פרויקט הסיפור הקצר

search

ג'ק לונדון | מקור:אנגלית

להבעיר מדורה

תרגום : עודד וולקשטיין

שאטרסטוק

מי שיוצא למסע לבדו יקדים להגיע למחוז חפצו…

אך בל יצא איש למסע לבדו אחרי שהגיע הקור ל־45 מעלות מתחת לאפס או למטה מזה.

מחוקי נהר היוּקוֹן.

השחר הפציע קר ואפור, קר מאוד ואפור מאוד, כשפנה האיש מנתיבו הראשי של נהר היוקון וטיפס על הגדה הגבוהה, מקום שם שביל מטושטש שלא רבים פקדו הוליך מזרחה מבעד ליער עבות של אשוחיות. היתה זו גדה תלולה, והוא נעצר להשיב את נשימתו כשהגיע לראשה, והתבונן בשעונו כדי לספק לעצמו אמתלה למעשה. השעה היתה תשע. ובשמים לא שמש ולא צל־צלה של שמש, אף שהיו חפים מענן. זה היה יום בהיר, ובכל זאת לבשו הדברים איזה מעטה חושך לא־מוחש, עגמומית דקה שאִפללה את היום, וזאת משום היעדרה של השמש. עובדה זו לא הטרידה את האיש. הוא היה רגיל במחסור בשמש. חלפו ימים מאז ראה את השמש, והוא ידע שיצטרכו לחלוף כמה ימים נוספים בטרם יציץ אותו גלגל מרנין מעל לקו האופק בכיוון דרום וכבר יצלול וייעלם מן העין.
האיש שלח את מבטו לאחור, אל הדרך שעלה בה. נהר היוקון השתרע לרוחבם של שני קילומטרים כמעט, נחבא תחת שכבת קרח שנערמה לגובה מטר. על גבי הקרח נערם השלג לאותו גובה. הנהר היה לבן־טהור מקצה ועד קצה, נגול בגלים עדינים במקומות שהכפור יצר סכרים של קרח. מצפון ומדרום, לכל מלוא העין, נפרש לובן אחיד וצח, מלבד קו דק וכהה שהתעקל והתפתל דרומה מהאי המחופה אשוחיות, ואז התעקל והתפתל צפונה משם, ולבסוף נעלם מאחורי אי נוסף, מחופה אשוחיות גם הוא. קו דק וכהה זה היה הנתיב — הנתיב הראשי — שנמשך 800 קילומטר דרומה אל מעבר צ'ילקוּט שבְּדַייאִי ואל המים המלוחים; ו־100 קילומטר צפונה לדוסון, ומהלך 1,600 קילומטר צפונה משם לנוּלאטוֹ, ולבסוף לסנט מייקל שבימת בֵּרינג, מהלך 2400 קילומטר נוספים.
ואולם כל זה — הנתיב המפליג למרחקים נעלמים בקו דק וכהה, חסרון השמש בשמים, הקור העצום, הזרוּת והמוזרוּת החופות על הכול — לא הותיר שום רושם על האיש. ולא משום שכבר היה מורגל בכל אלה. זה מקרוב בא לארץ — "צֶ'צ'אקוּ" ("חדש") בפי בני המקום — וזה לו החורף הראשון בה. מכשלתו העיקרית היתה קוצר דמיון. הוא היה דרוך ומהיר תפיסה בכל האמור בעובדות החיים — בעובדות לבדן, ולא במשמעויותיהן. 45 מעלות מתחת לאפס היו בגדר עובדה, שפירושה לדידו אקלים קר ולא נוח, ותו לא. העובדה הזו לא עוררה אותו להגות בשבריריותו כיצור החי בחוֹם, או בשבריריות האדם באשר הוא, שמחוץ לתחום מעלות צר אינו יכול להתקיים; היא לא השיאה אותו להפליג בהשערות בדבר האלמוות ומקומו של האדם ביקום. 45 מעלות מתחת לאפס היו שקולות בעיניו לכפור שיש להתגונן מפני נשיכתו המכאיבה באמצעות כפפות, מגני־אוזניים, מוקסינים חמים וגרביים עבים. 45 מעלות מתחת לאפס היו לדידו 45 מעלות מתחת לאפס, לא פחות ולא יותר. המחשבה שהדברים אינם מתמצים בזה מעולם לא עלתה בדעתו.
כשפנה להמשיך, ירק במהורהר. קול ההתפצחות החד והנפצוצי הקפיץ אותו. הוא ירק שוב. ושוב התפצח הרוק באוויר בטרם הספיק להגיע לשלג. הוא ידע שבקור של 45 מעלות מתחת לאפס הרוק מתפצח על השלג, אבל הרוק שלו התפצח באוויר. אין ספק שהמעלות צללו מטה מ־45 מתחת לאפס — הוא לא ידע עד כמה. אך המעלות לא העלו ולא הורידו. הוא היה בדרכו למחנה הישן, שמאלה מהצטלבות הדרכים של נחל הֶנדֶרסון, והבחורים כבר חיכו לו שם. הם חצו את פרשת המים ובאו דרך נחל אינדיאן, ואילו הוא הלך בדרך עוקפת כדי לבדוק את האפשרויות להוציא בולי עץ באביב מהאיים הפזורים לאורך נהר היוּקוֹן. הוא עתיד להגיע למחנה עד השעה שש; כן, מעט אחרי החשכה, אך הבחורים יהיו שם, מדורה תבער, ארוחת ערב חמה תחכה. אשר לארוחת הצהריים, הוא הצמיד את כף ידו לצרור שהזדקר מבעד למעילו. למעשה נטמן הצרור מתחת לחולצתו, עטוף במטפחת, מוצמד לעור החשוף. היתה זו הדרך היחידה למנוע בעד הרקיקים מלקפוא. הוא חייך לעצמו בסיפוק בחושבו על אותם רקיקים, שכל אחד מהם נחתך לאורכו והוספג בשומן חזיר ומולא בנתח נדיב של קותלי חזיר מטוגנים.
