פרויקט הסיפור הקצר

search

רונית ידעיה | מקור:עברית

#חמלה

Jan Baborák

משתפת במקובץ כמה ברכות משמחות ליום הולדתי, למי שאין סבלנות לגלול:

אמנם באיחור, אך הרבה אהבה וחיבור (עלית אפרתי)… מזל טוב לך ליום הולדתך (אחותי)👑… שתמשיכי להיות בחורה מדהימה (שרון זוהר)🙌 בת דודה מפרגנת (אסנת)👩👩  … שתזכי לבריאות אושר נחת ושימחהההההה !!!!!! (חברה חדשה מהפייסבוק) 🐻 🐼… אמא למופת ו-רעיה מקסימה!! (ליטל) 👪… שתהיי מבורכת כל השנה ולא רק ביום הולדתך (ויויאן)🍸… אני יודעת שהיום בו נולדת זה היום בו הוחלט כי העולם לא יכול להתקיים בלעדייך (גילה)🌹

תודה לכולם וגם לאלו שלא כללתי בפוסט ונוספו אצלי בפיד ❤❤❤❤❤❤❤

(28👍20 ושני שיתופים)

 

1

 

#אישה_טובה

אחרי שצילה מתה, לא לפני שהיא קיבלה את פרס האישה המתה הטובה, מצאתי את החלק הטוב של נשמתה מרחף מעל הגופה הענקית, צופה בשוטרים שמנחמים את בעלה הרוצח. אז, אחרי שבוע צפוף בשיט ולפני חודש של ציפה בשיט אחר, אני מבקשת, אם אפשר, תשימו לב למה שקורה לכם מתחת לאף ותגלו קצת יותר מודעות.

מה נסגר עם הרצח הזה?

 (18👍911 😢ושלושה שיתופים)

 

#ייאוש

אני מרגישה ייאוש. לא ייאוש "ענוג", כמו שקראתי פעם בספר, וגם לא ייאוש "אלים", כש"האינפנטילי, פחד הנטישה, נעשה בבת אחת לגניטלי" (?!). המצב שהוגדר שם כמצב של פאניקה וחשש מאובדן, לא מגדיר את מה שאני מרגישה; אולי מצב של "היעדרות" הולם יותר את הביצה האובדנית שבה אני מנסה לשרוד, כמו שהוגדר בפרק שקדם ל"ייאוש הענוג": "אובדן העצמי"😢.

(0 👍)

 

 

#שקט

השכן המבוגר מהתלת הצמוד נכנס וביקש רשות לעשב את הגינה שלי כדי שהיבלית לא תעבור לחלקת האלוהים המכוסחת שלו. !Saynomor – התאפקתי לא לבקש ברטר של עקירת יבלית תמורת צמצום ימי הגריל בחצר שלו והשתקת הכלב הנבחן עם הסופרן_ חודר_הגולגולת. אבל בזה כבר טיפלתי בעצמי; בוקר אחד, כשהוא ואשתו נסעו ביחד לאנשהו, נכנסתי לחצר ולקחתי את הכלב שדווקא התרפק עלי, אבל זה לא הזיז לי, ונסעתי איתו לווטרינר במועצה המקומית, לא לפני שהסרתי ממנו את הקולר. דוקטור לוי חייך חיוך רחב ואסף את בנג'י בחמימות בזרועותיו (לימים נודע לי שסמיילי לקח את כל הכלבים האבודים למעבדת הניסיונות בבעלי חיים בבית חולים מאיר. דמיינו את הכלבלב האומלל רץ על הליכון עד צאת נשמתו, או עובר סדרה של כוויות, או כל מיני ניסיונות אחרים, שעדיף לא לעלות על הנייר כדי לא לפגוע בנשמות הרכות ביניכם… כמעט התחרטתי שגנבתי אותו). ואני חזרתי הביתה לשקט מתוק נטול נביחות.

מבקשת לא לשתף מסיבות מובנות.

(0👍)

 

ובהמשך לפוסט הקודם, משהו #אישי (לא שהכול לא אישי):

אני יכולה להגיד שאם אני רואה מישהי חדשה במכולת או במתנ"ס, אני מיד אומרת לה שלום ומיד מדברת איתה, או לפחות משתדלת, זוכרת את התקופה שעברתי לבית ספר חדש, ואף אחד לא דיבר איתי ולא ישב לידי בכיתה אלא אם המורה הייתה מכריחה אותו, אולי כי הייתי חדשה, אולי כי הייתי מכוערת עם שיער מקורזל וגשר על השיניים, אולי כי יצא לי קול עבה ומוזר… והיו עוד דברים, קשים יותר, התעללויות, רגימה באבנים בדרך הביתה (אין מה לפרט, זה כואב מדי).

