Write Stories

זיאד ח'דאש | מקור:ערבית

כרים הרומנטי, רוחץ המתים

תרגום : אילנה המרמן

הקדמה מאת רים ע'נאיים

קולו של הסופר הפלסטיני זיאד ח'דאש הוא תופעה ייחודית בזירה הספרותית הפלסטינית, הוא מטביע את חותמו על היצירה הפלסטינית הצעירה כבר יותר מעשור. ח'דאש כותב סיפורים לא מתוך התפיסה הפוליטית המסורתית הישנה של מחויבות לסוגיה הפלסטינית, אלא ברצינות ובאחריות של חייל לוחם-מובס, וזאת מתוך מחויבותו לזכויות האדם הפלסטיני ודאגותיו היומיומיות והקיומיות. הוא חודר אל תוך הסצנה הסוריאליסטית היומיומית של הפלסטינים החיים במחנה פליטים. הסיפורים הקצרים שכותב ח'דאש מקבלים צביון גרוטסקי לפעמים, ומשתרשים בלב החיים המקומיים של הקולקטיב הפלסטיני, ומשם הם פורשים כנפיים ועפים גבוה לכיוון הקוסמי. המציאות היא חומר הגלם היסודי שממנו ח'דאש בודה עלילות שנעות בין הומור שחור, לבין אירוניה, גרוטסקה וסגנון מקאברי היוצרים איכות טקסטואלית נדירה .

קראו עוד

"אני איש רומנטי, פראי אדם שכמוכם, ואני מעריץ את ניזאר קבאני." – במשפט האחד הזה היה כרים עונה ללעגם של האנשים ולהאשמות שטפלו עליו. מכאן שם התואר "הרומנטי" שאנשי המחנה הדביקו לשמו. בכל פעם שהייתי רואה את כרים הרומנטי בדרך שהאנשים היו הולכים בה בשובם אל המחנה, הייתי צועק לו מרחוק: הֵי, כרים, התרחק מהדרך, האנשים יכעסו ויפגעו בך.

כרים מצא לו דרכים משלו להגיע בהן אל ביתו שבמחנה, ונראה היה שהוא משלים עם הפתרון הזה. איש לא הלך בדרכים שלו, וכאשר קרה שתעה אדם מהמחנה בדרכו והלך בדרך של כרים, היה כרים צועק אליו מרחוק: "הֵי, בחור, אני כרים הרומנטי רוחץ המתים, תתרחק, תתרחק," וכך היה מרחיק מעליו את האנשים הסולדים ופוחדים ממנו.

אבל לפעמים היה כרים שוכח או שנמאס לו והוא הלך בדרכים שלנו. האנשים היו יוצאים אז מדעתם והיו רודפים אחריו מרחוק באימה ובצרחות. כרים היה מתרחק במהירות ומקלל את המחנה ואת קרוביו ואת גופות המתים ואת פלסטין ומאיים עליהם בגורל איום ונורא.

"בסוף, פחדנים, אתם תגיעו אלי ואז אשפד את גופותיכם על מוט אחת אחת ואתאמן בהן בקליעה למטרה."

האנשים שמעו ומתו מפחד, והיססו ונועצו זה בזה במבוכה, מה טוב יותר: לפייס את כרים כדי להציל את גופותיהם ואת גופות קרוביהם מהטלת מום או להתלונן  עליו במשטרה? האנשים ידעו שכרים הוא רוחץ המתים היחיד בבית החולים בעיר ושאסור לאף אחד מקרובי המת להיכנס בזמן שהוא רוחץ את גופתו, מה שנתן בידי כרים קלף חזק מאוד במלחמה בינו ובין אנשי המחנה. אף אחד לא ידע בדיוק מה עושה כרים בגופה שהוא רוחץ, האם הוא גונב ממנה איברים כמו שהשמועה מספרת? האם הוא דוחף לנקביה חפצים זרים כשיטה יצירתית לבזות אותה? ואולי הוא יורק עליה ומכה אותה ובועט בה ודוקר אותה?

כך הפקיר כרים את האנשים לחסדם של הדמיונות והחרדות שאיומיו עוררו בהם.

הפחד הגדול מפני כרים מקורו היה בשמועה שהפיץ במחנה צעיר שטופל בבית החולים: "ראיתי אותו הולך במסדרונות של בית החולים עם ראש של בנאדם ביד והאנשים בורחים ממנו."

"ראית אותו בעיניים שלך?"

"כן, בעיניים שלי, בחיי!"

