וַרְלאם שָׁלאמוֹב (1907-1982) שהה עשרים שנה במחנות הכפיה של סטאלין. על לא עוול בכפו. כשחזר הביתה גילה שאשתו חויבה להתגרש ממנו, שרפה את כתביו ודבקה בהחלטת השלטון כי הוא אויב העם. נאסר עליו לגור ביישובים שאוכלוסייתם מונה יותר מ-10,000 איש. הוא ניסה למצוא עבודה כחובש, לשווא, איש לא סייע לאסיר לשעבר. הוא ישן על ספסלים בתחנת הרכבת וחי ללא רכוש, חברים או משפחה, נבגד בידי כול, עזוב וחולה אנוּשוֹת.
הקובץ "סיפורי קולימה" הוא עדות נוקבת לחיים שאינם חיים בגולאג. קולימה נמצאת בצפון סיביר, הנוף בה עוצר נשימה: עצי מחט, גרגרי יער, חיות בר, נחלים, אוצרות טבע. אך בתקופה ששלאמוב נכלא שם, אין איש שמצא כוח או פנאי להתפעל מהנוף.
שלאמוב לא כותב כמו שכותבים – הוא מסתת מלים, חורט אותן על מצבת הדף. כתיבתו ניחנת בכנות, תמציתיות, פיוטיות שלעולם לא גולשת להתפייטות. מהצד השני של מלחמת העולם השניה, אל מול מחנות ההשמדה הנאצים, נמצאים מחנות הכפיה הסובייטים, שלאמוב פותח לנו צוהר אל קולימה, אל קול האימה, אל ה"לזכור ולא לשכוח" של ניצולי הגולאגים, ומצליח בו זמנית להפוך את התיעוד האישי לספרות גדולה.