חרפה

"למה לי חיים בלי כבוד

אם כל עוד היה לי הימרתי"

כביש מהיר יכול להיות כמו הים. השמש צורבת בפנים, הרוח מנקה את דרכי הנשימה, הידיים לופתות את מעקה סיפון הפלדה, ריח הריקבון עולה מבטן האנייה. דרייק הוֹרוֹויץ האמין בכך זמן מה בלי שהצליח לאמת זאת: בכבישים המהירים אסור היה לנסוע מחוץ לקבינה, לכן נשאר במקומו, מעיין בתוצאות הליגה האמריקנית במדור הספורט של ה"בולטימור סַן" ואוגר עוד ועוד תרעומת. הוא כמעט לא שם לב לפטפוט המתמיד בין וֵרָזָאנוֹ והנהג, שהחליפו זה עם זה רעיונות, דעות וקללות, ורכן מעט לפנים כדי לשחרר את ראשו: כיוון שהיה בעל הוותק הקצר ביותר בעבודה, נגזר עליו לשבת במושב המתקפל של "גורל מחפיר".¹

הרעיון להעניק למשאית שם זה בא מתצלום ב"נשיונל ג'אוגרפיק" שחולץ מתוך שקית פוליאתילן שחורה. הכול הגיע כך אל הספינה, כמציית למתכונת סודית של גאות ושפל. כשהרים ורזאנו השמן את השקית, חש בכובד של דבר דפוס כלשהו. הוא אמד רגע את משקל השקית, הניף אותה מעלה ומטה אחוזה באגרופו, עיניו עצומות למחצה ושפתיו הדוקות. אחר כך הניח אותה על הרצפה, כרע על ברכיו ובזמן שמישש את תוכנה אמר לחברו: הבני-זונות האלה חושבים שהם יכולים לרמות בן אדם שאוסף זבל כבר חמש עשרה שנה. חוש הריח המקצועי שלו בחן את הריחות העולים מבפנים בעקבות כל לחיצה: אלה מגזינים – המשיך – מהזמן האחרון, במצב טוב; בהחלט ניתנים למִחזור. הוא לא השליך את החבילה למדחס. כשכבר היו בדרך חזרה לתחנה פתח את החבילה וראה שהיא מכילה קטלוגים וגיליונות של "נשיונל ג'אוגרפיק". לא שום פורנוגרפיה. הנהג, שבסולם הדרגות של החברה היה במעמד של קברניט הספינה, הציע שיתלוננו על השכן, לא משום שהפר את תקנות המִחזור, אלא בגין טרחנות. זאת הצביעות הארורה של האדם הלבן, סיכם בקול עמוק, נמוך ועז. ורזאנו פלט נחרת מיאוס ונתן לשקית להתגלגל לירכתי הקבינה. דרייק, שכבר מיצה את מדור הספורט, התכופף לקחת אחד מהמגזינים והחל לדפדף בו. בארוחת הצהריים הוא הראה להם את התצלום. הם עצרו בפארק וחלקו חבילת דג מיובש וקרקרים על שולחן פיקניק. תשמעו, אמר להם, מעבר לרִיוֹ גרָאנדֵה נותנים למשאיות שמות. על השער נראתה משאית עם ארגז פריקה ועל הפגוש האחורי שלה נראו באותיות אדומות המילים "אל תשכחיני". למחרת, לפני שהגיעו לשכונה שבה היה עליהם לאסוף את הזבל, הוא הציע שיכתבו "גורל מחפיר" בירכתי המשאית. ורזאנו הסכים מיד, מצא חן בעיניו הרעיון לשוות אופי אישי למקום העבודה: במכונית הפרטית שלו היו קישוטים שהקנו לה ייחודיות, ולפי דעתו גם אלגנטיות. הקברניט לא טרח לפנות ולהביט בהם כשדנו בעניין. דרייק ציין שהם יכולים להוסיף דגלון, שחור, אמר, ולוורזאנו זה נשמע תמוה אבל גברי. נדרשו להם שבועות לשכנע את הזקן שירשה להם לצבוע את הלוחית; בסופו של דבר הוא נכנע בתנאי שיוותרו על הדגל: התקנות אסרו על תליית חפצים מחוץ לרכב. השמן ניסה תחבולה אחרונה והזכיר לו שהדגל יהיה שחור. כמו התחת שלך, הבהיר. הקברניט אמר לו שאם לא ישתוק הוא יזרוק מהחלון את מחרוזת התפילה שהשמן התעקש לתלות על המראה האחורית בנסיעתם הראשונה יחד.