הם יכולים להריח אם את חלשה, ולא רק ילדים, אם את צריכה לזייף ביטחון עצמי, וזה קשה כל פעם מחדש, בכל פגישה עם מישהו חדש. עדיף לא  לכתוב על הנושא הזה שלא תגלו כמה נהייתי נקמנית, צינית ושונאת. כמה הלב מאובן.
השכנה החדשה (חרדלית ניואייג'ית), עם קונסרוקציה על הראש, פונה לבני מהמכולת: אההה
בני: אפשר לעזור?
החדשה, בקול יותר בטוח ועמוק מהצפוי: יש לך אולי פיתות כוסמין אורגניות?

בני: מצטער, בשביל זה תצטרכי לנסוע לחדרה.
החדשה לא מוותרת: אולי יש חלב עיזים?
רגע, הוא כבר יוצא לדיר… את זה אני אומרת במקום בני המותקל.
חחחה היא צוחקת בניסיון להישמע קולית ותולה בי עיניים מבועתות.
#בסוףאנייוצאתכלבה

(0👍)

 

ועוד מאותו הז'אנר:

למחרת יצאתי להתאוורר בשביל הטוריים המקבילים אחרי סופש צפוף בשיט ונתקלתי באותה החרדלית (רק שלא יגיעו עוד מאותו סוג ויורידו את הערך של הבתים, ולא שאני שונאת חרדים, זה עניין כלכלי פשוט, ההפך  מג'נטריפיקציה) – היא הלכה מולי ואכלה ארטיק מגנום (!), ואמרה שלום יפה עם חיוך שכיווץ לי קצת את הלב, כאילו הציצה אל מעמקי הנשמה השקרנית שלי. באותו היום לא הלכתי לעבודה, למען האמת גם באותו החודש, סתם כי פיטרו אותי, לא שווה דיבור על זה ועל הסו-קולד עבודה. בקרוב אתחיל לחפש משהו חדש, משודרג, או שאתחיל עם תואר שני במדעי הפלצנות – הפריצה הגדולה שלי אל תוך הכלום, ואולי זה ישנה משהו לגבי מצב התעסוקה או הנפש. תלוי.

(0👍)

 

#גבר_גבר

מנקודת מבט יותר אישית ואולי קצת מרירה (מבקשת לא לשתף):

בערב ישבתי בגינה וניסיתי לעבוד בלהעריך את מה שיש לי. ולמרות העבודה על ההערכה, אני עדיין חושבת שזאת היתה טעות לעבור לעתלית; פרובינציה. משעמם. בבוקר לוקח שעה להגיע לעבודה – לא לאדם, שנוסע ממילא בכל רחבי הארץ, והוא מרוצה, הוא אוהב את הפסטורליה, הוא אוהב לשבת ולעשן על הספסל בגינה. היא קטנה מדי בשביל גנן, ואין סיכוי שאדם יעשב – הוא רק יכסח את השני מטר דשא שאחרי שנה הפך ליבלית ששותה את כל המים מהדשא וקשה, אם בכלל, לעקור אותה, כי צריך לעקור רשת שורשים ענפה –  והוא ממשיך לכסח. גינה. אם אפשר לקרוא לדבר הזה "גינה", אולי שטיחון כניסה. או שטיחון יבלית, כמו אדם, ששותה ממני את כל הכוחות שלי, לא תורם כלום בבית, בקושי מוציא משכורת. הייטק! שמענו! גבר-גבר גר כאן, לא איזה סמרטוט מסמורטט, גבר-גבר. זה מה שהוא חושב. חחחה. ואני לא מדברת על האתמול בלילה. בכללי.

 11👍9))

מחקי

 

#מיס_פרפקט

בלון אדום ירד מהשמיים בזמן שחשבתי את כל המחשבות הנחסיות ונחת על היבלית. אדם העיף אותו בבעיטה ועומרי התכווץ. תזהר על התחת של צילה, אמרתי לאדם. הוא לא שמע. אתמול עומרי שוב הצביע על השמים ואמר, הנה צילה צילצילה. היה שם בלון… אולי הם דיברו על זה בגן, על הנשמה שעלתה לשמים. אולי גילה הגננת מגלה נטיות מיסטיות. אתה בטח עייף, תלך לנוח, אמרתי. הוא הבטיח לילד אופני שיווי משקל ללידה של אחותו. בטח, ליום הולדת שמונה עשרה, ה"ילד" ידדה על אופני שיווי משקל – וקניתי לו בעצמי עוד לפני הלידה. קחי נשימה עמוקה, אני אומרת לעצמי, את בישלת לעצמך את הדייסה הזאת… חייבת רק לציין שאני לא מהזן הפמיניסטי ששונא גברים גם אם זה מצטייר ככה… וגם לא התכוונתי לדבר סרה באדם בעלי, סך הכול, עם כל המוגבלויות הוא בעל טוב וסלחן וסובלני, וגם אני לא מיס פרפקט…

