ענפי עץ השיטה. באותה נשימה אימא הסבירה לנו מהי סימביוזה וערן ואני ישר אמרנו, "איכס, הפרשות של נמלים—" אחר כך אחי הסב את פניו לאחור ונשבע שראה את אשת לוט. מנגד, צעקתי אני שראיתי יעלים מדלגים על צוקים.

לכניסה לאילת הגענו רעבים ומאובקים. מי הים האדום היו כחולים כהים והחוף מעוגל וזהוב. ים של אוהלי בד פרח על החול. לפני שהחשיך בנינו גם אנחנו אוהל משמיכות פיקה מתבדרות ומוטות מטאטא, לא הרחק מהסוסיתא שלנו, ואימא חילקה לכל אחד מאתנו סנדוויץ' עם-בדיוק-מה-שהוא-אוהב בפנים.

אחרי שאכלנו נכנסנו לים, חוץ מאימא. השתכשכנו במים, שחינו, נשבענו שראינו גם זהרון וגם תוכינון ונזהרנו מעוקצם של קיפודי הים השחורים. כל ניסיונות השכנוע שלנו לא עזרו, אימא סירבה להיכנס למים. אבא התייאש ראשון. "תעזבו את אימא", הניד בידו כאילו אין לה תקנה ושב והרטיב את שיערו השחור. "שכחתם את הסיפור עם החתולים?" לא שכחנו. אימא ראתה את אחד השכנים עושה אמבטיה לשלושה גורי חתולים בדלי פח גדול ורצה להסתכל, וראתה את ראשיהם וגפיהם הקטנים נרעדים מבעד לדוק המים המזדעזעים. בשארית כוחם ניסו הגורים להשתחרר מהאחיזה של האיש שהשתופף מעל לדלי והביט במבט אלכסוני בילדת השכנים, כלומר באימא, "את יודעת מה חתולים עושים בגינה כשהם צועקים כמו שחוטים כל הלילה, כן? אחר כך החתולות ממליטות והגורים מביאים לי פרעושים. כל שנה אותו הדבר ואימא שלהם לא לומדת לקח!" ולא הרפה מגופותיהם המנומרות עד שרפו וחלקת המים בדלי הפכה קרומית וקשה. מאז יצא שִמעהּ של אימא אצל כל חתולי הרחוב והם מוצאים בחיקה מקלט בטוח. מאז – לפחות זו הסברה – אימא מתרחקת ממים כמו מאש. כשבנו בריכה עירונית הסכימה לכל היותר לטבול במים עד קרסוליה, וליוותה אותי ואת ערן השוחים במים כמו דולפינים, במבט מודאג. רק כשאבא הושיב אותנו בים האובלי בגיגית ונעשה לאדמירל נועז, הייתה אימא מביטה בנו בקורת רוח, ממקום מושבה על מדרגות הכניסה.

אחרי שערן נהרג, אבדה לאבא תחושת הזמן. שעות ארוכות ישב בגינה, לבדו, על כיסא הקש שהזמן והשמש מרטו אותו בהתמדה, שרוי בצילה המחורר של עץ האזדרכת, משחק באצבעותיו בחבל ישן, כאילו הוא שב ומשנן לעצמו את כל הקשרים שלימד אותנו כשהיינו קטנים: קשר דייגים וקשר בוהן, קשר שטוח וקשר סבתא. היו לאבא אצבעות עבות וזריזות. "לקשור שרוכים בנעליים אתם כבר יודעים, נכון?" אמר בפעם הראשונה שהראה לנו את נפלאות החבל, "אז קשר אחד אתם כבר מכירים!"