היום שבו נוכח דרייק הורוויץ לדעת שכביש מהיר באמת יכול להיות כמו ים ומשאית זבל כמו ספינה, הגיע, בניגוד לאמונות הטפלות, בלי כל אות מבשר. בלילה הקודם הוא הלך למשחק בייסבול בליגות הנמוכות עם האחים והאחיינים שלו, שבאו בשעה מוקדמת לאסוף אותו מהתחנה. הוא לא התקשר לאשתו להודיע שיגיע מאוחר; בשבועות האחרונים כל עימות ולו הקטן ביותר הצית בה חמת זעם בלתי נשלטת שלעתים קרובות נאלץ לכבותה בסטירות, והוא לא היה מאלו שמכים נשים. במכונית שאלו האחיינים על בן דודם, והוא משך בכתפיו באדישות ואמר שהוא העדיף להישאר בבית, עם אימא שלו. אחיו, שהיה מעודכן בגיהינום הקטן שעובר עליו, טפח לו שתי טפיחות על השכם לפני שהתניע. בדרך הם לא אמרו כלום, הילדים התווכחו מדי פעם ואביהם השתיק אותם בצעקות כשהחליט שהם מעצבנים. במהלך המשחק הם שתו עד שהצליחו להדאיג את הבן הבכור, שניסה לרסן אותם אפילו בעזרת בכי. כשהפסיקו למכור בירה במחצית השנייה של האינינג השמיני הם נסעו לבר של אופנוענים בשולי הכביש המהיר. הרעיון היה לקנות ארגז ולשתות אותו בדירה של דרייק – הילדים יוכלו לישון עם בן דודם – אבל המקום נראה להם כל כך נעים והחזרה לעיר ארוכה כל כך, והם העדיפו להישאר שם. אחרי כוסית הבֶּרבּוֹן הראשונה יצא האח לתת לילדים קערית בוטנים ואת המפתחות, למקרה שירצו להאזין לרדיו. הזיכרון של דרייק נקטע זמן לא רב אחר כך.

הוא התעורר לבדו, מיוזע וללא רגש אשמה, שרוע על אחד הספסלים במגרש הכדורסל בשכונה שלו. הוא שפשף את פניו והביט בשעון. השעה הייתה כמעט חמש בבוקר. האוויר כמעט לא הצטנן במשך הלילה. הוא האיץ את צעדיו במחשבה שהחום יתחיל להעיק בקרוב; נשארה לו מעט יותר מחצי שעה להתקלח ולאכול משהו לפני שוורזאנו יצפור לרגלי הבניין שבו גר.