 (😢9 👍20)

 

#אישה_טובה 2

רציתי לשאול פעם את הבעל של צילה כשהוא בא לקחת אותה מהגן אל הגינה המטופחת שלה (לא אל  הגינה המיובשת שלי, חחח,  וזאת לא מטאפורה לסקס. אבל אני עוד חיה גם  כשהצמחים נובלים): אני לא מבינה, אתה נמצא כאן, בגן, עם רכב משטרתי על חשבוני, אתה גם מקבל משכורת על חשבוני, טלפון, אחזקת רכב, פנסיה, ומה עם המכות לאשתך? גם זה על חשבוני? עומרי שאל אותי אם הוא שוטר, כן, עניתי, שוטר במשטרה של הרעים.

(😢9 👍20 וחמישה שיתופים)

 

#יום_האישה

במסגרת יום האישה לחג השבועות, הוזמנתי לקבוצת התמיכה לנשים בהריון של ליטל (שם בדוי לכבוד הפוסט), ובלי שום קשר למותה של צילה. בדרך לקוטג' הטורי של ליטל חלפתי על פני טוריים בשורה משתרכת עד קו האופק, במה שפעם כונה שיכוני רכבת והיום קוטג'ים טרום טרום טרום (כולל גגות רעפים) וילות בנה ביתך בקיסריה – כמה דקות במעוף ציפור. קלאסיקת פרוורים. ועם תיבות דואר מברזל בשחור וגדר ושער ושמם של הדיירים על לוח קרמיקה ושיחים מטפסים להסתיר את דרי הבית. ממה? מעצמם?                                                                                                                                                     

אז מה הבעיה? דיירי הטוריים מרשים לעצמם לעשות מנגלים בחצר הקטנטנה, או לכסח את השני-מטר דשא בשעות מנוחת הצהריים, או להסתובב בתחתונים ולדבר בקול, או להשמיע ברמקולים בחצר מוזיקת מעליות. כי כל אחד עושה כרצונו בחלקת אלוהים הקטנה שלו. ולמרות שכל הטוריים נראים אותו דבר מבחוץ, מבפנים זו כבר אופרה אחרת, הדיירים מממשים את זכותם לביטוי אישי עם תמות של ריהוט, ז'אנרים: כפרי בגוונים חמים של חום עם נגיעות של ירוק וכתום, מודרני עם רהיטים חדי זווית בגווני אפור ותמונות אבסטרקטיות, נובורישי – אומלל, מאמלל אחרים, אקלקטי עם מודרני – ענתיקות משוק הפשפשים עם רהיטים מאיקאה, כמו אצל ליטל, כמו ליטל, אקלקטית, חסרת טעם, חסרת רגש, לא מנומקת. אולי בגלל שלא אכפת לה, ואולי בגלל שקיוותה שאם תיתן לבלגן בחוץ לחגוג, תוכל להשתלט על הבלגן בפנים, ואולי גם על בעלי.

(😢9 👍12)

 

#נדב _ידיזהב ו#סמי _גבס; השארתי הודעה לשניהם בקשר לדליפה בתקרה. הם לא חזרו אלי, כלומר, כל אחד בנפרד. אולי יש לכם המלצות למישהו מעולה שמטפל בדליפות, אשמח.

(0👍אין המלצות)

 

#קבוצת_תמיכה

ליטל פותחת את הדלת בחיוך רחב ובמכנסי קשרל מהעין השלישית סניף חדרה להתקף נוסטלגיה היפסטרי. על הטישרט הסגלגל שלה כתוב FUCK BABY, קצת נועז ל#קבוצת_תמיכה בעתלית וגם דו משמעי אם נתעמק. אני מתיישבת, הכורסה חורקת (איקאה? בחזית? תתביישי לך!), מחייכת יפה, מצפה לעוגת הגבינה שליטל תמיד אופה.  אחרי מגיעה שחרחורת מקורזלת עם שביל חוצה קירזול כמו כנפי צמר פלדה מצידי הראש –"ורד בואי תכנסי, כולן מחכות לך". ורד, מינימאוס מאוסה (קשה להתאפק עם שם התואר), על עקבי סטילטו שרועדים תחת בטן חודש תשיעי (#עקביסטילטו מרפררים גם לחוטיני ושעווה ברזילאית ובוטוקס – אם נשאר תקציב ללוק חדש) , וגבות מקושתות בFREEZE – בוטוקסי (כנראה שכן נשאר תקציב).