הוא צלל בין האשוחיות הגדולות. השביל הסתמן במטושטש. שלג בגובה שלושים סנטימטר נערם מאז חרשה המזחלת האחרונה את נתיבה ביער, והוא שמח כי שום מזחלת אינה מכבידה את צעדיו. לאמיתו של דבר לא נשא עמו דבר מלבד ארוחת הצהריים הצרורה במטפחת. ובכל זאת הופתע מהקור. קר, זה בטוח, הסיק בעודו מעסה את עצמות לחייו ואת אפו חסרי התחושה בידו עטוית הכפפה. הוא צימח שפם נאה, אך השיער שעל פניו לא חסה על עצמות הלחיים הגבוהות ועל האף הלהוט, שהטיח עצמו בתוקפנות באוויר הכפורי.
לרגלי האיש טפף כלב, האסקי גדול בן הארץ, זאב־כלב אפור פרווה ראוי לתוארו, שלא נבדל במראהו או במזגו מאחיו, הזאב הפראי. החיה היתה מדוכאת מחמת הקור העצום. היא ידעה שאין זו השעה למסעות. חושיה סיפרו לה סיפור אמיתי יותר מזה שֶשָנָה משפט השכל באוזניו של האדם. בפועל, לא זו בלבד שהמעלות צללו מטה מ־45 מתחת לאפס; הן צללו מטה מ־50, מטה מ־55. הן עמדו על 60 מתחת לאפס. הכלב לא ידע מאומה על מדחום. קרוב לוודאי שבהכרתו לא היתה הגדרה חדה כבמוחו של האיש לקור המופלג. אך לחיה היו חושים. היא חשה מין אי־שקט עמום אך נוסך חרדה, שהנמיך את רוחה וגרם לה לדשדש כמתגנבת בעקבות האיש, לארוב בדריכות לכל תנועה חריגה כאילו ציפתה ממנו להיכנס למחנה או למצוא מחסה באיזה מקום ולהבעיר מדורה. לְמוּד מדורות היה הכלב, וכעת רצה מדורה, ובאין מדורה ביקש לחפור לו שוחה בשלג ולהתכרבל ולשמור את חום גופו מהאוויר.
הלחות הקפואה של נשימתו איבקה את פרוותו בפתותים של כפור, והבל פיו המתגבש הלבין כליל את לסתותיו, חוטמו וריסיו. זקנו האדום ושפמו של האיש התכסו אף הם במעטה של כפור, אלא שזו היתה שכבה מוצקה יותר, שהתעבתה לכלל קרח של ממש עם כל נשיפה חמימה ולחה שפלט. האיש לעס טבק, וחרטום הקרח שצימח על פיו סגר על שפתיו, כך שהיה מנוע מלהסיט את סנטרו בכל פעם שירק את הנוזל. כך אירע שזקן גבישי כעין הרמץ וכמרקמו הלך והתארך על סנטרו. אם הוא ייפול עתיד הזקן להתנפץ, כמו זכוכית, להמון רסיסים פריכים. אך האיש לא נטרד מגידולי הכפור האלה. היה זה עונשם של כל לועסי הטבק בארץ הזאת, שהוא כבר חרש את שביליה בשני ימי קרה. הוא ידע שאותם ימים לא היו קרים כיום הזה, אך בכל זאת נרשמו בהם 40 ו־45 מעלות מתחת לאפס.
הוא הוסיף והתקדם במישור המיוער, ואחרי כמה קילומטרים חצה חלקה רחבת ידיים זרועה ציצות שחורות קפואות והמשיך במורד הגדה ליובל קטן שמימיו קפאו. היה זה פלג הנדרסון, והוא ידע כי נותרו לו עוד כ־15 קילומטר עד הצטלבות הדרכים. הוא הביט בשעונו. עשר. הוא התנהל במהירות של שישה קילומטרים לשעה, וכעת חישב ומצא שהוא עתיד להגיע להצטלבות בשתים־עשרה וחצי. הוא החליט לאכול שם ארוחת צהריים כדי לחגוג את המאורע.
הכלב שב וצנח לרגלי אדוניו, שפל רוח וזנב, והאיש הלך וסבב את הפלג הקפוא. תלמיו של נתיב המזחלות הישן נראו בבירור, אך עקבותיהם של אחרוני ההולכים נקברו תחת 30 סנטימטר של שלג. מזה חודש לא הילך איש במורדו או במעלהו של הפלג הדומם. האיש התקדם בהתמדה. מטבעו לא נטה לחשיבה, ובאותה עת לא נמצא לו דבר לחשוב עליו מלבד זאת, שיאכל ארוחת צהריים בהצטלבות הדרכים, ובשש בערב יהיה במחנה עם הבחורים. לא היה איש לדבר עמו; ולוּ היה, הדיבור היה נבצר ממנו, משום חרטום הקרח שסגר על פיו. לפיכך הוסיף ללעוס טבק באפס דעת והניח לזקן הרמץ להתארך עוד ועוד.
מדי פעם שבה והבהבה במוחו המחשבה שקר מאוד, שמעולם לא ידע קור כזה. בעודו מהלך עיסה את עצמות לחייו ואת אפו בגב ידו עטוית הכפפה. הוא עשה זאת בתנועה אוטומטית, בימינו ובשמאלו לסירוגין. אך ככל שעיסה, ברגע שחדל עזבה התחושה את עצמות לחייו, ובמשנהו הסתלקה גם מקצה אפו. לחייו עמדו לקפוא; הוא ידע זאת, וחש מדקרת חרטה על כך שלא חבש על אפו מגן, כדרך שעשה בּאד בעתות של כפור. מגן ממין זה מכסה גם את הלחיים, ומציל אותן. אך ככלות הכול, אין זה משנה. מהן לחיים קפואות? קצת כואב, זה הכול; שום דבר רציני.