הענקת השם "גורל מחפיר" למשאית הזבל היתה רק עוד מוזרות בלתי מזיקה, אחת מיני רבות שנבעו מן השעמום האינסופי שבמלאכת איסוף הזבל. לקברניט נראה שלא ייגרם נזק לאיש אם השם הטוב שבחר הורוויץ המיוסר לספינת העבדים שלו יזכה למעמד רשמי. הוא עצמו קרא כך לספינה כשהסכים להתקנת הלוחית על הפגוש האחורי. עוד קודם הבחין בכך שהשלמה עם גחמותיו של דרייק שיפרה את איכות עבודתו; השיגעונות שלו היו תמיד צנועים ונסבלים: לאכול בשר מיובש וקרקרים ביום שהיה תורו להביא את ארוחת הצהריים; להתרגל להשתמש במונחים מסוימים: צוהר במקום דלת, גשר במקום קבינה, הגאי במקום נהג, בית מצפן במקום תא כפפות. אלה היו מופרעויות זניחות, לפחות בהשוואה למעשי הטירוף של ורזאנו השמן, שהיה מסוגל להתגרות בשוטר או גם להתחיל לבעוט בפחים של בית שמצאו בו זבל שלדעתו לא נארז כהלכה.

דרייק תמיד ראה במשאית הזבל מעין ספינה, אבל נטייתו החריפה בשנה האחרונה, בבוקר סתווי אחד שבו הביאו להם הגלים ארגז של ספרים. בשעה שעסק בקשירת שרידיו של רהיט לסיפון העליון הפסיק פתאום ורזאנו לנוע, ידיו על מותניו ועל פניו הבעה של אי אמון. מה הם חושבים לעצמם, צעק. דרייק כמעט לא התייחס אליו, שכן היה שקוע במלאכתו. זה בטח מפר את כל תקנות פינוי האשפה של ארצות הברית; תראה מה זה, הורוויץ: ספרים, ארגז קרטון, ועוד פתוחה; אני פשוט לא מאמין. דרייק ירד בסולם הירכתיים והציע שישים אותם במדחס וישכח מהם. אי אפשר, הוא ענה. תזרוק אותם לארגז וזהו. זה פשע, הוא צעק. למה? מה זאת אומרת למה; זה נייר שבהחלט ניתן למחזור ואלה ספרים; יש ילדים בלי בית ספר בעיר, ובפרברים העשירים זורקים ספרים. אז תיקח אותם לספרייה, או תגיש תלונה על הכתובת הזאת, שהם לא ממחזרים. השמן הפטיר שזה בדיוק מה שהוא יעשה והכניס אותם לקבינה. אחרי ארוחת הצהריים – אשתו הכינה להם לזניה מפוארת – רגוע ומשועמם בשל הנסיעה הארוכה בחזרה לתחנה, החל לבדוק את תוכן הארגז. הוא דפדף בשניים או שלושה ספרים. על אחד מהם התעכב. תראה מה זה, אמר והראה להורוויץ. איך זה יכול להיות: "שירת עצמי"; יהירות כזאת לא יכולה להיות טובה לילדים. הוא אחז את הספר בשדרתו והשליך אותו מהחלון. האחרים צחקו. הוא המשיך לנבור. בבקשה – אמר כעבור זמן קצר – תראו את זה. הוא הראה להם עותק של "ג'אנקי". זה לא בסדר, וחזר על התעלול. הפעם פגע הספר בתיבת דואר. אוי, "בית הבובות", פריצות, והוא העיף אותו עם סגנון, כאילו היה פריזבי. הוא פלט נחרה: "מקסיקו סיטי בלוז"; עם אוכלי שעועית עלובים אני לא רוצה שום עסק. את זה אני זורק, אמר רב החובל. אי אפשר, השיב ורזאנו, כי יש כאן אחד במיוחד בשבילך, והושיט לו את "לב המאפליה". וזה בשביל הורוויץ: "דרייק בעידן הפירטים". עד שהגיעו לתחנה כל הספרים כבר נחתו ברחוב, פרט לספר על הפירטים, שדרייק התחיל לקרוא עוד באותו ערב. אז העניינים בבית עדיין היו בסדר: לא ייתכן שהוא או אשתו שתו כל כך הרבה אם שבועיים הוא קרא בכל יום שעה או שעתיים.

