פרויקט הסיפור הקצר

search

לוניס בן עלי | מקור:

כיצד לזרוק סופר אל חור שחור – פרק מתוך הנובלה: "בדידותם של הדברים האובדים – הסיפור המוזר על רצח מורקמי"

תרגום : איציק שניבוים

Introduction by ז'אן דוסת

בפרק קצר זה מתוך הנובלה "בדידותם של הדברים האובדים - הסיפור המוזר על רצח מורקמי" ממשיך הסופר האלג'ירי לוניס בן עלי לגולל סיפור שמדהים ומבלבל את הקורא. הוא פותח את הרומן בדבריה של וירג'יניה וולף, כדי לבשר לנו שאנו עומדים לקרוא שקרים מעורבים באמיתות, וכך מיטלטל הקורא בנדנדה מבלבלת: הכותב מטיל אותו אל קרקעיתו של שקר אדיר ומבקש ממנו להאמין לכל מה שהוא קורא. "אני לא טווֶה דמיונות, אני אומר את האמת. את האמת על מה שחוויתי באותו יער. את האמת על הפשע שביצעתי נגד הסופר הארור". זה מה שהמספר כותב כבר בפרק הראשון – פרק ההודאות המוביל אל שאר פרקי הרומן. הוא רוצה לחסום את ספקותיו של הקורא, וחוזר ומעורר את אותם ספקות עצמם בפרק הזה. כאן שב המחבר לשחק משחק של חתול ועכבר עם קוראיו. הוא מטיל ספק בכל מה שתאר בפרקים קודמים. הוא מאשים את עצמו בשיגעון שהביא אותו להזיות האלה שהולידו סיפורים דמיוניים שאנו חייבים להאמין להם, משם שהם עובדות שהמספר ראה, אם בדמיונו: הבאר העמוקה והמלאה בסיפורים שכרויה בתוכו, ואם באמת שלמעשה היא שקר שעלינו להאמין לו. וכדי לצאת מהמבוך של "בדידותם של הדברים האובדים" על הקורא לקרוא בסבלנות, לחזור לפעמים אחורנית, להלך לאט בשדה המוקשים שהסופר טמן בשעה שהָזָה. הפרק הזה יעורר אולי סקרנות לדעת את שהתרחש ומה שעתיד להתרחש בהמשך, ולדעת בוודאות שאנחנו בתי קברות חיים, ומסתירים את קורבנותינו עמוק בקרבנו.    

קראו עוד

אתה יודע?

היום אינני מאמין לעצמי עוד. כל מה שקרה לי נדמה בעיניי כעת כמין תיאור פנטסטי של אירועים שמתרחשים רק בסיפור דמיוני. התמונות והזכרונות נושרים עלי בשטף מוזר, עד כדי כך שאיני מבחין בין זיכרון לדמיון. אני יודע רק שמצאתי את עצמי מדבר ומדבר.

מאז מות אבי נפתחו לפָנַי שערים של עולם אחר: מפגשי עם מוּרַקַמי, סיפורו של חברי מַיְמוּן, מפגשי עם מלאך המוות — נערת היער – כל זה נראה כמו שיגעון. זהו השיגעון.

אני יודע שציינת ברישומיך את ההערה הזו, ומתחת למילה "משוגע" מָתַחְתָ קו או שנים או שלושה. אתה עושה את עבודתך, אדוני. לא אאשים אותך. את מי יש לי להאשים? אף אחד. אני חושב שמה שקרה לי אינו מצדיק האשמות, לא חשוב לי עכשיו אם אתה מאמין לי או לא, כי מה שקרה לי היה לחלק ממני. אתה סבור כמותי?

בבקתה שביער הייתי בחברתו של מורקמי, כמו שאמרתי לך. באותו יער נקמתי בו. הרגתי אותו. השלכתי אותו אל בור עמוק שהמתין לי שם מאז ומעולם. האם מצאתם את גופתו? חפשו אותה היטב, אל תתיאשו. היא קבורה במעמקי בור עמוק מאוד.

אסור היה לו לכתוב את הסיפור ההוא, משום שפרצה מתוכו קללה מסוכנת שהביאה למות אבי, ולפני כן למות אמו של כותב המכתב האלמוני. אני שב ואומר לך, אדוני, שזה סיפור ארור. היה עליו לשלם את המחיר. לא ייתכן שלא להעניש מי שכותב סיפורים מסוכנים.  