ראשו של האיש אמנם היה מרוקן ממחשבות, אך מבטו היה חד, והוא השגיח בשינויים לאורך הפלג, בפיתולים ובעיקולים ובערימות העצים, וכל הזמן נתן את דעתו על המקום שבו הוא מציב את רגליו. פעם אחת פנה בעיקול הדרך ולפתע נרתע כסוס נבהל, סב על עקביו ונסוג כמה פסיעות לאחור. הוא ידע שהפלג קפוא עד קרקעיתו — אין פלג שיוכל להזרים את מימיו בחורף ארקטי כזה — אך הוא ידע גם כי יש מעיינות המבעבעים מצלעות ההרים ומפכים מתחת לשלג, ומעל הפלג עטוי הקרח. הוא ידע כי מעיינות אלה לא קפאו אפילו בימים הקרים ביותר, וידע גם את סכנתם. אלה היו מלכודות שהטמינו מתחת לשלג אגני מים, אשר יש ועומקם 10 סנטימטרים ויש ועומקם מטר. לפעמים היו הבריכות הללו מוסוות בשכבת קרח שעובייה שני סנטימטרים ושלג מכסה עליה. לפעמים שכבות המים והקרח נערמו זו על גבי זו לסירוגין, ואם צעדך ניגף בהן הבקעת שכבה אחר שכבה, וסופך שטבלת עד מותניך.
מן הטעם הזה נרתע בבהלה כזאת. הוא הרגיש שמצע השלג נשמט תחת רגלו ושמע את קול הפיצוח של הקרח החבוי תחתיו. כף רגל רטובה בכפור כזה משמעה צרה וסכנה. לכל הפחות משמעה עיכוב, כי יהא עליו לעצור ולהבעיר מדורה, ולחשוף את כפות רגליו בחסותה בעודו מייבש את הגרביים והמוקסינים. הוא עמד ובחן את הפלג ואת גדותיו, ובא לידי מסקנה שהמים נבעו מימין. הוא הרהר עוד רגע בעודו מעסה את אפו ולחייו, ואז פנה שמאלה, הלך במשנה־זהירות ושקל את מדרך רגלו עם כל צעד. כשיצא מטווח הסכנה, הגיש אל פיו קומץ טבק רענן וחידש את מצעדו המהיר. במהלך השעתיים הבאות נתקל בכמה וכמה מלכודות דומות. על פי רוב היתה חזותו של השלג המחפה על הבריכות הנסתרות שקועה וגבישית, וגילתה את הסכנה. ובכל זאת פעם נוספת כמעט שמעד; ופעם אחרת הניע אותו החשד לדרבן את הכלב ללכת לפניו. הכלב לא רצה ללכת. הוא קפא במקומו עד שנדחף קדימה ברגלי האיש, ואז חצה במהירות את המשטח הלבן והאחיד. לפתע נבקע השלג תחתיו, והוא התחבט וחתר גמלונית הצדה, עד שנחלץ משם לאחיזה מוצקה יותר. רגליו נרטבו, והמים שדבקו בהן הפכו כמעט בו־ברגע לקרח. החיה התנפלה בלשונה על הקרח שסגר על רגליה, ואחר כך קרסה בשלג והחלה נושכת בפראות את הקרח שהתעבה בין אצבעותיה. התנהגותה נבעה מן הדחף. אם הקרח לא יוסר, ייווצר ברגל נמק. הכלב לא ידע זאת. הוא ציית לקריאה מסתורית שעלתה ממדוריה התת־קרקעיים של הווייתו. אך האיש ידע זאת על יסוד שיקול דעתו בעניין, ולפיכך הסיר את הכפפה מכף ידו הימנית וסייע בעקירתם של חלקיקי הקרח. הוא לא חשף את אצבעותיו אלא לרגע, והוכה בתדהמה כי התחושה עזבה אותן כהרף עין. אין ספק שהיה קר. הוא נחפז לשוב ולעטות את הכפפה, והטיח את ידו בפראות על חזהו.
בשתים־עשרה בצהריים עמד היום בשיא בהירותו. אך השמש הרחיקה מדי דרומה במסעה החורפי אל האופק. הארץ הזדקרה בינה לבין פלג הנדרסון, המקום שהאיש הלך בצהריים, שמים חפים מענן מעליו, ותחתיו שלג שצלו לא הוטל בו. בשתים־עשרה וחצי בדיוק הגיע להצטלבות הדרכים. הוא היה מרוצה מקצב התקדמותו. אם יתמיד בו, ודאי כבר ייימצא עם הבחורים בשש. הוא התיר את כפתורי מעילו וחולצתו ושלף את ארוחת הצהריים. הפעולה לא ארכה יותר משבריר של רגע, אך לכפור היה די בזה לתבוע את בעלותו המאלחשת על האצבעות החשופות. האיש לא עטה על ידו את הכפפה, ותחת זאת חבט את אצבעותיו בכוח על רגלו שוב ושוב. מקץ תריסר מהלומות התיישב על בול עץ מכוסה שלג ופנה לאכול. ואולם העקצוץ ששילחו המכות באצבעותיו שכך במהירות אשר היה בה כדי להחריד. הוא לא יספיק לנגוס ולו פיסה מן הרקיק. הוא הטיח את אצבעותיו ברגלו שוב ושוב, אחר החזיר אותן אל הכפפה, וחשף את היד השנייה לשם האכילה. הוא ניסה לנגוס מלוא פיו, אך חרטום הקרח סכר בעדו. הוא שכח להבעיר אש ולהפשיר את עצמו. הוא צחקק לטיפשותו, ובעודו מצחקק השגיח בזחילתו המאלחשת של הכפור על אצבעותיו המגולות. הוא השגיח גם שהעוקץ אשר עורר את כפות רגליו כשהתיישב כבר הלך והסתלק מהן. הוא תהה אם אצבעות רגליו חמימות או מאולחשות. הוא הניע אותן בתוך המוקסינים ובא לידי מסקנה שהן מאולחשות.