בקיץ שבו הכביש המהיר היה כמו הים כל זה לא היה אפשרי. לוורזאנו נראה מוזר שהורוויץ כבר מחכה לו, עם פרצוף של ניצול ספינה טרופה, על מדרגות הגישה לבניין שלו. ואפילו יותר שלא הגיב כשעצר את הגלקסי הלבנה שלו בדיוק מתחת לאפו: זאת לא היתה מסוג המכוניות שניתן להתעלם מהן. הוא נאלץ לפתוח בעמל רב את החלון בצד הנוסע ולשרוק לו בחזקה כדי למשוך את תשומת לבו. דרייק נפנף לו לשלום ונעמד בכבדות, כמו צוללן שמתקדם באטיות זהירה על קרקעית האוקיאנוס. הוא לבש את אותם בגדים שלבש יום קודם. השמן ראה מבפנים שהוא פותח באי חשק את הדלת האחורית ומטיל על המושב תיק ספורט מבד, גדול במידה ניכרת מהרגיל. כיסוי הקטיפה המרופד של המושב עמעם אך במעט את הצליל המתכתי הקהה של תכולתו. אתה הולך לשחק בייסבול אחרי העבודה? שאל. לא, אמר הורוויץ. הוא התעקש: הבאת את המחבט, לא? ואת הרובה. כן. כשהיו מחוץ לעיר בחרו ברחוב אקראי, כמו בכל יום, כדי לגנוב שם את העיתון. יש לנו מזל, אמר השמן כשזיהה את השקית הכחולה של ה"ניו יורק טיימס" בגינה הקדמית של בית אחוזה טרומי. כשעצרו לקנות קפה בחנות הנוחות של תחנת דלק לצד הכביש המהיר, דרייק סיפר לו מה קרה.

הוא היה עדיין בשלב המעבר השלו שבין שכרות להנגאובר כשחזר לדירתו אחרי שהעביר את הלילה, או חלק ממנו, במגרש הכדורסל השכונתי. הקואורדינציה שלו הייתה מוגבלת, ומשום כך לקח לו זמן מה להוציא את צרור המפתחות מכיס הג'ינס שלו. הוא חש סחרחורת קלה כשבחר את המפתח הנכון, ולכן השעין את ראשו על הדלת, שנפתחה מכוח ההדיפה. אף על פי שהבין מיד שאשתו עזבה אותו, העדיף לחשוב שהדלת נשארה פתוחה בהיסח הדעת, ואפילו תכנן לצעוק עליה ברגע שתתעורר להכין את ארוחת הבוקר לילד. הוא נכנס הישר למטבח, עדיין בגנבה, ושתה כוס חלב. כשסגר את דלת המקרר ראה את הפתקית שבמרכזה הושארה הקצרה שבהודעות: הלכתי. הוא לקח את הפתק וקרא אותו עוד כמה פעמים, מופתע מכך שאינו מרגיש דבר. לפני שנכנס לשירותים הוא עבר כדי לוודא שלא השאירה לו את הילד, שאתו לא היה יודע מה לעשות.

התחושה שהוא לבד גרמה לו הקלה. הוא פתח את ברז המים החמים והתיישב על האסלה לחכות שהחדר יתמלא באדים לפני שייכנס למקלחת; מאז ומתמיד חשב שלשאיפת אדים יש מעין השפעה מרפאת. התחשק לו להשתין. הוא קם, הרים את מכסה האסלה וראה שבמימיה צפים שני קונדומים. נחשול צורב שגאה משיפולי גבו היכה בו והציף את כולו. הוא בעט בכיסאות, הפך את השולחן, שבר צלחות. בחדר השינה מצא את החלוק שלה מושלך על הרצפה לצד עטיפות הקונדומים המתכתיות; מהלוח למראשות המיטה השתלשל זוג תחתונים שלא היו שלו. הוא לקח אותם והתכוון להעלות אותם באש, ותוך כדי כך הבחין שהם שייכים לגבר גדול הרבה יותר. הוא הפיל אותם מידו והתיישב על המיטה, רקותיו הולמות, מוחו עובר מזעם לרחמים עצמיים. הוא שפשף את פניו כשהבחין בריח. עד מהרה גילה בדיוק במרכז המיטה גוש קקי כזה גדול שלא ייתכן שיצרה אותו אישה.