אחרי שכל אחת הציגה את עצמה, שם, מגורים ושבוע הריון, ליטל דיברה, מסתכלת עלינו בצורך נואש באישוש לקשקשת שנפלטת, נצמדת לז'רגון ה"מקצועי" ולקשקשת סמיכה שמצפה בקרום בלתי חדיר כל פינה טובה של שאלה או ספק כמו לקרש הצלה, ואם מישהי תשאל משהו אמיתי כמו: מה עם סקס בחודש התשיעי (המקורזלת), או מה עושים עם ירידת החשק (של הבעל), או מה עושים אם הוא נוחר בלילה (מה זה קשור להריון? אולי זה קשור לשינה הקלה בתקופה הזאת? את יכולה לקנות לך אטמי אוזניים משעווה, מניסיון), או על התקפי הזלילה בלילה ("ברוך השם הבחילות כבר חלפו") או, ומה עכשיו כשהתנוחה המסיונרית, היא מחוץ לתחום? כשהכרס חוצצת בינינו לבין האיברים של בעלינו? ומה אם גם לו יש כרס? אולי את ממליצה על תנוחות אחרות? האם למצוץ לו זו התשובה? ואולי חדירה אנאלית?

 (😢 2👍1)

 

ובתת תת ז'אנר של הנ"ל:

ויש חוקים גם לכלבות (לא להתבלבל עם חוקיות שהיא מהטבע ולא מעשה ידי אדם), גם בחמלה/צער/כעס/אהבה/שנאה/קנאה/דיכאון. ומי שלא מבין את זה עלול לטבוע בתוך ההצפה של הרגשות שלו – בים הרגש – אם להשתמש בקלישאה, להיסחף בזרם חזק ללא נקודת אחיזה או קרש הצלה שמתבנת/ממסגר/ממקם/מאלף/מקדד את הרגש הפראי שמאיים על התפקוד של הבן-אדם.

אולי אני פשוט כלבה פרנואידית. כבר לפנות בוקר ואני עדיין ערה, #מנסה_להתחבר_לעולם      

(1 3 👍)

 

#פריפריה, בהמשך לפוסטים הקודמים:

זה העניין ב#פריפריה, הקהל לא תמיד קולט שהטרנד היום הוא נוחות (ובלי שום קשר לסרט על הראש)! במיוחד אם אנחנו בהריון! (כן, גמני בהריון!) הרצון להרשים בסגנון שנות ה-90 כבר דוכא על ידי הפמיניסטיות, כך שברגע שנוצר חיסון עדר לעקבים מזקירי תחת, סטנדרט היופי השתנה (ירד), הנשים התנמכו בכמה סנטימטרים, התרגלו לנוחות של הסניקרס, ומספרן של הולכות על עקב הדרדר עד שהוא נצפה עם הכניסה של ורד; אבל אולי הוא לא כל כך יוצא דופן במקום כמו "בנה ביתך בעתלית", כי ביננו, חוסר מודעות אפנתית/פמיניסטית הוא לא חטא, אם אין מודעות לסו-קולד חטא. ואולי הוא מקנן רק בראש הזיבלוני שלי, חוטאת קטנה וטיפשה.

אהה ובסוף לא היתה עוגת גבינה.

(👍11 ותגובה אחת שמחקתי)

 

2

#כריךלמישצריך

כמו הרבה ילדים, גם עומרי מפרק את הכריך שאני מכינה לו:  קודם הוא מוציא את הירקות ושם בתא הגדול של קופסת האוכל, לתא הקטן הוא דוחס את הגבינה הצהובה וכל מה שנשאר, ואז – אוכל רק את הלחם. איך אני יודעת? כי זה מה שהוא מחזיר בתיק אוכל. שאריות. או שזאת הייתה צילה שאכלה את הלחם?

אפרופו כריך; לפני שבועיים הצטרפתי לקבוצת "כריך למי שצריך", מכירים? ואני לא מאלו שמצטרפות לקבוצות, אבל הימים אולי טעונים יותר; אולי אני מרגישה קצת חנוקה, אולי אני במקום לא טוב נפשית, אולי אני מרגישה, כרגיל, קרה, צינית, מתנשאת ושונאת, אולי יש לי צורך לצאת מעצמי ולהעניק למישהו משהו, אולי בגלל הסוף של צילה… אנשים מכינים כריכים, מביאים פירות, מים, מרקים נמסים ועוד… ריספקט! אני כבר הגעתי לשם פעמיים וגם לקחתי הביתה שני כריכים לעומרי (מאלו שנשארו). בסוף אני אכלתי אותם (הזדהות? צילה?)