הוא נחפז לעטות על ידו את הכפפה והתרומם על רגליו. הוא היה מפוחד מעט. הוא רקע ברגליו עד שהעקצוץ שב אל כפותיו. אין ספק שקר היום, חשב. האיש ההוא מפלג סוּלפוּר דיבר אמת כשאמר כמה קר נעשה לפעמים בארץ הזאת. והוא צחק עליו בשעתו! מכאן אתה למד שאל לך לבטוח בעצמך יותר מדי. אי אפשר לטעות בזה שקר היום. הוא צעד הנה ושוב, רקע ברגליו ונופף בזרועותיו, עד שהחמימות שבה אל גופו ונסכה בו ביטחון מחודש. אז שלף גפרורים ופנה להתקין לעצמו מדורה. מהצמחייה במקום שגאות האביב הקודם נשאה לשם צרור ענפים שיבשו, השיג עצים לבערה. הוא הבעיר שלהבת קטנה וטיפח אותה בזהירות, ועד מהרה היתה לו אש מתפצחת, אשר בחומה הפשיר את פניו שלבשו קרח ובחסותה אכל את רקיקיו. לפי שעה עלה בידו להערים על קָרַת העולם. הכלב רווה נחת מן האש והתפרקד קרוב דיו להתחמם בה, רחוק דיו שלא תחרוך את פרוותו.
משסיים פיטם האיש את מקטרתו ועישן בנחת. אחר כך לבש את הכפפות, היטיב את מגיני האוזניים, ופנה שמאלה בהצטלבות הדרכים. הכלב היה מאוכזב ונהה לאחור, אל האש. האיש הזה לא מבין כלום בקור. מן הסתם גם אבותיו לפניו, אבותיו מדורי־דורות, היו בורים בכל הקשור בקור, קור אמיתי, קור של 60 מעלות מתחת לנקודת הקיפאון. אך הכלב ידע; אבותיו מדורי־דורות ידעו, והוא ירש את חוכמתם וידע כי לא טוב להתהלך בחוץ בקור אימים כזה. בעת כזאת טוב להתכרבל בשוחה שֶכָּרית לך בשלג, ולהמתין לרדתו של מסך עננים על פניו של החלל המַשיב עליך קור נורא כזה. אלא שבין הכלב לאיש לא שררה קרבה יתרה. האחד היה עבדו של האחר, ופרוותו לא ידעה ליטוף לבד מליטופו של השוט והנהמות הגרוניות המאיימות שהתריעו על שליפתו. לפיכך הכלב לא טרח לנסות ולחלוק את חששותיו עם האיש. טובתו של האיש לא נגעה לו; למען עצמו נהה בחזרה אל האש. אך האיש שרק, ודיבר אליו בקולו של השוט, והכלב השתרך בעקבותיו והלך באשר הלך.
האיש הגיש אל פיו עוד קמצוץ טבק וזקן רמץ חדש הנץ במורד סנטרו. הבל פיו הלח בזק עד מהרה אבקה לבנה על שפמו, גבותיו ועפעפיו. נדמה היה שבקטע דרך זה לא פיכו שום מעיינות; במהלך מחצית השעה האיש לא הבחין בסימנים כלשהם לקיומם. ואז קרה הדבר. במקום שלא נראו בו סימנים כלשהם, מקום שהשלג הרך והאחיד הכריז על מִדרָך איתן ויציב, הקרח נבקע תחתיו. הנפילה לא היתה עמוקה. הוא טבל עד קרסוליו בטרם עלה בידו לקרטע אל הקרום המוצק.
הוא כעס, וקילל בקול רם את מזלו הרע. הוא קיווה להיות במחנה עם הבחורים עד השעה שש, ועכשיו ייאלץ להתעכב בשעה, כי יהיה עליו להבעיר מדורה ולייבש את נעליו. בקור כזה מן ההכרח שיעשה כן — זאת, לכל הפחות, ידע; ולפיכך פנה וטיפס במעלה הגדה. שם הפקידה הגאות פקעת של עצים לבעֵרה — מקלות וזרדים, ענפים מיובשים ועשבים מן השנה שעברה, שהסתבכו בשיחים המשתרגים סביב גזעיהם של כמה עצי אשוחית קטנים. הוא ערך על גבי השלג כמה ענפים גדולים, שישמשו כמצע למדורה וימנעו בעד השלהבת הצעירה מלהמס את השלג ולהטביע עצמה בתוכו. הוא הגיש גפרור בוער לשבר־מקל מעץ ליבנה ששלף מכיסו, וכך הצית את הלהבה. המקל התלהב כנייר, והאיש הניחו על מצע הענפים, והאכיל את השלהבת הצעירה בעלי עשב יבשים ובזרדים זעירים.
הוא טרח על האש לאט ובזהירות, דרוך לסכנה האורבת לו. מעט־מעט, עם התגברות הלהבה, הגדיל את מידתם של הענפים שהאכילָהּ בהם. הוא כרע בשלג, התיר את הענפים מן הסבך ונתנם בפי האש. הוא ידע כי אל לו להיכשל. בקור של 60 מעלות מתחת לאפס אל לו לאדם להיכשל בניסיונו הראשון להבעיר מדורה — במיוחד אם כפות רגליו רטובות. אם כפות רגליו יבשות והוא נכשל, הוא יכול לרוץ במעלה השביל ולחדש את זרימת הדם בעורקיו. אך אי אפשר לחדש את זרימת הדם בכפות רגליים רטובות וקופאות על ידי ריצה בקור של 60 מעלות מתחת לאפס. תהיה ריצתך מהירה ככל שתהיה, כפות רגליך הרטובות ידביקו אותך בקצב קפיאתן.