ורזאנו הגיב לסיפור בשקט ובשוויון נפש מפתיעים. אתה אומר שהוא חרבן במיטה שלך? הורוויץ אישר בניד ראש. הוא בטח ערבי, או סיני. למה? זה לא משהו של נוצרים; חוץ מזה, הוא השאיר תחתונים; גברים אמתיים לובשים בוקסר. הם שתקו, דרייק שקע במושבו תחת כובד ההנגאובר שהחל לקבל ממדים כבירים, בעוד האחר נוהג בידו השמאלית וימינו על סנטרו. כשהגיעו לכביש הצדדי המוליך לתחנה, אמר השמן בנימה של מי שסוף סוף הצליח לפתור תעלומה: ואתה לוקח את הרובה כדי להרוג אותה אם ניתקל בהם. הורוויץ משך בכתפיו. אני הייתי עושה אותו דבר, אחי, סיכם וטפח בעדינות על עורפו של חברו. דרייק היה פגוע כל כך, שהמחווה נראתה לו מנחמת.

השעה עוד לא הייתה שש וחצי וכבר היה חם. אור השמש הלבנבן, שהיה עמום בשל הלחות והשתקף על רצפת הבטון של חניון התחנה, חדר ישירות לחלק הרך והרגיש ביותר במוחו של דרייק. הזיעה שנטפה על לחייו הלא מגולחות עצבנה אותו. הוא נאלץ לרסן את הרעד בידו בעזרת ידו האחרת, כדי לבדוק בשעון מה השעה. נשארו לו עשר דקות ליציאה, והוא הלך לשירותים. שם הקיא את הקפה ושטף את פניו נמרצות. כשהסתכל במראה נזכר שאחיו חזה את הסערה. היה יום ראשון והם נפגשו בדירה של דרייק כדי לאכול צהריים ולצפות במשחק בסדרת הגמר של ליגת הבייסבול. הם שתו בירה בזמן שהכינו נקניקיות על הגריל שבמרפסת. הנשים היו במטבח, עסוקות עם הסלט; הילדים ניצלו את העובדה שעדיין לא התחיל השידור המקדים למשחק ושיחקו בקונסולה ארכאית למדי שמצאו כמה ימים לפני כן ליד פח אשפה בפרבר אמיד. האחים הורוויץ היו שמחים, הזכירו סיפורים מילדותם שעברה עליהם בשכונה שדרייק – הצעיר – עדיין נשאר בה בלי יכולת לעזוב. הכול היה כל כך נעים – הרוח הקרירה, השמיים העזים, האור הבהיר – עד שקרא דרור ללשונו וסיפר שגילה שמקור שמו באדמירל אנגלי בעל מוניטין מפוקפק. הוא נכנס לרגע לדירה ויצא עם הביוגרפיה של סר פרנסיס דרייק ועם טלסקופ – אולי החפץ הקנוי היחיד בין כל החפצים שבביתו. הבכור זנח לרגע את הנקניקיות כדי להאריך את קנה המשקפת ולהביט לעבר הבניין שמעבר לרחוב. תוך כדי כך שאל דרייק אם אביו בחר בשם זה מתוך מחשבה על הפירט. אחיו סגר את הטלסקופ והתבונן בכריכת הספר. כשהשיב את תשומת לבו לגריל אמר שמעולם לא שמע על ימאי פולני, ולכן סביר להניח שאביו בעצם רצה לקרוא לו דֶרֶק. הוא תמיד היה כל כך שיכור וכל כך בור, סיכם, עד שבטח התבלבל במרשם התושבים. כעבור כמה שעות, כשנשארו לבדם מול הטלוויזיה – הנשים והילדים יצאו לפארק – העיר הבכור שהוא לא רוצה להתערב בחיים של אף אחד, אבל הוא שם לב שגיסתו מתנהגת מוזר, כאילו היא מסתירה משהו. מה? שאל דרייק בחשש. אני לא יודע – השיב אחיו – אולי היא שוב בהיריון והיא מפחדת לספר לך, או שהיא מחפשת עבודה. הצעיר משך בכתפיו. בזמן הפרסומות הלך אחיו למטבח להביא שתי בירות. כשחזר לכורסה הושיט אחת לדרייק ואמר לו בנימה האגבית ביותר שהצליח לזייף: והעניין הזה עם הפירטים ממש מוזר, זה נראה לי כמו בריחה, כמו חליפת הבטמן שלא הורדת כשאבא עזב; תחפש לך עבודה אחרת, עבודה רגילה שבה לא תשב כל היום בין שני פסיכים.

