כיצד יעלה על הדעת שבמאה ה-17, בעיצומה של תקופת הקונטרה-רפורמציה בספרד, והכניעה האוניברסלית לדוֹגמה הקתולית, יעז סופר לגעת בנושא טעון כמו אונס של אישה, ולרמוז לכך שמדובר בתופעה של אי צדק מובהק שמשרתת את המערכת החברתית והדתית השלטת? סופר זה הוא לא אחר מאשר מיגֶל דה סֶרוואנטס סַאבֶדְרָה, מחבר יצירת המופת "דון קיחוטה דה לה מנצ'ה", אשר פרסם ב-1613 קובץ של 12 נובלות קצרות שהיו בבחינת חידוש מוחלט בסיפורת של תקופתו ובישרו את מאפייני הז'אנר למאות הבאות. אף שסרוונטס - כפי שהוא עצמו דאג להדגיש - היה הראשון לכתוב נובלות קצרות מסוג זה אשר היו חידוש גם מחוץ לספרד, עצם החידוש לא הסתכם בסגנון ובמבנה בלבד. הנובלות - שעל פי כותרתן מתיימרות להיות "אקסמפלריות", כלומר בעלות מוסר השכל ברור - לא רק שהן לא דוגמא להתנהגות חברתית ומוסרית הולמת, אלא שגם אינן מצביעות במפורש על העקרונות המוסריים ועל הלקח שעל הקורא ללמוד מן הקריאה. סרוונטס מבקש מהקורא להיות שותף פעיל, "שידע להתבונן היטב" כפי שהוא מסביר בהקדמה לקובץ, ולהסיק מסקנות משלו. מבחינה זו, הנובלה "כוח הדם" היא אולי המסקרנת והבעייתית ביותר מכולן. מסופר בה במפורש על אונס של אישה צעירה המשתייכת לשכבת האצולה הנמוכה ביותר ("הידאלגו"), ועל חוסר האונים של משפחתה ושלה בתור אישה להביא לתיקון העוולה מצד החוק ולענישת האנס, המשתייך לשכבת האצולה הגבוהה ביותר - מעמד האבירים. אפשרות כזו לא הייתה קיימת בתקופה שבה מתרחש הסיפור. הפתרון היחידי הוא השתיקה: לקבור את הסוד ולהמשיך לנהוג על פי המוסכמות שמכתיבות החברה והכנסייה. סרוונטס לא רק מכניס את הקורא לזירת האונס בתור עד לפשע ולאדישות והאכזריות של התוקף, אלא גם בוחר לסיים את הנובלה באופן שמעורר בקורא פליאה ואף דחייה. אף על פי כן, הקורא שיענה לבקשתו של סרוונטס ויידע לפענח את האירוניה החדה של הטקסט, יוכל להבין את הביקורת החריפה שלו כלפי חברה צבועה ואכזרית שלא משאירה לקורבן פתרון אחר מאשר נישואים (אומללים, כפי שנרמז בטקסט) לתוקף. כך, מה שנראה בקריאה ראשונה "סוף טוב הכול טוב", בהחלט רחוק מלהיות כזה אם "נדע להתבונן היטב", כפי שמורה לנו סרוונטס.