הסופר חורחה ארננדס הוא כנראה האדם המרתק ביותר שפגשתי לאחרונה. נפגשנו לראשונה ביריד הספרים בגוואדלחרה, ובסוף היום הזה, בעיצומה של התרוממות רוח, שאלתי אותו: רגע, מתי ניפגש שוב? הוא משעשע, נדיב, מכיר את כל הסופרים, מוורגס יוסה וגרסיה מארקס ועד אחרון המטורפים שאיש לא מכיר, הוא קרא ספרים בכל התחומים, הוא חקיין מופלא וער לדקויות של כל רגע חולף, הוא עשוי להצטייר כאיש של מסכות, אבל בגרעין אישיותו הוא מאמין גדול בבני אדם. הסיפור הזה מזכיר קצת את "גטסבי הגדול", ולו בהיבט אחד: הרגע שבו שולף גיבורנו את התצלום של ביל ברטון, מזכיר את הסצנה שבה גטסבי מראה לניק, שלא מאמין לאף מילה שלו, את עיטור הגבורה מהמלחמה ותמונה מחצר אוניברסיטת אוקספורד. בשני המקרים התעלומה היא מי הוא האדם הזה? והפרטים שמתגלים לא מסייעים להתירה, להפך, הם רק מסבכים אותה עוד יותר.
הסיפור כתוב בכישרון, בברק, באירוניה, ללא הסברים מיותרים, ומגולל את קורות הגיבור, שכל חייו מוגן בחיק ההכרה שחברו הטוב ביותר הוא ביל ברטון. אף אחד מלבדו לא רואה את ברטון (אם כי יש עדויות לקיומו, בתמונה, בכיסא ריק בטקס הסיום באוניברסיטה, בראיון בעיתון) - הוא לא מגיע לשום אירוע בחייו של הגיבור, ובכל זאת הגיבור לא מפקפק בחברותם. יש אנשים שמשתוקקים לאחד מבט על העולם עם אדם אחר, שמישהו אחר יפחד מפחדיהם, ולו המשונים ביותר, כמו שהם מפחדים. התשוקה לסימביוזה, שניים שהופכים (לפחות לרגעים מסוימים) לאחד. אולם לפעמים זה לא מסתייע, ואז? ובכן, אם העולם לא מספק לך את אשר אתה זקוק לו, אין מנוס מלברוא עולם אחר.
האם ניתן לאבד שליטה בעולם שבראת לכאורה מדמיונך הקודח, כמו שקרה לגיבור "החצי האפל" של סטיבן קינג? בעודי קורא בסיפור האנין של ארננדס תהיתי כל הזמן: האם חוויה שהתרחשה בחלום משפיעה פחות על הנפש מאשר חוויה שהתרחשה בעירות, האם רק ברטון הלא קיים יכול להיות אותו חבר מופלא שהגיבור נזקק לו? אפשר בכלל לדעת משהו בוודאות בסיפור הזה?
One thought on “ידידות אמת”