הוא יצא מהשירותים ולבש את הסרבל בחדר ההלבשה. גורלו הכביד עליו כשחצה את מגרש החנייה. הקברניט כבר היה על סיפון המשאית, המנוע פעל. ורזאנו עמד וחיכה לו ליד הדלת הפתוחה, חיוך על פניו. תתעודד, הורוויץ, אמר לו, מחכה לנו יום ארוך וחם. באחוריו חש את כיסוי הפלסטיק של המושב בגשר הפיקוד שכבר להט. השמן עלה וסגר את הצוהר. דרייק הכניס יד לתיק והוציא את הטלסקופ; הוא האריך אותו, הביט קדימה ומלמל: עוגן הרם.

הנהג שילב הילוך ראשון והחל לנסוע, מרוצה מכך שלמרות הטרגדיה הטרייה שוורזאנו סיכם לו את עיקריה, הפעילות ב-"גורל מחפיר" מתנהלת כסדרה. האווירה על גשר הפיקוד הייתה מתוחה, ולכן החליט להסתכן בבדיחה כדרך להקל עליה. הוא חשב שהורוויץ האומלל צריך להבין שלעזוב ולהיעזב הם חלק ממחזור החיים של כל מי שמבלה את זמנו בעבודת צוות. ברגע שיצאו משער הברזל של התחנה ניסה לשבור את הקרח. הוא אמר בקולו העמוק ביותר: אז לאשתך נמאס מהנקניקיות הפולניות הטובות והיא העדיפה תמר של בדואי. ורזאנו לא הצליח לשלוט בפרץ הצחוק. דרייק לא הגיב, לכן תקף הקברניט את האחר כדי להראות שהוא בצד שלו: אני לא יודע מה מצחיק אותך, שמן; אשתי המופקרת אומרת שלאיטלקים יש בגודל של זית. התשובה הייתה מידית, וגם ההתנצחות, כמו תמיד. הורוויץ שמע אותה כמו מעבר לקיר של מים. לא היה לו מצב רוח לשום דבר, אז הוא עצם עיניים, בתקווה לישון קצת לפני שיתחיל בריקוד פחי האשפה. מתוך ערפילי נמנומו שמע כעבור זמן קצר את הקברניט, שחשב שהוא ישן, מתענג על הפרט המופלג של הקקי במיטה. הוא אמר ברצינות: ובן כמה הילד? בערך שלוש, ענה השמן. אני שואל את עצמי – השלים הזקן – אם הוא היה נוכח כשהמאהב עשה מה שעשה, איך הוא בטח מחא כפיים כשיצא לו הגוש. דרייק פקח את עיניו בחמת זעם. הוא ראה הבעת אימה על פניו של הקברניט לפני שכיסה אותן בכף ידו והטיח את ראשו בחלון. בלי להפחית מעוצמת אחיזתו בנהג תפס הורוויץ את ההגה בימינו והוריד את הספינה מהכביש. הוא משך בידית בלם היד וברגע שהרגיש שהמשאית נעצרה לחלוטין, חזר על המכות עד שהשמשה הוכתמה בדם. ורזאנו הביט בו אובד עצות; זאת הייתה אולי הפעם הראשונה שהוא זה שנדהם. דרייק אמר לו: זה מרד; באיזה צד אתה, שמאלו עדיין לופתת את פני הקברניט וימינו מגששת אחר התרמיל כדי להוציא ממנו את הרובה. השמן לא חשב יותר מדי: בצד העם, והוא עצמו שלף את הנשק וכיוון אותו אל הזקן. אני מצטער, קפטן, אמר, אבל יש חוקים חדשים.