(9 3👍)

 

#כריךלמישצריך

אל הדוכן מגיעים כל מיני אנשים, גם כאלה שסתם בא להם כריך בחינם, וגם כאלו שבאמת נזקקים, ונותנים לך להרגיש שבכל זאת, אולי יש משהו גדול יותר מכל הזבל שאת מתפלשת בו ביומיום – גם נפשי וגם אנושי, אם לקלקל את הרושם הטוב שעשיתי עליכם עד עכשיוהיום חולקו בחדרה כ 500!! כריכים😊

בשבוע שעבר פגשתי בדוכן אישה די צעירה בסגנון ליטל לעניים. אחרי שבחרה לעצמה שני כריכים וקצת פירות, היא סיפרה לי שאבא שלה נפטר. "טוב שהוא כבר לא בחיים." העיניים שלה דמעו. הבן הקטן שלה נצמד אליה. היא דחפה את אייל לפרונט. סבא תמיד חשב עליו והביא לו מתנות, בגד או ממתק או כסף שהיה דוחף לו ליד שיקנה נעליים חדשות או משהו, למרות שחי מקצבה. הכי אייל אוהב סוכריות גומי. אבא נפטר אחרי ניתוח גסטרו ברוטשילד כשנתנו לו לאכול לפני שבדקו אם הוא באמת מסוגל לעכל. המעיים שלו נדבקו והריאות הוצפו באוכל שעלה למעלה. היא הייתה תובעת אותם אם היה לה כסף. חיבקתי אותה. הגיעה גם אחת שזכרתי מהפעם הקודמת, באיפור בסגנון קבוקי ושקית בד. מלאנו לה את השקית והיא המשיכה בדרכה בחיוך על  המסכה… כל יום כזה, ולמרות הציניות (שגם היא בסך הכול מסכת קבוקי לנשמה), פותח לנו את הלב ויש לנו רצון לתת יותר. או לפחות זה מה שאני אמורה להרגיש, ובלי תכנית גיבוי למקרה שארגיש ההפך.

*בתמונה – אני עם החבר'ה בדוכן של  "כריך למי שצריך"; משתלבת, אופטימית וחייכנית ועם משקפי שמש חדשות – כמו שצריך. מקווה  שגם לי יקרה הנס והלב שלי ייפתח בקרוב. (פה היה סעיף שנוגע בצנעת הפרט שפחדתי לכתוב אז אשלח בפרטי למי שתבקש)

(9 2 8👍😢)

 

#כריךלמישצריך

אני תמיד מגיעה לבושה כמו לתחרות  האישה המכבדת. לא בטרנינג או בכפכפים, אבל כן בנעלי ספורט שיהיה נוח לעמוד שעתיים – שלוש על הרגליים. וגם לא יותר מדי מהודר!

"מה יש בסנדוויץ'?" שאלה אישה מבוגרת עם ליפסטיק אדום ושיער סגול במבטא רוסי.                                                                                                              '"מה יש היום?". "היום יש חביתה, ממרח אנשובי, גבינה צהובה גבינה לבנה עם בצל ירוק למי שלא צריך להתנשק, וכל האנשים מסביב לדוכן צחקו…. "כמה חשוב להוציא אנשים מהדכדוך הקיומי הצמיגי, במשפט קטן כמו, לא צריך להתנשק", כתבה ויויאן באתר העמותה. אחר כך גמני חזרתי על  הבדיחה והאנשים צחקו. שמתי לב שהבחורה השחורה שתמיד עמדה מרחוק, לא הופיעה בשבועיים האחרונים. אולי היא עסוקה או שהספיק לה.

 (6 😢 8👍)

כתבתי תגובה לעצמי: אני יודעת שאני מאבדת אותכם, תשתדלו להחזיק מעמד. עוד קצת

 

#מתווה חזרה לשגרה (שפיות).