כל זאת ידע האיש. הזקֵן בפלג סולפור סיפר לו על כך בסתיו שעבר, וכעת למד להעריך את עצתו. התחושה כבר נטשה כליל את כפות רגליו. כדי להבעיר את המדורה היה עליו להסיר את הכפפות משתי ידיו, ועד מהרה התאלחשו אצבעותיו. קצב הליכתו דרבן את לבו להזרים דם לכל קצווי גופו, אך ברגע שעמד מלכת, האטה זרימת הדם עמו. קָרת היקום הכתה בקצהו החשוף של הכוכב, ובהיותו על קצה חשוף זה ספג את מלוא עוצמתה של המהלומה. דמו נרתע מפניה. הדם היה יצור חי, כמו הכלב, וכמותו ביקש להסתתר ולהתכסות מפני הקור הנורא. כל עוד התמיד בקצב הליכתו, דרבן את הדם להתפשט בגופו חרף רצונו; אך עתה נסוג הדם וצלל לתחתיות גופו. קצותיו היו הראשונים לחוש במחסורו. כפות רגליו הרטובות הקדימו לקפוא, ואצבעות ידיו החשופות הקדימו להתאלחש, אף שטרם קפאו. אפו ולחייו כבר הלכו וקפאו, ובכל פינה בגופו הֵצֵן עור שהדם עזבוֹ.
אך הוא היה מוגן. הכפור לא יספיק אלא לרפרף על אצבעותיו ואפו ולחייו, כי האש החלה בוערת ביתר עוז. הוא האכיל אותה בזרדים שגודלם כגודל אצבעו. עוד רגע יוכל להאכיל אותה בענפים שגודלם כגודל מרפקו, ואז יוכל להסיר את נעליו הרטובות, ובעודן מתייבשות יחמם את כפות רגליו העירומות במדורה אחר שיעסה אותן בשלג. האש צלחה בידו. הוא היה מוגן. הוא נזכר בעצתו של הזקן בפלג סולפור, וחייך. ברצינות תהומית שטח בפניו הזקן את החוק הקובע כי אל לך לצאת לבדך למסע בחבל קלונדייק בימים שהקרה השוררת בהם צוללת מטה מ־45 מעלות מתחת לאפס. והרי הוא כאן; אירעה לו תאונה; הוא היה לבדו; והוא הציל את עצמו. הזקנים האלה די רכרוכיים, אחדים מהם לפחות, חשב. מי ששומר על קור רוחו מסתדר. כל גבר ראוי לשמו יכול להלך לבדו בארץ הקרה. ובכל זאת היה במהירות שבה קפאו לחייו ואפו כדי להפתיע. מה עוד שלא שיער שהחיים עלולים לנטוש את אצבעותיו בתוך זמן קצר כל כך. והחיים אמנם נטשו אותן, כי בקושי עלה בידו להניען כדי אחיזה בזרד, ונדמָה שרחקו מאוד מגופו וממנו. כשנגע בזרד, היה עליו להתבונן ולהיווכח אם אחז בו אם לאו. החוטים המוליכים שחיברו בינו לבין קצות אצבעותיו נותקו.
כל זה לא העלה ולא הוריד. הנה האש, מתפצחת ומתפצפצת ומבטיחה חיים בכל להבה מרקדת. הוא החל להתיר את שרוכי המוקסינים. הנעליים היו מצופות בקרח; הגרביים הגרמניים העבים היו כנדני ברזל על קרסוליו; ושרוכי המוקסינים היו כמוטות פלדה שהסתבכו והסתכסכו זה בזה כמו הותכו באיזו שריפה. לרגע משך בהם באצבעותיו המאולחשות, ואז הכיר באיוולת שבדבר ושלף את סכינו.
הדבר קרה עוד לפני שעלה בידו לחתוך את השרוכים. זו היתה אשמתו, ליתר דיוק טעותו. אסור היה לו להבעיר את המדורה מתחת לעץ האשוחית. היה עליו להבעירה במרחב הפתוח. אך היה קל יותר לחלץ את הזרדים מהסבך ולשמוט אותם היישר אל האש. ענפי העץ שתחתיו הבעיר את המדורה כרעו תחת משא השלג. מזה שבועות לא נשבה רוח, וכל ענף היה עמוס לעייפה. בכל פעם שקרע זרד מהסבך שילח רעד קל בעץ — רעד בלתי מורגש לדידו של האיש, אלא שדי היה בו לחולל את האסון. אי־שם בצמרת העץ ננער ענף בודד ממטען השלג שלו. השלג צנח על הענפים שמתחתיו, וניער מעליהם את השלג. תהליך זה נמשך והתפשט על העץ כולו. השלג ניתך כמפל וירד ללא אזהרה על האיש ועל האש, וזו נכחדה כליל! על מקום בערתה כיסתה מעטפת שלג קמוטה.
האיש היה המום. היה זה כאילו אך זה שמע שנגזר דינו למות. רגע אחד ישב ובהה במקום שהאש היתה בו. אחר כך ירדה עליו שלווה. אפשר שהזקן בפלג סולפור צדק. לו רק היה לו חבר למסע, לא היה שרוי כעת בסכנה. חברו למסע יכול היה להבעיר את המדורה. כך או כך, מוטל עליו להבעיר את האש מחדש בעצמו, והפעם אסור לו להיכשל. אפילו יצליח, סביר שיאבד כמה אצבעות. כפות רגליו כבר קפאו ככל הנראה, ויארך עוד זמן עד שיעלה בידו להבעיר מדורה שנייה.
אלה היו מחשבותיו, אך הוא לא ישב וחשב אותן. הן חלפו בראשו, והוא טרח כל אותה עת. הוא הכין מצע חדש למדורה, הפעם במרחב פתוח, מקום ששום עץ בוגדני לא יוכל להכחיד את האש. אחר כך אסף עשבים יבשים וענפים זעירים משרידי הגאות. הוא לא יכול להשיק את אצבעותיו זו בזו, ולפיכך חפן את הענפים בכף ידו. כך העלה ענפים רקובים לרוב ופיסות אזוב ירוקות שלא היה לו חפץ בהן, אך לא היה לאל ידו להימנע מכך. הוא עמל בשיטתיות, ואף ליקט מלוא הזרוע ענפים גדולים יותר, שבהם יעשה שימוש כשהמדורה תוסיף כוח. וכל אותה עת ישב הכלב ועקב אחריו במבטו, ובעיניו היתה איזו כמיהה נעגמת, כי האיש היה לדידו נותן־האש, והאש בוששה לבוא.