הם סתמו את פיו בסרט בידוד וקשרו את רגליו וידיו בכבל. הזקן לא הראה כל התנגדות. הורוויץ סידר אותו בהנאה ניכרת על המושב האמצעי, ונטל לידיו את ההיגוי. הם לא הספיקו להתקדם הרבה כשוורזאנו שאל מה הם יעשו אתו. ננטוש אותו על אי. אז אנחנו צריכים להזדרז, לפני שיתחיל העומס בכבישים. הם פנו בפנייה הבאה שמאלה. דרייק בלם את המשאית באמצע ושניהם נשאו את הזקן לשיחים. אני אודיע למשטרה שאתה כאן, הבטיח השמן לקברניט המודח ברגע שהיה בטוח שהורוויץ לא שומע אותו. לפני שיצאו שוב לדרך, הוציא דרייק מהתרמיל דגל שחור וקשר שניים מארבעת קצותיו לאנטנה של "גורל מחפיר".

מה שהתרחש אחר כך היה התדרדרות וברבריות: מרדף והשתלטות, תקיפה, חטיפה; מצור ימי והצתה של חנות משקאות; ההפגזה על שלושה מיני-ואנים חונים זכתה לפרסום כזה עד שנשים בגוש הערים כולו עדיין רעדו שבועות אחר כך רק למשמע שאגה של משאית זבל. כל זאת בפרק זמן היסטרי של שעות ספורות. בצהריים הם כבר היו מכותרים באסונות מעשי ידיהם.

הם עלו על כביש דליל תנועה לכיוון צפון, ורזאנו על ההגה, והטילו עוגן ברגע שמצאו עיקול. דרייק המשיך במשחק היחיד שהיה מוכן להמר עליו: עם כל מה שעשינו היום תעביר את שאר החיים שלך בכלא, אמר. הוא פרש את המפה והצביע על ביצה במפרץ צֵ'סָפִּיק. אפשר להגיע לשם – המשיך – רק בדרכים צדדיות, אז סביר להניח שנספיק לפני שימצאו אותנו; יש שם מרינה גדולה שלא נמצאת בשימוש ובולטת רחוק לתוך הים, אבא שלי לקח אותנו לדוג שם כמה פעמים. השמן הביע הסתייגות: יש לי חברים בכלא, ואני בטח אמצא חברים חדשים כשאני אהיה בפנים; חוץ מזה הבטחתי לקפטן שאני אודיע על איזה אי השארנו אותו. דרייק משך בכתפיו. חברו ציין בנימה של התנצלות: אין מה לעשות, הורוויץ, לסולידריות שלי עם הכאב שלך יש גבול. אז תעזור לי להפליג לשם. זה, בשמחה. בלי להוסיף מילה, ירד מהגשר ועלה בסולם הירכתיים. אחרי תמרון היציאה התקדם ורזאנו השמן לכיוון צפון-מזרח בשיא המהירות. בשביל דרייק הכביש המהיר היה ים פתוח ונקי. כשידיו איתנות על מעקה הסיפון חש את השמש על פניו, את הרוח ממלאת את חזהו, את ריח הריקבון העולה מבטן האנייה.

*עריכת התרגום: משה רון