"יש עוד כריכים," הודעתי בשמחה לבחור ששאל באכזבה אם הכול נגמר, והוצאתי עוד כמה מהצידנית (למרות שלי אסור להוציא עצמאית, רק למנהלות הדוכן). גם עם טונה, ניסיתי לקלוע. זה מין משחק ניחושים שאני משחקת עם עצמי, איש הטונה, אשת הגבינה הצהובה, אשת גבינה עם מלפפון חמוץ, איש העוגיות עם החצ'קונים. הבחור בחן אותי וביקש עם טונה. ריספקט. הוא לעס באיטיות, מהדס בין השיניים החסרות. "יש מיץ טבעי?" "לא. מצטערת. אני יכולה לנסות לארגן לך לשבוע הבא אם תבוא." אולי תרצה גם קייל ונבט חיטה וגרנולה בר? את זה לא אמרתי. "את מהטלוויזיה?" הוא שאל. "לא אני מהחיים," עניתי. #כולה_מתנדבת_בדוכן. ואז הוא התחיל לבכות. הוא גרוש. הגרושה שלו מסרבת לתת לו לראות את הילדים. "איפה הייתי פעם," לעס. "ואיפה אני היום." ותיאר לי את החיים המופלאים שהיו לו אז, איך הוא קנה מכוניות יוקרה, אכל במסעדות יוקרה והלווה לכל מי שביקש בלי חשבון. ואז התחילה ההידרדרות. "אהבתי אותה מאוד," הוא דילג במעבר חד לגרושתו והדמעות חנקו אותו. "היא סתם התלוננה במשטרה שהכיתי אותה. בחיים לא הייתי מרים עליה יד!"… "תראי איפה אני היום. הילדים לא מדברים איתי, אני חי במחסן אצל אחי. חום אימים בקיץ – קר בחורף. אי אפשר להדליק תנור כי זה מחסן מפלסטיק". דווקא אני צריכה כזה מחסן, אבל קטנטן, לחצר האחורית שלי, רק בלי הדייר. "איפה הייתי," התחדש הפרץ, "ואיפה אני היום." אתה בארץ עוץ של הגברים המכים, לא אמרתי, רק  חייכתי אליו בחביבות להרגיע את השיפוטיות של עצמי.

#יום _אחד _מישהו _יפרוץ_ את_ הדלת _לנשמה _הנעולה_ שלי_ וזה_ לא _יהיה_ אתה.

יש הרבה אנשים טובים בדוכן שלנו, אמרתי לו אחרי שנרגע. אם תמשיך להגיע, כולם ישמחו לדבר איתך.

 (4 (😢 2👍

 

#כריךלמישצריך, קצת חופרת למי שיש סבלנות:

היה כבר רבע לעשר ואף אחד מהמתנדבים לא הופיע. נכנסתי לקניון להתקרר קצת, אבל שם חיכתה לי להקה של תוכים בכלוב קטנטן. התקרבתי, שקלתי לפתוח את הכלוב ולשחרר את הציפורים האומללות, אבל במחשבה שנייה השתפנתי ותירצתי את זה בתירוץ מצוץ שבעל החנות יקנה עוד להקת תוכים וידחוס גם אותה לכלוב.

טוב, הצצתי בסחורה הזולה על הדוכנים ממול, עמדה שם קבועה של הדוכן, זאת עם חמשת הילדים ומיששה כותונת לילה. כשחזרתי לדוכן כולם כבר היו, רונית הסוכרתית שוב הביאה לי מתנה, שקית לשימוש רב פעמי ומכסה ניילון לתעודת זהות. ויויאן נזפה בי, "חבל שאיחרת, היית יכולה לעזור לנו להעמיס".

הבחורה השחורה הגיעה באיחור, נשארו רק ממתקים: סוכריות טופי, גומי נחשים, ג'לי פירות, מקלות טופי (אכלתי כמה) ווופלים. לא אמרתי מילה לחברי לדוכן על הג'אנק פוד והקלוריות הריקות והנזק לשיניים. הבחורה אמרה "תודה". שאלתי אותה אם היא אתיופית והיא אמרה שהיא לא. "אריתריאה". שאלתי אם היא מדברת עברית והיא אמרה "קצת. אני מדברת אנגלית", היא אמרה באנגלית. "למה את נותנת לה" רונית התרעמה, "היא מסתננת זונה." יש מספיק לכולם, עניתי. "לא נכון," רונית אמרה בכעס. איך את יודעת שהיא זונה? "יודעת". "מסכנה," פלטתי, "כולנו כאן מסכנים, אין לך עיניים? והיא צעירה, היא יכולה ללכת לעבוד!" היא פנתה אליה ועשתה תנועה של נפנוף כמו לכלב רחוב. הבחורה הסתלקה לפני שהספקתי להוציא מילה.

#ג'אנק_פוד_נחמת עניים

 (0 👍)

 

#מצ'טות

נפרדתי מיוסי מיכל וויויאן, לא לפני שהעמסתי את הקרטונים הריקים והלכתי דרך הקניון בויה דולורוזה של התוכים, משתדלת להסיט את מבטי מהכלובים.