כשהיה הכול מוכן תר האיש בכיסו אחר מקל שני מעץ הליבנה. הוא ידע שהמקל שם, ואף שלא יכול להרגיש בו באצבעותיו, יכול לשמוע אותו מרשרש בעודו מגשש אחריו. ככל שניסה לא עלה בידו לאחוז בו. וכל אותה עת חלחלה בו ההכרה שעם כל רגע שחולף כפות רגליו קופאות והולכות. מחשבה זו נטתה לעורר בו בהלה, אך הוא נלחם בה ושמר על קור רוח. הוא עטה את הכפפות על ידיו בעזרת שיניו, נופף בזרועותיו קדימה ואחורה, והטיח את ידיו בצדי הגוף בכל כוחו. הוא עשה זאת בישיבה, ואז קם על רגליו כדי לעשות זאת; וכל אותה עת הכלב ישב בשלג, זנב הזאב שלו כרוך בחמימות על כפותיו הקדמיות, אזני הזאב החדות שלו זקורות בדריכות בעודו מלווה את האיש במבטו. והאיש, בעודו מנופף ומכה בזרועותיו ובידיו, שטף בו זרם אדיר של קנאה נוכח אותו יצור, שהיה שרוי לבטח בחמימות מחסהו הטבעי.
מקץ זמן מה היה ער לסימנים ראשונים, רחוקים של תחושה באצבעותיו המוכות. הדגדוג הקלוש התעצם עד שנעשה לכאב דוקרני שהיה מענה, ועם זאת קידמוֹ האיש בהתלהבות. הוא הסיר את הכפפה מידו הימנית ושלף את מקל הלבנה. עד מהרה החלה התחושה נוטשת שוב את האצבעות החשופות. אחר כך הוציא מכיסו אגודת גפרורים. אך הקור הכביר כבר גירש את החיים מאצבעותיו. במאמציו להפריד גפרור אחד מהשאר, שמט את האגודה כולה לשלג. הוא ניסה להרימה מן השלג, אך נכשל. האצבעות המתות לא יכלו לגעת או לאחוז. הוא היה זהיר מאוד. הוא גירש מחוץ לראשו את המחשבה על כפות רגליו הקופאות, על לחייו ואפו הקופאים, ומסר את כל נשמתו לגפרורים. הוא התבונן, נסמך על חוש הראייה במקום על חוש המישוש, וכשראה את אצבעותיו משני צדי האגודה, סגר אותן — או מוטב, ביקש לסגור אותן, כי החוטים המוליכים היו מנותקים, והאצבעות לא צייתו. הוא עטה את הכפפה על היד הימנית, והטיחה בפראות בברכו. אחר כך גרף בשתי ידיים עטויות כפפה את אגודת הגפרורים הבלולה בשלג אל חיקו. אך מצבו לא השתפר.
לאחר כמה תמרונים הצליח לאחוז בגפרורים בין שורשי כפותיו עטויות הכפפה. בדרך זו נשא אותם אל פיו. הקרח התפצח ונשבר כאשר פתח את פיו במאמץ אדיר. הוא שרבב פנימה את הלסת התחתונה, הסיג את השפה העליונה שלא תחסום את הדרך, וחיכך את הגפרורים בטור השיניים העליון כדי להפריד אחד מן האגודה. הוא הצליח לחלץ גפרור, שאותו שמט אל חיקו. מצבו לא השתפר. הוא לא יכול להרים את הגפרור. אחר כך תִחבל לו דרך. הוא הרים את הגפרור בשיניו וחיכך אותו ברגלו. עשרים דקות חיכך את הגפרור ברגלו בטרם עלה בידו להציתו. הוא נשא את הגפרור הבוער בשיניו אל מקל הלבנה. אך הגופרית הבוערת עלתה בנחיריו ובאה בריאותיו, והוא נתקף שיעול. הגפרור נשמט אל השלג וגווע.
הזקן בפלג סולפור צדק, חשב מתוך ייאוש עצור: כשהכפור יורד מתחת ל־45 מעלות אדם צריך למצוא לו חבר למסע. הוא הכה בידיו, אך לא הצליח לעורר כל תחושה. לפתע הסיר את הכפפות בשיניו וחשף את שתי הידיים. הוא לפת את האגודה כולה בין שורשי כפות ידיו. בעזרת שרירי זרועותיו שלא קפאו לחץ את הגפרורים בין כפות ידיו. אחר כך חיכך את האגודה לאורך רגלו. היא השתלהבה, שבעים גפרורים נצתו בו־ברגע! לא נשבה רוח העלולה לכבותם. הוא הטה את ראשה הצדה כדי להימלט מהאדים החונקים, והגיש את האגודה הבוערת למקל הלבנה. בעודו אוחז במקל, התעורר לתחושה כלשהי בידו. בשרו נשרף. הוא יכול להריח זאת. אי־שם מתחת לפני השטח הרגיש בזאת. התחושה היתה לכאב שהיה בתורו לכאב חד. ועדיין עמד בסבל, ונשא גמלונית את שלהבת הגפרורים אל הענף, שלא נדלק כי ידיו הבוערות חסמו את הדרך וספגו את האש.