ימים אחדים אחרי שנפוצה השמועה נכנס כרים הרומנטי למכונית הפורד של המחנה ועל כתפו תלויה שקית פלסטיק שחורה מלאה בדברים מוזרים. רק אלוהים וכרים ידעו מה יש בה. במקרה היה בין הנוסעים במכונית הצעיר שראה את כרים עם ראש של אדם. הצעיר פלט צעקה שטלטלה את המכונית: "בחיי, ראיתי אותו הולך עם ראש של בנאדם". מיד קמו הנוסעים ממושביהם, כולל הנהג, ונמלטו מהמונית. הם רצו אל שוטר תנועה וחזרו אתו אל המכונית והצביעו על כרים, שרק הוא נשאר לשבת בה ולא הבין מה קרה. גם השוטר היה מבולבל ומפוחד.

אף אחד במחנה לא אוהב את כרים, אף אחד לא רוצה לדבר אתו. כי כרים איש מפחיד, פשוט מאוד. הוא חי במחנה עם אשתו ושלושת ילדיו, חלונות ביתו מוגפים לרוב, ילדיו משחקים בחצר האחורית שמוקפת בחומת בטון. השמועות על כרים תפחו עד כדי כך שסוּפר עליו שהוא חותך מהגופות שהוא רוחץ איברים מסוימים ומוכר אותם ליהודים. המלחמה נגדו לבשה ממדים חריגים, כי הופעת המילה יהודים בסיפור חידדה את הרגישות והגדילה את המתח.

הפָּרשה של כרים והגופות ואנשי המחנה משכה את תשומת לבי והחלטתי שאלך בדרכים שהוא הולך בהם ואדפוק על דלתו. החלטתי לברר את האמת ולכתוב עליה.

"כרים, צר לי שאתה בצרה כזאת, וגם אני, כמוך, אוהב את ניזאר קבאני. אני רוצה ללכת אתך יחד בדרך שלך ולשוחח אתך. אני רוצה לכתוב עליך."

"זה טירוף להתווכח עם האנשים. אני מסריח ובכיסים שלי יש איברים של גופות ואתה עלול לחטוף מחלה, הרי זה מה שאומרים עלי. לך איתם!"

דרכו של כרים סירבה לקבל אותי. ראיתי אותו מתרחק מלפני ונעמד בקצה הדרך שלו לחכות לָאמבולנס שבא בכל בוקר להסיע אותו למחנה, אחרי שנהגי המוניות סירבו להסיע אותו.

אבל ערב אחד דפקתי על דלתו, לתדהמת השכנים, ובזרועותי קופסת קרטון מלאה ספרים מאת ניזאר קבאני, ושמעתי אישה אחת אומרת לחברתה:

"הוא לא נראה לך כמו אחד שסוחר אתו בגופות? תראי את הקופסה שהוא מחזיק."

כרים פתח את הדלת ובירך אותי במבוכה:

"ברוך הבא, אדון… כן?"

פתחתי את הקופסה לפניו וספריו של ניזאר  נשפכו החוצה. כרים יצא מגדרו מרוב שמחה. הוא הוליך אותי פנימה, קרא לילדיו ולאשתו, וכולם שמחו בספרים ועמדו על כך שאוכל אתם ארוחת ערב. ביליתי את כל הלילה במחיצתו של כרים, הוא הרעיף עלי פירות וממתקים וחלבה ופיצוחים ותה ואני הרעפתי עליו מעשיות וסיפורים על ניזאר ועל חייו וקראתי באוזניו שירים שעדיין לא הכיר. ראיתי בעיניו דמעות. פתאום הוא חיבק אותי:

"אדוני המלומד, האם זה הגיוני שאחד שאוהב את ניזאר יחתוך איברים מגופם של בני אדם וימכור אותם ויתהלך עם ראש של בנאדם?"

"מה פתאום, כרים, אני אף פעם לא האמנתי בשמועות האלה וההוכחה היא שאני יושב אתך הלילה."

בבוקר יצאתי מביתו של כרים. הוא ליווה אותי לדלת, היה מאושר מאוד ורגוע, חיבק אותי ולחש באוזני:

"אני רוצה שלבך יהיה שקט לגמרי, אדון – אני אתייחס אליה בכבוד וארחץ אותה היטב ואדקלם מעליה שירים של ניזאר שאני אוהב."

"אני לא מבין, כרים יקירי, אל מי תתייחס בכבוד ואת מי תרחץ? "

"את הגופה הנהדרת שלך, אדון."

Liked the story? Comment below.

avatar