כשראיתי אותו יושב כך בגינה המוצלת, נחרדתי ולבי אוגרף: אבא הצטמק כל כך ונראה כה אבוד שהיה זקוק עכשיו לקשר הצלה. בדמיוני גחן לעברי והסביר לי בסבלנות איפה שמים את האצבעות ואיך צרים בחבל צורת לולאה והיכן מותחים ומהדקים אותה כדי שהקשר יהיה מאובטח, אבל כבר לא זכרתי בדיוק מה הולך לאן. וכך הוסיף אבא וחמק מאתנו עוד, עד שנעלם מחיינו חרישית, רגע גלוי לעין, רגע מתעתע, מנצנץ וכבֶה ממרחק – עד שנפל לתהום המבעיתה, האינסופית, הנמצאת על קו האופק, שם נגמר הים – ואיש לא ראה אותו עוד.

אני טסה על האופניים בירידה והרוח מעיפה את שיערי לאחור ומקררת את עורי. אימא כבר מזמן עזבה את הבית הישן. עכשיו, עד כמה שזה נשמע בלתי מתקבל על הדעת, היא גרה על הים. ממש על הים. איש לבן שיער חמד את אמי על שתיקותיה ועל העצב שצימק את רוחה, ולקח אותה אתו אל ביתו. את היציבות שאימא חיפשה תמיד על חוף מבטחים מצאה דווקא בספינתו הקטנה והמתנדנדת של האיש, שעגנה במעגן הסירות ביפו. "הבית שלנו גדול וריק ומוזיאלי," נאנחה באוזני בוקר אחד, "ערן הלך. אבא הלך. את חיה את חייך, אני לא רוצה לגור פה יותר. הבית שלך מעכשיו, עם כל מה שיש בו וכל מה שאין בו, הכול שלך. ואם גם את לא רוצה בו, את מוזמנת למכור אותו. חצי לך, חצי לי." 

אימא לא חיכתה עד שאמכור את הבית – הגם שעוד לא החלטתי מה אעשה בו – ארזה כמה מזוודות והלכה לגור אצל תלמה אחותה. כעבור זמן מה עזבה גם את ביתה של תלמה כי פגשה את הרברט. עכשיו היא מזמינה אותי לראשונה אל ביתה החדש.

הגעתי למעגן הסירות, מתנשפת כולי. קשרתי את האופניים אל עמוד של פנס תאורה וחיפשתי בעיני את הספינה המוארת שאת קווי המתאר שלה אימא תיארה לי בטלפון. "על הירכתיים שלה חרוט הפסוק שתמיד אהבתם את וערן ואבא," חדה לי חידה שכבר פתרנו מזמן, והוסיפה כמופתעת בעצמה, "את לא תאמיני איזה צירוף מקרים זה" כלומר – פירשתי אני – יש לראות בפסוק הזה סימן שגם האיש הזה כלבבה. חייכתי לעצמי. לרגע קצר שוב ישבנו אחי ואני בגיגית המשקשקת, השמש מזהיבה את ראשינו, ושָנִינו עם אבא את פלא הפלאים הזה ש"כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא". גירדנו את קרום המים שענה לנו בגלים מתפשטים וניסינו, אחי ואני, להבין איך ייתכן שכל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא?

אני עומדת תחת הפנס, רגלי טובלות בשלולית האור וידי על מותני. במי המעגן הקטן מיטלטלות ספינות גדולות וסירות דייג קטנות. לא הרחק מתנפצים הגלים ברעש עמום אל סלעי השובר הגדול. ריח קרבי דגים עומד באוויר, מעורב ברסיסי המלח שהרוח מסיעה אל היבשה. בחושך המתעבה אני לא מצליחה למצוא לא את הספינה ולא את הפסוק על ירכתיה. רק הודות לטלפון הנייד מצאתי את אימא ואת הרברט, שיצא אל סיפונה של ספינה לבנה ממורקת ועתה הוא מנופף לי בפנס שבידו. הוא מחייך אלי בנועם ומושיט לי יד נרעדת כשאני מטפסת אל ביתו המתנודד. אני מביטה בו בעניין, זה האיש שהצליח לעשות את מה שאבא מעולם לא הצליח – לנתק את אימא מן היבשה.