לבסוף, משלא יכול עוד לעמוד בסבל, משך את ידיו זו מזו. הגפרורים הבוערים נפלו תוססים לשלג, אך מקל הלבנה הוצת. הוא החל להאכיל את הלהבה בעשבים יבשים ובענפים זעירים. הוא לא יכול לברור את מזונה של האש, כי היה עליו לשאתו בין שורשי כפות ידיו. פיסות קטנות של עץ רקוב ואזוב ירוק דבקו בענפים, והוא עשה כל שיכול כדי לסלקן בעזרת שיניו. הוא טיפח את הלהבה בזהירות מגושמת וחרֵדָה. האש פירושה חיים, ואסור שתגווע. בעקבות נסיגת הדם ממעטפת גופו החל רועד, ותנועותיו הפכו מגושמות יותר. פיסה גדולה של אזוב ירוק נפלה היישר על השלהבת הקטנה. הוא ניסה לשלוף אותה מן המדורה באצבעותיו, אך גופו הרועד פרע את תנועותיו והוא ביקע את גרעינה של השלהבת הקטנה, והעשבים הבוערים והענפים הזעירים נתפרדו ונפוצו. הוא ניסה ללכדם באצבעותיו, אך הרעד סיכל את מאמציו והענפים התפזרו ונפוצו ללא תקנה. בזה אחר זה נפחו הענפים את בערתם בנשיפת עשן. נותן־האש נכשל. עיניו שוטטו סביב באדישות ונפלו על הכלב, שישב בשלג מעבר לחורבות המדורה, והיה מקמר את גבו בעצבנות ומעביר את משקלו מכף אחת למשנהָ בלהיטות מובסת.
מראהו של הכלב הכניס לראשו רעיון פרוע. הוא נזכר בסיפורו של האיש שנלכד בסוּפה, הרג שור וזחל לתוך נבלתו, וכך ניצל. הוא יהרוג את הכלב ויקבור את ידיו בגופתו החמימה עד שהתחושה תשוב אליהן. אז יוכל להבעיר מדורה חדשה. הוא דיבר אל הכלב, קרא לו; אך תו משונה של פחד נמסך בקולו והפחיד את החיה, שמעולם לא שמעה את האיש מדבר כך. משהו השתבש, וטבעה החשדני השגיח בסכנה — היא לא ידעה מהי, אך אי־שם בשיפולי הכרתה הנצה חרדה מפני האיש. היא שמטה את אוזניה מטה למשמע קולו, והיתה מקמרת את גבה ומעבירה את משקל גופה בין כפותיה בעצבנות יתרה, ואל האיש לא באה. הוא ירד על ארבעותיו וזחל לעבר הכלב. תנוחה חריגה זו ליבתה את חשדה של החיה, והיא הצטדדה בתנועה מופגנת.
האיש הזדקף בשלג ונאבק להשיב את קור רוחו. אחר כך לבש את הכפפות בעזרת שיניו והתרומם על רגליו. תחילה הביט למטה כדי לוודא שהוא אמנם עומד על רגליו, כי הסתלקות התחושה מכפות רגליו ניתקה אותו מן האדמה. עמידתו הזקופה החלה לפוגג את חשדותיו של הכלב; וכשדיבר בקול מצווה, קול צליפת השוט, חידש הכלב את נאמנותו המורגלת ובא אליו. משהתקרב כמטחווי זרוע, איבד האיש שליטה. זרועותיו זינקו אל הכלב, והוא היה מופתע באמת ובתמים כשגילה כי ידיו שוב אינן מסוגלות לאחוז, כי אצבעותיו אינן מסוגלות עוד להתכופף או להרגיש. לרגע שכח שידיו הלכו וקפאו. כל זה התרחש בהרף עין, ובטרם עלה ביד החיה לחמוק, סגר על גופה בזרועותיו. הוא התיישב בשלג, וכך אחז בכלב שנהם וייבב ונאבק.
אך זה כל שהיה לאל ידו לעשות, לסגור בזרועותיו על גופו של הכלב ולשבת שם. הוא הבין שלא יוכל להרוג את הכלב. לא היתה לו שום דרך לעשות זאת. בידיו חסרות האונים לא יוכל לשלוף את הסכין או להחזיק בו או לחנוק את החיה. הוא הרפה את אחיזתו, והכלב זינק בפראות הלאה משם, זנבו מושפל ועודנו נוהם. הוא נעמד במרחק עשרה מטרים מהאיש וסקר אותו בסקרנות, אוזניו זקורות בדריכות. האיש השפיל מבטו אל ידיו כדי לברר את מיקומן, ומצאן משתלשלות בקצות זרועותיו. מוזר היה בעיניו שאדם נזקק לעיניו כדי למצוא את ידיו. הוא החל לנופף בזרועותיו קדימה ואחורה ולהטיח את כפות ידיו העטויות בצדי גופו. הוא עשה כן חמש דקות, בפראות, ולבו הזרים בגופו מספיק דם שיחדל לרעוד. אך שום תחושה לא התעוררה בידיים. הוא חש שהן משתלשלות כמשקולות בקצות זרועותיו, אך כשביקש להתחקות אחר התחושה הזו היא אבדה לו.
פחד מוות קהה ומכביד ירד עליו. הפחד התחדד עד מהרה משהבין כי לא נגד קפיאתן של אצבעות ידיו ורגליו הוא נאבק ולא נגד אובדנן של ידיו וכפות רגליו כי אם נגד המוות עצמו, וידו על התחתונה. בהלה תקפה אותו, והוא פנה והחל רץ במעלה הפלג, לאורך השביל הישן והמטושטש. הכלב הצטרף אליו והדביק את צעדיו. הוא רץ כסומא, באפס דעת, בפחד שכמותו לא ידע מימיו. מעט־מעט, ככל שחרש את את דרכו המתחבטת במעבה השלג, שב וראה דברים — גדות הפלג, ערימות העצים העתיקות, הצפצפות העירומות, השמים. הריצה שיפרה את הרגשתו. הוא לא רעד. אולי אם יוסיף לרוץ יופשרו כפות רגליו; וכך או כך, אם ירחיק לרוץ יגיע למחנה ולבחורים. אין ספק שהוא עתיד לאבד כמה אצבעות בידיו וברגליו ואילו חלקים של פניו; אבל הבחורים יטפלו בו, ויצילו את מה שייוותר ממנו כשיגיע. ובה בעת עמדה בראשו מחשבה אחרת, שאמרה לו כי לעולם לא יגיע למחנה ולבחורים; שקילומטרים רבים מדי מפרידים בינו לבינם, שהקפיאה מהירה ממנו, שבקרוב יהיה צפוד ומת. מחשבה זו דחק לירכתי מוחו ומיאן להפוך בה. פעם בפעם נדחקה המחשבה אל החזית ותבעה את תשומת לבו, אך הוא הדפָהּ לאחור וניסה בכל מאודו לחשוב על דברים אחרים.