בדרך לתחנת האוטובוס הרגשתי עיניים בעורפי. הסתובבתי, כמה צעדים אחרי הלכה האריתראית. עצרתי. "מה נשמע?" שאלתי באנגלית. "או קיי" היא ענתה. "לאן את הולכת?" שאלתי, "לגינה". לא שאלתי אם היא ישנה שם, לא ליפול למלכודת, כאילו מה אני כבר יכולה להציע לה? שמיכת פוך? לינה בחדר הילדים? 

"את גרה רחוק?" שאלה. "כן" עניתי. לא נתתי לה את הכתובת מחשש שתגיע לעתלית ותקלקל את השלווה הכפרית עם המצוקות שלה. היא נראתה עייפה, מיואשת, טיפות קטנות של זיעה בצבצו מעל השפה העליונה התפוחה שלה – בלי בוטוקס, חשבתי ומיד סילקתי את המחשבה האידיוטית – על מה את חושבת כשאת מביטה באומללות טהורה. ומיד צפו תמונות של אנשים שחורים עם מצ'טות טובחים בנשים וילדים, קוטעים איברים, שולפים תינוקות מבטן אימן וכל הזוועה שראיתי בטלוויזיה עוד לפני שכיסיתי את העיניים. הוצאתי מהכיס שטר של עשרים שקל אחרי שדחפתי בחזרה את זה של החמישים והושטתי לה. היא הודתה לי והחזירה את השטר בידה. חיכיתי שהיא תטמון אותו בכיס או היכנשהו, אבל זה לא קרה. טוב פלטתי, אני הולכת לאוטובוס, והלכתי מהר. הוקל לי שלא שמעתי צעדים מאחור.

(0 👍)

 

#שחרחורת:

עבר שבוע. יצאתי לדוכן החלוקה חוששת שהאריתראית תארוב לי עם המטען העודף של הסבל דווקא שהכול סוף סוף התחיל להיות רגוע. יותר גרוע, אולי היא גם תביא ילדה עם תלתלים כהים וייאוש בעיניים. טוב, בסוף היא באה לבד ועמדה הרחק מדבוקת הנזקקות, מחייכת אלי כאילו בילינו יחד על הסיר בערבות אריתראה. התבלבלת! אדם בילה בקיבוץ על הסיר ולכן הוא מרגיש חייב לכל העולם. היא התקרבה, הושטתי לה שלושה כריכים עם כל סוגי הממרחים (ביצים, מיונז עם גבינה צהובה וטונה), למרוח את הרגשי. שאלתי את מיכל אם נוכל להכניס אותה לרשימה של הקבועים.

"היא חדשה? לא?"

היא מגיעה כבר כמה שבועות ועומדת מרחוק.

"אתיופית?" לא אריתראית… "אה".

"איך קוראים לך?" היא התעניינה.

"אלמז".

"שם יפה לאישה יפה", היא אמרה באנגלית, יוצרת קשר מיידי בכישרון טבעי. ושוב צצו תמונות של אנשים עם מצ'טות טובחים בנשים וילדים. ניסיתי לא להראות שאני מרחמת עליה; כאילו עינויים, אונס, רעב, קטן עלינו הנשים, טריוויאלי. ואולי כן? אולי אנחנו(?)  שורדות הכול, ואת אחותי השחרחורת. פניתי אליה, אלמז, תרצי עוד משהו? "כן, את בעלך", היא לא אמרה, כי שתינו עוד לא ידענו. אם הייתי יודעת הייתי מועכת את התולעת השחורה ומכבה ת'סיגריה על ההפרשות. תגידי, יש לכם תוכים כאלו באריתריאה? הצבעתי על התוכים האומללים כשעברנו בדרך מהקניון לרחוב. היא העיפה מבט מופתע ואמרה, "יותר גדולים". אהה. אבל בטח לא בכלובים אמרתי. "לא, לפעמים אנחנו צדים ואוכלים אותם". אההה מלמלתי, אוכלים, וניסיתי להסתיר את הבעת הזעזוע… לאכול כזה דבר יפה? חשבתי. אבל מה בעצם ההבדל בין תרנגולת לתוכי? ומי כאן קובע את סטנדרט היופי?  או את סטנדרט הרעב, ומי קובע את הנורמה מי אוכל מה ומתי? לילד רעב מותר לאכול קקדו? ג'אקו? בכריך? עם מיונז או קטשופ? מה עם מלפפון חמוץ ועלה של חסה? האם לאיש שבע מותר לכלוא אותם בכלוב?