אני יורדת בעקבותיו אל בטן הספינה. פניה של אימא טובים ועיניה קורנות והיא מאמצת אותי אל לבה, "זאת הבת שלי," היא אומרת בגאווה לבן זוגה החדש. "נעים מאוד, נעים מאוד," הרברט אומר שוב.

הספינה מתנדנדת קלות ואני מביטה באמי בחטף. היא עונה לי במבט משלה, יציב משאני מכירה. הכול בסדר, עיניה אומרות. ונרגע בי עצב חשוף, הנה אימא מצאה אהבה חדשה, הכול בסדר. אימא מזמינה אותי ואני מתיישבת על הדרגש המרופד, מולה, והרברט מיד מציע להכין לנו תה חם או שוקו קר, מה שנרצה.   

אני שואלת את אימא לאן הם מתכוננים להפליג.  

"מה פתאום להפליג, מתוקה," היא עונה בקולה השלו, "אנחנו לא מפליגים לשום מקום. בעניין הזה שום דבר לא השתנה. אני לא שמה את הרגליים במים. הרברט הבטיח לי שהספינה קשורה למרינה טוב-טוב וגם עוגן הטלנו והמים כאן, בתוך השובר גלים, חלקים רוב הזמן כמו חמאה. זה בית, בסך הכול זה בית."

"ואני חשבתי שאולי נגמלת כבר מהעניין של גורי החתולים,."

אימא מושכת כתפיה, "מה פתאום. אנחנו נשארים כאן, ובחורף נגור בדירה שלו בגבעת אולגה. וחוץ מזה," היא מחייכת אלי חיוך מנצנץ, "גילו כבר את כל הארצות—"

אני מודה להרברט כשהוא מניח בידי ספל תה חם בתנועת יד רבת חן ושואל אם להוסיף לי קוביית סוכר, והאם אני אוהבת לשוט, או שאני "כמו אימא".

אימא לוגמת בזהירות, "לא, היא לא כמוני. אני משהו מיוחד. אף פעם לא חיפשתי הרפתקאות, אבל מי יודע? חיים רק פעם אחת."

הרברט מלטף את ראשה ליטוף עדין מאוד. אני בוחנת את הספל שבידי.

"אתה יודע מה, הרברט," אימא אומרת, "יום אחד אני אמצא את האומץ ואז נפליג שלושתנו מערבה, אולי אל האי אִיף, שמה מול מרסיי. יהיה טוב לעצור קצת מול מצודת סן ז'אן, אולי דנטה ינפנף לנו ביד מבעד לסורגים של הכלא". 

אני מביטה באימא בפליאה. האם הקשיבה לאבא כשקרא לנו בקול את 'הרוזן ממונטה כריסטו'? משום מה אני לא זוכרת אותה קוראת את הספר הזה.

היא מחייכת אלי חיוך מעודד. דמותו של אבא, עליז וגבוה, באה ומתיישבת לרגע בין שתינו. אנחנו שטות במחשבתנו אל ערן, שעוד הספיק להפוך לזמן קצר לבן דמותו, עד שספינת דיג גדולה באה מכיוון הים בגרגורי מנוע, וכשהיא מתמרנת את דרכה אל המעגן המים מזדעזעים והספינה של הרברט מיטלטלת.

חתול מנומר שלא הבחנתי בו קודם קופץ על ברכיה של אימא ומצטנף בחיקה כאוזן. רגע הוא סוקר אותי בחרכי אישוניו, ורגע שב ועוצם את עיניו.

אני שומעת את אימא שואלת, "החלטת מה את רוצה לעשות עם הבית?" ואני עונה מצועפת כולי שלא, "עוד לא," וחושבת על האופניים הירוקים שלי שקשרתי לפנס התאורה על המזח, ועל כך שאת כל הדרך שעשיתי בירידה אצטרך לדווש תיכף בעלייה. אולי כדאי שאומר שלום, ואזוז.


*הסיפור לקוח מתוך "אישה רגישה" קובץ הסיפורים החמישי של עדנה שמש, שיראה אור ב-2019

 

Liked the story? Comment below.

avatar