מוזר היה בעיניו שהוא יכול לרוץ על כפות רגליים שקפאו במידה כזאת, שלא יכול עוד להרגיש אותן כשהלמו באדמה ונשאו את משקל גופו. נדמה היה לו שהוא מרפרף על פני השטח, וכי שוב אין לו קשר עם הארץ. פעם ראה באיזה מקום צלם מכונף של מֶרקוּרי, וכעת תהה אם מרקורי חש כמותו בשעה שרפרף על פני הארץ.
התוכנית לרוץ עד שיגיע למחנה ולבחורים לקתה בפגם אחד: הוא לא יכול לעמוד בה. כמה פעמים מעד, ולבסוף התנודד, התקפל וקרס. כשניסה לקום, נכשל. עליו לשבת ולנוח, החליט, ולהבא פשוט ילך ויתמיד במסלולו. בשעה שישב והחזיר את נשימתו, השגיח שדי חמים וטוב לו. הוא לא רעד, וכעין נהרה חמימה פשטה בחזהו ובגוו. ואולם כשנגע באפו או בלחייו לא הרגיש דבר. הריצה לא תביא להפשרתם. בה־במידה לא יהיה בה להפשיר את ידיו וכפות רגליו. אז עלתה בראשו המחשבה שגופו הולך וקופא איבר אחר איבר. הוא ניסה להדוף את המחשבה הזאת, לשכוח אותה, לחשוב על משהו אחר; הוא היה ער לבהלה שהמחשבה גרמה לו, ופחד מפניה. אלא שהמחשבה הציגה את עצמה שוב ושוב, התעקשה ולא הרפתה עד ששיווה בעיני רוחו את גופו והוא קפוא כליל. זה היה יותר מדי, והוא שב ופתח במרוצה פראית לאורך השביל. פעם אחת האט להליכה, אבל המחשבה על גופו ההולך וקופא דרבנה אותו לחזור לרוץ.
וכל אותה שעה רץ הכלב עמו, לרגליו. כאשר נפל האיש בפעם השנייה, כרך את זנבו על כפותיו הקדמיות והתיישב מולו, אחוז להיטות משונה. הביטחון והחמימות שאפפו את החיה העלו את חמתו, והוא קילל אותה עד ששמטה את אוזניה להפיסו. הפעם הקדים הרעד לבוא. הוא עמד להפסיד במלחמתו נגד הכפור. הקרה זחלה לתוך גופו מכל עבר. המחשבה על כך דרבנה אותו, אך הוא לא הרחיק יותר משלושים מטר בטרם התנודד ונפל על פניו. זה היה התקף הבהלה האחרון. כשהשיב את נשימתו ואת עשתונותיו, הזדקף וביקש לסגל את מוחו לאפשרות למות בכבוד. אלא שמוחו לא נענה לו, ותחת זאת שיווה לו דמות של שוטה המתרוצץ כהנה וכהנה כתרנגולת ערופה — זאת היתה התמונה שהצטיירה במוחו. כך או כך, הוא עומד לקפוא, ומוטב לו להשלים עם מנת חלקו. אותה שלוות נפש שזה־מקרוב נמצאה לו הביאה עמה הבהובים ראשונים של ישנוניות. רעיון טוב, חשב, לישון כל הדרך אל המוות. כמו ליטול חומר מרדים. לקפוא זה לא כל כך נורא כמו שאנשים חושבים. יש דרכים גרועות הרבה יותר למות.
בדמיונו ראה את הבחורים מוצאים את גופתו למחרת היום. לפתע מצא עצמו עמם, יורד לאורך השביל ומחפש את עצמו. עודנו עמם, פנה בעיקול הדרך ומצא את עצמו שרוע בשלג. מקומו אינו עם עצמו עוד, כי הנה הוא מחוץ לעצמו, עומד עם הבחורים ומביט על עצמו בשלג. אין ספק שקר, חלפה מחשבה בראשו. כשישוב לארצות־הברית יספר לכולם קור אמיתי מהו. הוא נישא משם אל הזקן מפלג סולפור. הוא ראה אותו בבירור, מפיק שלווה וחמימות, מעשן מקטרת.
"צדקת, סוס זקן; צדקת," מלמל האיש לזקן מפלג סולפור.
אחר כך שקע האיש בשינה המרווה והמספקת ביותר שידע מעודו. הכלב ישב מולו וחיכה. היום הקצר גווע בדמדומים ארוכים, איטיים. לא היו סימנים למדורה שיש לטרוח עליה, והכלב לא ראה מימיו איש יושב כך בשלג ואינו מבעיר אש. ככל שירדו הדמדומים השתלטו עליו כיסופיו הלהוטים אל האש, והוא בטש בתזזית בכפותיו הקדמיות וייבב חלושות, אחר כך שמט את אוזניו בציפייה לתוכחתו של האיש. אך האיש נותר שקט. בשעה מאוחרת יותר ייבב הכלב בקול רם. בשעה מאוחרת עוד יותר זחל אל האיש וריח המוות עלה בנחיריו. פרוותה של החיה סמרה והיא נרתעה לאחור. היא השתהתה שם עוד מעט וייללה תחת הכוכבים שקיפצו ופיזזו והתבהקו בזוהר השמים הקרים. אחר כך פנתה וטפפה במעלה השביל, בכיוון המחנה שהכירה, המקום שנמצאו בו נותני המזון ונותני האש האחרים.


*מתוך להבעיר מדורה (פעמיים), הוצאת תשע נשמות, 2017.

5