 #כריךלמישצריך

(0 👍)

 

#אהבה #סיפוראהבה, ובאותו עניין, בערך:

ואז אדם עזב, בלי דרמה. ולא כי סובבתי לו את הגב ושלחתי אותו לאונן באמבטיה (שלא ירעיד את המיטה)… ולא כי #יצאתיכלבה, ולא כי לא בישלתי/לא אפיתי/לא חייכתי/לא הגדלתי אותו. מה כן? אין כן.

באמצע הלילה הראשון היה נדמה לי ששמעתי רחש למטה, ירדתי, וזה לא היה הוא. הייתי עצובה. הוא גם לא ענה לנייד. או שחסם אותי. השארתי לו הודעה בתא הקולי: איפה אתה? למחרת בבוקר עומרי שאל, איפה אבא? ושוב השארתי לו הודעה בתא הקולי: מה עובר עליך? מתי אתה בא הביתה? בערב עומרי שאל, איפה אבא? איפה אבא? וגם בדרך לגן, ולמחרת ולמחרת. מרחתי אותו ב"אבא בצבא ובוא נזמין פיצה"… "אבא מבקר את ההורים שלו בקיבוץ"… "אבא יחזור מחר"…

 (4  12👍)

 

3

 

אני במחלקת יולדות באיכילוב; בקרוב התמונה!

(6 17👍)

 

4

לא תהייה תמונה 👼

28 (ושיתוף של אחותי)

 

5

האם זאת אני? בנקמני?

פוסט נח.קמה לכל מי ששרדה סיטואציה דומה, ואני לרגע לא מתנצלת על התכנים (למרות שיהיו כאלו שיסיימו לקרוא עם שקית הקאה ואולי אפילו ימחקו אותי מרשימת החברים, אבל זה שווה את הקטרזיס:

אתמול קיבלתי במייל מקנדה תמונה של תינוקת שחורה עם עיניים ירוקות כמו של אדם (ובלי הביצית שלי… 😢 כל מי שמכיר אותי יודע כמה רציתי תינוק פונדקאות מאלמז. אבל התינוקת הזו הוא לא פונדקאות ולא שלי, היא של אדם, האקס שלי, ושל אלמז, שחיה עכשיו כפליטה בקנדה בקהילה גדולה של מבקשי מקלט. אני לקחתי אותה לנציבות האו"ם לפליטים בתל אביב ומילאתי איתה את בקשת ההגירה, בטענה של שימוש נצלני בגופה ומעשי אונס חוזרים ונשנים. #על _לא_דבר.

קבלו בתגובה הראשונה את התמונה של אדם איתה, שנראית ממבט ראשון כמו עוד צילום של עוד זוג אוהבים, אחת שחורה והשני לבן, כמו יין ויאנג, כמו אהבה בין גזעית וכל השיט שהתרחש בקיבוץ הממוזער על ראש ההר שאליו עברנו, אדם ואני, בצפייה לילד פונדקאות מאלמז, אבל שימו לב שהוא כרוך סביבה כמו נחש פיתון והיא מתפתלת תחת חיבוק החנק שלו… סיי-נו-מור. התמונה כמובן לא יכולות לספר או להכיל את כל הסיפור מהרגע שאלמז נקלטה בקיבוץ ובזין של אדם, ועד הרגע שבו קיבלתי את התמונה של יורדנוס הפעוטה. וסליחה על ה"זין", אבל זה בדיוק מה שאני מרגישה עכשיו, וממילא רבים מכם תאנפרנדו אותי, וגם זה על הזין שלי, ואם נחזור לתמונות, לא רואים אותי שם וגם לא תראו אותי שם כי הייתי רק רקע בגרסה המקומית ל"סיפורה של שפחה", אני גם מאשימה את עצמי בהתרחשות הזאת מהבחינה ששימשתי משתפ"ית לכל הזוועה שהתרחשה, ולכן גם ניסיתי לכפר על מעשי… מצרפת בתגובה השנייה עוד תמונה, הפעם שלי עם אדם ועומרי, בתקופה הקצרצרה שהיינו באמת מאושרים בקיבוץ. באמת באמת מאושרים.

 #שמחה לאיד.

 ( 21 😢)

נ.ב. אף אחד לא אינפרנד אותי(!)

 

6

החלפתי את הסטטוס לפרודה

( 12👍9)

7

החלפתי את הסטטוס לגרושה

(💔4👍13)

 

8

עדכנתי את תמונת הפרופיל שלי לתמונה  מלפני עשר שנים. דומה יותר למה שאני מרגישה היום. אופטימית! ❤❤❤

(👍19)

 

    arrow2right arrow2right Other readers liked

    נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.