היה זה הוא שביקש ממני ללכת איתו ביער. האם הוא ידע את כוונותיי האמיתיות? במכתב שכתבתי ביקשתי ממנו שיפגוש אתי.  אני חושב שהוא אכן הסכים לפגוש אותי, ובחושי מספר הסיפורים הוא הבין שבאתי לקיים הבטחה שהבטחתי לעצמי. כן, זהו ההסבר ההגיוני. בדרך, סיפר לי דברים רבים. הוא סיפר לי על יחסו אל המוות. הוא אינו מפחד למות, כך אמר, משום שהמוות הוא בסך הכל שער שדרכו אנו עוברים בדרכנו אל עולם אחר, שהוא מימד אחר. הוא הביט בי וחייך: "אתה מאמין בקיומו של השער הזה לעולם האחר, ונוכחותך ביער הזה איננה צירוף מקרים גרידא".

קראת את מה שכתב דנטה בשירו הראשון? "איני יכול לספר איך בדיוק נכנסתי. כה רדום הייתי, עד כי נטשתי את דרך האמת". דנטה הגדול ירד אל השאול, ותיאר את השאול כיער מסתורי רדוף רוחות משוטטות. הוא פגש שם במשורר הרומאי הגדול וירגיליוס. הבנתי שכוונתו אלי, כי עד רגע זה אינני יודע איך הגעתי ליער הזה. חברי היה מימון, כותב הרומנים, ואילו וירגיליוס היה משורר. מימון היה המפתח אל היער. הוא גר בעיירה "רִגְ'ל אל-כַּלְבּ" אחרי שנים רבות שבהן חי בָּעיר אצל דודתו. העיירה נמצאת מול הכפר, ומימון היה המדריך שלי בשביליה המפותלים והמסתוריים, כפי שוירגיליוס היה מדריכו של דנטה במסעו המופלא. ללכת בתוך יער הוא ללכת אל הבלתי-נודע.

אומר לך אדוני, אתה יכול לרשום את זה אם אתה רוצה, כי אני נכנסתי עכשיו לתוך אזור בתודעה שבעולם הריאלי אינו אלא חיקוי לעולם נסתר ומוזר שמעבר ליכולתו של השכל לתפוס. אני הפכתי לדנטה אליגיירי שונה: הוא רצה להציל את בתו מן השאול לאחר שהתאבדה, ואני רוצה לנקום ברוצחו של אבי.

לא אסתיר ממך שפיעמה בי תקווה מוזרה שאראה את אבי. מימון אמר לי שהוא ראה אותו בחלום יושב בבקתה וקורא את "היער הנורווגי".

צעדנו בשבילי אותו יער עמוק. מורקמי אמר לי שהיער הזה הוא תוך-תוכי. אתה מאמין? שוטטנו בתוכי! אני מבקש ממך, תרשום גם את זה, לא מעניין אותי אם העולם יאמין לדבריי או לא. אם נכון מה שאותו בן-בליעל אמר, פירוש הדבר שאני הייתי בתוכי.

הקשבתי לו בשקט זהיר וחשבתי על הדרך חזרה. מה שמוזר הוא שבמשך כל הזמן שצעדנו לא חשתי שום פחד או היסוס. נראה לי שהיעד שלי ברור ושאני צועד אל ישועתי. מבט אל מורקמי יגרום לך לחוש ידידות מסוימת כלפיו וזה דבר משונה, אבל אני נלחמתי בו כדי שתשוקתי לדקור אותו לא תשכך. אמרתי "לדקור אותו"? אינני יודע מדוע אמרתי זאת עכשיו, משום שלמען האמת לא דקרתי אותו. השלכתי אותו לבאר מפחידה בין עצי היער. חברי מימון הראה לי היכן נמצאת הבאר או הבור – אפילו מורקמי ידע היכן היא. הוא הפסיק ללכת ואמר לי שהגענו. קשה להבחין בבור הזה, משום שהוא מתמזג בסביבתו במידה שמעוררת סחרחורת. עצרנו ליד המקום המשוער. פתאום הופיעה הנערה בעלת השמלה הכחולה – שבה והופיעה. היא עקבה אחרינו? קשה לי לדעת. היא התחילה לחייך אלינו ונופפה לנו בידה הקטנה. לאחר מכן  אמר לי מורקמי שהגיע הזמן ללכת – הכל נגמר ברגע שמתים. האם הוא ידע את כוונותי? רק באותו רגע הבנתי שאנחנו עומדים על שפת הבור. לא הרגשתי איך ידי דוחפת אותו לבור השאול החשוך. בנפלו אל מעמקיו מבשרי הרעות החיוך לא מש מפניו. חיוכו המסתורי דבֵק בי עד עכשיו. זה הזיכרון האחרון שיש לי ממנו.

אל תשאל אותי שוב, אדוני, איפה נמצא הבור ההוא. הוא נמצא במקום כלשהו בתוכי – בתוך כל אחד מאיתנו שמסתיר בית קברות מלא בגוויות הרוגיו.   

0
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments

arrow2right arrow2right Other readers liked

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.